לסיפורי אימה קצרצרים נוספים
1. הוא בחן את עצמו בראי.
הגידול הכהה על הצוואר, שנראה כמו פרצוף אנושי מעוות וצורח, אמנם התכווץ מאד,
אבל עדיין היה שם.
ממש מכוער, חשב.
קשה להאמין שעד לא מזמן אני זה שנראיתי ככה.
2. "אל תמצמצי", הוא אמר. "אפילו אל תמצמצי. מצמוץ אחד ואת מתה".
ידעתי כמובן שהוא צודק.
ראיתי את גורלם הנורא של אלה שמצמצו.
לא רציתי שהיצורים המחרידים הללו יתפסו גם אותי.
התפללתי מכל לבי שהם יסתלקו כבר.
אבל איך אוכל להיות בטוחה?
אולי אפתח רק עין אחת לרגע, כדי לבדוק...
3. הוא עמד ללחוץ על האפליקציה “איך היית נראה בתור אשה”, כשצעקה נשמעה מאחוריו:
“לא! אל תעשה את זה!”
הוא הסתובב.
“הי, את אחות של צחי?” שאל בתמיהה. “את נראית ממש דומה לו!”
4. הנהג שלקח אותי טרמפ עכשיו הוא טיפוס מוזר.
הוא הסכים לקחת אותי רק בתנאי שאשב במושב לידו, ושלא אסתכל בשום אופן במראה.
כששאלתי למה, הוא אמר שזה ירגיז את אלה שבמושב האחורי.
אבל אין אף אחד במושב האחורי.
(הודעת הוואטצאפ האחרונה שהתקבלה מהנעדר)
5. מפקד החטיבה עלה בקשר מול מפקד כח החילוץ.
"מה מצבכם? איתרתם את החייל?"
"מצאנו אותו בכיכר", באה התשובה. "שוכב על הארץ ערום, חסר הכרה ומכוסה בדם. אנחנו מפנים אותו לטיפול".
"פלא שהוא נשאר בחיים", רטן המח"ט. "איך לכל הרוחות הוא הצליח להיכנס בטעות לג'נין?"
"יש לנו בעיה רצינית יותר", קולו של מפקד החילוץ נשמע מקוטע. "המקומיים פה... עשרות מהם..."
"הם מתפרעים? עושים לכם בעיות?"
"שלילי", נשמעה התשובה. "...קרועים לגזרים".
6. לך תבין בנות. לאחרונה היא התחילה לומר לי שנמאס לה לראות מולה ילדה שמנה ומכוערת כל פעם שהיא מביטה במראה. לא היה לי מושג שהדימוי העצמי שלה נמוך כל כך!
7. הוא שעט לאורך הכביש במיצובישי השחורה שלו, מתענג על תחושת הכוח והמהירות שבידיו.
לא להאמין שפעם נהגתי בלנדרובר פשוט, חשב. השברולט היתה שיפור ניכר, והמאזדה כבר ממש איכותית, אבל אין להשוות אותן למיצובישי הנוכחית.
מצד שני, הגיע הזמן לשדרג גם אותה. אולי הרכב הבא יהיה למבורגיני רבנטון, ואולי אפילו אסטון מרטין. מי יודע?
הוא הבחין באשה החוצה את הכביש, וחיוכו התרחב.
יש רק דרך אחת לברר, חשב, וסחט את דוושת הדלק.
8. הצעדים הלכו והתקרבו, מרעידים את האדמה.
צחוק רועם נשמע מלמעלה.
התכווצתי ככל שיכולתי בתוך המחבוא, לא מעז אפילו לנשום.
התפללתי בכל לבי שהמנחה שהשארתי תספיק עבורו.
שהוא ייקח אותה ויסתלק מפה סוף סוף.
שגם השנה אצליח לשרוד את משחק הגמד והענק.
9. הוא פקח את עיניו.
“איזה חלום מוזר היה לי עכשיו”, אמר.
היא הביטה בו בשאלה.
“חלמתי שאת והילדים נחטפתם, עוניתם ונרצחתם באכזריות על ידי פסיכופתים”, אמר.
“אוי. נשמע חלום נורא”, היא אמרה.
“כן. הייתי שבור ומרוסק. רציתי להתאבד. ואז התגלה אלי השטן בחלום”.
“מה הוא רצה ממך?”
“שאחתום על חוזה בו אני מוכר לו את נשמתי”.
“ולמה שתעשה דבר כזה?” שאלה בשעשוע.
“כי בתמורה”, הוא אמר, “הוא הבטיח לעשות שכל זה לא קרה מעולם”.
10. "תגיד", אמרתי. "איך אתה תמיד יודע מראש כשסכנה מתקרבת או משהו רע עומד לקרות? יש לך כישרון נבואי?"
"עזוב", הוא אמר. "אתה עלול להשתגע אם אגיד לך".
"תגיד לי בכל זאת. אני חייב לדעת", אמרתי.
הוא הביט מסביב ולמעלה בזהירות, והנמיך את קולו.
"אני פשוט שומע את המוזיקה המפחידה ברקע", אמר.
11. בשנים האחרונות, אשתי התחילה לעשות בעצמה את כל עבודות הבית.
האוכל מוכן. הכלים שטופים. הבגדים מכובסים ומגוהצים. פח הזבל מרוקן.
אין לי מושג איך היא מצליחה לעשות את כל הדברים האלה,
כשאין לה אף עוזרת או עובדת בית,
או אפילו גוף.
12. האיש הזקן במיטה השתעל שיעול כבד, מחרחר.
“אני לא מרגיש טוב”, אמר בקול צרוד. “מצבי הולך ומתדרדר”.
הנהנתי בצער.
“זה בטח בגלל מזג האוויר המשוגע הזה”, אמרתי. “סופות החול והאבק, חילופי החום והקור הקיצוניים, ההוריקנים הפתאומיים, הברד...”
הזקן השתעל שוב.
“ההפך”, אמר.
13. ראש השב"כ היה מוטרד.
