אחת הטענות המרכזיות נגד החילון בעבר היתה הטענה, שהעדר האמונה באל יוביל בהכרח להתדרדרות מוסרית. כיום, כך נראה, טענה זו הופרכה במידה רבה: חברות חילוניות ואנשים חילוניים אינם מוסריים פחות ממקביליהם הדתיים, ואתאיסטים אינם גודשים את בתי הכלא. אולם קיים תחום אחד בו אכן התרחשו שינויים קיצוניים מאז מהפכת החילון שעברה על העולם, והוא מצוי כיום במרכזה של מחלוקת סוערת. התחום המדובר הוא היחס למין ולמיניות.
כשמדובר בבני אדם, מין תמיד היה נושא רגיש ומורכב ביותר. הוא מעולם לא נתפס כפעולה גופנית תמימה, כמו אכילה או עשיית צרכים, אלא כנוגע לרבדי הנפש העמוקים ביותר שבנפש ובזהות האנושיים. לא במקרה בכל חברה בעולם, מהפרימיטיבית עד המודרנית ביותר, קיימים טאבויים ומערכות מורכבות של חוקים וכללים, רשמיים ולא-רשמיים, המסדירים את מה שנחשב לגיטימי בתחום המיני ומה לא. לא סתם מציבות הדתות את היחס הראוי למין בראש מעייניהן, ומתייחסות בחומרה רבה לחטאים בתחום זה. קוף שהיה מתוודע לחברה האנושית, היה משתאה בוודאי לנוכח הסיבוכים הרבים שבני האדם קושרים סביב משהו שמבחינתו הוא טבעי ופשוט כמו פליית כינים הדדית. אולם זה בדיוק מה שעושה אותנו לאנושיים – ההכרה בכך שהמין אינו סתם אקט גופני, אלא משהו שיש בו הרבה מעבר לזה.
וכאן נמצא שורש הבעיה. תפיסת העולם החילונית אינה מסוגלת לתת מענה של ממש לשאלה מהו אותו "מעבר לזה" שנוגע למין. הלוא מבחינתה האדם אינו אלא קוף קצת יותר אינטליגנטי, יצור חומרי שהתפתח במקרה מאבותיו החייתיים. מה כבר יכול להיות אם כן מיוחד במיניות שלו? המסקנה המתבקשת מהגישה החילונית היא שכל אותו יחס נפשי מיוחד כלפי המין, אינו אלא אוסף של תסביכים ודעות קדומות שיש להשתחרר מהן.
הגישה החילונית העכשווית מובילה ישירות למתירנות מינית, מתוך שתי הנחות. הראשונה היא היותו של האדם יצור ביולוגי-פיזיקלי בלבד, לא שונה מכל בעל חיים; השניה היא גישה תועלתנית למוסר, לפיה המדד היחיד להיותו של מעשה מסוים ראוי או מגונה מבחינה מוסרית, הוא השאלה האם הוא גורם ליותר סבל או יותר הנאה. אם פעולה כלשהי אינה פוגעת באף אחד, ולא עוד אלא שהיא גורמת הנאה, הרי שמבחינה מוסרית אין בה שום פסול. אם בראשיתו של ההומניזם פרחו אידיאולוגיות גדולות בעלות מטען חיובי של ערכים, כיום נראה שהעגלה החילונית התרוקנה עד כדי תכולתו של ערך אחד בלבד: אל תפגע בזולת. חיה ותן לחיות. זה הכל. כל עוד אינך פוגע באיש, אין כל פגם מוסרי במעשיך.
קל לראות איך שתי ההנחות הללו אכן מובילות למסקנה של מתירנות מינית: אם האדם אינו אלא בעל חיים, אין כל פסול בכך שיזדווג בכל צורה הגורמת לו הנאה, ובלבד שלא יפגע באף אחד. כל מגבלה אחרת על המיניות הופכת לתמוהה ובלתי רציונלית.
