מהן אינטואיציות? הפילוסופים נחלקו סביב הגדרתן המדויקת. יש הרואים בהן פשוט אמונות, אחרים תופסים אותן כנטייה להאמין, ודעה שלישית גורסת שאינטואיציות הן מצבים נפשיים או הכרתיים מיוחדים במינם. אולם באופן פשוט, אינטואיציה היא תחושה שאינה ניתנת להנמקה לגבי האמת בנושא מסוים. במקרים רבים, בתחומים שונים בחיים, חש האדם באופן אינטואיטיבי שהאמת היא כך או אחרת; ופעמים רבות הוא אף פועל לפי תחושות אלה, למרות שאינו מסוגל להוכיח את תוקף טענותיהן. אפלטון טען שהאינטואיציה היא היכולת לתפוס את טבעה האמיתי של המציאות, והיא נובעת מידע מוקדם הטמון בנשמתו הנצחית של האדם, שעליו רק לשוב ולהיזכר בו. כדוגמא לכך הביא את האמיתות המתמטיות, שנכונותן מתבררת מיד לכל אדם ברגע שמסבירים לו אותן. דקארט ראה באינטואיציה ידע מוקדם אליו מגיע האדם באמצעות חשיבה הגיונית. יום זיהה אותה עם היכולת לזהות יחסים בין תופעות שונות, כמו סיבתיות.
אמינותן של אינטואיציות היא נושא שנוי במחלוקת. יש הרואים בהן ביטוי לשכל הישר, ל"קומון סנס" ולנפש הבריאה. אחרים טוענים שמדובר בלא יותר מהשפעות פסיכולוגיות לא-רציונליות, "נפיחות של התת-מודע", כפי ששמעתי פעם מישהו מכנה זאת, ושאין שום הצדקה לסמוך עליהן בנושא כלשהו. לשיטתם, הכלים ההכרתיים היחידים שאפשר לסמוך עליהם הם החושים והניסיון, ומה שניתן להסיק מהם באופן לוגי. במאמר זה אנסה לברר קצת את הנושא.
ראשית, יש להבהיר למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו מדברים על אינטואיציות. בניגוד לטעות רווחת, אינטואיציה אינה המחשבה הראשונה, האינסטינקטיבית, שעולה למישהו בראש בתגובה למצב מסוים. לא כל תגובה ספונטנית או מסקנה חפוזה ראויה לתואר "אינטואיציה". אילו זה היה כך, לא היתה מחלוקת לגבי חוסר אמינותן של אלה – אנו יודעים היטב שתגובות ומחשבות ראשוניות אינן מקור אמין להכרת האמת. לא, אינטואיציה פירושה תחושה עמוקה יותר שקיימת באדם גם לאחר התבוננות רצינית בדברים ולקיחת כל הנתונים בחשבון. לדוגמא, כאשר שני אנשים נכנסים לבית המשפט, אחד מהם לבוש בהידור ומכובד למראה, והשני מרושל ומוזנח – תגובתו הראשונית של השופט עשויה להיות נטייה לטובתו של האיש המהודר, או לחילופין לטובת העני המעורר רחמים. אולם זוהי אינה אינטואיציה, אלא הטיה פסיכולוגית ברורה. רק לאחר שישמע השופט את טענותיהם של שני הצדדים ויבחן אותן ברצינות, יבוא תורה של האינטואיציה כחלק משיקול הדעת בשאלת ההכרעה ביניהם.
כמו כן, הסקת מסקנות על סמך נתונים חסרים אינה קשורה לאינטואיציה. רבים אוהבים להשמיע טענות בנוסח "פעם אנשים האמינו שהעולם שטוח\שהשמש מסתובבת סביב הארץ" כדי להראות שאין לסמוך על אינטואיציות. אולם המסקנות הקוסמולוגיות השגויות הללו לא נבעו מאינטואיציה כלשהי, אלא דווקא מהיסק הגיוני על סמך הנתונים שהיו זמינים באותו זמן: כל עוד לא נעשו מחקרים שהוכיחו את ההפך, המסקנה ההגיונית אכן היתה להניח שהעולם שטוח וגיאוצנטרי. באותה מידה יתכן שבעתיד יגלו דברים שישנו את תפיסת העולם המדעית הנוכחית שלנו ויחשפו בה טעויות; אבל טעויות אלה אינן נובעות מחשיבה אינטואיטיבית, אלא פשוט ממוגבלות הידע שלנו ומחוסר בנתונים. כך שטענות מסוג "פעם חשבו" יכולות לבוא גם כביקורת על המדע או ההכרה האנושית בכלל, בלי קשר לשאלת אמינותן של אינטואיציות.