"מה בדיוק אמר לך אותו מודיע מסתורי?" שאל.
"הוא אמר שיש לו מידע חשוב ביותר, על סכנה גדולה ביותר לביטחון הלאומי, ואולי מעבר לזה", אמר הסוכן. "הוא אמר שהוא הצליח לחדור לקבוצה סודית כלשהי, שמארגנת פעולה כלשהי... הוא היה מאד מעורפל לגבי זה. חשש למסור פרטים. הוא אמר שנבין לבד; הוא אמר שאם ידעו שהוא דיבר, הם יוציאו אותו..."
"להורג?" שאל ראש השב"כ.
"לא", אמר הסוכן. "לאור".
14. עברתי על התמונות בטלפון שלה.
נראה שהיא היתה חברה בקבוצת וואטצאפ של אנשים ששיתפו תמונות זוועה של גופות, אברים כרותים וכדומה.
דברים חולניים לגמרי.
לא ברור למה היא התעלפה דווקא למראה תמונה סתמית לגמרי,
של דלת הדירה שלה.
15. הוא יצא מהרכב הדומם והביט סביבו בתדהמה.
השמיים מעליו היו שחורים, זרועים בכוכבים זרים ובלתי מוכרים. אור ארגמני קלוש זרח באופק.
האדמה שתחת רגליו היתה סלעית, קשה וסדוקה. צורות שחורות גדולות לא רחוק ממנו נראו כמו חורבות מעוותות ומונוליתים משונים.
לא היה לו מושג מהו המקום הזה, או איך הגיע לשם.
קול רעש מאחוריו גרם לו להסתובב לעבר קבוצה קטנה של כמה גברים ונשים, שנראו חיוורים ומבולבלים לא פחות ממנו.
“תן לי לנחש”, אמר אחד מהם. “גם אתה נסעת לפי ההוראות של הווייז?”
16. הילדה ישבה מול התמונה שעל הקיר והביטה בה ארוכות.
"את אוהבת את התמונה הזו?" שאלתי.
היא הנידה בראשה.
"אז למה את מסתכלת עליה?"
"אני אוהבת לראות את האשה הזו שם", אמרה.
"האשה הזקנה המוזרה הזו? את לא פוחדת ממנה?"
"אני פוחדת ממנה", אמרה, "רק כשהיא לא שם".
17. לא הבנתי למה היא התעקשה שנמהר עם התינוק לבית החולים.
הוא נראה בסדר גמור – לא היה לו חום, הוא לא השתעל, לא בכה יותר מדי.
ניסיתי להסביר לה שבבית החולים יש הרבה חיידקים ומחלות, שלא כדאי להכניס אותו לשם סתם,
אבל היא התעקשה שרק שם הוא יהיה בטוח,
ואילצה אותי לנסוע איתם לשם בשיא המהירות.
רק למחרת בבוקר הבנתי שהיא צדקה;
הם באו בלילה. וזה המקום היחיד שהם פסחו עליו.
הם חיפשו רק ילדים בריאים.
18. "אתה?" שאלה בתדהמה. "אתה היית טבעוני מושבע! נלחמת נגד תעשיית הבשר! איך זה שעכשיו אתה עומד בראש משחטה ענקית?"
"אין מה לעשות", אמר. "התברר לי שהאנושות לא תוכל להתקיים בלי תעשיית הבשר".
"מה פתאום!" אמרה בכעס. "מה בדיוק חיוני בלרצוח מיליוני בעלי חיים מדי יום? בני האדם חייבים לזלול כל כך הרבה בשר?"
"לא", אמר. "אבל הרוב לא מיועד בשבילם".
19. אסור לי להירדם עכשיו, חשבה.
אני כל כך עייפה, אבל אסור לי להירדם בשום אופן.
לא כאן. לא עכשיו.
לא כשהאנשים האלה בסביבה.
אני חייבת למצוא מקום בטוח, מבודד.
זה יכול להיות רע מאד,
אם הם יראו אותי כשאני ישנה,
כשאני לא יכולה לשמר את אשליית הדמות האנושית שלי.
20. "אמרו לי שיש לך סרקופג ממצרים העתיקה", היא אמרה.
הזקן הנהן. "הוא במרתף למטה", אמר בקול חורק.
"אני יכולה לראות אותו?" שאלה. "אני מתעניינת בעתיקות".
הזקן הרים את גבותיו בתמיהה. "לראות את הסרקופג? את לא פוחדת?"
היא גיחכה. "מה יש לי לפחד מארון מתים ישן עשוי אבן?"
הוא משך בכתפיו, וצפה בה יורדת במורד המדרגות לתוך המרתף החשוך, כמו אלה שבאו לפניה.
אחרי הכל, זו לא אשמתו אם אנשים לא יודעים יוונית.
21. החומר המרדים פעל על האשה את פעולתו.
הוא אחז במלקחיים ועשה את מלאכתו ביעילות ובזריזות.
צנצנת הזכוכית הלכה והתמלאה בעשרות שיניים עקורות.
הוא ידע שאם ייתפס הוא צפוי למאסר ממושך.
אבל זה שווה את זה, חשב לעצמו בעודו עוקר את השן האחרונה וסוגר את הצנצנת.
הכל למען הילדים.
חבל רק שהגיע מאוחר מכדי להציל את השלושה הקודמים.
22. גל של היעדרויות פקד את המדינה בשבועות האחרונים.
ילדים, נערים וצעירים משני המינים נעלמו בפתאומיות, בזה אחר זה, בלי להשאיר עקבות.
כאילו התפוגגו לאוויר.
המשטרה עמדה אובדת עצות לנוכח ההיעלמויות חסרות הפשר.
רק שני ממצאים עלו מהשוואה בין פרטי הנעדרים:
כולם היו בגילאים נמוכים מ-21,
וכולם אהבו מסטיקי בזוקה.
23. היא הניחה ארגז נוסף מלא ספרים על הקרקע.
"עברתי על הספריה", אמרה. "כל אלה בגרמנית".
