תאוריית הקונספירציה של ביקורת המקרא

תאוריית הקונספירציה של ביקורת המקרא
פורסם ב 21/06/2017 12:41:50

איך מתחילות תאוריות קונספירציה? בדרך כלל מתגבשות הללו סביב גרעין של שאלות, רציניות יותר או פחות, שמטילות ספק בגרסה המקובלת של האירועים. אם בנוסף לאותו גרעין קיימת מוטיבציה לערער את הגרסה המקובלת, תלך השערת הקונספירציה ותתרחב, כאשר היא מתחילה לחשוד בכל דבר ולחפש רמזים וראיות בכל מקום, עד שתתפתח תאוריה שלמה שבבסיסה החשד ש"עובדים עלינו".  

כך בדיוק עובדת גם ביקורת המקרא. מאז נוסד תחום חקר המקרא במאות ה-18-19, צמחו ופרחו אינספור גישות, השערות ותאוריות סביב שאלת היווצרותו של הטקסט המקראי, שהצד השווה שבהן הוא ההנחה שהתנ"ך "עובד עלינו" – וצריך רק לגלות איך. ביקורת המקרא דוחה את הגישה המסורתית לפיה חמישה חומשי תורה נכתבו כולם ביד משה רבנו, וטוענת שמדובר במעשה-כלאיים של מקורות שונים שנתפרו יחד בידי עורכים עלומים, מה שנקרא "השערת התעודות". "הביקורת הגבוהה" (או ההיסטורית, או הדיאכרונית) מנסה לחשוף את מקורותיו השונים של הטקסט והשכבות השונות בו, ואילו "הביקורת הנמוכה" (או הספרותית, או הסינכרונית) עוסקת בטקסט עצמו ומחפשת בו שגיאות, הגהות ותיקונים למיניהם. בדברים הבאים אתייחס בעיקר להשערת התעודות, המהווה חלק מ"הביקורת הגבוהה".

על מה מתבססת השערת התעודות? בדיוק כמו בתאוריית קונספירציה, גם כאן נשענת התאוריה על כמה שאלות מוצלחות יותר או פחות לגבי הטקסט המקראי, כמו הבדלי סגנון פילולוגיים, כפילויות וסתירות לכאורה, וקופצת מהן למסקנה שהתשובה לכל אותן שאלות היא היותו של המקרא מורכב מתעודות שונות. ברגע שהונחה הנחה זו, הרי שאפשר לחפור ולמצוא אינספור "ראיות" התומכות בתאוריה, בכל פסוק וניסוח שנראה לחוקרים בעייתי. לביקורת המקרא יש תשובת פלא לכל שאלה אפשרית; במקום לחפש פתרונות יצירתיים ועמוקים יותר, כפי שעשו הפרשנים לאורך הדורות, פשוט מכריזים שיש כאן שיבוש בנוסח או ערבוב מקורות וכדומה, וזה הכל. כמה נוח וקל.

ומה הבעיה עם זה? שכמו רוב תאוריות הקונספירציה, אפשר אמנם להאמין בהן – אבל אין מאחוריהן שום הוכחה של ממש, אלא רק מצג שווא ומסך עשן של נתונים שיוצרים אשליה כאילו יש כאן משהו רציני. מי שרוצה להאמין בתאוריה, יכול לעשות זאת על אחריותו, כל עוד יהיה מודע לכך שזוהי אמונה בלבד. לעומת זאת, מי שחושב שמדובר ב"הוכחות מדעיות" וב"נימוקים מכריעים" אינו אלא פתי תמים, כאותו צופה פעור עיניים המשוכנע שלקוסם העומד על הבמה באמת יש כוחות קסם, כי הוא ראה במו עיניו איך הוא שולף ארנב מתוך כובע ריק. חבל רק שצעירים כה רבים, ביניהם יהודים מאמינים, הולכים שולל אחרי ההצגות והלהטוטים של המרצים במחלקות לתנ"ך, ומקבלים את דבריהם כתורה מסיני (או ממקור J) בלי להבין שאין כאן יותר מאשר השערות וניחושים.

