מיסטריום

אדוארד פסר (Edward Feser) הוא פילוסוף אמריקאי בן זמננו (נולד 1968), המלמד במספר מוסדות אקדמאיים בארצות הברית. הוא היה לדבריו אתאיסט בצעירותו, אולם לימוד מעמיק של כתבי אריסטו ואקווינס הוביל אותו בחזרה לאמונה באלוהים ובנצרות. בעקבות זאת יצא פסר למלחמה נגד "האתאיזם החדש" בראשות ארבעת פרשי האפוקליפסה, דוקינס-היצ'נס-האריס-דנט, במטרה להפריך אותו ולחשוף את כשליו. לאחרונה קראתי את ספרו, The Last Superstition: A Refutation of the New Atheism, ומן הראוי להקדיש לו כאן סקירה קצרה.

מי שקרא את ספרי, פשוט להאמין, יודע שגישתי בנושאים כמו אלוקים והדת היא להעביר את הדיונים למגרש של האמונה. עבר זמנם של הוכחות מוחלטות ומופתים לוגיים מימי הביניים; בסופו של דבר, הכל חוזר לאמונה, ולכן השאלה היא רק איזו אמונה הנה רציונלית יותר. פסר לעומת זאת סבור בדיוק להפך: הוא טוען שיש לחלץ את הדת והתאולוגיה מהערפל של "האמונה", ולהחזיר אותן לאורם הברור של ההיגיון והלוגיקה – והוא משוכנע שהדבר אפשרי בהחלט. בספרו "האמונה הטפלה האחרונה" (שכותרתו מתייחסת, כמובן, לאתאיזם), הוא קורא לחזרה לפילוסופיה הקלאסית, זו של אריסטו ואפלטון, ושל פרשניה מימי הביניים, בעיקר תומאס אקווינס. לדבריו, המהפכה הגדולה ביותר בתולדות האנושות היתה נטישתו של אריסטו לטובת הפילוסופיה המודרנית; דקארט, שנחשב לאבי הפילוסופיה המודרנית, התחיל למעשה תהליך שהוביל בהדרגה להפרכת כל בסיס אפשרי להיגיון ולמוסר, ומתוך כך להרס המחשבה האנושית, ולטירוף הדעת שאת תוצאותיו רואים היום בתחומים רבים. רק השיבה לאריסטו ולחשיבה הסכולסטית שלו יכולה להחזיר את השפיות לעולם שהשתגע.

פסר פותח בהצגת שיטותיהם של אפלטון ואריסטו, בעיקר בכל הנוגע לריאליזם של הצורות – לטענה לפיה כל עצם שקיים מורכב מחומר ומצורה, כאשר הצורה מהווה את מהותו של אותו עצם. כמו כן הוא דן במושג הסיבה, ובסיבות השונות הדרושות לקיומו של כל דבר (תלמידי מחשבת ישראל יזהו בוודאי חלק ניכר מהדברים מתוך כתבי הרמב"ם וחכמי ימי הביניים). על סמך סדרת טיעונים לוגיים פשוטים, מסביר פסר את ההוכחה הקוסמולוגית של אקווינס לקיומו של האל בתור "הסיבה הראשונה", "המניע הבלתי מונע" או "המשנה הבלתי משתנה", ומראה שאלוהים אינו איזו "היפותזה" או השערה שמועלית כדי להסביר את המציאות, אלא מסקנה לוגית שמתחייבת מתוך ההיגיון – בדיוק כמו סכום זוויותיו של משולש. הוא מראה איך אותם אתאיסטים שהתיימרו להפריך את ההוכחה הקוסמולוגית, למעשה לא הבינו אותה כלל, וממילא ביקורותיהם מכוונות כלפי דחליל בלבד ומחטיאות לגמרי את המטרה. בכלל, טוען פסר, בניגוד לדעה הרווחת, הפילוסופיה של אריסטו לא הופרכה מעולם; הסיבות לכך שנטשו אותה היו קשורות לאופנות מחשבה כאלה ואחרות, בתוספת לא מעט אינטרסים, אולם מעולם לא התגלתה תגלית מדעית או פילוסופית כלשהי שערערה את ההיגיון האריסטוטלי.

מקיומו של אלוהים, עובר פסר לתחום המוסר וההכרה, ומראה כיצד נטישת החשיבה הקלאסית הובילה לסדרת בעיות מדומות, כמו הכשל הנטורליסטי, הבעיה הפסיכו-פיזית, בעיית האינדוקציה והסיבתיות ועוד. הוא תוקף בעיקר את הפילוסופיה של יוּם, שאחראית במידה רבה להופעתן של "בעיות" אלה, והשליכה את העולם למדרון התלול של ספקנות ורלטיביזם המערערים לחלוטין את המוסר וההיגיון. כל זאת בזמן שהגישה הקלאסית מציגה פתרונות פשוטים והגיוניים לאותן הבעיות, פתרונות שתואמים לשכל הישר ואינם מתנקשים בו בסדרה של קושיות ספקניות חסרות בסיס.

