אי אפשר להיות גיק בלי לשמוע על דוקטור הו (Doctor Who). בכל זאת, אין הרבה סדרות מדע בדיוני שיכולות לחגוג 54 שנה לקיומן, ולהירשם בספר השיאים של גינס כסדרת המד"ב הוותיקה ביותר והמצליחה ביותר בכל הזמנים. באופן אישי אני פחות מתעניין במדע בדיוני, אבל בעקבות היכרות עם "המלאכים הבוכים" (יצורים שמופיעים בסדרה) והמלצות חוזרות ונשנות מצד חברים, התחלתי לצפות בפרקים מתוכה. מתברר שזו היתה החלטה נכונה; "דוקטור הו" התגלתה כסדרה חכמה, מקורית ומרתקת, שאפשר להפיק ממנה הרבה תובנות. על כמה מהן אכתוב להלן, כדבּר דוקטור על דוקטור.
רקע כללי למי שלא מכיר: דוקטור הו, או בקיצור "הדוקטור", הוא חייזר דמוי-אדם מגזע שנקרא אדוני הזמן, הנוסע במרחבי הזמן והחלל במכונה דמוית תא משטרה בשם טארדיס, בדרך כלל בחברת בת לוויה אנושית. בכל מקום וזמן אליהם הוא מגיע, הוא פותר תעלומות, נלחם ברשע, עוזר לחלשים ומציל עולמות ויקומים, באמצעות תבונתו והידע הנרחב שלו. דמותו של הדוקטור השתנתה עם השנים, שכן כאשר הוא נהרג הוא מופיע שוב בגלגול חדש. עד כה גילמו את הדוקטור 13 שחקנים (כולל "דוקטור המלחמה", שמופיע בפרק אחד ואינו עולה מן המניין), שכל אחד מהם העניק לו אישיות וצורת התנהגות משלו. התגלמויותיו השונות ידועות בתור הדוקטור הראשון, הדוקטור השני וכן הלאה.
הסדרה עצמה עלתה לראשונה בשנת 1963, ושודרה במשך 26 עונות ושבעה דוקטורים עד 1989. לאחר מכן היא הופסקה, פרט לסרט טלוויזיה בשנת 1996 בו הופיע הדוקטור השמיני. רק ב-2005 חודשה הסדרה עם הדוקטור התשיעי, ומאז היא נמשכת עד היום, כאשר בקרוב אמור להופיע הדוקטור ה-13, שמשום מה הוחלט במפתיע שיגולם על ידי אשה. פוליטיקלי-קורקט אווילי.
מכיוון שסך כל הפרקים בסדרה הוא בסביבות ה-800, לא ניתן לצפות ממני שאראה את כולם; אפילו אם נסתפק בעונות החדשות, מ-2005 והלאה, עדיין מדובר בהרבה מאד פרקים, ואני לא מעריץ שרוף מספיק כדי לצפות בכולם. במקום זאת צפיתי במבחר פרקים שנראו לי מעניינים במיוחד, והרחבתי את הידע שלי באמצעות קריאה, עד שגיבשתי תמונה ברורה מספיק על הדוקטור ועולמו – וימחלו לי המעריצים המושבעים על יומרתי ועל אי-דיוקים שאולי יימצאו בדבריי.
אז מה אפשר, אם כן, ללמוד מהדוקטור?
החוויה המיוחדת שמעניקה הסדרה היא של תמונת מציאות שאינה ליניארית. דהיינו, בכל הסיפורים והסדרות כמעט, העולם והעלילה מתנהלים בקו ישר – עבר, הווה, עתיד, מסלול מסודר עם התחלה, אמצע וסוף. כמו נסיעה לאורך כביש ישר, או הפלגה לאורך נהר. זה מתבקש כמובן, משום שכך גם אנחנו חווים את המציאות בה אנו חיים. פילוסופים נחלקו בשאלה האם רק ההווה קיים, ואילו "העבר כבר אין, והעתיד – עדיין", או שמא כל ציר הזמן קיים באותה מידה, אלא שאנחנו נמצאים על נקודה מסוימת בו ואין לנו גישה לשאר; אולם שתי הגישות הללו תופסות את הזמן כקו אחד ישר.
