העלפים (elves) הם יצורים מיתולוגיים-אגדתיים אפופי תעלומה. המקורות הקדומים מתארים אותם בדרכים שונות ומנוגדות: דמויי-אלים או שדים, מזיקים בלתי-נראים או פיות מפתות, ידידותיים או עוינים. זכרם השתמר עד היום בשמות נפוצים כמו אלפרד, שפירושו elf-red, "עצת העלף". אולם את כניסתם העיקרית לתרבות העכשווית חייבים העלפים לטולקין, שהפך אותם לדמויות מרכזיות בספריו ויצר סביבם עולם מלא והיסטוריה שלמה, כולל שפה מפורטת. בעקבות טולקין הפכו העלפים לחלק בלתי נפרד מסוגת הפנטזיה, בפרט במשחק התפקידים מבוכים ודרקונים ובאלה שבאו אחריו. העלפים הילכו עלי קסם מאז התוודעתי אליהם לראשונה בילדותי, וברשימה זו אנסה להרחיב מעט על סוד קסמם ועל ההשראה היהודית שניתן לקחת מהם.
(הערה מתבקשת: אני משתמש בתרגום "עלף" ו"עלפים" בעקבות עמנואל לוטם, במקום "אלף" ו"אלפים" שיוצר בלבול בכל הנוגע למספרים. כמו כן ל"עלף" יש צלצול קסום ומסתורי של משהו עטוף ומעולף, שהולם היטב את טבעם של יצורים אלה.)
העלפים עליהם אני מדבר כאן הם העלפים הטולקינאים, והעלפים של עולמות המבוכים ודרקונים (מו"ד): דמויי-אנוש יפהפיים, חינניים, עתיקי יומין אך צעירים לנצח, קשורים לטבע, ליופי ולקסם; גזע אצילי וקסום שקדם לבני האדם ושלט בעולם לפני הופעתם. קיימים הבדלים בין הגרסאות השונות: העלפים הטולקינאים גבוהים וחסונים יותר מבני אדם ומהווים מעין בני-אלמוות נשגבים, ואילו העלפים המו"דים נמוכים ורזים יותר, שדוניים למראה ופחות "כבדים" ברוחם. מעניין לציין עם זאת, שלמרות שבכל המקורות הרשמיים של מו"ד גובהם של העלפים הוא בין 1.20-1.60 מ', הרי שברוב הציורים והתיאורים הספרותיים הם מתוארים כזהים כמעט במימדיהם לבני אדם. נראה שהדימוי השדוני של העלפים לא זכה להצלחה מרובה. במשחק התפקידים Pathfinder, שהוא כמו מו"ד רק יותר מוצלח בכל דבר, אכן חזרו לשורשים הטולקינאים והציגו את העלפים כגבוהים יותר מבני אדם.
אז מה אנחנו יכולים ללמוד מהעלפים?
ראשית, העידון. העלפים הם יצורים מעודנים לא רק בגופם, אלא גם בהתנהגותם, בתרבותם ובכל אורחות חייהם. הם שוחרים יופי ואסתטיקה בכל דבר, וסולדים מגסות, וולגריות וכיעור. לעומת העלפים עדיני הנפש, נראה האדם גס ופרוע כאיש מערות. לא תמצאו עלפים שותים בירה לשכרה, מנבלים את פיהם, שואגים בהתלהבות לנוכח משחק כדורגל, או צוחקים ממערכונים מטופשים. עלפים בהחלט אוהבים ליהנות מהחיים, לצחוק ולשמוח, אולם מה שגורם להם הנאה הם דברים איכותיים יותר, כמו יופיו של הטבע או יצירות אמנות ברמה גבוהה באמת. מנקודת מבטם, בני האדם הם ילדים קטנים שמשחקים בבוץ, וכאשר אנו מתבוננים במראה הלבנה שהם מציבים בפנינו, אין מנוס מלהודות בבושה בצדקתם.
