סיפורי אימה קצרצרים 10 פורסם ב 26/02/2018 18:19:22
לסיפורי אימה קצרצרים נוספים
1. הקפטן עמד על סיפונה של ספינת התענוגות שלו והביט מטה אל הים.
הוא יכול לראות את הסנפירים המשולשים של הכרישים חגים מסביב.
הוא יכול לחוש את הרעב האינסופי שלהם, את צמאונם לדם.
הוא יכול לשמוע מאחוריו את קולותיהם של מאות נוסעים, חוגגים להנאתם ואינם מודעים כלל לסכנה.
הגיע הזמן לעשות משהו בנושא, חשב.
הוא שלף את השלט רחוק מכיסו, לחץ על הכפתור שמפעיל את מטען הנפץ,
ואז זינק מעבר למעקה ושינה צורה בציפייה.
2. "תגיד, ראית אולי את החברים שלי?" שאלתי.
"לא. לאן הם הלכו?" שאל הקיבוצניק.
"הם חיפשו משהו לאכול. אני חושב שהם נכנסו לחדר הזה", אמרתי.
האיש החוויר.
"אני לא מאמין. הם לא ראו את שלט האזהרה?"
"איפה אתה רואה שלט אזהרה?" תמהתי. "כתוב פה רק: חדר אוכל אורחים!"
3. הרוקח הוביל את אורחו במורד גרם מדרגות צר, ופתח את הדלת למרתף.
"הנה התשובה לשאלתך", אמר והחווה בידו. "זה הסוד הגדול".
במרכז המרתף האפלולי ניצב ארון מתים מעוטר עשוי מאבן, ובתוכו שכבה אשה יפהפייה וחיוורת לבושה בגלימות מפוארות. עיניה היו עצומות.
"טיפה אחת מדמה", אמר הרוקח. "זה כל מה שנדרש. כל מי שישתה אותה, יהיה נתון לשליטתך לחלוטין".
"טיפה אחת, אתה אומר", אמר האורח במבט מהורהר. "ואתה חושב שהדם שלה יספיק לתוכניות שלי?"
הרוקח חייך.
"די והותר, מר אסא קנדלר", אמר ג'ון פמברטון. "די והותר".
4. הזקנות שגרות בבית הישן מעודכנות בכל הרכילות המקומית.
הן יודעות תמיד מי נולד ומי נפטר, מי חולה ומי בהריון, מי נפרדו ומי בתהליכים.
אבל בעיקר הן מתרגשות כשהן שומעות על חתונה מתקרבת.
מיד הן מתחילות לברר את כל הפרטים:
מי הכלה ומי החתן, איך הוא נראה ובמה היא עובדת,
והשאלה החשובה ביותר -
תור מי מהן להתחלף איתה הפעם.
5. הוא חיפש ברחבי הבית בקדחתנות.
שום סימנים. שום תמונות. שום משחקים. שום בגדים.
זה לא יתכן, חשב. זה טירוף. לא התכוונתי שזה יקרה!
אשתו הביטה בו בפליאה.
“איבדת משהו?” שאלה.
לא היה לה מושג. היא לא זכרה.
ואולי עדיף שכך, חשב.
עדיף שלא תזכור איך קרא בכעס: “הלוואי שלא היו לנו ילדים!”
6. התקשרתי למגן דוד אדום.
“הלו? אני צריך עזרה בדחיפות! לילדה שלי היתה תאונה, לקחתי אותה לבית החולים העירוני, אבל אין פה אף אחד! המסדרונות והחדרים ריקים, והכל חשוך, מוזנח ומלא לכלוך וקורי עכביש, כאילו ננטש לפני שנים! מה קורה פה?”
המוקדנית לא נשמעה מופתעת.
“כן, זו בעיה ידועה עם בית החולים הזה”, אמרה. “אבל אל תדאג. נסה פשוט לצאת ולהיכנס שוב”.
7. – אז מה נעשה הערב, בוס?
- אני חושב שנעשה עוד פעם את המתיחה עם השחקנים שמתחפשים לזומבים וקופצים על אנשים בחושך. זה פשוט קורע לראות איך אנשים מבוגרים צורחים ובורחים בהיסטריה כמו ילדות קטנות...
- אבל בוס, עשינו את המתיחה הזו כבר המון פעמים. אנשים כבר התרגלו. הם כבר לא נבהלים מה"זומבים" האלה.
- נו, אז נעשה אותה רק עוד פעם אחת, ליתר ביטחון. נראה איך הם יגיבו.
- ואם הם באמת לא יברחו? מה נעשה אז?
- אז זה אומר שהצלחנו. ואז נוכל סוף סוף לעבור לדבר האמיתי.
8. היא ניגשה אלי בחיוך רחב.
"תראי אמא!" קראה. "נפלה לי עוד שן!"
"איזה יופי!" קראתי. "את יודעת מי תבוא לקחת אותה?"
"בטח!" צהלה. "פיית שיניים!"
"נכון מאד", אמרתי. "ואת יודעת איפה לשים בשבילה את השן?"
"כן, אני יודעת!" אמרה בהתלהבות. "אני כבר מביאה את מלכודת העכברים!"
9. "שמע, עוד לא אמרתי לך מזל טוב!" אמרתי. "ראיתי אתמול את אשתך החדשה. היא נראית נהדר, מאיפה היא, משוודיה?"
"כן, משוודיה", אמר בחיוך. "זה מה שכולם רוצים עכשיו, לא?".
"נו, אולי גם אני אחפש לי מישהי משם" אמרתי. "סלח לי שאני שואל, אבל שמתי לב שהיה משהו מוזר באצבעות שלה, האורך שלהן... כאילו הן לא מסודרות לפי הסדר הנכון? אתה מבין למה אני מתכוון?"
הוא נאנח.
"מה לעשות", אמר. "ממש השתדלתי לעבוד לפי ההוראות, אבל אתה יודע איך זה עם איקאה".
10. "אמא", אמרתי. "קראתי היום בספר משהו לא הגיוני. היה כתוב שם על נשים שחיו לפני הרבה שנים, והגיעו לגילאים של שבעים, שמונים ואפילו יותר! איך זה יכול להיות?"
"זה היה בעבר", אמרה אמא באנחה. "הדברים היו שונים אז".
"את רוצה להגיד לי שפעם לא לקחו למשרפה את כל מי שהגיעה לגיל חמישים?" שאלתי באי אמון.
"לא", היא אמרה. "לא שרפו אז אף אחת".
"זה נורא", אמרתי בהלם. "איזה מזל שלא חייתי בתקופה הזו! מה, הם פשוט חיכו שהן יהפכו למכשפות ויטרפו את הבעלים והילדים שלהן?"
11. מבין כל התלמידים בבית הספר שלי, תמיד ריחמתי על התאומים של גברת ליסנדר.
לא רק שהם גדלו במשפחה חד-הורית לאמא מוזנחת וחצי משוגעת, הם גם היו מכוערים להחריד: שמנים, רופסים, חיוורים, כמעט חסרי שיער, עם עיניים בולטות ושפתיים עבות. ובנוסף לכך הם היו אטומים וקשי תפיסה ביותר.
חיפשתי משהו מעודד לומר עליהם לאמם כאשר זו ישבה מולי במשרדי.
"ובכן", אמרתי לאחר כמה רגעים של שתיקה מביכה. "הם טובים בשיעורי שחייה. למעשה הם ממש מצטיינים בהם".
חיוך רחב עלה על פניה הרזים של גברת ליסנדר.
"מצוין", לחשה בקול צרוד. "זה מה שחשוב".
"ובכן, זה אכן חשוב", אמרתי, "אבל..."
"הם כבר כמעט בוגרים", אמרה. "בקרוב יהיו מוכנים לחזור לאביהם".
12. כשנסעתי לאורך החוף הבחנתי בכמה פסלי אבן שניצבו מפוזרים בסמוך לים.
לעזאזל, חשבתי.
שוב התחילה עונת המדוזות.