כשהייתי צעיר קראתי ספר בשם "The Mammoth Book of Jack the Ripper", שהביא תאוריות שונות לגבי זהותו של ג'ק המרטש, אותו רוצח מסתורי שהטיל את חתתו על לונדון בשנת 1888. כל אחד מהחוקרים שהובאו בספר הציג מאמר מלומד בו פרש את ראיותיו לכך שדווקא החשוד המועדף עליו הוא ג'ק המרטש, הוא ולא אחר. כל אחת מאותן תאוריות היתה יכולה להיות משכנעת מאד, אלמלא היו קיימות בצדה עוד עשרות תאוריות אחרות לפחות, מנומקות ומבוססות לא פחות ממנה... הגדיל לעשות החוקר מ.ג' טרואו, שהציג תאוריה מנומקת לפיה ג'ק המרטש לא היה אלא פרדריק ניקולס שרינגטון, פעיל חברתי ופילנתרופ ידוע שהקדיש את חייו והונו לסיוע לנזקקים; רק לאחר שהוכיח באותות ומופתים את אשמתו של הלז, הבהיר טרואו שכל מה שכתב לעיל הוא הבל גמור, וכל המאמר בא להראות עד כמה קל לתפור תיק גם על האדם הבלתי סביר ביותר, על בסיס כמה שאלות, חשדות וראיות נסיבתיות.

וזה בדיוק מה שעושה ביקורת המקרא. כל כך הרבה תאוריות והשערות הועלו בשמה לאורך השנים, שכל אחת מהן מתיימרת לחשוף את האמת שמאחורי רמאותו של התנ"ך. אבל כשכל כך הרבה מתחרים מציגים תאוריות הפוכות על סמך אותן ראיות קלושות, את מי אפשר לקחת ברצינות? הלוא על בסיס אותו סוג של השערות אפשר לקחת את הטקסט התמים ביותר, או אירוע היסטורי מוכר מהעבר הקרוב, ולרקוח סביבו תאוריית קונספירציה שלמה שנראית מבריקה ומחוכמת – אלא שדבר אין לה עם האמת. והרוצה למצוא כמה המחשות מבריקות לשיטה זו מוזמן לעיין בדף הפייסבוק המוצלח "מדבר שקר".

כדי להמחיש את הדמיון בין ביקורת המקרא לבין תאוריית קונספירציה, הבאתי להלן כמה ציטוטים מתוך ערך הוויקיפדיה "תאוריית קשר":

תאוריית קשר או קונספירציה (גם: טענת מזימה), היא תאוריה המסבירה מצב או אירוע באופן מהפכני הנראה כסותר את הממצאים הגלויים לעין, על-בסיס ההנחה שגורמים רבי-כח מסתירים את האמת ומונעים את חשיפתה לציבור.

ביקורת המקרא היא תאוריה המסבירה את המקרא באופן מהפכני, המנוגד לדעה המסורתית והמקובלת, על בסיס ההנחה שגורמים רבי-כח (העורכים העלומים) הסתירו את האמת מבני זמנם, והטעו אותם לחשוב שספר התורה הגיע כולו במסורת ממשה רבנו.

תאוריות קשר משגשגות כאשר המידע על ההתרחשויות לקוי בחסר או שמקורות שונים לגביו סותרים זה את זה, גם אם בפרטים זניחים ומעוטי חשיבות, וכאשר קיימת חשדנות כלפי גופים בצמרת השלטון או באמצעי התקשורת.

ביקורת המקרא משגשגת מכיוון שהמידע שלנו על כתיבת המקרא לקוי בחסר, והוא נראה כמכיל סתירות, גם אם בפרטים זניחים ומעוטי חשיבות. היא ניזונה מחשדנות בסיסית כלפי מנהיגים בכלל וההנהגה הדתית בפרט, והנחה שהללו לא יהססו להטעות את הציבור לטובת האינטרסים שלהם.