"מצוין", אמר בלי להרים את מבטו מהמדורה. "תשרפי אותם".
"מה לגבי כרזות? מחברות? שלטים?"
"הכל", אמר. "כל מה שכתוב בשפה הארורה הזו חייב להישרף".
היא הנהנה והחלה להשליך את הספרים לתוך האש. הוא התבונן בה, ואז שלח את ידו ועצר אותה.
"רגע", הוא אמר. "לא את זה. אלה כתבי ניטשה".
היא נראתה נבוכה. "אז מה?"
"אין סיבה לשרוף אותם", אמר. "הם היו בגרמנית מלכתחילה".
24. "תסתכל", הוא אמר. "הזאבים האלה. מה אתה אומר, זה אמיתי או CGI?"
"ברור שהם CGI" אמרתי.
"אתה בטוח?" שאל. "הם נראים ממש אמיתיים".
"נו בטח, ה-CGI כבר ממש מתקדם", אמרתי. "זה לא כמו פעם. היום הוא כבר כל כך מדויק וכל כך נפוץ, עד שכבר אי אפשר להבדיל כמעט בינו לבין הדבר האמיתי. אבל זה עניין של היגיון: כמו שהמפלצות שהיו קודם הן CGI, והסערה בשמיים, כך גם הזאבים".
"טוב, אני מניח שאתה צודק", אמר והתקדם.
כמה הייתי רוצה לבקש ממנו סליחה עכשיו.
25. היא התקשרה אליו.
"תגיד לי ברצינות", היא אמרה. "האיום עלי כל כך חמור שהיית צריך להציב שני מאבטחים שיעמדו ליד הדלת של החדר שלי כל הלילה?"
"הוא חמור משחשבתי", אמר, חיוור. "הצבתי לך רק מאבטח אחד".
26. הוא עיקם את האף.
“אני לא אוהב את זה”, אמר.
“אבל אמרת שזה מה שאתה הכי אוהב לאכול!” אמרתי באכזבה. “אמרת שזה מה שאמא שלך מגישה לך כל בוקר!”
“אמרתי גמדים”, הוא אמר. “מה הקשר למעדן הזה?”
27. "אז את רוצה שאקרא את עתידו של התינוק שלך?" חרקה הצועניה הזקנה. "תני לי להחזיק את כף ידו".
היא עצמה את עיניה.
"הממפף", רטנה. "כל מה שאני רואה זה שהוא יכתוב גרפיטי על קיר כשיגדל".
"זהו? רק גרפיטי?" שאלה האם בהקלה.
"עם שגיאות כתיב", הוסיפה הזקנה.
"נו, אם זה הדבר הכי גרוע שהוא יעשה אז הכל בסדר", אמרה האם בחיוך. "אגב, מה בדיוק כתוב בגרפיטי הזה?"
"אין מי מושג מה זה אומר", משכה הזקנה בכתפיה. "The Juwes are the men that will not be blamed for nothing".
28. הם שמעו את הקולות מהאירווויזיון.
הם הפנימו את המסר.
משהו התעורר בתוכם.
ובכל רחבי העולם, הם החלו לרדת מהמדפים, לצאת מהארונות והמגרות, ולתקוף.
29. הלוואי שלמשפחת שטיין, השכנים בבית שממול, יוולד עוד בן.
הראשון שלהם היה כל כך מתוק.
30. "אז מה, ילד", אמר האיש. "אפילו לילה אחד בשנה אתה לא מסוגל שלא להירדם?"
הנער בהה בו בפה פעור.
"אתה יודע למה בשבועות נשארים ערים כל הלילה?" שאל האיש.
"אה... כי זה ליל מתן תורה?" אמר הנער.
"לא", גיחך פרדי. "כי זה הלילה החופשי שלי".
31. "איפה היית אתמול בלילה?" היא שאלה בחשד.
הוא שתק.
"תענה לי כבר! למה אתה לא אומר שום דבר?" צעקה.
"הייתי רוצה", הוא אמר. "אבל הניבים שלי מתארכים כשאני משקר".
32. "נו בחייך", הוא אמר. "כבר עברו חמש עשרה שנים מאז!"
"זה לא אומר שזה בטוח", היא אמרה. "אי אפשר לדעת".
"כל האנשים פה פחדנים גמורים", אמר. "מה אתם רוצים, שנמשיך אנחנו וצאצאינו לחיות ככה עד סוף כל הדורות רק בגלל החשש הטיפשי הזה? השתגענו לגמרי?"
"לא אכפת לי. אני לא לוקחת סיכון" אמרה. "אתה יודע מה קרה לכל מי שראה, אפילו לשניה".
"טוב, לי זה נמאס לגמרי. אני אוכיח לכם שאין ממה לפחד", הוא אמר. "הם כבר מזמן הסתלקו. הנה אני מוריד את זה - "
הדבר הבא ששמעה היתה צרחת המוות שלו.
היא הצטמררה והידקה את כיסוי העיניים שלה.
הם עדיין שם.
33. "אז כמה אנשים טרף הכריש הזה שמסתובב אצלכם במפרץ?" שאלתי.
"12", הוא ענה.
"איזה כריש רצחני!" קראתי. "תוך כמה זמן הוא הספיק לטרוף 12 אנשים?"
"שלוש שניות", אמר. "בביס אחד".
34. “תקשיבו, זה חשוב”, אמרה. “אם מישהו צריך לשירותים באמצע הלילה, אפשר להשתמש בחדר האמבטיה. אבל בשום אופן אל תדליקו שם את האור”.
“למה, יש שם בעיות עם החשמל?” שאלתי.
“לא”, אמרה. “עם המראה”.
35. "תסתכל על הצד החיובי מנקודת מבט טבעונית", הוא אמר. "פעם היו שוחטים מיליוני בהמות בחודש כדי לספק בשר לכל צרכי בני האדם. היום לא צריך יותר מאחת או שתיים!"
"כן, בטח", אמרתי, מביט בשרידיו המשוטחים של יישוב נוסף. "ממש חזון אחרית הימים, הורמון הגדילה החדש הזה".