13. "למה את נראית מוטרדת?" שאלתי. "זה די שגרתי שאמא מגיעה באמצע יום הלימודים כדי להוציא את הילד או הילדה שלה מבית הספר. אין שום סיבה להתרגש מזה, גם אם היא נראית ממהרת או לחוצה".
"כן", היא אמרה. "אלא אם כן היא מגדת עתידות".
14. "ראיתי אותך אתמול בערב נפגש עם מישהי ליד עץ האלון הישן בחורשה" אמרתי.
הוא לא הגיב.
"זו כבר הפעם השלישית השבוע שאני רואה אותך מביא לשם בחורה".
הוא משך קלות בכתפיו.
"ובכל פעם זו בחורה אחרת!" קראתי. "שלוש בשבוע אחד! איך אתה מסביר את ההתנהגות הזו?"
"מה אני יכול לעשות", הוא אמר. "העץ רעב".
15. "אני מוטרד לגבי ד"ר ואסיליס" אמרתי.
"מה יש לך להיות מוטרד?" הוא אמר. "הוא מת, מחוסל, מחוק, הסיפור נגמר".
"התמיסה הזו שהוא שתה..."
"כן, התמיסה הנוראית שגורמת למי שבולע אותה לתפוח למימדים מפלצתיים, ולפתח רעב בלתי נשלט לבשר אדם. בדקנו היטב במעבדה, לא נשארה עוד אף טיפה ממנה. אתה יכול להיות רגוע".
"ואתם בטוחים שהדוקטור באמת מת?" שאלתי.
"בן אדם, אני אומר לך שהוא הכי מת שיכול להיות!" הוא קרא בחוסר סבלנות. "לא רק שהרגנו אותו סופית, הוא גם קבור מתחת לחמישה מטרים של אדמה. אף אחד לא יראה אותו יותר אי פעם, חוץ מהתולעים שאוכלות אותו. אז למה אתה כל כך מודאג?"
16. התלמיד החדש התקרב אליהם.
"מה אתם עושים?" דרש לדעת.
שני הבריונים של בית הספר עזבו מיד את זרועותיו של הילד הקטן בו אחזו.
"שום דבר, שום דבר, זה היה רק בצחוק", אמרו בחיפזון. "רק שיחקנו, נכון טימי? תגיד לו שלא עשינו לך כלום".
"זה בסדר", אמר טימי המבוהל. "הם לא עשו לי שום דבר, באמת".
התלמיד החדש הביט בהם למשך רגע ארוך נוסף, ואז פנה והלך משם בלי לומר מילה.
שלושת הילדים המתינו בציפיה דרוכה.
רק כאשר השמיים שינו את צבעם בחזרה מאדום לכחול, הם הרשו לעצמם לנשום לרווחה.
17. "אז מה אתה אומר?" שאלתי. "חשבתי על כותרת: סוד הגן הנעלם".
עורך העיתון נעץ בי מבט חמור סבר מבעד למשקפיו.
"כותרת מקורית לכתבה", אמר ביובש. "אבל אני לא חושב ש-32 זוגות ההורים יעריכו את זה".
18. "הבטחתי לך שטבילה במי המעיין הקדוש הזה תטהר את גופך מכל חטאיך", אמר הנזיר. "שהיא תגרום לך תחושת הקלה ושחרור, תנקה אותך לגמרי מתאוותיך הגשמיות. שתצא מהמעיין כמו אדם חדש, עם חיוך גדול על הפנים".
הוא חייך.
"אתה לא יכול לומר שלא אמרתי לך", אמר לשלד נוטף המים שעמד מתנודד לפניו במערה. "עכשיו בוא והצטרף לאחרים".
19. הרופא ניגש לבני המשפחה שישבו בפנים עגומים ליד מיטת אביהם.
"מצטער לומר לכם זאת, אבל רגעיו ספורים. אם תואילו בבקשה..."
הם הנהנו, ובלי אומר קמו ויצאו מהחדר, שולחים מבטים אחרונים לעבר האב הזקן ששכב ללא ניע. הרופא סגר אחריהם את הדלת ונעל אותה.
"תוכלו להיכנס אליו אחרי שנהיה בטוחים שזה נגמר", אמר והתרחק לאורך המסדרון.
"אני לא מבין את המנהג החדש הזה", אמרתי לבן הבכור. "תמיד היה נהוג לשבת ליד הנפטר ברגע המוות, להיפרד ממנו, שלא יצא מהעולם כשהוא לבדו..."
הוא נאנח.
"לא שמעת על התופעה שמתפשטת לאחרונה?" אמר. "זו בדיוק הבעיה. הם כבר לא יוצאים לבד".
20. "אתה זוכר את ההתרסקות של מעבורת החלל קולומביה?" שאל.
"כמובן", אמרתי. "איזו תאונה מחרידה".
"אני לא חושב שזו היתה תאונה", הוא אמר בפנים קודרות. "זה היה פיצוץ מכוון".
"אוי, אל תתחיל לי עם תאוריות הקונספירציה שלך", אמרתי בקוצר רוח. "מה אתה רוצה לומר, שהממשל האמריקאי החליט להשמיד בכוונה את המעבורת ולחסל שבעה אסטרונאוטים חפים מפשע? למה נראה לך שהם יירצו לעשות דבר כזה?"
"כי הייתי בצוות שמצא את שרידי הגופות של נוסעי החללית", הוא אמר. "היו שם שמונה".
21. היתה זו תגלית מרעישה.
לראשונה נמצא שלד מאובן של טירנוזאורוס רקס, שלצדו גולגולות ושרידי שלדים שהשתייכו לשלושה הומו סאפיינס, בני אדם. לפי הסימנים על העצמות, היה ברור שהללו נטרפו על ידו.
התגלית הזו שינתה את כל מה שחשב המדע עד כה.
בעיקר כשהשלדים הללו זוהו בתור החוקרים שיצאו לחפור במקום כמה ימים קודם.
22. "אני פוחד לבוא אליך בערב הביתה", אמרתי לו כשיצאנו מבית הספר. "בפעם הקודמת שחזרתי ממך, ראיתי כלב שחור מפחיד מסתובב ברחוב שלך".
"אה, הכלבים האלה", אמר בביטול. "גם אני פחדתי מהם בהתחלה, אבל אז גיליתי שאין מה לפחד מהם. אפשר לסלק אותם בקלות".
"איך?" שאלתי. "לזרוק עליהם אבנים?"
"יותר קל", הוא אמר. "ברגע שמאירים עליהם בפנס, הם פשוט נעלמים!"
23. "למה לא עצרת לטרמפיסטית?" שאלתי.
"לא ראיתי אותה", הוא ענה.
"איך לא ראית?" שאלתי. "היא עמדה שם בתחנה, ליד העמוד, עברת ממש קרוב אליה..."
"ילד", הוא אמר. "לפני שאתה מעלה מישהו לאוטו, תמיד תסתכל במראה".
24. הם הביטו בחרדה לעבר עצי היער שהקיפו אותם מכל עבר.
"אוי לא..." הוא אמר. "הדובים יאכלו אותנו..."
"אתה לא יכול לדעת את זה!" היא אמרה בקול רועד. "מי אמר שיש בכלל דובים ביער הזה? לא ראינו פה שום דב עדיין!"
"את יודעת שזה נכון", הוא אמר בייאוש. "הם תמיד מגיעים אחרי שהיער מופיע!"
24. היא עמדה ליד מכונת הפרסים והביטה פנימה.
"פשוט רמאות, המכונות האלה", אמרה באנחה. "אנשים מכניסים מטבע אחר מטבע, מנסים לשלוף איזו בובה קטנה החוצה בעזרת זרוע המתכת, אבל רובם לא תופסים שום דבר. לפעמים עוברות שנים עד שמישהו באמת מצליח להעלות איזה פרס!"
היא הזדקפה, יישרה את בגדיה המקומטים והביטה סביבה. אף אדם לא נראה באזור.
היא רכנה שוב לעבר המכונה.
"אז אני מניחה שאני חייבת לך תודה על כך שהחלפת אותי", אמרה בקריצה. "מי יודע, אולי לך יהיה יותר מזל, ומישהו יוציא אותך מהר יותר..."