אז מהן כן אינטואיציות? כאמור, האינטואיציות עליהן מדובר כאן הן אותן תחושות של שכנוע עמוק או ודאות לגבי אמיתותם של דברים מסוימים, הנשארות בתוקף גם לאחר בחינה מדוקדקת של הנתונים. כידוע, היצמדות לנתונים האמפיריים ולהיסקים לוגיים-דדוקטיביים בלבד, תשאיר את האדם עם תמונת עולם צרה ומצומצמת להחריד. על מנת להרחיב את תמונת עולמו ולהתייחס למציאות הרחבה והמגוונת על כל רבדיה, על האדם להשתמש גם באינטואיציות שלו – במה שנראה לו הגיוני, משכנע ומתקבל על הדעת, גם אם אינו מסוגל להוכיח זאת.
כדי להמחיש זאת, נביא מספר דוגמאות לאופן בו אמור להתנהג אדם שאינו נותן שום אמון באינטואיציות כלשהן (על רובן כתבתי בעבר במאמרים אחרים ובספרי "פשוט להאמין", אבל טוב לרכז אותן במקום אחד):
1. עליו להטיל ספק בקיומה של מציאות ריאלית, ולחשוד שמא העולם שהוא רואה סביבו אינו אלא חלום או הזיה הקיימים בתודעתו בלבד. כמו כן, עליו לחשוד בעצמו שאינו יודע כלל להבדיל בין מציאות לחלום או הזיה, שכן פעמים רבות חולמים או הוזים משוכנעים שהמציאות סביבם היא אמיתית, ואין דרך אמפירית או לוגית להוכיח שהם טועים.
2. עליו לפקפק בקיומה של תודעה אצל אנשים ויצורים אחרים. את תודעתו שלו מכיר האדם באופן ישיר, אולם את קיומה של תודעה אצל אחרים הוא מסיק באופן אינטואיטיבי, על סמך התנהגותם ומתוך השלכה מעצמו על הזולת. זהו כמובן היסק מפוקפק מאד מבחינה לוגית: העובדה שלאדם אחד יש תודעה, לא מובילה למסקנה שלמיליארדי אנשים יש תודעה, רק משום שהם מתנהגים כאילו יש להם כזו. בהמשך ל-1, בהחלט יתכן שכל האנשים שרואה האדם הם יצירות של התת-מודע שלו, כמו בחלום, ואין להם תודעה של ממש.
3. עליו לזנוח את כל העיסוק בפילוסופיה, ולדחות כל שיטה פילוסופית שבבסיסה קיימת אינטואיציה כלשהי – דהיינו, כל השיטות הפילוסופיות באשר הן. ללא אינטואיציה אין דרך להכריע בין מטריאליזם לאידיאליזם, בין דאונטולוגיה לתועלתנות, בין אבידנטיאליזם לריליאביליזם, או בכל מחלוקת פילוסופית בסיסית אחרת. אמנם הפילוסופיה משתמשת רבות בטיעונים לוגיים והגיוניים, אבל בסופו של דבר המחלוקות הגדולות בין השיטות קשורות לאינטואיציות העומדות בבסיסן, שהטיעונים הלוגיים רק מנסים לחזק או לערער. וכן – גם מטריאליזם, נטורליזם, אתאיזם, רדוקציוניזם ודטרמיניזם הן עמדות פילוסופיות, מדענים נכבדים. אל תדמו בנפשכם להימלט מההשלכות של השלכת הפילוסופיה בשל הסתמכותה על אינטואיציות. מה אמרתם? העמדות הללו אינן קשורות לאינטואיציות אלא להיגיון פשוט שמבוסס על ניסויים בלבד? אל תצחיקו בבקשה. אין מדע חף מפילוסופיה, ואין פילוסופיה חפה מאינטואיציות. אה, ותניחו בבקשה בצד את התער של אוקהם שאתם כל כך אוהבים לנופף בו – תאמינו או לא, בתו הייצור שלו כתוב בפירוש "מכיל לפחות 90% אינטואיציה"!
