תקציר
עבודה זו עוסקת בשלושה מהזרמים המרכזיים בפילוסופיה של המוסר בזמננו: הריאליזם המוסרי, תיאוריית השגיאה, ותיאוריית הצו האלוקי (תצ"א). מטרתה היא לבחון האם, ובאיזו מידה, ניתן לספק בסיס לאמונה הריאליסטית בקיומה של נורמטיביות אובייקטיבית, ובפרט של חובה אובייקטיבית. אטען שלביקורות שמעלים תומכי תיאוריית השגיאה נגד הריאליזם המוסרי, קשה לתת תגובה הולמת על בסיס ריאליזם מוסרי לא-תיאיסטי בלבד. עם זאת, אנסה להראות שניתן לפתח את תצ"א באופן כזה שיספק בסיס לחובה נורמטיבית אובייקטיבית, ושתיאוריית החובה האובייקטיבית המבוססת על תצ"א יכולה להתמודד טוב יותר עם אותן ביקורות. מטרת העבודה אינה להוכיח את קיומו של הא-ל, וממילא גם לא את נכונותה של תצ"א, אלא להראות שמי שאוחז בעמדות אלה נמצא בעמדה טובה יותר להגן ממנה על החובה המוסרית מאשר מי ששולל אותן.
יש לציין, שתיאוריית החובה האובייקטיבית המבוססת על תצ"א שאני מפתח, עשויה להיתפס בעיני רבים באופן שאינו מספק הגנה לריאליזם המוסרי בפני עצמו. אף על פי כן, מטרתי היא להראות כיצד יכולה תצ"א לתמוך באינטואיציה המטא-אתית הרווחת, לפיה יש לנו חובות אובייקטיביות אמיתיות. המידה בה אותן חובות חופפות למה שאנו מחשיבים בדרך כלל כמוסר, תלוי בתוכן שאנו מייחסים לרצונו של הא-ל או ציווייו, כמו גם לתוכן שאנו מייחסים למוסר.
הפרק הראשון מציג את הריאליזם המוסרי ואת הביקורת נגדו. תחילה יוצג הריאליזם המוסרי, כאשר הנקודה המרכזית בה מתמקד הדיון, היא מושג החובה המוסרית. שני הזרמים העיקריים בריאליזם המוסרי הם הריאליזם הנטורליסטי, והלא-נטורליסטי. נבחן בתחילה את הריאליזם הנטורליסטי, ונראה שהבעיה העיקרית שבו היא העדר הכוח הנורמטיבי, שבעקבותיו לא מתאפשר קיומה של חובה מוסרית.
הפרק השני יתמקד בריאליזם הלא-נטורליסטי. הביקורת המרכזית נגדו היא זו של תיאוריית השגיאה, כפי שהיא מתבטאת בטיעון מהמוזרות. טיעון זה מכיל בתוכו היבטים שונים. ההיבט הראשון הוא המוזרות האונטולוגית, הקשורה לקיומן-כביכול של עובדות מוסריות לא טבעיות. להיבט זה נלווה גם קושי אפיסטמי, התוקף את האינטואיציות שעליהן מתבסס הריאליזם המוסרי, כאשר שני טיעונים מרכזיים שהוא מעלה נגדן הם הטיעון מהמחלוקת והטיעון מהאבולוציה. נראה את התשובות שמעלה הריאליזם המוסרי בתגובה, ואת הבעייתיות שבהן.
ההיבט השני של הטיעון מהמוזרות, הוא המוזרות הנורמטיבית – השאלה מהיכן נובע כוחן המחייב של העובדות המוסריות. לשם כך יש להקדיש דיון לתיאוריות נורמטיביות, ולשאלה מה נחשב כטעמים (reasons) לפעולה. אציג את המחלוקת בין האינטרנליזם לאקסטרנליזם, ואת הגישה היומיאנית, היוצרת בעיה עבור הניסיונות לתת טעמים חיצוניים לחובה המוסרית. נראה את העמדה האקסטרנליסטית, את גישתה לגבי כוחה של החובה המוסרית, ואת הבעייתיות שבה. תוך כדי הדיון יתברר גם שלמעשה אין מחלוקת מהותית בין האינטרנליזם לאקסטרנליזם, אלא למעשה כל גישה מדברת על מושגים אחרים.
