מבוא
אם מלחמה היא דבר כל כך נורא, למה לא מחוקקים חוק האוסר אותה מכל וכל? התשובה היא פשוטה: מלחמה היא במהותה פריצה של החוקים והמסגרות הרגילות. חוק האוסר על מלחמה הוא חסר טעם כמו חוק האוסר לעבור על חוקים. אם הצורך של עם או מדינה לצאת למלחמה הוא גדול מספיק כדי לשלם את המחירים הכרוכים בה, אז הוא גם גדול מספיק כדי להפר כל חוק שהוא שאוסר אותה. פציפיזם הוא רעיון שיכול להתקבל רק מתוך החלטה עצמית; אין חוק חיצוני שיכול לכפות אי לחימה במצב של פיקוח נפש, ואין היגיון בלחוקק חוק כזה.
ואם עם או מדינה כבר החליטו לצאת למלחמה, פירוש הדבר שהם גם החליטו לנצח בה. אין היגיון לצאת למלחמה רק כדי להפסיד; במקרה כזה, מוטב שלא לפתוח בה מלכתחילה. לכן, כשם שאין טעם בחוק האוסר יציאה למלחמה, גם אין טעם בחוקים המונעים את האפשרות לנצח בה. שוב, מי שהמציאות מאלצת אותו להילחם, היא תאלץ אותו גם להתעלם מחוקים המונעים ממנו לנצח. מנסחי אמנת ג'נבה ומסמכים דומים מבינים שלא ניתן לאסור את השימוש בנשק חם, בחומרי נפץ או במטוסים, למרות ההרס הרב שהם מחוללים.
המלחמה היא מציאות קיימת, מאז ראשית ימי האנושות ועד ימינו, וכאמור לעיל, אין כל אפשרות לשנות זאת עד שלא יסכימו על כך כל בני האדם מרצונם. כל תיאוריה שרוצה לכונן מוסר מלחמה רלבנטי צריכה לקחת בחשבון את טבעה פורץ החוקים של המלחמה, ולהכיר בכך שדרישות מחמירות ומגבילות מדי תהיינה במהותן לא ריאליות: מי שמוכן לשלם את המחיר שגובה המלחמה בכסף, משאבים וחיי אדם, יהיה מוכן גם לעבור על מגבלות מוסריות תיאורטיות כדי לנצח. אין טעם ליצור תיאוריה של "תורה למלאכי השרת" ושל מוסר תובעני מדיי- לא בשגרה, ועל אחת כמה וכמה שלא במלחמה. ניתן כמובן תמיד לטעון שמלחמה היא במהותה לא מוסרית, ושהיא מבטאת את טבעה הפגום של האנושות, אבל טענות אלו אינן מביאות תועלת מעשית, ואינן מספקות הדרכה רלבנטית למציאות הקיימת.
הדרישה שמציבה תאוריית המלחמה הצודקת, לעשות הבחנה בין חיילים לאזרחים בשעת המלחמה, צריכה להיבחן לאור עובדות אלו. הוגו סלים סוקר במאמרו את תולדותיה של ההבחנה בין אזרחים לחיילים, ומראה שזו מעולם לא זכתה ליישום נרחב בשדה הקרב, מהעולם העתיק ועד ימינו, וברוב המקרים נשארה על הנייר בלבד. מאז ומעולם היו האזרחים הנפגעים העיקריים של המלחמות, כשלצבאות הלוחמים לא היו לא את הרצון ולא את היכולת למנוע פגיעות אלו.
באופן אבסורדי, דווקא במציאות של ימינו, כשחוקים בינלאומיים אוסרים פגיעה באזרחים, אין אפשרות לנהל מלחמה מבלי לפגוע במידה מסוימת גם באזרחים. זאת הן בשל טיבו של הנשק המודרני- טילים ארוכי טווח, מפציצים קרביים, נשק גרעיני וכן הלאה; והן בשל טיבן של המלחמות, בהן הגבול בין חיילים לאזרחים פעמים רבות מטושטש עד בלתי קיים: מחבלים הפועלים מתוך שטח מיושב, איכרים לוחמי גרילה, נשים מחבלות מתאבדות, מיליציות אזרחיות, ילדים נושאי נשק, כוחות מילואים או מילואים-בפוטנציה, כוחות ביטחון בלבוש אזרחי, אזרחים בשירות הצבא והתעשייה הצבאית, ועוד. ניתן להביא את דרישת ההבחנה עד לאבסורד: באיזה שלב מותר לפגוע באזרח המגויס למילואים- האם מרגע שקיבל את צו שמונה, שלבש את אחד מפרטי המדים, או רק כשלבש את כולם? האם ברגע שהמחבל בלבוש אזרחי השליך מידו את בקבוק התבערה (לכיוון החיילים) כך שידיו ריקות, הוא חוזר להיות "אזרח חף מפשע"? האם סרט זרוע של משמר אזרחי נחשב למדים צבאיים? וכן הלאה.