25. אלוהים היקר,
בבקשה תעשה שיהיה לי אח קטן או אחות קטנה.
אני הבת השביעית, ואני יודעת שאין הרבה סיכוי שלהורים שלי יהיה עוד ילד,
אבל אתה הרי יכול לעשות הכל,
וזה חשוב לי מאד שיוולד לנו עוד תינוק.
אל תבין אותי לא נכון,
אני אוהבת אותך ואת ההורים שלי,
אבל אני ממש לא רוצה שיקריבו אותי...
26. היצור השחור המחריד התקרב בנהמה, מלתעותיו נוטפות ריר.
מאחוריי, הילד הקטן צרח באימה והצטנף בפינה.
הנפתי את חרבי הבוהקת והתייצבתי מול המפלצת, מתכונן להנחית עליה את מכת המוות –
ואז נשמע צלצול צורמני.
התעוררתי במיטתי בבהלה.
לעזאזל, חשבתי, וכיביתי את השעון המעורר.
הייתי צריך לנטרל את הצלצול שלו לפני שהלכתי לישון.
עכשיו מאוחר מדי. כבר התעוררתי.
ובמקום כלשהו בעולם, ילד קטן אחד לא יזכה לכך.
27. ריח דגים לדייג עם הקרס,
ריח ורדים לכלה הלבנה.
ריח בצל לאופה עב הכרס,
ריח עבש לאשה הזקנה.
ריח עשן לכבאי בן החיל,
ריח פרות לחקלאי החרוץ.
אם תריח אותם כך פתאום בשעת ליל,
כדאי שתתפלל או תתחיל לרוץ.
28. "הפסלים הללו עושים לי צמרמורת", היא אמרה. "אני בטוחה שהם מכושפים או מקוללים".
הבטתי בפסלים.
"אני לא רואה בהם שום דבר מוזר", אמרתי. "בסך הכל פסלים של נשים זקנות. נכון, ההבעה שלהן קצת מטרידה, כאילו הן שרויות בסבל, אבל זו בסך הכל אמנות מוצלחת – "
"כן, אמנות מוצלחת מאד", היא אמרה. "רק שכשקנינו אותם לפני חודש, הם היו פסלים של ילדות".
21. עצים נעקרים. מכוניות מרוסקות. בתים קורסים. אנשים נמחצים למוות.
וכולם ממשיכים להעמיד פנים שהכל כרגיל. שאין שום בעיה.
כאילו יש איזה מחסום פסיכולוגי שגורם לבני אדם לחיות בהכחשה ולהתעלם מהמציאות:
אף אחד לא מוכן לדבר על הפיל הבלתי-נראה שבחדר.
22. “הילדה שלנו התחילה להתנהג מוזר בשנה האחרונה”, הוא אמר. “לשמוע קולות, לראות אנשים שלא נמצאים... הרופא הציע לנו לקחת אותה לחופשה במקום שקט ורגוע, אבל דווקא כשטיילנו על חוף הים היא התחילה פתאום לצרוח בלי הפסקה והשתגעה לגמרי. נאלצנו לאשפז אותה”.
“מצטער לשמוע”, אמרתי. “לאיזה חוף ים לקחתם אותה?”
“אה, זה היה בצרפת”, הוא אמר. “בנורמנדי”.
23. הלילה חלמתי שוב על האיש המפחיד בשחורים.
הוא התקרב אלי ואמר:
"תפסיק לגנוב ממני את מה ששייך לי.
זו הפעם האחרונה שאני מזהיר אותך.
אם תמשיך, אני אקח את שלך!"
התעוררתי שטוף זיעה קרה.
אין לי מושג מי האיש הזה ומה הוא רוצה ממני.
מעולם לא גנבתי שום דבר מאף אחד. אני רופא הגון ומכובד!
24. "נהיה ממש קר פה בחדר", היא התלוננה בשיניים נוקשות. "אולי תנמיך קצת את המזגן?"
הוא הניד בראשו.
"נו, בבקשה"... הפצירה, אדים עולים מהבל פיה. "קר פה יותר מדי!"
"אני לא יכול", הוא אמר. "זה בגלל סבא אפרים ז"ל".
"מה הקשר לסבא שלך? הוא לא הרשה לך להנמיך קצת את המעלות במזגן?"
"המזגן לא דולק", הוא אמר. "אבל סבא רוצה לראות אותך".
25. אתמול, באמצע הלילה, התעוררנו ושמענו את מכונת הכביסה שלנו פועלת. היא התחילה לפעול לבד.
אשתי הלכה לבדוק מה קורה איתה.
אחרי שעברו עשר דקות והיא לא חזרה, ניגשתי לשם ומצאתי אותה יושבת מול המכונה ובוהה כמו מהופנטת בתוף המסתובב שלה.
נגעתי בכתפה והיא כמו התעוררה משינה.
ובאותו רגע המכונה הפסיקה לפעול.
חזרנו לחדר והלילה עבר בלי אירועים נוספים.
מקרה מוזר, אבל כנראה זו סתם איזו תקלה במכונה, חשבתי.
עד שחזרתי היום הביתה ותפסתי את אשתי מנסה להכניס פנימה את התינוק.
26. "את קולטת מה קורה פה?" אמרתי לה. "לפני שבוע נשך זאב ילד מהשכונה. למחרת פרץ יגואר לחדר שינה וטרף את בני הזוג. שלשום בלילה דיווחו כמה אנשים למשטרה על אריה מסתובב ברחוב. ואתמול הופיע טיגריס שן-חרבי באמצע הקניון, הרג שלושה אנשים ופצע תשעה לפני שהסתלק. טיגריס שן-חרבי ארור!"
"דבר בשקט" היא אמרה. "הילד ישמע. לא צריך להפחיד אותו".
"נו, הוא בטח כבר יודע את זה", אמרתי. "הוא לא נראה לך מוטרד מהנושא?"
"לא ממש", היא אמרה. "נראה שהוא מוטרד כרגע יותר מכמה בובות פלסטיק שהלכו לו לאיבוד".
27. "אל תשאל איזה פחד היה לי היום", היא אמרה. "ישבתי באוטובוס לכפר סבא, כשפתאום הרגשתי מישהו מושך לי בשיער מאחורה. בפעם הראשונה חשבתי שרק נדמה לי, אבל אז הרגשתי שוב משיכה חזקה. הסתובבתי אחורה וראיתי איזה זקן מכוער יושב במושב מאחוריי. הוא העמיד פנים שהוא ישן, אבל מיד קלטתי את החיוך המלוכלך שלו. לא היו עוד נוסעים באוטובוס. התחלתי לצרוח עליו שהוא סוטה מגעיל, צילמתי אותו ואיימתי לדווח למשטרה. עשיתי שם כזו מהומה, שהנהג עצר את האוטובוס, והאיש פשוט ירד וברח משם".
"באמת מפחיד", אמרתי.
היא הנידה בראשה. "הקטע המפחיד היה אחר כך, כשהאוטובוס המשיך בנסיעה", אמרה. "ואז הרגשתי שוב משיכה בשיער".
28. היא אשה ממש מקסימה ומיוחדת.
אני חושב שאציע לה נישואין בקרוב.
לא מובן לי איך זה שאף אחד לא עשה את זה קודם.
למעשה, נראה שהאנשים בשכונה שלה – רובם עולים עם מבטא מוזר – מתרחקים ממנה משום מה.
אין לי מושג למה, כי מתברר שהם דווקא מאד מעריכים אותה;
כל מי ששאלתי אותו עליה, השיב תמיד בלחש את אותה התשובה:
"היא אחלה בן-אדם".
29. אני עדיין מתקשה לעכל את זה.
חמישה מחבריי הטובים מתו בשבוע האחרון בזה אחר זה, בסדרת תאונות מוזרה.
לפחות הספקתי לצלם תמונות שלהם למזכרת, בטיול שלנו בשבוע שעבר.
דווקא יצאו טובות התמונות;
לא יודע למה מי שמכר לי את המצלמה אמר שהיא מקולקלת.