לדעתי, האתיקה האריסטוטלית שמציג פסר היא החלק החלש יותר במערכת טיעוניו; היא מבוססת על כך שלכל דבר יש לא רק סיבות שקדמו לו אלא גם תכלית או ייעוד שכלפיהם הוא מכוון, ושהמוסר מתבטא בהגשמת אותה התכלית, בעוד שהמעשה הבלתי-מוסרי הוא זה שמנוגד לה. כך למשל, כל שימוש במערכת הרביה שלא למטרות הקמת משפחה הוא בלתי מוסרי, שכן ברור מתוך התבוננות באותה מערכת שהיא נוצרה לתכלית של הולדה והקמת משפחה – ולא כדי לענג את האדם בכל דרך שנראית לו. אני מסכים בהחלט עם הכיוון העקרוני הזה, אולם נראה שבמקרים רבים קשה מאד לקבוע חד משמעית מהי תכליתו של כל דבר ומה אופן השימוש הרצוי בו.

על כל פנים, פסר מראה היטב כיצד גם המדע המודרני אינו מסוגל להימלט מהכרה בטלאולוגיה, בתכלית שבטבע; עם כל הטענות הנחרצות לפיהן חוקי הטבע מבטאים מכניות עיוורת בלבד, אין שום אפשרות לדבר ברצינות על הדנ"א, הגנים או מערכת ביולוגית כלשהי בלי להתמש במושגים כמו "תפקיד", "מטרה", "פונקציה" וכדומה. תכליתיות כזו קיימת לא רק בעולם הביולוגיה, אלא גם בתחום הפיזיקה והחומר הדומם. רק פחדם של מדענים מפני דריסת רגל אלוהית בתמונת עולמם כופה אותם לדחות את הטלאולוגיה ולהיצמד בדוגמטיות לתפיסה המכנית (וחלקם אכן מודה בכך בפירוש). אולם זוהי אמונה עיוורת, שאין בה שום דבר מדעי אלא רק התכחשות לשכל הישר.

לאורך הספר מרבה פסר לתקוף בחריפות ובשנינות את הרביעייה של דוקינס-היצ'נס-האריס-דנט, לחשוף את בורותם הפילוסופית, את כשליהם ואת הרמה הירודה של טיעוניהם. נראה שהללו לא טרחו מעולם ללמוד את הספרות התאולוגית והטיעונים הפילוסופיים העוסקים בקיום האל, ולכן הם תוקפים במקום זאת קריקטורות ואנשי קש, מבלי להיות מודעים לכך שה"קושיות" העצומות שלהם כבר נדחו וקיבלו מענה לפני מאות שנים. זוהי בהחלט ביקורת חשובה, אבל לטעמי פסר קצת מגזים לפעמים בעוקצנות שלו; אני מעדיף התמקדות בטיעונים ענייניים על פני חלוקת "מחמאות" ו"שבחים" ליריב, שלמעשה יורדת לרמה שלו.

סיכומו של דבר, "האמונה הטפלה האחרונה" אכן תורם תרומה חשובה למאבק נגד האתאיזם, חושף את האמונות הטפלות המשוקעות בחשיבה המודרנית ואת השלכותיהן המזיקות, ונותן לקורא כלים שימושיים וחומר למחשבה. אמנם, איני חושב שהוא מסוגל לעמוד בפני עצמו. עם כל הרצון הטוב, אנחנו שקועים כבר מאות שנים בצורת החשיבה הספקנית אליה הרגילה אותנו הפילוסופיה המודרנית. אי אפשר פשוט להתנער ממנה בבת אחת ולשוב לאריסטו – מה גם שאיני חושב שהפילוסופיה הקלאסית היא כליל השלמות ושזו המודרנית היא אם כל חטאת, כפי שפסר מציג זאת. אכן, יש להשיב לפילוסופיה הקלאסית את מקומה הראוי לה, ולסלק את הדעות הקדומות וההבנות השגויות שנקשרו אליה; אולם בנוסף לכך יש להשתמש גם בכלים אחרים, השייכים לתחומה של הפילוסופיה המודרנית, ולא לבטל אותה לחלוטין. השילוב הראוי בין היגיון לספק, הוא זה שעליו ניתן לבסס את האמונה.