36. היא עומדת שוממה.
כבר שלוש שנים שרגל אדם לא דרכה בה.
כל הניסיונות לעשות זאת נגמרו באסון.
אי אפשר היה אפילו לפנות את המוני הגופות.
כמה חבל שלא שמנו לב לסימנים המקדימים לפני האירוע,
כאשר היו רק התפרצויות בודדות של סינדרום ירושלים.
37. זה נורא כשרואים בסרט של מצלמות האבטחה את המטפלת מתעללת בילדים שבמעון.
אבל זה יותר נורא כשלא רואים אותה שם.
38. היא נראתה מבוהלת לגמרי.
“חזרתי הביתה”, אמרה, “והכתובת הנוראית הזו היתה על הקיר!”
“איזו כתובת?” שאלתי.
“אתם הבאים בתור”, אמרה.
“נו, בטח סתם מתיחה”, אמרתי. “אפשר לראות אותה?”
“לא”, אמרה. “הג'וקים שהרכיבו אותה התפזרו”.
39. מצחיק איך סתם פחדנו כל כך.
כשהגיעו היצורים מהחלל החיצון, כולם פחדו שמתחילה פלישה עוינת.
חיילים גויסו, מטוסי קרב המריאו, נשק גרעיני הוצב הכן.
אבל כמובן שבמהרה התברר שלא היה בכך כל צורך;
מבט אחד בעיניהם, וכבר השתכנענו לחלוטין שהם לא מהווים שום איום על האנושות!
40. זה נורא לקום בבוקר ולגלות על השידה ליד המיטה שלך פתק בו מאיים מישהו לרצוח את בני משפחתך בזמן ובמקום שיבחר.
בעיקר כשאתה מגלה שהוא כתוב בכתב ידך.
41. ארגנטינה הפסידה במשחקי הגמר.
חבל. היו לי כמה חברים שם.
42. "מה היה שיר הערש ששרת לתינוק?" שאל. "לא הבנתי את המילים".
"משהו שמצאתי בספר ישן", אמרה. "אין לו משמעות, אלה סתם צלילים לתינוקות".
"הוא נשמע קצת מוזר, לא?"
"כן", אמרה, "אבל היה כתוב שם שזה שיר הערש שהשמיעו באוזניהם של הרבה אישים גדולים בהיסטוריה כשהם היו תינוקות: קאיוס קליגולה, תומאס טורקמדה, ולאד צפש, אליזבת באתורי, מקסימיליאן רובספייר, יוסיף ג'וגאשווילי..."
43. לפני הפעם הראשונה, שרטתי את האצבע,
ונתתי לו טיפה מהדם שלי.
ככה כולם עושים אצלנו.
אחרת, הוא עלול להתחיל להיות סקרן מה הטעם של הדם שלי,
ולהחליט לבדוק בעצמו.
יכול להיות שזו סתם אמונה טפלה,
אבל אני לא רוצה לקחת שום סיכון.
לא אחרי שג'וזף, שצחק על אלה שעשו כך,
איבד את הזרוע שלו למסור החשמלי.
44. הצלחנו לדכא את המרד כמעט לחלוטין.
כמה נשים ניסו לברוח ולהתחבא,
אבל לכדנו אותן, השתלטנו עליהן, וכרתנו לכולן את הידיים השמאליות.
ככה ייעשה לכל המורדות הארורות.
אמנם קשה לכולנו עכשיו להסתדר רק עם הידיים הימניות,
אבל לפחות אלה לא יוצאות משליטה ומנסות להרוג אותנו.
45. הוא ניגש אל האסיר הרועד מפחד.
"מה אורך תקופת המאסר שלך?" שאל בקול חמור.
"חמש דקות", ענה האיש.
"חמש דקות, ובכל זאת ניסית לברוח", אמר בקור. "אני מקצר לך את תקופת המאסר לשתי שניות".
"לא!" זעק האסיר.
"לא!" זעק האסיר.
"לא!" זעק האסיר.
"לא!" זעק האסיר...
46. הפעם, אמר לעצמו, אם היא תחזור הביתה, הוא לא יתפתה להאמין לסיפורים שלה.
הוא לא יאמין לה שהיא יצאה לטיול ארוך והלכה לאיבוד.
הוא לא יאמין לה שפושעים חטפו אותה והחזיקו אותה בשבי.
הוא לא יאמין לה שהיא נפגעה בתאונה והיתה בתרדמת.
לא, הפעם כשהיא תבוא הוא יירה לה ישר בראש.
הפעם הוא לא ישכח שוב שהיה בהלוויה שלה.
47. הפסקתי להיכנס לקורסים על ההיסטוריה של ימי הביניים.
משהו שם מפריע לי.
המרצה אמנם מאד רהוט ומעניין,
אבל יש שם סטודנט אחד שמשום מה לא מפסיק לצחקק.
48. החלטתי לא לומר אף מילה רעה על שום אדם,
לא לדבר לאף אחד ברוגז או בכעס,
אפילו לא להזעיף פנים לאף אחד.
אני מקווה מאד שאצליח.
החברים הבלתי נראים שלי יותר מדי קנאים.
49. הילדים הביטו בעיניים פעורות בעכברוש המתפתל לפניהם.
הוא עיקם את גופו לאחור, כרסם ואכל את זנבו שלו,
ולאחר מכן את בטנו,
עד שנפח את נשמתו והפך לעיסת פרווה מדממת.
"איייכס", אמר אחד הילדים בארשת גועל.
"דוחה", אמר השני.
"רוצים לראות אותי עושה את זה עכשיו גם לכלב?" חייך השלישי.
50. חשוב מאד להיות ערני כל הזמן.
במיוחד כשעושים קניות.
אתמול למשל הגיעו אלינו הביתה הרהיטים שהזמנתי,
ופתאום שמתי לב שיש שם כסא אחד יותר מדי.
למרבה המזל, הפעם קלטתי את זה בזמן,
לפני שהוא הצמיח שיניים.