אולי לא שמעתי אותו טוב.
30. האיש הזה באמת הגיע למצב קשה.
כל הזמן התלונן לי על כך שדחוק לו בבית הקטן שלו, עם אשתו ושמונה ילדים בשני חדרים, וכמה הצפיפות והבלגאן בלתי נסבלים.
בסוף נתתי לו עז ואמרתי לו שיכניס אותה לבית.
זה תמיד עוזר לפתור בעיות מסוג זה.
אני רק צריך לזכור לבוא מחר בבוקר לקחת אותה בחזרה, ולנקות את השאריות.
31. לא קל לגדול בחברה כזו.
להיות היחידה בכיתה, ואחת הבודדים בבית הספר, שלא שותה, לא מעשנת, לא לוקחת סמים, לא עושה דברים רעים.
להיות זו שכולם צוחקים עליה וקוראים לה "הצדיקה", או מתייחסים אליה כמו לילדה קטנה.
אני מנסה להתעלם מהם, לומר לעצמי שאני עושה מה שצריך,
שעד לפני כמה שנים אנשים לא היו כאלה, לא התנהגו ככה,
שזה שכולם עושים משהו לא אומר שהוא בסדר.
אבל עדיין קשה לי עם כל המבטים המוזרים ששולחים אלי,
כשהם קולטים שלא צמחו לי עדיין קרניים וזנב.
32. הילד שכב במרתף החשוך והקשיב.
הוא שמע את דלת הבית נפתחת למעלה, וקולות של אנשים מדברים.
אלה בטח השוטרים, חשב לעצמו. הם קיבלו את ההודעה ששלחתי והגיעו הנה.
המורה בטח מופתע מאד לראות אותם,
אבל לא כמו שהם יהיו מופתעים כשירדו למרתף וימצאו אותי פה.
אז כבר יהיה להם ברור מי אחראי לחטיפות ורציחות הילדים באזור.
לא יעזרו למורה שום הכחשות ותירוצים; הוא יקבל עונש מוות בטוח.
אני לעומת זאת רק אצטרך לחכות בשקט עד אחרי הקבורה,
ואז אוכל לחפור שוב את דרכי החוצה, ולהמשיך לשחק...
33. אני כל כך מתרגשת.
הלילה כולנו לובשות בגדי לבן ויוצאות לרקוד בכרמים,
ובני שבט בנימין אמורים לבוא ולחטוף אותנו.
אומרים שהם טיפוסים קשוחים, שבט בנימין האלה;
לא סתם הסמל שלהם הוא זאב.
מעניין למה קבעו את האירוע דווקא בתאריך הזה, ט"ו באב, באמצע החודש?
34. תמיד חשבנו שאבנר הוא ילד שעף על עצמו יותר מדי.
הוא היה משוויץ כל הזמן, קורא לעצמו "אבנר המלך", ודורש שגם אחרים יקראו לו ככה.
הוא אפילו היה מגיע לבית הספר עם כתר וגלימה, כאילו שזה פורים!
כולנו צחקנו עליו והצקנו לו לא מעט בגלל ההתנהגות הזו.
כמובן שמאוחר יותר התחרטנו על היחס הגועלי שלנו כלפיו,
ביום בו הנתינים שלו התחילו לעלות מתוך האדמה.
35. "מה קרה שרה?" שאלתי. "למה את בוכה? את לא נהנית כמו כולם מהבריכה, מהספא, מהאוכל, מכל הפינוקים של המחנה שלנו?"
"תראה מה קרה לי", היא אמרה בדמעות, והפשילה את בגדה. על ירכה היתה חבורה שחורה ומכוערת. "החלקתי בבריכה ונפלתי, ונפצעתי בירך... זה חלק חשוב בגוף... אני פוחדת ש..."
"שטויות, אין לך מה לדאוג", אמרתי, בוחן את החבורה. "זו לא מחלה או זיהום או משהו כזה. עד סוף המחנה זה יעבור בלי להשאיר סימן. זה לא יפגע בך בשום צורה שהיא".
"אתה בטוח?" שאלה, פניה מאירות בהקלה. "האדונים עדיין יאהבו את הטעם של הבשר שלי?"
36. הוא נכנס לביתו, ונחרד למראה הכתמים האדומים המכסים את השיש ורצפת המטבח.
המקום נראה כמו זירת רצח.
לאחר בדיקה מהירה נשם לרווחה: זה היה רק קטשופ.
"מאמי?" קרא. "הכל בסדר? מאיפה הגיע כל הקטשופ למטבח? הרי את אף פעם לא אוכלת עגבניות, לא מסוגלת אפילו לראות מישהו אוכל עגבניה, ומתעלפת משום מה למראה בקבוק קטשופ... אף פעם לא הבנתי למה... מאמי? איפה את??"
37. הוא עמד מתחת זרם המים החמים במקלחת, מתענג על התחושה.
כמה טוב לשטוף את כל הזיעה והלכלוך של היום, חשב.
תמונה מוזרה עלתה לרגע במוחו:
זיכרון מעורפל בו עמד בסמטה חשוכה תחת גשם זלעפות, רועד מקור ומפחד,
בעוד דמות אפלה עם זוג עיניים אדומות בוערות מתקרבת לעברו.
כנראה משהו שחלמתי פעם, חשב, עוצם את עיניו ומתמכר לחמימות הנעימה.
הם מצאו את גופתו המרוקנת מדם מאוחר יותר בסמטה.
38. היא הביטה פעורת פה ביצור היפהפה, המופלא שעמד לפניה, זוהר באור כסוף.
"אתה באמת חד-קרן?" שאלה בהיסוס.
החד-קרן צחק בקול פעמונים.
"אני יכול ללבוש הרבה צורות", אמר. "אבל זו האהובה עלי".
"כי זו הצורה היפה ביותר?" שאלה.
"לא", הוא אמר, טיפת דם כהה נוטפת מקרנו. "כי זה יהיה הכי משעשע לשמוע אותך מספרת על זה למשטרה".
39. אני לא סובל את המדיומים הנוכלים האלה.
מספרים לאנשים שהם מסוגלים לתקשר עם קרוביהם שנפטרו, וסוחטים מהם כסף עבור זה.
המדיום האחרון שהגיע לעיר היה הכי גרוע.
הוא היה מספר לאנשים שיקיריהם מתייסרים על ידי שדים בגיהנום, ושתמורת תשלום הגון יוכל לחלץ את נשמותיהם משם ולהביא אותן לעולם שכולו טוב.
מזל שהצלחתי לשכנע את כולם שהוא שרלטן, ולגרש אותו מהעיר בבושת פנים;
רק זה היה חסר לי, שהוא באמת היה מציל אותן מידיי.
40. שחטתי היום את הטלה שלנו.
הילדים הצטערו מאד. הם אהבו אותו ונהנו לשחק איתו.
הוא היה כמו חבר בשבילם.
גם לי זה לא היה קל, אבל אין ברירה.
גם אנחנו צריכים לאכול, לא?
וחוץ מזה, נמאס לי מכל השקרים שהוא היה מספר.
41. אמא שלי אמרה לי שאם אני רוצה למצוא חן בעיני אנשים, אני פשוט צריכה לחייך.
כשאנשים רואים מישהו מחייך, הם מחייכים אליו בחזרה.
זה עובד כמו קסם, היא אמרה.
אבל לא להגזים, כן?
אל תסתובבי כל הזמן עם חיוך על הפנים, כמו שעשתה הדודה הטפשה שלך.
ככה הם עלו עליה.
42. כולם חושבים שאני סתם מקנאת באחותי הגדולה,
בגלל שהיא כל כך יפה ומקסימה ומוכשרת וכולם אוהבים אותה.
כל פעם שאני מנסה לספר לאבא ואמא את האמת עליה,
הם רק מחייכים בסלחנות ומתעלמים ממני.
כולם חושבים שהיא כל כך מושלמת, לא חושדים בשום דבר,
ורק אני היחידה שזוכרת
שלפני שבוע לא היתה לי שום אחות גדולה.