4. עליו לוותר על כל יומרה לטעון טענה מוסרית כלשהי, שכן המוסר מושתת כולו על אינטואיציות מוסריות בסיסיות, שאין שום דרך אמפירית או לוגית להוכיח את תוקפן. אי אפשר לנמק באופן רציונלי למה לשרוף חתלתולים בשביל הכיף זה "רע" או "אסור". או להרוג תינוקות מוגבלים, בעלי מום, קשישים ונכים. או סתם אנשים. הניסיונות לבסס את המוסר על שיקולי תועלת חברתית וכדאיות אישית, לא רק שהם כושלים במקרים רבים, אלא שהם הופכים את המוסר מאידיאל נאצל לשיקול אגואיסטי פרקטי. ללא אינטואיציות מוסריות, אין בסיס למוסר בכלל, ובטח שלא לדיונים מפורטים בין שיטות אתיות שונות בסוגיות מורכבות. כל מי שלמד פילוסופיה של המוסר יודע היטב עד כמה ניסויי מחשבה אינטואיטיביים תופסים חלק מרכזי בדיונים כאלה. אם אין אינטואיציות, אין מוסר, רק אינטרסים.
5. עליו להימנע מקבלת החלטות בתחומי חיים רבים, מבחירת בן- או בת-זוג, דרך סגירת עסקאות שונות, ועד לשיקול דעת בנושאים משפטיים או מדיניים גורליים. האם מישהו יכול באמת לנמק את החלטתו להתחתן עם אשה מסוימת דווקא, רק על סמך נתונים אמפיריים והיקשים לוגיים? או את הכרעתו של שופט בסכסוכים מורכבים בהם הראיות מעורפלות ונתונות לפרשנות לכאן או לכאן? או את התוכניות הכלכליות, הבטחוניות והמדיניות השונות של מדינאים, שעל כל אחת מהן יש גדודים שלמים של אנשי מקצוע שחלוקים בדעותיהם לגביה? אי אפשר פשוט להימנע מהחלטות במקרים כאלה – הם מהווים נתח משמעותי מאד מחיי האדם והחברה, והימנעות מהכרעה כמוה כהכרעה בעצמה. ומה לעשות, שגם אחרי לימוד כל הנתונים האפשריים, עדיין לא נובעת מתוכם מסקנה ברורה וחד משמעית; היחידה שיכולה להכריע היא האינטואיציה, התחושה ש"כך נכון" או "כך צריך להיות".
6. עליו לפקפק בקיומה של בחירה חופשית, ולחשוד בעצמו שמא כל מעשיו נקבעו מראש על ידי כוחות שאינם בשליטתו, ותחושת הבחירה היא אשליה בלבד. כמובן, רבים טוענים שזה אכן המצב – אבל גם הם חיים בפועל כאילו יש להם בחירה חופשית, מתלבטים, מפעילים שיקול דעת, מתחרטים על דברים שעשו וכדומה.
7. עליו להטיל ספק בקיומן של סיבתיות וחוקיות בטבע, כפי שעשה דיוויד יום, ולמעשה לפקפק בכל דבר שלא ניתן להתנסות בו ישירות – כולל קיומו של העבר וכל התאוריות הנוגעות אליו. דחיית האינטואיציות שקולה למעשה לאימוץ עמדה ספקנית קיצונית, שאינה יכולה לשלול אפילו את האפשרויות המוזרות ביותר (למשל, שהעולם נברא למעשה לפני חמש דקות) – כי הרי אין שום דבר השולל אפשרויות אלה, או מעניק עדיפות כלשהי לאפשרויות אחרות, פרט לאינטואיציה ולשכל הישר.