51. הוא הביט בטלפון הנייד שלו, עיקם את אפו ברוגז והניח אותו על השולחן.
"אמרתי לך שזו היתה טעות לקנות לה את המכשיר", אמר לאשתו. "הסמרטפונים האלה הורסים את כל התקשורת בין אנשים. תארי לעצמך, היא נמצאת פה בחדר שלה, בקצה המסדרון, ובמקום לבוא להגיד לנו מה שהיא רוצה - היא שולחת הודעת טקסט! כאילו אנחנו גרים בעיר אחרת!"
"אל תהיה כל כך קשה איתה", אמרה. "מה היא כתבה?"
"אממ... סתם איזה קשקוש", אמר, מביט שוב בטלפון. "'יש מישהו מתחת למיטה שלי'".
52. בימים אלה חשוב להיות מעודכן בכל מה שקורה.
שוטרים התחילו לעצור אנשים באקראי ולעשות להם בוחן פתע בענייני פוליטיקה ואקטואליה, ומי שעונה תשובות לא נכונות נעצר במקום.
הרבה חפים מפשע סובלים כתוצאה מכך.
זה מזכיר משטרים אפלים.
אבל זו הדרך היחידה להילחם בפלישה מהיקום המקביל.
53. “אני שומעת ברז דולף”, אמרה.
“זה הברז באמבטיה”, אמר. “לפעמים הוא מתחיל לדלוף בשעות האלה בלילה”.
“אתה לא מתקן אותו?”
“ניסיתי”. אמר. “לא הלך”.
“אולי תביא אינסטלטור”, אמרה. “לא חבל על המים?”
“לא”, אמר. “זה לא מים”.
54. הוא נכנס לחדר הישיבות.
"טוב, תקשיבו", אמר. "אלה הנושאים לסרטים שאנחנו הולכים להפיק בשנה הבאה: פלישת חייזרים שמשתלטים על מוחות של אנשים, מפלצות ענקיות שעולות מתוך האדמה, וניסוי צבאי משובש שגורם להתפרצות מגיפת זומבים עולמית".
הנוכחים גנחו.
"אבל כבר עשינו המון סרטים כאלה!" אמר אחד מהם. "לציבור כבר נמאס לראות שוב ושוב את אותם הדברים! הסרטים האלה יהיו כישלון קופתי אדיר!"
הדובר נעץ בו מבט זועם.
"זה בכלל לא מה שמשנה, ואתה יודע את זה", אמר. "להזכיר לך מה קרה ב-2001, כשלא עשינו את הסרט על פיגוע במגדלי התאומים?"
55. הם חיכו בחנות הבגדים שהיא תצא מתא המדידה.
"היא ממש בררנית", אמר האחד. "שום דבר לא מוצא חן בעיניה".
"הפעם הבאנו לה משהו משובח", אמר השני. "אולי עכשיו היא תהיה מרוצה".
כעבור רגע יצאה מאחורי הוילון אשה יפהפיה לבושה בשמלה אדומה.
"וואו, את נראית מהממת ככה. מה דעתך?" שאלו השניים בציפיה.
היא שתקה לרגע, מותירה אותם במתח.
"מתאימה לי להפליא", אמרה לבסוף השמלה.
56. גן האירועים נראה כמו בית מטבחיים.
האחרון שנשאר בחיים היה החתן.
הוא הביט בבעתה לעבר ארוסתו לשעבר.
"בגלל עוגה!" צעקה בעיניים דומעות. "איך יכולת לזרוק אותי ככה רק בגלל שאכלתי איזו עוגה?"
"אבל יקירתי", הוא התחנן. "זה לא בגלל העוגה... אנחנו פשוט לא מתאימים ככה..."
"שתוק!" צעקה, "אני לא רוצה לשמוע אותך!"
ואז דרכה גם עליו.
57. הקמנו עיר גדולה.
בנינו בתים ומפעלים וגורדי שחקים.
סללנו כבישים ומסילות לרכבת תחתית.
מיליוני בני אדם חיים במקום.
מסה בלתי נתפסת של בטון, מלט, פלדה ופחמן.
ועדיין אני לא יכול שלא לחשוש,
שיום אחד הוא יצליח לפרוץ מקברו.
58. תוך יום אחד אלפי אנשים הותקפו ונחנקו למוות.
תוך שבוע הערים הגדולות נחסמו לחלוטין לתנועה והפכו למלכודות מוות בלתי חדירות.
תוך שבועיים הסכנה התפשטה אל מעבר לים.
תוך חודש היה ברור שהאיום הוא גלובלי ובקרוב לא יהיה אף מקום בטוח בכדור הארץ.
בשלב הזה היה ברור לכולם:
השמפו המעניק לשיער חיוניות ומזרז צמיחה היה הצלחה גדולה מדי.
59. "ילדים, זה גדי, התלמיד החדש בכיתה שלנו". אמרה המורה. "תגידו לו שלום!"
"שלום גדי!" אמרו כולם יחד.
"עכשיו, הציגו את עצמכם!" אמרה המורה.
"אני טוֹבֶּן הרבים", אמר הילד בשורה הראשונה.
"גם אני טוֹבֶּן הרבים", אמר הילד שישב לידו.
"גם אני טוֹבֶּן הרבים", אמרה הילדה שמאחוריהם.
"רגע אחד", שאל גדי בבלבול. "לכולכם קוראים באותו שם?"
"כולנו טוֹבֶּן הרבים", אמרו כל התלמידים והמורה בחיוכים רחבים. "ועוד מעט גם אתה תהיה!"
60. "בתא שלפניך", הוא אמר, "נמצאת אחת הרוצחות הגדולות ביותר בזמננו. היא ניצלה את חזותה התמימה והידידותית כדי להתקרב לקורבנותיה מבלי לעורר חשד, ואז חנקה אותם למוות. לקח לנו הרבה זמן לעלות עליה ולתפוס אותה".
הבטתי מבעד לאשנב.