איסור מוחלט וחד משמעי על פגיעה באזרחים, כמוהו כאיסור על יציאה למלחמה בכלל, דהיינו דרישה לא ריאלית שלא תקוים. גם אם בעולם אידיאלי אסור לפגוע באף אזרח בשום אופן, בעולם הריאלי יש הכרח לפגוע באזרחים. אם כן, השאלה שצריכה תורת המוסר של מלחמה לשאול את עצמה היא לא האם פגיעה באזרחים מותרת, אלא מדוע היא מותרת, ועד כמה ניתן לדרוש באופן ריאלי מהלוחמים לצמצם פגיעה זו.
למה באמת לא להרוג אזרחים? לכאורה התשובה ברורה: משום שזה רצח! אין דבר ברור יותר בכל דיון מוסרי, מאשר האיסור לרצוח. אולם כאן מן הראוי להעיר על כך, שלמרות ההסכמה הכוללת על האיסור לרצוח, הדעות חלוקות לגבי מקורו של איסור זה. לחילוקי דעות אלו עשויות להיות השלכות על תקפו של איסור זה במהלך מלחמה.
לשם המחשה, נסקור בקצרה כמה מהגישות המרכזיות ביחס לטיבו של המוסר בכלל, ונראה מה עשויה להיות עמדתן בשאלה זו – האם מותר בשעת מלחמה לפגוע באזרחי האויב? לצורך העניין, וכדי לחדד את השאלה, נניח שמדובר במלחמה צודקת, כגון מלחמת הגנה עצמית, ובמקרים בהם ההרג יתרום לניצחון הצד הצודק במלחמה:
א. אמנה חברתית הובסיאנית - לפי הגישה ההובסיאנית, הסיבה היחידה שיש לאדם לא להרוג את האחרים, היא משום שזה לא משתלם לו. במצב הטבעי של מלחמת הכל-בכל, החיים של כל אדם יהיו בהמיים, שפלים וקצרים. ולכן שווה לאנשים לחתום על אמנה חברתית, שבה הם מוותרים על זכותם הטבעית לנקוט באלימות אחד כלפי השני, וכך כולם מרוויחים.
אולם במצב של מלחמה, הצד האויב מהווה קבוצה שאיתה לא באו באמנה חברתית, או שהפרה אמנה זו; ממילא, כלפי האויב חוזר לשרור המצב הטבעי, ולאדם יש זכות לעשות הכל ולפגוע בכל אחד כדי להגן על עצמו. ממילא, אין שום בסיס לדרישה להימנע מפגיעה באזרחים.
אמנם, הצדדים השונים יכולים לקבל על עצמם אמנה הקשורה למצב המלחמה, ולהגביל את עצמם בכמה דברים, כדי לצמצם את הנזק שלה. אבל אמנה כזו תחייב את החתום עליה רק כל זמן שהיא אכן מועילה לו. אם אחד הצדדים רואה שהשמירה על ההסכם תגרום לו לנזק גדול יותר מזה שייגרם לו אם יפר אותו- אזי מבחינתו ההסכם בטל ומבוטל, שכן אף חוזה אינו יכול לשלול מהאדם את זכותו להגן על עצמו. כמו כן, ברור שאם אחד מהצדדים מפר את ההסכם, הצד השני גם הוא אינו מחויב אליו. בגישה זו, הבחירה בין שמירה על עקרון ההבחנה לבין מלחמה טוטאלית נתונה להחלטתו של כל אחד משני הצדדים, לפי שיקולי התועלת שלו.
ב. תועלתנות – הגישה התועלתנית קובעת שהמעשה המוסרי הוא זה שיגדיל את סך האושר המקסימלי, דהיינו שיביא למרב האושר למרב בני האדם, או בתועלתנות שלילית- שיביא למינימום סבל למינימום בני אדם. לפי גישה זו, הרג הוא אסור משום שהוא גורם לסבל ונזק לפרט ולחברה.
אולם האם מגישה זו נובע שיש להימנע מפגיעה באזרחים במסגרת מלחמה צודקת? לכאורה כל פגיעה שכזו מגדילה את כמות הסבל בעולם, ולכן היא אסורה. אולם באותה מידה ניתן להעלות נימוקים הפוכים:
1. פגיעה באזרחים יכולה להביא לסיומה המהיר של המלחמה, ובכך למנוע סבל ממושך ומספר הרוגים רב יותר.