העלפים מבינים שאסתטיקה קשורה לאתיקה. הקפדה על עידון חיצוני מובילה לעידון פנימי. כלשון חז"ל, "שלושה מרחיבין דעתו של אדם: דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים" (ברכות נז, ב). לעומת זאת, טעם גס והנאות גסות משחיתים את הנפש והמידות. גם בתנ"ך ובדברי חז"ל אנו מוצאים הערכה רבה ליופי ואסתטיקה, כגון אלה שהתקיימו בבית המקדש, ודברים בשבח יופיים של אנשים ונשים כמו האמהות, חכמים שונים (במיוחד רבי יוחנן), ובני ירושלים. כמובן שיש להיזהר מהימשכות אחרי היופי החיצוני, שיש בו סכנות משלו, אולם ידוע פירושו של הגר"א על סוף ספר משלי, "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל – ביופיה". כאשר היופי החיצוני תואם את היופי הפנימי, אז אכן ראוי להתהלל בו. אין צורך לומר שבכל הנוגע לעידון הנפש, האידיאל של היהדות קרוב מאד לזה של העלפים, ואף היא סולדת מגסות הרוח, מנהנתנות, מפראיות ומשטחיות. ראויה לציון שיטתה החינוכית של ישיבת סלובודקה, שהדגישה את מעלתו של האדם ואצילותו, כדי לעורר בתלמידיה סלידה טבעית מפני הרוע והחטא שאינם הולמים את מדרגתם. כשאתה יודע שאתה בן מלך, אתה מתנהג אחרת.
נקודה שניה היא הכמיהה. העלפים אמנם חיים בעולמם של בני האדם, אבל עורגים תמיד למשהו שמעבר לו, לממלכה קסומה שממנה הגיעו ואליה הם חולמים לשוב. בעולמו של טולקין, מוצאם של העלפים הוא מהאי ואלינור, ממלכת האלים שמעבר לים במערב. כאשר מתגברת עליהם הכמיהה, ומשא העולם הזה נעשה כבד מנשוא עבורם, הם נודדים מערבה ומפליגים אליה לבלי שוב. גם בחלק מעולמות המו"ד נוהגים העלפים הזקנים לעזוב את העולם הארצי ולעבור לממלכות מסתוריות שמעבר לו. למרות אהבת הטבע שלהם, יודעים העלפים שהעולם הזה הוא רק צל חיוור של עולמם העליון, ואין הם יכולים להישאר בו לנצח.
ומי כעם ישראל מיטיב להכיר תחושות אלה? ערגה, כמיהה, כיסופים, געגוע – כל אלה היוו חלק מהותי מנשמתם של יהודים במשך אלפיים שנות גלות, בהן חלמו על שיבה לארצם, בניין בית המקדש והשראת השכינה. "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי", מכריז כל חתן יהודי תחת חופתו. כמיהה זו היא זו שהובילה לבסוף לשיבת ציון, לתופעה הייחודית בהיסטוריה האנושית של עם החוזר לארצו לאחר אלפי שנים ומכונן בה את ממלכתו מחדש. ועדיין ממשיכים יהודים לכסוף לבית המקדש, לירושלים של מעלה, לעולם הבא, למציאות עליונה שמעבר למגבלות העולם הזה, בה ירושלים נישאת באוויר כשהיא מוקפת חומת אש, ושעריה עשויים מאבנים יקרות בגובה עשרים אמה. היהודי יודע שהוא אינו שייך לעולם הארצי השפל, שנשמתו היא בת מלך שכל מעדני הכפר אינם שווים בעיניה למאומה, והוא משתוקק תמיד למשהו שמעבר לכאן ולעכשיו.
נקודה שלישית היא הנצחיות. תוחלת החיים של עלפים היא ארוכה ביותר: עלפים טולקינאים יכולים לחיות לנצח, אם אינם נהרגים במוות אלים, ועלפים מו"דים יכולים להגיע לגיל של מאות או אלפי שנים, שאחריהן הם עוזבים את העולם הזה. אריכות ימים כזו משפיעה כמובן על צורת המחשבה, השקפת העולם והיחס הרגשי כלפיו. כל נקודת המבט על המציאות משתנה; לעלפים יש יותר סבלנות, הם מסוגלים לעקוב אחרי תהליכים ממושכים של עשרות ומאות שנים ולחכות להזדמנות המתאימה, ובכלל הם פחות לחוצים וקצרי רוח מאשר בני האדם שימיהם כצל עובר. עם זאת, הם אינם הופכים לאדישים ומנותקים מהמציאות העכשווית. הספר Elves of Golarion מסביר שהעלפים מסוגלים לעבור כרצונם בין שתי נקודות מבט, כמו ראיה מרחוק וראיה מקרוב: נקודת המבט של הניסיון בן מאות או אלפי השנים, ונקודת המבט של הכאן והעכשיו, וכאשר הם אוחזים בנקודה אחת אין הם רואים את השניה. כך יכול אותו עלף להיות בד בבד גם חכם עתיק יומין בעל ניסיון חובק היסטוריה, וגם צעיר ברוחו שצוחק, רוקד וחוגג בקלילות במסיבת יער. עלפים יודעים לשים בצד את משא השנים, את המטען העצום של זיכרונות, חוויות ורגשות מהעבר, כדי שהללו לא יכבידו עליהם על כל צעד; אולם הללו עדיין זמינים עבורם במקרה הצורך.