בסיכום פרק זה יתברר שהקושיות שמעלה תיאוריית השגיאה כנגד הריאליזם המוסרי הן בעלות משקל משמעותי, והתשובות שניתנו להן מתקשות להתמודד איתן באופן משכנע.
הפרק השלישי מציג את תצ"א ואת מערכת המושגים שלה. בתחילה אציג את תצ"א, את המוטיבציה העומדת מאחורי התמיכה בה, ואבהיר את המושגים בהן היא עוסקת.
לאחר מכן נראה כיצד תצ"א מתמודדת עם הטיעון מהמוזרות. ראשית יש לבחון את הטענה לפיה תצ"א עצמה נכשלת ב"מוזרות" גדולה אף יותר מאשר הריאליזם המוסרי, בשל הנחת קיומו של הא-ל. לשם כך אברר את מושג המוזרות, ואראה שהוא קיים רק במסגרת של הנחות יסוד מסוימות, בעוד שבמסגרות אחרות אין הוא מופיע. לטענתי, האמונה בקיום הא-ל היא עצמה חלק מהנחות היסוד של המאמין, וכיוון שכך אין היא חשופה לטיעון מהמוזרות, באופן בו הלה מופנה כלפי הריאליזם המוסרי. כמו כן, בעוד שהריאליזם המוסרי מבוסס על אינטואיציות מוסריות בלבד, שאת תוקפן קל לערער – הרי שהאמונה בקיום הא-ל מבוססת על ראיות וטיעונים מתחומים שונים, ולכן קשה יותר להפריך אותה. כיוון שכך, קל יותר לבסס את החובה המוסרית על קיומו של הא-ל, מאשר על קיומן של עובדות מוסריות לא-טבעיות שאינן קשורות בא-ל. תצ"א נותנת מענה לקושי האונטולוגי הנוגע לקיומן של העובדות המוסריות, בכך שהיא מבססת אותם על רצונו או על ציוויו של הא-ל, כך שהן אינן צריכות "לרחף באוויר" באופן מנותק וחסר ביסוס.
מכאן אנו עוברים להתמודדות עם המוזרות הנורמטיבית – כיצד יכולות עובדות מוסריות חיצוניות ליצור חובה נורמטיבית עבור האדם. כאן עולה השאלה, מה הקשר בין הא-ל למוסר לפי תצ"א? באיזה אופן יוצר או קובע הא-ל את המוסר? נראה שלוש תשובות שניתנו לשאלה זו, ואת הבעייתיות שבהן.
במקום תשובות אלה, המניחות למעשה את קיומו של המוסר כיישות נפרדת, אטען שיש לבדוק את המטא-אתיקה של תצ"א באופן עצמאי, שאינו קשור דווקא למוסר. רצונו של הא-ל יוצר חובה נורמטיבית אובייקטיבית עבור בני האדם, ללא קשר לתוכנו של אותו רצון ולצווים שהוא נותן. אם ניתן יהיה לבסס אותה, תוכל חובה זו לשמש כמקור ממנו נגזרת החובה המוסרית, דהיינו מערכת החובות השייכות לתחום שאנו מכנים מוסר. למעשה, אטען שהחובה המוסרית אינה קיימת כקטגוריה נפרדת; החובה האובייקטיבית היחידה היא החובה לציית לא-ל, ואם נניח שהא-ל ציווה על התנהגות באופן שאנו מחשיבים כמוסרי, הרי שאותה התנהגות הופכת לחובה אובייקטיבית. אמנם, לא בהכרח קיימת חפיפה מלאה בין רצון הא-ל ובין המוסר. כדי לבסס את הטענה לפיה רצון הא-ל יוצר טעמים נורמטיביים, עלינו לשאול את השאלה, למה עלינו לציית לא-ל? על מה מבוססת חובת המשמעת כלפי הא-ל?