תאוריות קשר מבוססות על טיעון רטרודוקטיבי, כלומר, מוצע בו הסבר המבאר עובדה או מערכת עובדות נצפית על בסיס התרחשות בו זמנית או הקבלה. בטיעון רטרודוקטיבי מתקדמים מן הכלל, ההצהרה הכללית אל התוצאה (כלומר, תוצאת התצפית) וממנה מגיעים אל המקרה. לדוגמה, אפשר לטעון כי לנשיא קנדי היו אויבים רבים (כלל), קנדי נרצח (תוצאה, תצפית) והמסקנה מכך (מקרה) היא שקנדי נרצח על ידי אחד מאויביו.

ביקורת המקרא מסתמכת על טיעונים רטרודוקטיביים דומים, בנוסח: יש טקסטים קדומים שעברו עריכה (כלל), יש שאלות על נוסח המקרא (תוצאה, תצפית), והמסקנה מכך (מקרה) היא שנוסח המקרא עבר עריכה. טיעון רטרודוקטיבי נחשב לחלש מאד, מכיוון שיכולים להיות עוד הרבה הסברים לתצפית מלבד אותה המסקנה.

מה שגורם לרוב החוקרים לדחות תאוריות קשר הוא היעדר ממצאים מספקים המאשרים את התצפית. במקרה זה, תאוריה הטוענת כי קנדי נרצח על–ידי המאפיה עשויה להדחות אם הממצאים המחזקים את התצפית הזו אינם מספקים. לרוב, מעוגנת הדחייה בטיעון שהממצאים כוזבים, כוללים גרעין עובדתי שלו נוספו פרטים שאינם נתמכים בעובדות, ממצאים אנקדוטליים, צרופי מקרים, טיעוני פוסט הוק וקום הוק, רגרסיה, וכדומה. תאוריות שאין להן סימוכין מספיקים בממצא הן לעתים קרובות תאוריות פסבדו-מדעיות.

מעולם לא נמצאו ממצאים מספקים המאשרים את השערת התעודות. בשום חפירה ארכאולוגית לא התגלה אחד ממקורותיו הנפרדים כביכול של המקרא. אין שום ראיה לקיומם של ה"דיוטרונומיסטים", המחברים כביכול של ספר דברים. טיעוני הביקורת מבוססים פעמים רבות על כשלים מעין אלה שהוזכרו כאן, בנוסף לטיעון מהבורות לפיו "אם אנחנו לא יודעים מה הסיבה לכך שהטקסט נכתב כך, הרי שהסיבה היא מקורות שונים\עריכה מאוחרת" וכדו'. אין ספק שתאוריות אלה, שנשענות לכל היותר על הבדלים פילולוגיים שנויים במחלוקת, קרובות יותר לפסאודו-מדע מאשר למדע של ממש.

המבחין בין תאוריות קשר לתאוריות פסבדו-מדעיות טמון בניסיון של תאוריות קשר להסביר את היעדר הממצאים באמצעות הצגת ההשערה שהעדר הממצאים נובע מהסתרתם. העלאת השערה כהסבר לאי הוכחת השערה קודמת הוא כשל לוגי מעגלי מסוג השערות מבטלות, כלומר, כזה שבו אי הוכחת ההשערה המקורית מוסבר על–ידי קיומו של גורם בעל עצמה המסתיר את ההוכחות.

כמובן שההסבר של ביקורת המקרא לכך שלא השתמרו שום זיכרון במסורת או ראיה היסטורית לקיומה של עריכת המקרא, הוא שאותם עורכים היו רבי עוצמה מספיק כדי להסתיר את פעילותם ולהטעות את העם כולו.

הגורם העיקרי להופעתן של תאוריות קשר הוא הניסיון להעניק הסבר נוח יותר לאירועים או מצבים שההסבר הקיים להם אינו מספק או גורם לאי נוחות לרבים.

אין ספק שההכרה בתורה כספר אלוקי שניתן בנבואה מן השמיים גורמת אי נוחות לאנשים רבים, המעוניינים לפרוק מעליהם את עולה של הדת. זהו הגורם העיקרי לפריחתה של הביקורת.