ואכן תוך כמה עשרות שנים חלו שינויים מרחיקי לכת בנורמות המיניות והצניעות של החברה החילונית. בשנת 1932 פרסמה עיריית תל אביב "מודעה ואזהרה" כנגד "המנהג הזר" להתהלך ברחובות הסמוכים לים בבגדי רחצה, "כאלו האיש והאשה הלבושים בגדי רחצה פטורים מכל התחיבות אלמנטרית של אנשי תרבות, לא להופיע ערומים בין הקהל". העיריה מכנה זאת "הפקרות", וקוראת לקהל המתרחצים "לא לזלזל במנהגי המוסר והצניעות, השוררים בכל העולם ובפרט בארצות המזרח" (עי' בקישור הזה, עמ' 20). מיותר לתאר את הפער העצום בין תל אביב של אז לזו של היום, המקיימת בקביעות "מצעדי גאווה" בעירום פרובוקטיבי, ועליהם גאוותה. אבל אין צורך להרחיק עד לשנות ה-30 של המאה הקודמת; די להתבונן בשנות ה-70-80 כדי לראות עד כמה הדברים השתנו מאז. כאנקדוטה אביא סיפור של סמדר שיר שקראתי פעם, בו היא מתארת מפגש בין מורה לזוג הורים של אחת מתלמידותיה. המורה הבחינה שתאריך לידתה של התלמידה חל פחות מתשעה חודשים אחרי חתונתם של הוריה – מה שאומר שהשניים, רחמנא ליצלן, לא התאפקו עד החתונה. היא תוהה איך יסבירו ההורים את הדבר לבתם כשתגדל ותבחין בכך, והללו אכן חשים מבוכה רבה מהנושא... בסיפור אחר שלה כותבת שיר על תלמידת שמינית, בתיכון חילוני כמובן, שהושעתה מבית הספר בעקבות כניסתה להריון. אין צורך להכביר במילים על ההבדל הבלתי נתפס כמעט בין אז להיום. רק אציין בנוסף גם את שינוי היחס לפורנוגרפיה: מה שפעם נתפס כנחלתם של סוטים, או של בני נוער מתבגרים, שהיו קונים מגזינים בדוכנים מפוקפקים ומעיינים בהם בשירותים – נחשב היום כחלק בלתי נפרד מחומרי הצריכה של האדם הממוצע, עד שמי שטוען שאינו צורך פורנוגרפיה נחשב לשקרן או מוזר. ועוד לא דיברנו על כל מה שקשור ליחסים חד-מיניים וסטיות אחרות.
עד כאן העובדות. השאלה הגדולה היא, איך לפרש אותן: האם מדובר בהתדרדרות מוסרית ופריצות, או שמא דווקא בהתקדמות ושחרור מדעות קדומות?
התשובה לשאלה זו תלויה במערכת המוסר הבסיסית שאנו מאמצים. אם המוסר שלנו הוא התועלתנות שתוארה לעיל, הרי שהתשובה היא פשוטה: כל עוד לא פגעת באף אחד, הכל שרויין לך, הכל מותרין לך! כל מעשה מיני אמור להישפט אך ורק לפי קריטריון זה, ולכן אם קיימת הסכמה בין הצדדים המשתתפים, והם בגירים מספיק בהתאם לקביעתו של החוק, הרי שאין בסיס רציונלי לביקורת כלשהי על המעשה.
אלא שתשובה זו מזמינה כמובן את השאלה: האם התועלתנות הזו היא אכן הקריטריון היחיד למוסר? האם אין למוסר שום דבר לומר לאדם, חוץ מ"אל תפגע באחרים"?
טענתי היא שיש להתייחס למוסר הנוגע למיניות כקטגוריה נפרדת. זוהי טעות להתייחס למין רק כמקרה פרטי שכלול בתחומו של המוסר התועלתי. המוסר המיני הוא קטגוריה בפני עצמה, עם חוקים משלה הקובעים מה נחשב ראוי ומה לא. גם מעשה מיני שאינו פוגע באף אחד, עדיין יכול להיות פסול ומגונה או אף אסור, על פי המוסר המיני.