"נראה לי שהיא ברחה לכם", אמרתי. "אין אף אחד בתא! רק מיטה ושמיכה!"
61. "הוא היה אלוף. הוא שבר את כל שיאי העולם בריצה ההיא", היא אמרה בעצב. "הוא רץ מהר יותר מכל אדם אחר, למרחק גדול יותר מכל אדם אחר, מבלי להאט, מבלי להפסיק לרגע. הייתי שם לידו ברגעיו האחרונים, לפני שקרס ונפח את נשמתו, ושמעתי את מילותיו האחרונות".
"מה הן היו?" שאלתי.
"'למען השם'", אמרה, "'תשרפו את הנעליים האלה'".
62. הורדתי למחשב שלי קבצי PDF של התנ"ך, המשנה, התלמוד והזוהר,
הוספתי גם קבצי שמע של תפילות ושיעורי תורה,
ושיניתי את תמונת הרקע לצילום של כתב מתוך ספר התורה של ארם צובא.
אני מקווה שזה מספיק.
ולחשוב שפעם היה צריך רק אנטי וירוס כדי להגן על המחשב מהשתלטות.
63. בבית הקברות הגדול והישן שליד עירנו קבורים זוגות רבים.
בעלים ונשים אוהבים שהובאו לקבורה זה בצד זה,
נחים להם יחד בשלווה מנוחת עולמים.
הבעיה החלה כשכל האחרים החליטו שגם הם רוצים.
64. "מאמי", הוא אמר, "ראית את החתול שלנו?"
היא לא ענתה.
"מאמי?" הוא פנה לעברה, וראה אותה עומדת נוקשה ליד החלון, בוהה החוצה.
ליבו שקע בקרבו.
"אוי לא, אל תגידי לי שעוד פעם..."
היא פרצה בבכי.
"אני מצטערת!" התייפחה, מגהקת. "באמת ניסיתי! אבל זה היה חזק ממני!"
65. קשה להתמודד עם תינוק שצורח במשך שעות ולא נרגע.
הרעש. התסכול. התשישות.
אני יכולה להבין אמהות שמשתגעות מזה.
אני יכולה להבין שלפעמים, במהלך עוד לילה טרוף שינה, חולפות בראשן משאלות לא נעימות.
ואני תמיד מוכנה להושיט להן עזרה,
ולהגשים אותן.
66. אני לא מבין למה הם צרחו כל כך כשסיפרתי להם על התאונה שהיתה לי עם הילד שלהם.
הרי הבאתי להם במקומו אחד חדש.
67. "יש לי חבר שאוסף פרפרים", הוא אמר. "ואני מכיר מישהו שמייבש פרחים, כדי לשמר את היופי שלהם שלא יאבד. אפשר להבין אותם, לא?"
הוא סגר את דלת ארון הזכוכית, אוטם אותו.
"אז אני בטוח שתוכלי להבין גם אותי, יפתי", אמר.
68. הוא השאיר את הטלפון הנייד שלו על ספסל ציבורי בקניון הומה אדם.
רק כעבור שעתיים הוא חזר.
הטלפון עדיין היה שם.
הוא הרים אותו והביט בשביעות רצון בהודעה שהופיעה על המסך:
[שש נשמות חדשות].
69. ראינו את המתים בבית הקברות העירוני חופרים את עצמם בקדחתנות מתוך קבריהם, נעמדים על רגליהם המתנודדות, ופורצים בריצה מטורפת לעברנו.
אבל האימה האמיתית התחילה כשהבנו שהם לא רודפים אחרינו,
אלא בורחים.
70. הוא עבר בין ההמון המתגודד וניידות המשטרה, חלף על פני השוטרים בכניסה, נכנס למועדון ובחן את שרידי העצמות המכורסמות שהיו פזורות על הרצפה בין קרעי בד וכתמי דם.
הוא רחרח אחת מהן בזהירות, ושמט אותה מיד.
כפי שחשב, עוד מישהי השתמשה בבושם החדש של שאנל "בניחוח מְגָרֶה".
71. היא התקרבה אל הטלה הקטן.
"באמת שלא הייתי רוצה לאכול אותך", אמרה בצער. "אבל זמנים קשים הגיעו. אין שום דבר אחר".
הטלה פעה.
"אז אם אין לי ברירה", אמרה והניפה את ידה -
הטלה הפך לילד בהיר שיער וכחול עיניים.
- "לפחות שתיראה כמו הדבר האמיתי".
72. באתי אליו לניחום אבלים.
"זה כאילו מוטלת עלי קללה לאבד את כל מי שיקר לי", אמר בעצב. "ההורים שלי, אשתי, הילדים... נשארתי לבדי, מה אעשה עכשיו?"
"אל תדאג", אמרתי לו. "אתה לא לבד. אעמוד לצדך ואעזור לך בכל מה שאוכל".
"תודה לך ידידי", אמר. "אתה חבר כל כך טוב, מה הייתי עושה בלעדיך?"
73. "ההורים שלי אמרו לי שאין דבר כזה גלגול נשמות", אמר ילד אחד.
"גם שלי", אמר ילד נוסף. "הם צחקו עלי כששאלתי".
"אבא שלי אמר שהוא לא מאמין בזה", אמרה ילדה, "ואמא אמרה שהיא לא יודעת".
הילד שעמד בראש החבורה חייך.
"מצוין", אמר. "היוּדֶען הטיפשים לא יבינו מאיפה זה בא להם".
74. נפיץ ביניהם את החומר הזה, הוא אמר. הוא יעוות את תפיסת המציאות שלהם כך שלא יבחינו בנו.
ואם יהיו ביניהם כאלה שלא ישתמשו בו? היא שאלה. הם יוכלו לראות אותנו ולספר לאחרים.
אם הם יספרו, אמר, האחרים יגידו להם שהם הוזים דברים מרוב עייפות -
היא חייכה בהבנה.
- ויציעו גם להם לשתות קפה!