אלה הן רק כמה דוגמאות לתחומים נרחבים ומשמעותיים ביותר, בהם יש לאינטואיציות תפקיד בסיסי ומכריע. הרוצה להשתחרר מהאינטואיציות לחלוטין, יצטרך להגביל את עיסוקו לתחומים מדויקים כמו מתמטיקה, לוגיקה או פיזיקה, ולהיצמד לממצאים האמפיריים או להיקשים הלוגיים מבלי להוסיף עליהם דבר; עולמו יהיה כמובן צר ומצומצם להחריד. אבל למעשה גם את זה לא יוכל לעשות, כי מתברר שאפילו בבסיס הלוגיקה והמתמטיקה נמצאות אינטואיציות! כיצד אפשר למשל לנמק את חוק האי-סתירה, חוק הלוגיקה הבסיסי ביותר, הקובע ששתי טענות סותרות אינן יכולות להיות נכונות בו-זמנית, אם לא על פי האינטואיציה שהוא "פשוט נראה נכון"? האם יש הוכחה כלשהי לאמיתותו של החוק הזה, פרט לאבידנטיות הברורה שלו? אבל אותה אבידנטיות אינה אלא אינטואיציה – תחושה חזקה לפיה "כך הם הדברים", ואין דרך אחרת לנמק אותו. נמצא אפוא, שהלוגיקה כולה נשענת על אינטואיציה. למעשה, גם עיקרון הקוגיטו של דקארט, "אני חושב, משמע אני קיים", שנחשב לאבן היסוד לפילוסופיה המערבית המודרנית – גם הוא אינו מבטא אלא אינטואיציה חזקה, לפיה האמת שבטיעון זה אבידנטית ומובנת מאליה. אין מנוס אם כן מהאינטואיציה, לאן שלא נפנה.
ועדיין, יטענו המבקרים, איך אפשר לסמוך על האינטואיציות שלנו? הרי הללו מטעות אותנו פעמים רבות כל כך. ענפים שונים של המדע, בעיקר הפיזיקה והמתמטיקה, מובילים פעם אחר פעם למסקנות נוגדות-אינטואיציה. לפי האינטואיציה, אם תזרוק ממגדל פיזה אבן גדולה וקטנה, הגדולה תגיע למטה מהר יותר; לפי המציאות, שתיהן יגיעו ביחד. על אחת כמה וכמה שבכל הנוגע לתאוריות מודרניות, כמו תורת היחסות ובפרט מכניקת הקוונטים, המציאות מפריכה כל יומרה של האינטואיציה לגלות את האמת!
ואכן זה כך. האינטואיציות עלולות להטעות אותנו – וכמוהן גם החושים, הזיכרון, ההיגיון ושאר הכשרים ההכרתיים שלנו. זו הסיבה לכך שאנחנו לא נותנים בהן אמון מוחלט, אלא מקבלים אותן prima facie – רק על פניו, כל עוד לא התברר אחרת. השיקול האינטואיטיבי המוצלח צריך לבוא לאחר בדיקת כל הנתונים, לא במבט ראשון ולפני שהללו נבחנו. מה שאפשר לבדוק באופן אמפירי, יש לבדוק כך; רק לאחר הבדיקות והניסויים, יש מקום להסתמך על האינטואיציות כדי לגבש תאוריות, הנחות ומסקנות לגביהם. ואם בעתיד יתגלו ממצאים חדשים שיפריכו את אותן מסקנות, אז נשנה אותן. אבל כשם שקיומם תעתועי חושים למיניהם, או שגיאות בשיקול הדעת, לא גורמים לנו לוותר על השימוש בחושים ובשכל שלנו – כך אין סיבה ששגיאות אינטואיטיביות יגרמו לנו לוותר על הכלי ההכרתי החשוב הזה. נכון, הכלים שלנו לא מושלמים, אבל כמו שאומרים בצבא – זה מה שיש ועם זה ננצח.