וכמו העלפים, גם עם ישראל הוא עם הנצח. יהודי יכול להסתכל על הדברים מנקודת מבטו האישית והעכשווית, אך גם מנקודת המבט ההיסטורית של עם ישראל, מהניסיון המצטבר של אלפי שנים. כשמביטים ממנה דברים נראים אחרת, ומה שנראה על פניו כמו אסון וטרגדיה או משבר קיומי, מתגלה כלא יותר ממצמוץ קל מנקודת מבטו של הנצח.
הנקודה האחרונה היא הרדיפה. בעולמות רבים זוכים העלפים ליחס שלילי ועויין מצד בני האדם, הנובע בעיקר מתחושת קנאה כלפי עליונותם. העלפים עצמם מואשמים בהתנשאות ובדלנות, בהסתכלות על בני האדם מלמעלה ואדישות כלפיהם. ההשוואה ליחס כלפי היהודים עולה מאליה. בשני המקרים יש בסיס מסוים להאשמות אלה, שכן גם העלפים וגם היהודים אכן נוטים לבדלנות ורואים את עצמם כנבחרים לעומת השאר; אולם היכרות עמוקה יותר מלמדת שיחס זה אינו נובע מזלזול או שנאה, אלא מהכרה בהבדלים האמיתיים שבין העמים. על מנת שיוכלו לקיים את ייעודם כראוי, צריכים העלפים והיהודים לשמור על ייחודם ולא להתערבב עם זרים.
לסיום, ראוי לציין את הפער העצום בין רוממותם של העלפים לבין שפלותם של היהודים בגלות. ההמחשה הטובה לכך נמצאת בעולם של רייבנלופט, בממלכת סית'יקוס האפלה, ממלכתו של אביר המוות הידוע, הלורד סות'. ארץ זו מאוכלסת בעיקר על ידי עלפים. ערים עלפיות הן בדרך כלל מקומות של יופי קסום ואדריכלות המשתלבת בהרמוניה עם הטבע, אולם הערים בסית'יקוס אינן כאלה. הן היו אמנם יפות בעבר, אבל בהווה הן נראות כמו גופתה של אשה יפה שהריקבון אוכל בה מכל עבר. החומות מתפוררות, המגדלים נוטים, החלונות שבורים, הפסלים ויצירות האומנות בלויים ושחוקים, הספרים בספריה המפוארת מעלים עובש ורקב, וזוהמה והזנחה שולטים בכל פינה. העלפים עצמם נראים כמו צל של קרוביהם בעולמות אחרים, בגדיהם בלויים ומרושלים כמו כל דבר בממלכה, והם חיים את חייהם מתוך אפאתיה ומקיימים את מנהגיהם הישנים כמצוות אנשים מלומדה.
יחס זה של אדישות והזנחה נובע מכך שהעלפים אינם מרגישים בבית בסית'יקוס. הם הובאו לשם מעולם אחר, ומבחינתם זוהי גלות שהם אינם שייכים אליה. ממילא הם אינם מסוגלים להתחבר אל הטבע והיופי כמו עלפים בעולמות אחרים, והם מניחים לו להירקב סביבם מתוך אמונה שהם יישרדו ולא משנה מה יהיה. מציאות זו ממחישה היטב את מצבם של היהודים בגלות, של עם אצילי שהושפל עד עפר בשל הניתוק מארצו.
יהי רצון שנזכה ללמוד מהעלפים כיצד לחיות חיים של רוממות ועדינות נפש, של יופי והרמוניה, ושל כמיהה למציאות עליונה יותר, עד שנזכה לראות במהרה בהגשמתה.