75. "אתם לא מתביישים?" שאלתי בכעס. "לקחת את הבנות האלה ולהכריח אותן לעבוד אצלכם, עם התלבושות והאיפור האלה? זו השפלה! הן בחיים לא היו מסכימות לזה מרצונן!"
מנהל המועדון פלט לעברי סילון עשן מהסיגר שלו.
"סתום ת'פה" נהם. "מה 'תה מעדיף, שהן סתם יירקבו בקבר?"
76. "לא נפגשנו פעם?", שאל. "אני בטוח שכבר ראיתי את הפנים היפות שלך".
היא משכה בכתפיה.
"אולי על הבעלים המקורית שלהן", אמרה.
77. "אני אוהבת אותך", היא אמרה בלהט. "את בדיוק כמוני. אנחנו יכולות לעשות דברים גדולים ביחד. אם רק תעזרי לי לצאת - "
"שקט", קטעתי אותה בלחישה בהולה. "הוא מגיע".
רגע לאחר מכן נכנס בעלי לחדר.
"מה נשמע?" שאל. הוא הביט בי ועיקם את אפו. "שוב את מבלה שעות מול המראה?"
78. במאמץ משותף הצלחנו לפרוץ את דלת הדירה, אולם כאשר מיהרנו פנימה גילינו שאיחרנו את המועד.
חששותינו התאמתו.
הוא רצח את בני משפחתו והתאבד.
לא נותר לנו אלא להיאנח בתסכול.
איזו אנוכיות. איזה חוסר התחשבות.
טוב, לפחות הבשר שלהם לא התקרר עדיין.
79. הסרטן הרג עשרות מיליוני אנשים בעולם במהלך השנה.
אנשים כבר התגעגעו לתקופה שזה היה שם של מחלה.
80. הוא נכנס לחדר במהירות.
“אני חושב שאמא רוצה להרוג אותנו”, אמר בקול רועד. “היא מתקרבת לפה עם חיוך משונה וסכין גדולה ביד!”
אחותו הציצה בזהירות מעבר לדלת.
“מה פתאום, איזה שטויות אתה מדבר”, אמרה. “זו בכלל לא אמא”.
81. הכלב החדש שלי רובץ מולי, מביט בי בציפיה.
הוא מחכה שאתן לו שם.
אני מנסה לחשוב על אחד. זה לא פשוט.
איזה שם אני יכול לתת לו?
כבר נתתי לו כמה שמות, של אנשים שלא אהבתי,
אבל תמיד כשהוא חוזר הוא רעב לעוד.
82. אני זוכרת איך אחי ניסה לשכנע אותי לרדת למקלט החשוך.
"נו, תרדי לשם", הוא אמר. "מה את פוחדת? אין שם שום מפלצת".
לא הסכמתי.
"מה הבעיה שלך?" אמר ברוגז. "אני אומר לך שאין שם בכלל מפלצת!"
המשכתי לסרב. הוא הלך והתרגז.
"למה את לא יורדת למקלט?" צרח. "אני בעצמי ירדתי לשם קודם! לא היתה שם שום מפלצת, נשבע לך! שום מפלצת לא אמרה לי להביא לה אותך במקומי! למה את לא מאמינה לי?"
83. איזה כיף!
אני יכולה עכשיו לעשן מה שבא לי, לשתות כמה שאני רוצה, לאכול כל מה שמתחשק, לעשות סמים, פירסינג, קעקועים, לבלות וליהנות בכל צורה אפשרית, לא משנה כמה היא מסוכנת, מזיקה או לא חוקית.
מה אכפת לי?
ממילא זה לא הגוף שלי.
84. בית הכנסת הישן שמצאתי בלב היער היה מוזנח ומתפורר ונראה נטוש,
אבל קופסת הפח שבכניסה, שעליה נכתב "צדקה", דווקא היתה מלאה.
תהיתי איזה מין אנשים באים להתפלל שם,
ואיך הם מסתדרים בלי כל האצבעות והבהונות האלה.
85. “מצאנו קורבן נוסף”, הוא אמר. “גם הוא הועלה על מזבח מאולתר מאבנים באמצע היער, ונקרע לגזרים”.
“ולא מצאתם שום עקבות של מי שעשה את זה?” שאלתי.
“לא”, הוא אמר בזעף. “זה כאילו לא היה שם אף אחד פרט לקורבן. לא מצאנו טביעות רגליים, לא טביעות אצבעות, לא סיבים של לבוש... רק עצים!”
86. הקבצן שניגש אליה נראה כחוש וחלש.
"יש לך סמרטפון?" שאל בקול צרוד.
"לא, מצטערת" אמרה במבוכה.
"אין לך עלייך, או אין לך בכלל?"
"אין לי בכלל" אמרה. "אתה צריך להתקשר?"
הוא חייך והניד בראשו.
"כל כך הרבה זמן חיפשתי מישהו בלי סמרטפון", אמר, פוער את פיו. "שעדיין נשארה לו נשמההה..."
87. גם אני לא הבנתי את המדיניות המוזרה של ראש הממשלה ואת ההפצצות המיותרות לכאורה של חיל האוויר.
כששאלתי אותו בנושא, הוא התחמק מלתת תשובה ברורה.
אבל ארבע מילים שהוא פלט לא מרפות ממני:
"הם נראים כמו בתים".
88. אני מלאך של האל.
אני מסתובב בעולם ומשמיד את הרשעים בכל מקום בו הם נמצאים, לפני שיספיקו לגרום נזק.
היטלר, סטאלין, בן לאדן - כל אלה הם רשעים קטנים, שהייתי חייב להשאיר בשביל האיזון.
אין לכם מושג מאלו מפלצות אמיתיות הצלתי אתכם.
ולמרות ששמי אינו מופיע בספרי הקודש שלכם,
אני מאמין שאתם מכירים את הכינוי שבני האדם העניקו לי:
תסמונת המוות בעריסה.
89. אתה עוצר את הרכב.
אתה יורד ממנו.
אתה מתקרב לבית שלך.
אתה עוצר לרגע, סוקר אותו במבטך.
אתה רואה מבעד החלון את אשתך והילדים, משחקים בשלווה בסלון המואר.