הדוקטור, לעומת זאת, שולל בפירוש את התפיסה הזו. באחד המשפטים המפורסמים שלו (הדוקטור העשירי, בפרק "Blink") הוא אומר שהזמן הוא בעצם "A big ball of wibbly-wobbly, timey-wimey… stuff". לא ההגדרה הכי ברורה ומועילה בעולם, אבל לעניינו, אפשר לתאר את החוויה של הדוקטור בביטוי "אין מוקדם ומאוחר בתורה". כשיש לך מכונת חלל-זמן כמו הטארדיס, אתה יכול לקפוץ לאימפריה בין-גלקטית במאה ה-500 לספירה, משם לוונציה של של המאה ה-17, משם למשרדו של ווינסטון צ'רצ'יל, ומשם לתקופת הדינוזאורים, או לחצרה של המלכה אליזבת, או לעתיד בו התפרצויות שמש חרכו את הארץ, או למגוון שלם של כוכבי לכת וגזעים חייזריים שונים. אתה לא נמצא על נקודה אחת בציר הזמן, אלא מעליו – ומשם הזמן כבר לא נראה כמו ציר, אלא כמו אותו "כדור גדול" עליו דיבר הדוקטור. זה משנה את כל תפיסת המציאות באופן קיצוני. אתה יכול לפגוש אנשים מהעבר הרחוק, שאתה יודע שבהווה שלך הם כבר מתו מזמן, אבל עכשיו הם חיים וקיימים; אתה יודע גם מה צפוי בעתיד הרחוק, בעוד מאות ואלפי שנים, ועם זאת אתה פועל בהווה ומשתדל לעשות טוב כמה שיותר. קשה לתאר את החוויה הזו; זה כמו ההבדל בין לחיות כל החיים בכפר קטן, ורק לשמוע סיפורים ושמועות על העולם הגדול, לבין להמריא ולטייל בפועל בכל רחבי העולם. כל נקודת המבט שלך משתנה. וכאשר אנו נוסעים יחד עם הדוקטור, גם נקודת המבט שלנו משתנה.
חלק מאותו שינוי קשור למורכבות של המציאות ולעושר שבה. כן, כולנו היום ממש פלורליסטים רחבי אופקים ורב-תרבותיים, נכון? קשקוש. נסו להגיד משהו שחורג קצת מהפוליטיקלי קורקט, שקשור לענייני גזע או מגדר וכדומה, ותראו איזה תגובות תקבלו. ביקור בתקופות שונות, תרבויות שונות ועולמות שונים ממחיש היטב מהם באמת רוחב אופקים ורב-תרבותיות, בעיקר כשהללו לא מסודרים על ציר זמן נוח מ"העבר החשוך" עד "ההווה הנאור", אלא קיימים עבורך בו זמנית, נגישים באותה מידה. זה לא אומר כמובן שאין טוב ורע מוחלטים, או ש"הכל יחסי". ממש לא. זה רק אומר שבשביל לגבש תמונה רחבה יותר של המציאות, צריך להכיר אותה טוב יותר, מלמעלה ולא מתוך נקודה מסוימת בתוכה.
נקודת המבט של הדוקטור ממחישה גם את מורכבות התהליכים הפועלים במציאות. כמו לגבי ציר הזמן, התרגלנו לקוים ישירים של סיבה ותוצאה, עבר הקובע את ההווה באופן דטרמיניסטי. אבל כשאתה נוסע ברחבי החלל והזמן, הכל נראה אחרת. תהליכים אינם זורמים בהכרח באופן ליניארי. לא רק העבר משפיע על העתיד, אלא גם העתיד יכול להשפיע על העבר, ולפעמים אפשר לשכתב את הזמן מחדש. הרבה אירועים ותופעות, שנראים אקראיים וחסרי משמעות, מתגלים כחלק ממהלך גדול ומתוכנן כאשר רואים אותם מלמעלה. ההיגיון שלנו פועל בקווים ישרים וחד-סטריים, אבל זו רק נקודת המבט הנמוכה שלנו. כך אפשר להבין למשל למה באמת "אין מוקדם ומאוחר בתורה", ולמה היא לא נראית מסודרת ואחידה כמו שהיינו מצפים מחיבור אנושי רגיל – משום שהיא באמת אינה כזו; היא נכתבה מנקודת מבט עליונה, שעבורה באמת אין מוקדם ומאוחר, ושיקולים שנוגעים לעתיד הרחוק יכולים להשפיע על העבר וההווה.
נעבור כעת לדוקטור עצמו. כפי שצוין לעיל, דמותה השתנתה לאורך השנים בהתאם לשחקנים שגילמו אותה. באופן אישי, הדוקטור האהוב עלי מבין אלה שראיתי הוא העשירי (דיוויד טננט), וגם ה-11 (מאט סמית) חביב למדי. למרות היותו חייזר בן למעלה מ-900 שנה הדובר למעלה מ-5 מיליארד שפות, הדוקטור הוא עדיין טיפוס צעיר ברוחו, נמרץ ופעלתן, ואפילו ילדותי במידה רבה (בפרק המיוחד "יומו של הדוקטור", ששודר לכבוד 50 שנה לסדרה, מופיע גלגול ישן של הדוקטור המכונה "דוקטור המלחמה", ומוכיח את גלגוליו העתידיים – הדוקטור ה-10 וה-11 – על צורת הדיבור וההתנהגות הילדותית שלהם, כשהוא תוהה למה הם מסרבים להתבגר). הוא בו זמנית זקן וצעיר, מרוחק ומעורב, מסתורי וצפוי מראש, קל-דעת ומבריק, צנוע ושחצן. מסעותיו בחלל ובזמן אקראיים לכאורה, אבל איכשהו בכל מקום אליו הוא מגיע מתברר שיש איזה תיקון שעליו לעשות – ולפעמים הוא לוקח חלק בתוכניות שנפרשות על פני מאות ואלפי שנים.