אציג מספר תשובות אפשריות לשאלה זו. האחת רואה את המשמעת לא-ל כחובה בסיסית, שאינה ניתנת או זקוקה לביסוס על חובה אחרת. השניה מבססת את המשמעת לא-ל על חובה אחרת כלשהי. אראה ששתי התשובות הללו הן בעייתיות. במקום זה אציג עמדה לפיה החובה לציית לא-ל מבוססת על זיקה כלשהי בין רצון הא-ל לרצונו של האדם – זיקה שיכולה להיות קשורה או לכוחו של הא-ל להשפיע על מימוש רצונותיו של האדם, או לרצון פנימי הקיים באדם לציית לא-ל, בשל היותו נברא בצלם אלוקים.
לפני שאמשיך לפתח את הרעיונות של הפרק השלישי ואת קו המחשבה העיקרי שלי, אתייחס בפרק הרביעי לאופן בו ניתן לשלב את תצ"א עם תיאוריה מוסרית בצורה שתביא תועלת לשניהם. התיאוריה המדוברת היא אתיקת המידות (virtue ethics). נראה כיצד היא ותצ"א יכולות לתמוך האחת בשניה.
בפרק החמישי אחזור לרעיון שהוצג בסוף הפרק השלישי, על החובה המבוססת על יחסינו עם הא-ל. נבחן אפשרות אחרת, חדשנית יותר, שתנסה לשלב בין רעיון האלטרואיזם של נייגל, לבין תפיסת הזהות האישית של פרפיט, כדי להראות כיצד רצונותיו של הא-ל עשויים לייצר עבורנו טעמים לפעולה, בשל היותם במובן מסוים רצונותינו שלנו.
בפרק השישי אציג את הביקורת על תצ"א, שראשיתה בדילמת אותיפרון אצל אפלטון, ואת התגובות לביקורת. הביקורת המרכזית קשורה להשלכה של תצ"א, לפיה אם הא-ל יצווה לעשות משהו נורא, אותו דבר ייחשב לחובה מוסרית – מה שנשמע בלתי מתקבל על הדעת.
נראה שתיים מהתגובות המרכזיות לדילמה. לפי האחת, טבעו של הא-ל מונע ממנו מלצוות על מעשים שכאלה, וממילא הבעיה לא מתעוררת. לפי השניה, החובה לציית לא-ל מותנית בהיותו א-ל אוהב. אם הוא מצווה על מעשים שכאלה, הרי שאינו נכלל בהגדרה של א-ל שיש חובה לציית לו.
אראה ששתי התגובות הללו הן בעייתיות, ולמעשה הן הביקורת והן אותן תגובות מניחות את המבוקש נגד תצ"א, שכן הן מניחות שקיימת חובה מוסרית שאינה תלויה בא-ל – הנחה המנוגדת לתצ"א. אראה זאת באמצעות עיון בביקורת שמעלים סטטמן ושגיא כנגד תצ"א בספרם "דת ומוסר". במקום זה, אטען שאימוץ בלתי מותנה של תצ"א, מבלי להניח את קיומו של מוסר אובייקטיבי, מנטרל מראש את דילמת אותיפרון. אמנם יש לכך מחיר אינטואיטיבי, אבל היתרונות של תצ"א עשויים לפצות עליו.
בפרק השביעי אתייחס לשאלה, מה ההשלכות של הטענה לפיה הא-ל הוא רע. אטען שטענה מעין זו מובילה לערעור כל היכולת האפיסטמית שלנו, וממילא שאם מאמצים אותה, אין טעם לשום דיון פילוסופי או מוסרי כלשהו.
בנוסף לבעיית הצווים נוגדי המוסר, ביקורת נוספת על תצ"א קשורה לבעיית השרירותיות, לפיה אם הא-ל קובע את המוסר באופן שרירותי (כמשתמע מתצ"א), זוהי התנהגות שאינה ראויה. השלכה נוספת שיש לכך היא, שכל שבח כלפי הא-ל על טובו וצדקתו, הופך לריק מתוכן. אשיב לביקורת הזו, ואראה שבהקשר זה אין שום דבר בלתי ראוי בהחלטה שרירותית, וכמו כן שגם אם הא-ל קבע את המוסר באופן זה, אין הדבר פוגע באפשרות לשבח אותו.
להורדת עבודת הדוקטורט שלי, "אלוקים, החובה והמוסר"