43. הוא נכנס לחדר, והופתע למצוא אותה יושבת בחושך בפינה ובוכה.
"מה קרה מאמי?" שאל בדאגה.
"כשחזרתי הביתה מהעבודה, עליתי במעלית", היא סיפרה בהתייפחות. "ואז בקומה השניה נכנסה למעלית אשה עם פרצוף מחריד. כל הפנים שלה היו מצולקות לגמרי, כאילו מישהו כרסם אותן... היא ראתה את ההבעה שלי ושאלה: מה את אומרת, אני יפה?"
"ומה ענית לה?" שאל.
"לא רציתי להעליב אותה, אז אמרתי לה: כן, את יפה", אמרה.
"כל הכבוד מאמי", הוא אמר. "אז למה את בוכה?"
"כי אז היא חייכה חיוך נוראי", אמרה, מסתובבת לעברו, "ואמרה: אם כך, בוודאי תשמחי להיראות כמוני!"
44. "את מדיום אמיתית?" הוא שאל. "את באמת יכולה לתקשר עם מתים?"
היא הנהנה.
"אין כמעט מדיומים אמיתיים כיום, נכון?", שאל. "הרוב סתם שרלטנים. כמה פעמים כבר התאכזבתי קשות..."
"אכן", ענתה. "כישרון אמיתי הוא דבר נדיר".
"וואו. הרבה זמן חיפשתי מישהי כמוך", אמר.
"אשמח לעמוד לשירותך", אמרה. "עם איזה נפטר אתה רוצה שאצור עבורך קשר?"
"אה, אני לא צריך תקשור", אמר בחיוך. "אני פשוט אוהב את הבשר שלי מדיום רייר".
45. לא הבנתי למה היא קוראת את העיתון הזה.
כולו מלא כתבות על מקרים מזעזעים של רצח ואלימות שלא תיאמן.
זה לא בריא לנפש שלך לקרוא דברים כאלה, אמרתי לה.
היא רק צחקה ואמרה שזה בסדר, שזה דווקא מושך אותה.
כשחזרתי לחדר אחרי כמה דקות, מצאתי את העיתון פתוח על הספה,
וכשהרמתי אותו הבחנתי שהופיעה בו כתבה חדשה.
46. הוא ישב במטוס הנוסעים והידק בעצבנות את חגורת הבטיחות.
הרבה מטוסים נעלמו בזמן האחרון, חשב.
כמובן, מטוסים נעלמו מדי פעם גם בעבר; אבל תמיד הסבירו שמדובר בתאונות, התרסקויות או חטיפות.
הפעם, לא היה אף הסבר לתופעה. כל המדענים והחוקרים עמדו חסרי אונים מולה.
תמונותיהן של עשרות הגופות המרוסקות שראה בחדשות עלו לנגד עיניו, וצמרמורת עברה בו.
הוא התפלל בכל מאדו שרק נדמה לו שהריצפה מתחילה להיעשות שקופה.
47. מנהל ההוצאה לאור עלעל בקצרה בערימת הדפים שלפניו, והניד בראשו.
"אני מצטער", אמר, "אבל אני לא יכול להוציא את ספר האימה שלך".
הסופר הביט בו באכזבה.
"אבל למה?" שאל. "לא קראת אותו אפילו. אני חושב שהוא מפחיד ומוצלח יותר מכל מה שקיים היום בשוק! היתה לי השראה מיוחדת כשכתבתי אותו!"
"אין לי ספק בכך", אמר המנהל. "אתה כבר הסופר השמיני שמגיש לי את אותו כתב יד בדיוק".
48. הרגנו את הרב.
עקרנו את כל המזוזות מבית הכנסת ושרפנו אותן.
שרפנו גם את התפילין שלו, כמובן; את גביע הקידוש, את הכתר של ספר התורה, אפילו את קופות הצדקה.
אבל כשראינו אותו מתרומם ונעמד, הבנו שטעינו טעות גורלית.
באף אחד מאלה הוא לא הטמין את הנשמה שלו.
49. מהמקלט המוגן הוא צפה במהדורת החדשות בטלוויזיה.
על המסך נראה ההרס העצום שהותירה אחריה סופת ההוריקן "קטיה".
ערים שלמות נהרסו. מיליוני בני אדם נמלטו מבתיהם. מאות אלפים נותקו מחשמל. מאות אנשים נהרגו.
הוא נאנח והביט לאחוריו.
"היא היתה לא רעה, קטיה הזו", אמר לנערה הכפותה על המזבח. "אבל את תהיי מסוגלת ליותר מזה, נכון לורי?"
50. אין דבר קורע לב יותר עבור אמא מאשר לשמוע את הילד שלה קורא לה, בוכה, מבוהל, מתחנן לעזרה, מפציר בה לפתוח לו את הדלת ולהציל אותו מהמפלצות שרודפות אחריו.
וזו בדיוק הסיבה לכך שהדבר במרתף משתמש דווקא בקול שלו.
51. מה שאני הכי אוהב אצלה זה השיער שלה.
יש לה שיער כל כך יפה.
ארוך, אדמוני, חלק, מבריק,
נראה כאילו יש לו חיים משל עצמו.
הלוואי שגם לי היו שערות כאלה.
בגלל זה אני תמיד אוסף אותן כשהן יורדות אלי דרך פתח הניקוז.
52. הבת שלי מדברת אל הבובות שלה,
ומאד מתוסכלת מכך שהן לא עונות לה.
היא צורחת עליהן, מאיימת עליהן, מטלטלת אותן,
וכשהן לא מגיבות, היא תולשת להן את הידיים והרגליים.
ניסיתי להסביר לה שזה לא יעזור, שהבובות לא ידברו איתה;
ואז אחת מהן נשברה.
53. למה? למה היא כזו?
למה היא חייבת להיות כל כך דייקנית?
למה היא היתה צריכה ללכת בדיוק בזמן?
היא לא יכלה לחכות עוד קצת? עוד חמש דקות?
אז הכל היה נראה אחרת.
אני יודע שזה טפשי לכעוס עליה,
אבל כך הרגשתי כלפי השמש,
כשהגענו לקבר בדיוק כדי לראות את ארון המתים מתחיל להיפתח.
54. "המפקד", היא אמרה. "עצרנו עוד אחד. מצאנו אותו מסתובב ליד המשרדים בקומה השניה".
קצין הביטחון נאנח.
"הרצתם עליו את כל הבדיקות?" שאל.
"חיובי. התוצאות זהות לשל כל האחרים – התאמה מדויקת".
"כמה כאלה כבר יש לנו?"
"נכון לעכשיו 23, המפקד, אבל יתכן שיופיעו נוספים".
הוא נאנח שוב. "תמשיכו באותו נוהל. שימו אותו בבידוד, בנפרד מהשאר, ושאף אחד מהם לא ידע על קיומם של האחרים. אנחנו לא רוצים שהוא ישתגע".
היא היססה. "הם חסרי סבלנות, המפקד. הם רוצים לדעת מה קורה ולמה מחזיקים אותם ככה. הם דורשים תשובות מיידיות".
"תספרו להם משהו", הוא אמר. "התקפת טרור, לא יודע מה. חייבים למשוך את הזמן... עד שנברר מי מהם הוא הנשיא האמיתי".
55. הוא לא זיהה את המטוסים שהופיעו מולו.
הוא מעולם לא ראה כאלה קודם.
הם לא דמו כלל למטוסו שלו. הם היו הרבה יותר גדולים ומהירים מכל כלי טיס שהכיר.
אבל זה לא היה משנה לו. לא היה אכפת לו מאין הם הגיעו ומי מטיס אותם.
הוא ידע רק דבר אחד: הוא חייב להפיל אותם,
והוא אכן יעשה זאת, כפי שעשה כבר עשרות פעמים בבעבר,
או ששמו אינו הברון האדום.