מישהו שאל אותי: אם המעניש מסמל את מידת הדין האלוהית, מה מסמל הדוקטור?
ובכן, התשובה ברורה למדי: הוא אדון הזמן, היה הווה ויהיה. שמו האמיתי סודי ביותר וידוע רק ליחידים. יש לו "שבעים פנים" ואינספור כינויים. הוא משגיח על היקום ושומר עליו, מופיע כשזקוקים לו ומביא תקווה וישועה לכולם. אנשים מעריצים אותו, מוכנים לעשות הכל ולהקריב את עצמם עבורו, קוראים לו בעת צרתם. הוא גם מת וחזר לתחייה פעמים רבות. הוא תואר (בפרק "Family of Blood") במילים: "הוא כמו אש וקרח וזעם, הוא כמו הלילה והסופה בלב השמש. הוא קדמון ונצחי. הוא בוער במרכז הזמן ויכול לראות את סיבוב היקום. ו... הוא נפלא".
נו, מי זה כבר יכול להיות?
ניחשתם נכון! הדוקטור הוא לא אחר מאשר אלוהים! (הקטע של המוות והחזרה לתחיה הוא נוצרי, כמובן). זו הסיבה לכך ששמו הוא בעצם שאלה נצחית – Doctor Who?, או "איזה דוקטור?", משום שאלוהים הוא התעלומה הנצחית העומדת בשורש המציאות. אלוהים שולט בכל היקום, הוא כל-יכול וכל-יודע, אבל דבר אחד חסר לו: הוא בודד. לכן הדוקטור לוקח איתו תמיד במסעותיו בת לוויה אנושית צעירה, כדי לחלוק איתה את קיומו. הקשרים בין הדוקטור לאותן נשים נוטים פעמים רבות להסתבך וליצור מתח, בשל הפער העצום שביניהם – בדומה לקשר בין ה' לעם ישראל, שנמשל פעמים רבות לנישואין.
בכך מצטרפת דמותו של הדוקטור לרשימה של "אלוהים בלתי צפויים", כמו אלה שמופיעים בקביעות בספריהם של מרגרט וויס וטרייסי היקמן: פיזבן ברומח הדרקון, זיפנב במחזור שער המוות, וסימקין בחרב האופל. מדובר בטיפוסים מוזרים, משעשעים ומעצבנים, חכמים ומשוגעים על כל הראש, שהדבר האחרון שהיית חושד אותם בו הוא שהם אלוהים. אבל דווקא מתוך המסווה הזה, של הליצן או הזקן המשוגע, של ההתנהגות הפרועה וחסרת ההיגיון לכאורה, הם מצליחים לנהל בחוכמה את האירועים ולהוביל את העולם לייעודו. מה שנראה על פניו כמו שיגעון או אקראיות, מתגלה כחלק ממהלך בקנה מידה גדול, שרק במבט לאחור אפשר לתפוס אותו.
יש הרבה מה להרחיב על הדמויות הללו, ולא כאן המקום, אולם הדוקטור בהחלט מצטרף לרשימה קצרה אך מכובדת זו. אני לא מתכוון לטעון שלכך התכוונו יוצרי הסדרה באופן מודע, אבל זה מה שיצא להם בפועל – ושמא כוח נסתר כיוונו כך את הדברים... מה שאנחנו מרוויחים מכך הוא דימוי נוסף של האל, שונה מאלה שאנו רגילים אליהם, אולם מעורר השראה. ומכיוון שממילא את מהותו של האל איננו יכולים לתפוס, הרי שמדובר בלימוד לא על עצמותו אלא על דרכי פעולתו והנהגתו את המציאות.
לסיום, אי אפשר שלא להשתעשע ברעיון של דוקטור הו יהודי, אולי Rabbi Who, מעין רבה בר בר חנה המפליג ברחבי הזמן ומבקר בעולמות רחוקים ונסתרים. אחרי שמתרגלים לנקודת המבט של הדוקטור, גם האגדות הפנטסטיות ביותר של חז"ל יכולות להיראות מתקבלות על הדעת...