איך אפשר לבסס טענה זו? על סמך מה ניתן לטעון שקיים מוסר מיני נפרד? כדי להשיב על שאלה זו עלינו לשאול את עצמנו קודם כל מהו הבסיס למוסר התועלתני, או למוסר בכלל. מי אמר שיש דבר כזה מוסר? למה עלינו להימנע מפגיעה בזולת, גם במקום בו אנו יכולים להרוויח ממנה? הפילוסופיה של המוסר מרבה לעסוק בשאלות הגדולות הללו, אבל בשורה התחתונה התשובה היא שהמוסר מבוסס בראש ובראשונה על אינטואיציות, או חוש מוסרי. אנו פשוט חשים שזה "לא בסדר" לעשות דברים מסוימים, גם אם איננו יודעים לנמק זאת למי שאינו שותף לאותה תחושה. נסו להסביר באופן רציונלי לפסיכופט הנהנה לשרוף חתולים חיים, מה לא בסדר במעשיו ומדוע עליו להפסיק לעשות זאת. קרוב לוודאי שלא תצליחו; עבור מי שאינו חש בעצמו את הרגש המוסרי, אין דרך רציונלית בה ניתן לשכנע אותו (פרט לאיומים וכדומה). אולם למרות זאת, רוב בני האדם שותפים לאינטואיציות מוסריות בסיסיות, ומנהלים את חייהם ואת החברה לפיהן ללא צורך בהנמקה שכלית. יש דברים שגדולתם נובעת דווקא מכך שהם מובנים מאליהם, שהם כה בסיסיים עד שלא ניתן לרדד אותם למשהו בסיסי יותר.
אם כן, מה שעלינו לעשות הוא לבדוק האם קיימות אינטואיציות רווחות הרואות במוסר המיני קטגוריה נפרדת. האם ניתן להצביע על דוגמאות של פעילות מינית שאינה פוגעת באיש, ולמרות זאת נחשבת בעיני רבים למגונה או אסורה, גם כיום בתקופה המתירנית? התשובה היא חד משמעית – כן.
להלן מספר דוגמאות כאלה:
1. זעזוע אינסטינקטיבי. מקרים כמו המין הקבוצתי בחוף בוגרשוב (17.4.2012) ובאלנבי 40 (אוגוסט 2016) חוללו זעזוע רב בציבור, למרות שלכאורה המעשים נעשו בהסכמה מלאה. אינטואיטיבית חשו רבים שהיה משהו מגונה מאד במעשים הללו, אלא שההשקפה הליברלית-תועלתנית שלהם אילצה אותם לחפש את הבעייתיות בתחום הנזק (האם האשה הסכימה בדעה צלולה או לא וכדומה), במקום להכיר בכך שגם אם לא נגרם כאן כל נזק – עדיין מדובר במעשה מתועב במסגרת הקטגוריה של המוסר המיני.
2. חשיפת ילדים. באופן מוזר, כללי הצנזורה המקובלים כיום מגבילים את חשיפתם של ילדים לתכנים מיניים הרבה יותר מאשר לתכני אלימות. בכל סרט מצויר כמעט אפשר לראות אלימות, קרבות, שימוש בסוגי נשק שונים, פיצוצים וכדומה. אמנם מקפידים לא להראות דם והרוגים, אבל אלימות בהחלט קיימת. לעומת זאת, המגבלות על עירום ומין בסרטים המיועדים לילדים חמורות הרבה יותר. מה ההיגיון בכך? הרי לכאורה מסתבר ההפך – אלימות היא שלילית כמעט תמיד, ואילו מיניות הופכת עם ההתבגרות לדבר לגיטימי; מדוע אם כן להרגיל את הילדים לאלימות, אבל להסתיר מהם את המיניות? לא ידוע לי אם קיימים מחקרים כלשהם לפיהם חשיפה מוקדמת למיניות עלולה להזיק לנפש (למעשה, בעבר ילדים רבים גרו עם הוריהם באותו חדר, וסביר להניח שהיו מודעים לנושא בגיל מוקדם), אבל בהחלט ידוע על מחקרים רבים המראים על הנזקים שבחשיפה לאלימות. הדרך היחידה להסביר את ההיגיון שמאחורי הצנזורה היא על סמך האינטואיציה לפיה יש במיניות משהו שהורס את התמימות הילדותית, שראוי לשמור עליה עד הגיל המתאים. במילים אחרות, תמימות היא ערך, מיניות מהווה פגיעה בתמימות, וכיוון שכך יש בחשיפה אליה משהו בעייתי מבחינה מוסרית גם אם איש לא נפגע.