56. "אתם יודעים מה עליכם לעשות", אמר. "אני רוצה שתלבשו את המסיכות של הליצנים. תיקחו איתכם סכין או פטיש או נשק דומה. תסתובבו בלילות ברחובות, בפארקים ובדרכים. ותפחידו אותם. תפחידו אותם עד שהם יברחו בבהלה. עד שהם לא יעזו לצאת החוצה בלילה. זה יעבוד. מסיבה כלשהי, דמויות של ליצנים מעוררות בהם פחד עמוק ובלתי מובן. אולי הן מזכירות להם משהו... מעולם אחר".
הם הנהנו בשתיקה.
"ואפילו אם גם אנשים חיים ייבהלו מכם", הוסיף, "זה מחיר שראוי לשלם למען בטחונם".
57. הגשם מביא חיים לעולם;
אולם הגשם בימינו מזוהם, מעורב בפליטת גזים וכימיקלים שונים, בנוזלים חומציים והפרשות נתעבות.
אנשים מביטים בגשם היורד על הערים, ומתפללים שלא יהרוס להם את התוכניות,
חקלאים מביטים בו יורד על השדות, ומתפללים שהיבולים יגדלו כראוי,
ואני מביט בו יורד על בתי הקברות,
ומתפלל שארונות המתים אטומים לגמרי.
58. "תגיד, כמה פעמים ראית את הסרט מגרש השדים?" שאלתי.
"167". הוא אמר.
"מה! אתה משוגע! איך אתה מסוגל לראות 167 פעמים את אותו הסרט?"
"בהתחלה זה באמת אותו הסרט", הוא חייך חיוך מוזר. "עד הפעם ה-101".
59. "חמודי", היא אמרה "כמה פעמים כבר אמרתי לך? אם אתה רוצה שחברים שלך, או אנשים בכלל, יעשו מה שאתה מבקש מהם, אתה פשוט צריך לומר את מילת הקסם: בבקשה! זה הכל".
"נו טוב", הוא רטן. "אני אנסה שוב".
"אתה רואה, חמודי?" היא אמרה כעבור כמה דקות. "זה לא היה קשה, נכון? עכשיו רק תבקש ממישהו שיפנה את הגופות שלהם וינקה פה, בבקשה".
60. "אני לא מאמין שהיא עשתה לי את זה", הוא אמר בקול שבור. "בלי שום התרעה, היא פשוט התנפלה עלי ודקרה אותי עם סכין! סכין מטבח, אתה קולט? כמו איזו פסיכופתית מהסרטים. למה, למה היא עשתה את זה?"
"זה באמת כואב", אמרתי.
"ואני באמת אהבתי אותה... הייתי עושה בשבילה הכל. אבל אחרי שהיא תקפה אותי ככה, אי אפשר היה להמשיך כאילו לא קרה כלום", אמר.
"אז עשית מה שצריך?" שאלתי.
הוא הנהן בעצב. "לא היתה לי ברירה", אמר. "לא יכולתי לאפשר לה לפרסם את טבעי האמיתי".
61. בחרתי לעבוד כרופאת ילדים.
זו עבודה קשה ולא פשוטה,
והיא דורשת ממני מאמצים גדולים,
אבל אני מרגישה שזו השליחות שלי בחיים.
אני שמחה על כל ילד או תינוק שאני עוזרת לרפא,
מרגישה שבכך אני מתקנת את הדברים הרעים שעשיתי בעבר.
ולמרות שאני סומכת על עצמי,
ליתר ביטחון,
אני אף פעם לא יוצאת לעבודה על בטן ריקה.
62. תירגעי, אמרו לי כולם מסביבי.
זה טבעי שאת מרגישה לחוצה וחוששת מתחת לחופה.
רוב הכלות מרגישות ככה במעמד הזה.
בטח, חשבתי,
כל הכלות לחוצות בחתונה,
אבל לפחות הן יודעות מי החתן, מכירות את המוזמנים, מזהות את המקום וזוכרות איך הן הגיעו לשם.
63. "למה יש לך פסלים מפלצתיים כאלה ברחבי הבית?" היא שאלה. "הם עושים לי צמרמורת".
"הו, אל תפחדי מהפסלים", הוא אמר בחיוך. "העמדתי אותם שם רק כדי שהצללים על הקירות ייראו טבעיים".
64. הגשם המוזר נמשך 24 שעות.
כאשר הוא נפסק, היו האוקיינוסים כולם מכוסים בשכבה של אותם עצמים מוזרים, מרובעים וצהובים.
איש לא ידע מה פירוש הדבר, אבל התחושה מבשרת הרעות התעצמה כאשר אימתו מדענים את זהותם של אותם עצמים:
שקדי מרק ענקיים.
65. היא עזבה את פלורידה לפני 20 שנה,
אבל המשיכה לעקוב בקביעות אחרי החדשות משם.
במיוחד נתקפה בחרדה כל פעם שדיווחו על רעידת אדמה באזור.
כי היא ידעה היטב, שלא משנה כמה זמן עבר,
הוא לעולם לא ישכח אותה,
ולא יפסיק לחפור ולנהום שם למטה.
66. קראו לו נח הזקן.
היתה לו תיבה גדולה מעץ.
הוא אסף זוגות זוגות, והכניס אותם פנימה.
איכשהו, לא ברור איך, הוא הצליח להכניס את כולם.
ואז סגר את התיבה, לקח אותה והסתלק,
משאיר מאחוריו עוד אולם חתונות ריק.
67. היא התקרבה אל הרופא באיטיות.
"המתת חסד?" שאלה כלא מאמינה. "אתה קורא למה שאתה עושה המתת חסד?!"
"רק רציתי לעזור", אמר בהתגוננות. "למה להחזיק חולים סופניים בחיים בניגוד לרצונם? למה להאריך את ייסוריהם, במקום לגאול אותם מהם?"
"אני אגיד לך למה", היא אמרה, מתקרבת אליו עוד. "כי לא משנה כמה ייסורים סובל האדם בחייו – "
הוא ראה את עיניה, כמו שני חורים שחורים –
"זה כלום לעומת מה שבא אחר כך".
68. "תאוריית האבולוציה היא שטות גמורה", הוא אמר.
"תאוריית האבולוציה הוכחה מדעית", היא השיבה. "יש המון ראיות שתומכות בה".
"רק אידיוט יכול להאמין בתאוריה מגוחכת כזו", אמר.
"כל המדענים מאמינים בה כיום", השיבה.
"ראשי-התמנון האלה יכולים לקשקש כמה שהם רוצים", אמר בבוז. "אין סיכוי שהתפתחנו מיצורים שפלים כמו בני אדם".
69. הדייט היה מוצלח.
הבחור היה ממש חמוד, ובתחילת הפגישה ניסה לברר באריכות אם אני מכירה או קרובה של איזה חבר או בן דוד או גיס שלו וכדומה.
נאלצתי להשיב בשלילה על שאלותיו, אבל לא נראה היה שזה מפריע לו.
הוא דווקא נראה מרוצה מזה.
רק לא הבנתי למה התכוון כשאמר "לא הייתי רוצה שמישהו מהם יצטער".
70. "במה אתה עובד?" שאלתי.
"אני גנן" אמר בגאווה.
"מה אתה מגדל? ירקות? פרחים?"
"לא, לא גנן כזה", אמר. "אני גנן בגן ילדים".
"מעניין", אמרתי. "בדרך כלל רק נשים עובדות כגננות".
"אין לי מושג למה", אמר בעלבון. "כבר עשרים שנה אני גנן, ואף לקוח עוד לא התלונן על היבולים שלי!"
71. בעלי לא מוכן לעשות שום תיקונים או שינויים בבית שלנו.
לא שיפוצים. לא קידוחים. אפילו לא לתקוע מסמר בקיר.
אני צריכה לעשות את כל הדברים האלה בעצמי.
גם לי זה קשה, אבל לפעמים אין ברירה.
צריך פשוט ללמוד להתעלם מהצרחות.
72. "אבא", הוא אמר, "איך באתי לעולם?"
נאנחתי בשקט. תמיד ידעתי שיום אחד הוא ישאל אותי את השאלה הזו, ועם כל המבוכה ואי הנעימות שבדבר, יהיה עלי לספר לו את האמת.
"אסביר לך כשתהיה יותר גדול", השבתי.