2. אופייה הטוטאליטרי של המלחמה יהיה גורם מרתיע, ויגרום למדינות לחשוב שוב לפני שתפתחנה במלחמה; דבר זה עשוי להמעיט את מספר המלחמות שתפרוצנה.
3. הענקת חסינות לאזרחים תגרום למדינות מרושעות להשתמש באלה כמגנים חיים, ולנצל את מוגבלותו המוסרית של הצד השני כדי לפגוע בו, כך שבסופו של דבר היא תעניק יתרון דווקא ללוחמים הבלתי מוסריים, ותעודד פעילות טרוריסטית.
בנוסף, הגישה התועלתנית, כמו גם גישות תוצאתניות אחרות, היא בעייתית במיוחד בשל חוסר היכולת המוחלט לחזות את כל ההשלכות והתוצאות של כל פעולה שהיא, כפי שהראה לנמן במאמרו "Consequentionalism and Cluelessness". לא ניתן לגזור ממנה שאבחנה בין אזרחים לחיילים בשעת מלחמה היא דבר מוסרי ומועיל, שיביא את מרב התועלת למרב האנושות.
מעבר לנימוקים אלה, השאלה העקרונית היא האם בכלל צריך לקחת בחשבון את אושרם של אנשי האויב, כשבאים לחשב את סך האושר המצרפי שתגרום כל פעולה. זה נראה אבסורד. אם בצבא שלי יש פחות חיילים מאשר בצבא האויב, האם פירוש הדבר שעליי לתת לו לנצח, משום שכך ייגרם סה"כ פחות סבל מצרפי מאשר אם אני אנצח אותו? מלחמה היא מטבעה מצב מפצל ומפריד, המחלק את האנושות לקבוצות נפרדות, ואין סיבה שקבוצה אחת תיקח בחשבון את אושרה של הקבוצה האויבת.
ג. צו קטגורי – בגישה קנטיאנית, קובע הצו הקטגורי שעל האדם לפעול באופן שבו היה רוצה שכל אדם אחר יפעל באותן הנסיבות. אולם במצב של מלחמה, כיצד יש להגדיר את ההרג של האזרחים כדי לנסח את השאלה? אם נשאל: "האם אני רוצה שכל אדם יהרוג אנשים חפים מפשע?" – התשובה תהיה כמובן שלילית; אולם אם נשאל: "האם אני רוצה שכל מדינה הלוחמת מלחמה צודקת תוכל לנקוט בכל האמצעים הדרושים לניצחונה" – ייתכן בהחלט שהתשובה תהיה חיובית. מאד ייתכן שאנשים יעדיפו את האופציה של מלחמה טוטאלית ומהירה, עם כל היתרונות שהוזכרו לעיל, כאשר היא נעשית בידי הצד הצודק. כך שהצו הקטגורי אינו מורה בהכרח שיש להימנע מפגיעה באזרחים כאשר הדבר מועיל לניצחון.
נראה אם כן, שהאיסור המוסרי לפגוע באזרחים בשעת מלחמה, כאשר הדבר יכול לתרום לניצחון הצד הצודק, כלל וכלל אינו מובן מאליו. כמובן שהתיאור הקצר דלעיל רחוק מלמצות את כל צדדי הטיעונים שניתן להעלות ביחס לכל אחת מהתיאוריות, אבל הוא מספיק כדי לערער את האופן ה"מובן מאליו" שבו מוצגת לעתים הדרישה להבחנה.
המקום בו פגיעה באזרחים נחשבת לבעייתית במיוחד הוא בגישה הליברלית, התופסת כיום את המקום המרכזי בפילוסופיה של מוסר המלחמה. הגישה הליברלית מבוססת על זכויות הפרט, כשבראשן הזכות לחיים, ואוסרת כל פגיעה בלתי מוצדקת בזכויות אלה[1]. במסגרת עבודה זו, אם כן, לא נעסוק בעצם איסור הרצח ובתאוריות המוסריות השונות לגביו, אלא נקבל את הנחות היסוד של הליברליזם, לפיהן ישנו איסור דאונטולוגי לפגוע בחיי אדם[2]. עם זאת, כפי שנראה בהמשך, יתברר שגם הוגים ליברליים נוטים לאמץ פעמים רבות שיקולים הובסיאנים או תועלתניים אל תוך התאוריות שלהם. על משמעותן של "חריגות" אלה נעמוד במהלך העבודה.