3. מה אם ראש הממשלה היה עושה את זה? הציבור הרחב אמנם צורך פורנוגרפיה, אבל תארו לעצמכם שראש הממשלה היה מתחיל לפתע לדבר באחד מנאומיו על הסרט הפורנוגרפי האחרון שראה. ברור שהתגובה הציבורית היתה שאט נפש וסלידה נרחבת. במקרה זה, מה שמותר לשור, אסור ליופיטר. לכאורה, מדוע צפיה בסרט פורנוגרפי היא בעייתית יותר מצפייה בכל סרט שהוא, ואסור לדבר עליה בפרהסיה? מתברר למרות כל הלגיטימציה והמתירנות, פורנוגרפיה עדיין נחשבת לדבר מלוכלך, ולא ראוי לאישי ציבור לעסוק בדברים כאלה, בטח לא בגלוי. על אחת כמה וכמה כשמדובר במעשים בפועל, כמו זנות. כמה אנשים מוכנים להתייחס לזנות כאל מקצוע מכובד ולגיטימי, גם כשהוא נעשה מתוך בחירה חופשית ומודעת של האשה? כמה אנשים היו מוכנים לראות זונה לשעבר בתפקיד ציבורי בכיר? ומה לגבי הענקת כבוד והוקרה למייסד מגזין פלייבוי, על תרומתו לאנושות והעונג הרב שהסב למיליוני קוראים ברחבי העולם? התגובות האינסטינקטיבות לאפשרויות אלה מעידות על כך שהיחס הנפשי לדברים כמו פורנוגרפיה וזנות הוא שלילי. האינטואיציות של המוסר המיני הן שעומדות מאחורי יחס זה.
4. כשר אבל מלוכלך. גם במסגרת יחסים שגרתיים בין בני זוג, יש דברים שנחשבים "מלוכלכים" יותר מאחרים. לא ניכנס לפרטים, אבל התחושה היא שצורות מסוימות של קיום יחסים הן מלוכלכות, או סוטות, או פחות ראויות מאחרות, גם אם הכל נעשה בהסכמה ורצון. צניעות, איפוק ופרישות מזוהים עם מידות טובות, ואילו הוללות שלוחת רסן וכניעה ליצרים נתפסים כמשהו מכוער ו"רע" (גם אם ה"רע" נאמר בקריצה שובבה ולא בגינוי חמור סבר). זוהי דוגמא למקרה בו האינטואיציות של המוסר המיני לא בהכרח אוסרות מעשה מסוים, אבל רואות אותו כמגונה ובלתי ראוי – בדיוק כמו שהאינטואיציות של המוסר הכללי מתייחסות למעשים מסוימים כ"כשר אבל מסריח".
5. טאבויים. עדיין קיימים כמה טאבויים בתחום המיניות, כמו מה שנקרא כיום גילוי עריות – יחסים בין אח ואחות או הורים וילדים, וכן נקרופיליה, זואופיליה וכדומה. קשה עד בלתי אפשרי לתת נימוק תועלתי לאיסורים הללו (בעיות גנטיות של הילדים? נו באמת), ולמרות זאת החוש המוסרי המיני מזדעזע מהמחשבה להתיר אותם.
מה שהדוגמאות הללו ממחישות הוא את קיומן של אינטואיציות הרואות במוסר המיני קטגוריה נפרדת, שיש בה מושגים של מותר, אסור, ראוי ובלתי ראוי, בדיוק כמו במוסר התועלתי, ובלי קשר לשיקולי תועלת ונזק.
עכשיו, כמובן שיכולים לבוא המתנגדים ולומר שאכן ישנן אינטואיציות כאלה, אבל הללו אינן אלא שרידים של דעות קדומות והשפעות תרבותיות, ובאמת ראוי לשאוף להשתחרר מהן ולהגיע למצב בו היחס למין זהה לחלוטין ליחס לאכילה. זו טענה אפשרית; אולם באותה מידה אפשר לטעון שגם האינטואיציות המוסריות שלנו בתחום הכללי אינן אלא נטיות פסיכולוגיות לא רציונליות – כפי שאכן טוענים אנשי תאוריית השגיאה המוסרית (moral error theory). מי שמוכן לוותר על האינטואיציות הבסיסיות שלו בתחום המוסר המיני, יכול לעשות זאת גם בנוגע למוסר הכללי, ולא ניתן יהיה לטעון כלפיו שום דבר. לעומת זאת, כל מי שמקבל את האינטואיציות כבסיס לגיטימי למערכת מוסרית, אין סיבה שיתכחש להכרה הפנימית שלו בכך שהמוסר המיני הוא קטגוריה בפני עצמה, ושלא כל מה שלא פוגע בזולת הוא מותר או ראוי. ואם זה אכן כך, המסקנה המתבקשת היא שהחילון מוביל להתדרדרות מוסרית-מינית חמורה ביותר, ומן הראוי לתת על כך את הדעת.