"תמיד אתה אומר לי את זה!" הוא התלונן. "זה מה שענית גם כששאלתי אותך למה יש לי תפרים וצלקות ניתוח על כל הגוף, ולמה האיברים שלי לא דומים אחד לשני!"
73. "אולי תלכי להביא לנו קפה?" שאל.
"בשום אופן", אמרה. "אני לא הולכת לקפטריה".
"נו, מה אכפת לך?" שאל. "היא שם בקצה המסדרון, רק חמש דקות הליכה מהמשרד..."
"אתמול זה היה חמש דקות הליכה", אמרה. "ושלשום שלוש דקות, ולפני שבוע דקה אחת!"
74. גופתו של גבר שחור עירום ובלתי מזוהה נמצאה על ידי המשטרה לפנות בוקר באחת הסמטאות.
מבדיקה ראשונית נראה שהוא נורה למוות במספר יריות מרובה ציד.
על הרצפה לידו נמצאה כתובת, אותה כתב ככל הנראה בדמו ברגעיו האחרונים:
"הצילו את האחרים".
ובתוך כך, ממשיכה המשטרה, בסיוע עובדי גן החיות, בחיפושים אחר אריה שנמלט אתמול בערב מגן החיות. עד כה לא נמצאו עקבותיו.
75. "את יודעת איפה החברה שלך?" שאל החוקר.
הילדה משכה בכתפיה. "היא הגיעה לשמים", אמרה בפשטות.
"ואיפה כל הילדות האחרות שנעלמו בימים האחרונים?"
"גם הגיעו לשמים".
"למה את מתכוונת? את רוצה לומר שהן מתו?"
"לא", אמרה הילדה בקוצר רוח. "הן פשוט הגיעו לשמים!"
"אני לא מבין", אמר החוקר בחוסר אונים.
"מצטערת", אמרה הילדה. "אני יכולה לחזור עכשיו לשחק קלאס?"
76. ראיתי השבוע את העונה החדשה של "משחקי הצרחות".
בהתחלה היא נראתה טוב יותר מהעונות הקודמות.
היו לי ציפיות שהיא תהיה יותר מוצלחת מהן,
אבל לצערי היא התגלתה כאכזבה.
די מהר היא התחילה להתדרדר, עד שאיבדה את זה לגמרי.
עכשיו היא כבר כמעט לא עונה בכלל.
77. אצלנו בבית הספר מקפידים מאד על הבטיחות.
חשוב לשמור שלאף תלמיד לא יקרה משהו,
ושאף גורם עוין לא יחדור לשטח בית הספר.
לכן, כל פעם שהם חוזרים מטיול או יציאה אחרת כלשהי,
לפני שאנחנו מכניסים אותם בשער בית הספר,
אנחנו סופרים היטב את כל התלמידים.
מוודאים שאף אחד מהם לא חסר.
ואז, אנחנו סופרים גם את הצללים שלהם.
78. "כל התושבים ביישוב שלנו", הוא אמר, "הם אנשים שלווים במיוחד. אפשר ממש לראות את הרוגע והשלווה על הפנים שלהם. הם הבינו עד כמה הכעס הרסני ומזיק, ולכן במשך שנים הם תרגלו טכניקות של מדיטציה, שליטה עצמית ועבודת המידות, עד שהגיעו לדרגה כזו ששום דבר לא מכעיס אותם. אתה יכול לקלל אותם, להטריד, להציק, אפילו להרביץ להם – והם יישארו רגועים. רמת הפשע פה שואפת לאפס".
"ממש מרשים", אמרתי. "ומה קורה אם אחד התושבים בכל זאת יאבד את שלוותו ויתפרץ בכעס?"
הוא שתק לרגע.
"במקרה כזה", הוא אמר, "לשוטרים יש נשקים טעונים בקליעי כסף".
79. הוא צועד לו בנחת,
לא ממהר, לא רץ.
קצב ההליכה שלו איטי למדי.
נראה שהוא אפילו מעט צולע.
אני לעומת זאת נוהגת כבר עשר דקות במהירות של 120 קמ"ש.
אז איך זה שכל פעם שאני מסתכלת במראה, אני רואה אותו עדיין באותו מרחק מאחורי?
80. "מי אתן?" שאלה הילדה את היצורים הצבעוניים הזוהרים שנשאו אותה באוויר.
"אנחנו פיות הקסם", השיבו בקול צלצול פעמונים. "אנחנו מגשימות משאלות".
"אז אתן לוקחות אותי כדי להגשים את המשאלה שלי?" שאלה בהתרגשות.
"להגשים משאלה, כן", השיבו, "אבל לא שלך".
81. "הילד ההוא היה הראשון", אמר בעצב. "לפני שלושה שבועות הוא חזר מבית הספר, ופשוט לא היה מוכן לאכול יותר. הוא סירב נחרצות להכניס מאכל כלשהו לפיו. תוך זמן קצר הפסיקו גם ההורים והאחים שלו לאכול. שניים מבני המשפחה כבר גוועו מרעב, והאחרים נראים כמו שלדים. הם לא יחזיקו מעמד עוד זמן רב".
"מישהו ניסה לברר למה הם מסרבים לאכול?" שאלתי.
"כמובן", אמר. "חמישה רופאים ופסיכולוגים כבר שאלו אותם לגבי זה".
"ומה ענו בני המשפחה?"
"אין לי מושג".
"אז למה אתה לא שואל את הרופאים?"
"אני לא מעז", אמר. "מאז שהם שמעו את התשובה, גם הם הפסיקו לאכול".
82. "אמא", היא אמרה. "ראיתי מפלצת מתחת למיטה שלי".
"שוב התחלת עם סיפורי המפלצות שלך?" שאלתי ברוגז. "חשבתי שכבר גמרנו איתם מזמן".
"זה לא סתם סיפור, אמא, זה באמת", היא התעקשה. "ראיתי אותה במו עיניי".
"את מדמיינת דברים", אמרתי. "לא עברת כבר את הגיל הזה?"
"נו אמא, אני מדברת ברצינות", היא התחננה כשדמעות בעיניה. "למה את לא מאמינה לי?"
"כי אין דבר כזה מפלצות!" התזתי. "ודברי בשקט! את רוצה להפחיד גם את הילדים שלך?"
83. היא היתה שחקנית מוכשרת;
היא גילמה עשרות דמויות שונות בצורה משכנעת, בהצגות ובסרטים.
זה כל מה שאני צריכה לעשות עכשיו, חשבה לעצמה,
בעודה מתקרבת להמון שמילא את הרחוב.
פשוט לשחק את התפקיד, להיות משכנעת,
והכל יעבור בשלום.
זה לא כל כך קשה לצלוע ולגנוח כמוהם, נכון?
84. הוא הדליק בפעם האחרונה השנה את נרות החנוכה.
הוא ידע שהיא שוב תבוא לבקר עוד מעט.
הוא ידע שהוא שוב ישמח כל כך לראות אותה.
הוא ידע שהיא שוב תביא איתה את הסופגניות שהכינה.
הוא ידע שהיא שוב תפציר בו לאכול מהן.
הוא ידע שהוא שוב לא יעמוד בפני תחנוניה.
הוא ידע שהוא שוב ינסה לטעום סופגניה.
והוא יכול היה רק להתפלל, כנגד כל הסיכויים,
שהפעם הן והיא לא יתפוררו לאבק באותו רגע.
85. הוא גיבור-על.
הוא כל-יכול.
הוא מגן האנושות.
הוא חזק כמו סופרמן ומהיר כברק.
שום דבר לא יכול לפגוע בו.
לכנופיית הפושעים העלובים האלה בקצה הרחוב אין שום סיכוי מול הגיבור במסיכה השחורה!
או כך לפחות היא גרמה לו לחשוב,
מתכוננת כבר לקראת בעלים חדשים.
86. "תוסיף עוד מלח", היא הורתה.
הוא עיווה את פניו. "שמתי כבר מספיק".
"כאן חסר קצת", אמרה. "תוסיף עוד".
הוא נאנח, פתח שקית מלח נוספת ורוקן את תכולתה.