בהמשך הערך מובאים מספר מאפיינים משותפים הרווחים בתאוריות קשר, ביניהם: אישור ההשערה מראש, קבלת ממצאים תומכים בלבד, וממסד נטול מצפון שמצד אחד הוא כל-יכול ומסוגל להטעות את כולם, ומצד שני הוא מטומטם מספיק כדי להשאיר עדויות בולטות לאמת שהוא מנסה להסתיר (כמו הסיפור על מציאת ספר התורה בימי יאשיהו, שהביקורת עשתה ממנו מטעמים).

בשלב זה חשוב לי להבהיר שוב: אני לא טוען שהשערת התעודות, או השערות אחרות של הביקורת, היא מופרכת או בלתי הגיונית. גם תאוריות קונספירציה צודקות לפעמים; מנקודת מבט חילונית, שאינה מייחסת קדושה למקרא או חשיבות למסורת, השערותיה של הביקורת אכן נשמעות סבירות, גם אם אינן מוכחות בבירור. הטענה שלי היא לא כלפי המאמינים-מרצונם, אלא כלפי המשוכנעים-בעל-כרחם, אלה הסבורים משום מה שיש לביקורת המקרא ראיות מוחצות שכל אדם בעל יושר אינטלקטואלי חייב לקבל. אם אותם משוכנעים הם אנשים דתיים, הרי שבעקבות גילויים אלה הם או יאבדו את אמונתם, או ינסו למצוא תירוצים מחוכמים שיסבירו איך אפשר לקבל את טענותיה של הביקורת ועדיין להישאר יהודי מאמין.

אבל מה לעשות, שלמרות שקראתי לא מעט מאמרים, פירושים וטיעונים של הביקורת, כולל כאלה שהופניתי אליהם מצד אנשים שניסו לשכנע אותי, לא מצאתי בהם שום ראיה שנראתה לי משכנעת יותר מטיעוניהם של מאמיני קונספירציית הכמיטריילס? אני משתדל לשמור על יושר אינטלקטואלי על אף הטייתי הדתית, אבל למרות זאת, או שמא דווקא בשל כך, היושר האינטלקטואלי שלי מחייב אותי לקבוע שאין שם דבר פרט להשערות, ניחושים ומגדלים פורחים באוויר. על סמך שינויי סגנון, ניסוחים לא ברורים וכפילויות קופצים אנשי הביקורת למסקנות מרחיקות לכת, כאשר ניתן באותה מידה להציע תשובות אחרות לאותן שאלות, כפי שעשו בהצלחה פרשנים לאורך הדורות. לא עוד, אלא כפי שציינתי קודם, תשובותיה של הביקורת הן "פתרון קסם" שמוביל לעצלות מחשבתית, גם במקרים בהם חשיבה יצירתית יכולה למצוא פתרונות מוצלחים הרבה יותר ולבסס אותם בכתובים. לא מעט פרשנים בני הדורות האחרונים אכן התמודדות מול השערת התעודות והציעו פתרונות כאלה, ביניהם שד"ל, רד"צ הופמן, בֶּנוֹ יעקב, משה דוד קאסוטו, משה צבי סגל, יהושע מאיר גרינץ, נחמה ליבוביץ, מחברי פירוש "דעת מקרא", יואל אליצור, הרב אלחנן סמט ואחרים.

נכון, לימוד כזה מצריך עיון ומאמץ; אולם האם אלוקים חייב לתת דווקא ספר ברור, חלק ומסודר שכל תלמיד כיתה א' יבין מיד? אולי הוא בחר דווקא לכתוב תורה עם קושיות וסתירות כדי לעורר את הלומדים לעיין בהן, לחפש הסברים ותשובות ומתוך כך להגיע להבנה עמוקה יותר? אם הרמב"ם הכניס סתירות מכוונות למורה נבוכים מסיבה זו, למה שאלוקים לא יעשה זאת? הרי כבר בתנ"ך עצמו אנו רואים שיש דרישה לעיין היטב בספר התורה - "וקרא בה כל ימי חייו", "והגית בו יומם ולילה", וכן הלאה. הווה אומר, יש כאן דבר שדורש עיון ולימוד רב כדי להבינו כראוי. ובדיוק לשם כך ניתנה לנו התורה שבעל פה, שהיא עיקר המסורת, והתורה שבכתב היא רק סיכום מקוצר וראשי פרקים שלה.