חיוך עולה על פניך.
אתה צועד לעבר הדלת.
וכאשר ידך מתרוממת להקיש עליה,
הדבר היחיד שאתה מסוגל לעשות
הוא להתפלל נואשות בלבך שהם לא יפתחו.
90. יין, בירה, ויסקי, וודקה, עראק, ברנדי, קוניאק...
את כל אלה כבר הכרתי היטב. ידעתי מה הם עושים לי.
אמרתי לבארמן לערבב לי משהו חדש.
אני אוהב לנסות דברים חדשים.
הוא הרים גבה, אבל עשה כדבריי.
הוא נראה בחור טוב, חשבתי כשרוקנתי את המשקה לגרוני.
אם יהיה לו מזל, אולי יספיק לברוח לפני שהשינוי יושלם.
91. “הנה זה”, הוא אמר. “אנחנו שומרים עליו פה בקוטב הצפוני עד 22 בספטמבר, ואז מטיסים אותו לקוטב הדרומי. שם הוא נשאר עד ה-20 במרץ, ואז הוא מובא שוב לפה, וחוזר חלילה”.
"זה לא נשמע סידור נוח כל כך”, אמרתי.
"זה חיוני לקיומה של האנושות”, אמר, עיניו משתהות על הפסל המבעית. “אתה יודע מה יקרה אם תשקע עליו השמש”.
92. הכרתי אותו כשהיה ילד.
הוא גדל בבית דתי מאד. הוריו היו המומים כאשר הודיע לפתע שהוא אינו מאמין עוד, שהוא מגדיר את עצמו כאתאיסט.
מאז נתקלתי בו מדי פעם, אבל עברו כבר עשרים שנה מאז ראיתי אותו לאחרונה.
עכשיו נראה שהאמונה החלה להתעורר בו מחדש.
מצוין, חשבתי כשהתקרבתי אליו.
עוד לא שכחתי כמה מתוקה היא היתה.
93. היא היתה בדרכה הביתה בשעה מאוחרת, כאשר שתי ידיים אחזו בה לפתע ומשכו אותה לתוך סמטה חשוכה.
האחת התהדקה על פיה, והשניה אחזה בסכין ארוכה מול פניה.
"תהיי בשקט", נהם קול נמוך באוזנה.
נשמתה כמעט פרחה מרוב פחד. היא ניסתה להיאבק ולצרוח, אולם אחיזתן של הידיים רק התהדקה.
היא לא היתה מסוגלת לנשום. האוויר בריאותיה הלך ואזל.
היא חשה שהיא עומדת לאבד את הכרתה.
ואז, לאחר זמן שנראה כמו נצח, שחררו אותן הידיים לפתע.
משתנקת, ראתה את האיש שחטף אותה מחזיר את סכינו לכיסו.
"לכי מהר הביתה" אמר. "את בטוחה עכשיו. היצור הסתלק".
94. "סבא, לאן אתה נוסע?" שאלתי.
הוא נאנח בעצב.
"אתה יודע שלפעמים אני יכול לראות את העתיד", אמר. "ובכן, הגיע הזמן שאעשה סיבוב פרידות ברחבי הארץ, ואפרד לשלום בפעם האחרונה מכל האנשים היקרים לי, קרובי המשפחה, החברים, המקומות האהובים..."
"מה? סבא, אתה הולך למות?" קראתי בבהלה.
הוא הרכין את ראשו.
"לא", אמר.
95. "אמא", שאלתי, "לאן יצאת אתמול בלילה?"
"הלכתי ל'חצר'", היא אמרה.
"אוף, אמא, כל פעם את יוצאת מהבית מאוחר בלילה והולכת לחצר הזו. מה זו בכלל החצר? מה את עושה שם?"
היא חייכה אלי במסתוריות.
"תבין כשתהיה יותר 'לודג'", אמרה.
96. היא היתה המצטיינת ביותר בלימודי הפסנתר.
הנגינה שלה היתה פשוט מושלמת.
היא לא עשתה אפילו טעות אחת בכל המבחנים.
אפילו המורה הקפדן היה מרוצה מאד ממנה,
ולא העניש אותה אף פעם.
כולנו כמובן קינאנו בה מעומק הלב.
לא בכישרון שלה.
באצבעות שלה.
היא היתה היחידה שסיימה עם כל העשר.
97. החתולה שלי מתה.
אני חייבת להשיג בהקדם חתולה אחרת.
אני יודעת שלא נעים להן אצלי,
אבל אין לי ברירה.
אני לא מוכנה להרגיש שוב בלילה את הידיים הקרות, הבלתי נראות, מלטפות *אותי*.
98. מה שהכי הפחיד אותי הוא לא השינויים שחלו בי.
לא הצורה החרקית, המבחילה, שגופי הלך והשתנה אליה.
גם לא העובדה שיותר ויותר אנשים איבדו את עורם,
מתהלכים ברחובות כמו גושי בשר אדומים וחלקלקים.
גם לא הצורות המאיימות שהופיעו בשמים.
לא בעלי החיים שהחלו לדבר בשפה לא מובנת.
לא.
מה שהפחיד אותי יותר מכל הדברים האלה,
זה שאף אחד לא שם אליהם לב.
99. אין ספק, ההמצאה המודרנית המוצלחת ביותר היא השירותים והביוב.
במיוחד השירותים הציבוריים.
לא משנה איפה אתה נמצא,
אם אתה מרגיש פתאום שאתה צריך,
אתה תמיד יכול לזחול דרכם למעלה ולתפוס מישהו.
100. חלמתי הלילה על האיש במסיכת המנתחים.
בחלום, שכבתי קשור על המיטה, לא מסוגל לזוז.
ראיתי את האזמל החלוד שלו מתקרב לגופי.
ואז התעוררתי בצרחה.
בדקתי מיד את כל הגוף שלי, לראות אם הכל בסדר.
לא ראיתי שום חתכים, צלקות או אברים חסרים,
או שום דבר אחר.