"אל תשכח מה שקרה למשפחת רובין האומללה", אמרה. "הם לא השתמשו במספיק מלח".
"טוב, עכשיו זה כבר די והותר", אמר, בוחן את המעגל הלבן הרחב שהקיף את חצר ביתם. "אני רוצה לראות את החילזון הענק המסריח שינסה לעבור את זה!"
87. "תסתכל", אמרה בהתרגשות. "אני חושבת שהפעם חזרנו למקום הנכון!"
"חכי רגע", אמר. "צריך לבדוק". הוא ניגש למוכר בחנות החיות.
"יש לך אוכל לכלבים?" שאל.
"בטח", אמר המוכר.
"ולאוגרים?"
"כמובן".
"ולדגי זהב?"
"דגי זהב?" התפלא המוכר. "מה זה דגי זהב?"
הוא נאנח וחזר אליה.
"מצטער", אמר. "שוב הגענו ליקום מקביל".
88. "פצצות האטום שהוטלו על הירושימה ונגסאקי", אמר, "לא רק הרגו מאות אלפי בני אדם. האירוע הזה שינה את כל מארג המציאות. העולם שאחרי הפצצות אינו אותו עולם שהיה לפניהן".
"איך למשל?" שאלתי.
"בעבר הלא רחוק, היו אנשים שהיו להם כוחות מדהימים, על-אנושיים", אמר. "חלקם היו טובים, וחלקם רעים מאד. אחרי הפצצות, כל זה נעלם. לא רק שאותם אנשים איבדו את כוחותיהם, עצם קיומם נמחק מזיכרונה של האנושות".
"נו באמת", אמרתי. "ולא נשאר שום תיעוד היסטורי של האנשים והכוחות הללו?"
הוא חייך בעצב.
"כן", הוא אמר, מלטף באצבעותיו את אוסף חוברות הקומיקס הישנות שלו. "נשאר תיעוד".
89. "נוסטאריוס היה נביא מדהים", הוא אמר. "כל הנבואות שלו התגשמו במדויק. הוא חזה את גילוי אמריקה, את המהפכה הצרפתית, את מלחמות העולם, את המצאת פצצת האטום..."
"טוב, לא כל הנבואות שלו התגשמו", אמרתי. "אתה יודע, הוא גם ניבא שבשנת 2000 העולם יפסיק להתקיים, וכולם יגיעו לגיהנום".
הוא הרים גבה.
"נו?" שאל.
90. מסיבת השנה החדשה היתה ממש מוצלחת.
כולם התלהבו מהמוזיקה שהבאתי.
אני נהניתי לראות את כולם רוקדים לצליליה.
פשוט מחזה מרהיב.
קשה להאמין שכבר עבר שבוע מאז.
אני חושב שאחכה עוד שבוע,
ואז אתן להם להפסיק.
91. הוא הביט בעיניים דומעות באור השמש שזרם עליו מבעד לחלון.
"אני לא מאמין", אמר בקול צרוד. "במשך עשרות שנים הסתתרתי מאור השמש. הייתי בטוח שהוא ישרוף וישמיד אותי. וכל הזמן הזה טעיתי. אני יכול לחיות באור היום! אני לא חייב להסתתר עוד בצללים!"
"אתה רואה? אמרתי לך", היא אמרה בשמחה. "עכשיו אני יכולה ללכת?"
הוא הניד בראשו.
"מצטער", אמר. "אבל עדיין אין לי הוכחה שאת צודקת גם לגבי הצורך שלי בשתיית דם".
92. ראשי המפלגה הסוציאליסטית התכנסו לישיבת חירום.
"תמיד אמרנו שהקפיטליזם החזירי הזה יוביל לאסון", אמר האחד. "להוותנו, מתברר שצדקנו".
"אמרנו להם שאסור לתת לעשירים לצבור הון בכמויות אדירות שכאלה", אמר השני. "שלא יתכן שאדם אחד יחזיק בבעלותו ממון כה רב".
"אמרנו להם שהעושר משפיע על בעליו לרעה", אמר השלישי. "שהוא גורם לאנשים להשתנות".
"אבל כמובן שבעלי ההון ותומכיהם התנגדו לנו", אמר הרביעי. "ואשר יגורנו בא".
"טוב, אין טעם להתלונן על העבר", אמר יושב הראש. "עלינו להתרכז בשאלה הדחופה שלפנינו:
מאין לכל הרוחות נשיג עכשיו אבירים?"
93. בדרך לתחנת האוטובוס הוא עבר ליד פח הזבל הציבורי.
שלושה חתולים רבצו שם.
הם עקבו אחריו בעיניהם הצהובות.
הוא התעלם מהם והמשיך ללכת.
אתם יכולים לנעוץ בי כמה שתרצו את המבטים האלה, חשב בזעף.
אני עדיין זוכר שעד לפני חודש בני מינכם לא היו בכדור הארץ.
94. רק כששמע את החבטות והשריטות על דלת חדרו, קלט שהתמעטות הלייקים על הפוסטים שלו בזמן האחרון לא קשורה לאלגוריתם של פייסבוק.
95. "איזה מין בית ספר אתם?" שאלתי בכעס. "ככה אתם נותנים לתלמידות שלכם לחכות בחוץ, בגשם שוטף, ולהירטב עד לשד עצמותיהן לפני שאתם פותחים את הדלתות?"
"אמצעי בטיחות", הוא אמר, "מאז שאחת מהן נמסה".
96. הכלב הארור הזה של השכנים.
תמיד ידעתי שמשהו איתו לא בסדר.
כל פעם שהיה רואה אותי, היה מתחיל לנבוח בפראות.
הוא אפילו נשך אותי פעם אחת ברגל. הייתי צריך תפרים.
אמרתי לבעלים שלו שייפטרו ממנו, אבל הם כמובן לא הסכימו.
אפילו עכשיו הוא ממשיך להציק לי.
אני ממש מקווה שקלקול הקיבה הזה יעבור כבר.
97. "לא תאמין מה ראיתי בשבוע שעבר ביער", אמר. "שני ילדים".
"ילדים? ביער? מה הם עשו שם?" שאלתי באי אמון.
"הלכו לאיבוד", אמר. "ככה הם אמרו".
"איפה ההורים שלהם היו?"
"במחנה, לא רחוק משם. הילדים כנראה יצאו לשחק וטעו בדרך".
"אז החזרת אותם להורים שלהם?"
"ברור", הוא אמר.
נעצתי בו מבט חשדני.
"ברור שהחזרתי אותם", אמר בחיוך. "בסוף".
98. "קחי את התרופה, חמודה שלי", אמר בעדינות.
היא הביטה בו בעיניים עצובות.
"אני לא רוצה, אבא. התרופה הזו מגעילה נורא. נמאס לי לבלוע אותה כל יום!"
"אבל את חייבת לבלוע את התרופה, חמודה. אין ברירה".
"לא רוצה! כבר לקחתי אותה הרבה פעמים!"
הוא נאנח.
"את רואה את שלוש הבובות הגדולות האלה שעל המדף?" שאל.
"כן", אורו עיניה. "אם אבלע את התרופה, תרשה לי סוף סוף לשחק בהן?"
"לא", אמר. "אבל גם הן לא הסכימו לקחת את התרופה".
99. הם צפו בדריכות במתרחש על המסכים.
"אני אומרת לך, עשית את חדר הבריחה הזה קשה מדי", היא אמרה. "כבר כמעט נגמר להם הזמן, והם בקושי התקדמו!"
"הם דווקא התקדמו לא מעט", הוא אמר. "ויש להם עוד זמן. הם יכולים להספיק".
"ואם הם לא יצליחו? כמו אלה שהיו לפניהם?"
הוא משך בכתפיו. "אז כנראה הבעיה היא אצלם. נתנו להם מספיק רמזים. אולי אלה שיבואו אחריהם יצליחו יותר".
היא הביטה בשעון.
"אני ממש מקווה בשבילם שהם יקלטו סוף סוף את העניין", אמרה. "נשארו להם רק עוד 222 שנים!"