אם כן, תורת המלחמה הצודקת, בלבושה הליברלי, אוסרת פגיעה באזרחים. אולם כפי שהוזכר לעיל, איסור גורף על פגיעה באזרחים במציאות בימינו, כמוהו כאיסור על מלחמה בכלל; על כן מחפשת ההגות העכשווית דרך להתיר פגיעה מסוימת באזרחים, באופן שיאפשר ניהול מלחמות צודקות, ועם זאת לא יפר את ערכי המוסר המקובלים. שני כיוונים מרכזיים הועלו בהגות הליברלית של מוסר המלחמה כדי להצדיק את הפגיעה הבלתי נמנעת באזרחים: כיוון אחד מתבסס על דוקטרינת התוצאה הכפולה, לפיה כל זמן שההרג מהווה תוצאה צדדית של פעולה לגיטימית, ולא מטרה לכשעצמה, והוא עומד בגבולות הפרופורציה- אז הוא מותר. זוהי דוקטרינה נוצרית במקורה, ולמעשה היא מניחה מוסר קאנטיאני, השם את הדגש על הכוונה ולא על התוצאות. על דוקטרינה זו ישנה ביקורת רבה, וניכר שהיא אומצה אד-הוק לתאוריית המלחמה הצודקת רק בשל הצורך להצדיק את ההרג הבלתי נמנע של אזרחים. כמו כן ישנם מצבים רבים שאין היא יכולה לכסות, כמו את השימוש בנשק גרעיני במצבי שעת חירום עליונה. בפרק ג' נתייחס לדוקטרינה זו ביתר הרחבה.
הכיוון השני הוא התפיסה הקולקטיביסטית של המלחמה. בתפיסה זו, מלחמה אינה עימות בין יחידים, אלא בין קולקטיבים – צבאות, עמים, מדינות וכדו'. גישה זו משנה את הגדרות התוקפן והחף מפשע, ומאפשרת פעולות כנגד הקולקטיב ככזה, מבלי להתחשב במצבו האישי של כל פרט מתוכו.
גישה זו פותחה ע"י מספר הוגים בני זמננו, כמו נועם זוהר וכריסטופר מוריס, אולם למעשה שורשיה עתיקים כמו המלחמה עצמה. מאז ומעולם נתפסה המלחמה כעימות בין עמים ולא בין יחידים, ותפיסה זו היא שהעניקה לה את אופייה וחוקיה המיוחדים, השונים מאלה של סכסוכים פרטיים אחרים. לעומת זאת, הגישה השמה את הדגש על קיומו של הפרט וכופרת בקיומן של ישויות קולקטיביות, היא גישה חדשה, המבטאת מגמות עכשוויות בהגות המערבית, ואינה תואמת לתפיסה האינטואיטיבית של מוסד המלחמה ההיסטורי.
למרות חשיבותה של הגישה הקולקטיביסטית, היא טרם פותחה באופן מספק. מה הופך קבוצת אנשים לקולקטיב? מה מגדיר השתייכות אליו? מה מצדיק את הפגיעה בחברים בו? לשאלות כגון אלו טרם ניתנו תשובות מספיקות.
במאמר זה אטען שהתפיסה הקולקטיביסטית היא העומדת בבסיס האינטואיציה של מוסר המלחמה, כולל של חלקים מרכזיים בתאוריית המלחמה הצודקת. תפיסה זו היא המסבירה את היחס השונה לחיי אדם במצב מלחמה לעומת שגרה. לשם כך אציג את הטענות בעד תפיסה קולקטיביסטית באופן עקרוני, ובמלחמה בפרט, תוך התבססות על אינטואיציות חזקות שקיימות בנו בנושאים אלה. לאחר מכן אציג מספר מודלים של קולקטיבים שעשויים להסביר את ההיגיון המוסרי שבגישה זו, ואבחן את ההשלכות שיש לכל אחד מהם על מוסר המלחמה.
להורדת עבודת התזה שלי לתואר שני, "קולקטיביזם במלחמה"
[1] עקרונות דומים באים לידי ביטוי גם בגישות מוסריות אחרות, כמו "עקרון הנזק" של מיל, המתיר פגיעה באדם רק כדי למנוע ממנו להזיק לאחרים; עקרון האדם-כתכלית-לעצמו של קאנט; ועקרונות של צלם אלוקים וקדושת החיים בגישות דתיות.
[2] אמנם יש מקום לחקור במסגרת הגישה הליברלית עצמה, מניין היא שואבת את ערכיה ועל מה היא מבססת אותם; לענ"ד הליברליזם החילוני אינו אלא הובסיאניזם מוסווה, שיצר לעצמו כמה פיקציות בדמות "זכויות אדם" כדי להתמודד מול הבעיות שבגישה ההובסיאנית. אולם לא כאן המקום לדון בכך.