תאמרו, ההסבר לפיו התורה נכתבה על ידי בני אדם שונים פשוט ומוצלח יותר מההסבר לפיו אלוקים כתב אותה באופן כזה. אבל למה זה כך? האם המציאות, אותה ברא אלוקים, אינה מכילה דברים שנראים כמו סתירות, קשיים ופרדוקסים? האם היא לא נראית לפעמים כאילו נוצרה על ידי אלים שונים? אם אנו מאמינים שאלוקים ברא מציאות כזו, למה שלא יתן תורה כזו? ומי שלא מאמין באלוקים, ממילא הנחות היסוד שלו לא רלבנטיות עבור מי שכן מאמין.

נקודה נוספת שרציתי להתייחס אליה, היא טענתה של הביקורת בדבר דמיון בין חלקים מהתורה לבין סיפורים ומושגים שהיו קיימים קודם אצל עמים אחרים באזור. למשל, גרסה של סיפור המבול מופיעה גם באפוס גלגמש, כך גם מלחמתו של ה' בלווייתן נחש בריח ולווייתן נחש עקלתון שנזכרת בישעיהו, השמות "אל" ו"עליון" ותארים כמו "רוכב ערבות" מופיעים בפנתאון הכנעני, יש דמיון בין מזמורי תהלים מסוימים למזמורי שבח כנעניים לאלים, ועוד.

עד כאן העובדות שאין עליהן מחלוקת. אבל מה מסיקים מכך אנשי הביקורת? אלה ההנחות והמסקנה שלהם:

1. כותבי התורה העתיקו רעיונות ומסורות ממיתוסים כנעניים.

2. המיתוסים הכנעניים הם סיפורי בדים ללא אחיזה במציאות.

3. לכן, התורה היא גם לא מקורית וגם שקר.

ושוב יש לנו דוגמה מאלפת להנחות לא מוכרחות שמובילות למסקנה לא מוכרחת.

העובדה שרעיונות דומים מופיעים הן בתורה והן במסורת הכנענית לא מעידה על כך שהאחת העתיקה מהשניה. באותה מידה יתכן ששתיהן שאבו ממקור קדום משותף - למשל, ממסורות שהגיעו מנוח ובניו. רק שהכנענים לקחו אותן לכיוון פגאני, ואילו היהודים שמרו על הגרעין המונותאיסטי. אם שתי המסורות למשל מדברות על המבול (וכמוהן אגב מאות מסורות שונות בכל רחבי העולם), אולי זה פשוט בגלל ששתיהן זוכרות את המבול, ולא משום שאחת המציאה אותו והשניה העתיקה ממנה. כך גם לגבי שמות האל ושאר העניינים. הרי זה כמו שיטענו שישראל העתיקה את המיתוס על מלחמת העולם השנייה מהאירופאים. פשוט עד כדי גיחוך.

בכך נשללות שתי ההנחות של הביקורת. הנחה 1 לא הכרחית משום שיתכן ששתי המסורות נובעות מאותו מקור, והנחה 2 לא הכרחית משום שייתכן שאותו מקור הוא אמיתי ולא סתם המצאה. ממילא נופלת גם המסקנה.

סיכומו של דבר, הרוצה להאמין בביקורת המקרא יאמין, אבל מי שאינו שותף להנחות המוצא שלה, אין לו כל סיבה להתרגש ממנה. כמו שנאמר בספר משלי (במהדורה הביקורתית, נוסח דזי'גאן ושומאכר): פתי יאמין לכל מחקר.


 





print
כניסה למערכת