מיסטריום

כפי שציינתי בעבר, סרטי גיבורי-על אינם בדיוק הז'אנר החביב עלי, אלא אם כן מתלווה אליהם ערך מוסף כלשהו מלבד אקשן, אפקטים וקלישאות מוכרות. את הסרט "שהאזאם!" (להלן שאזאם, אני חוסך באותיות) ראיתי בעקבות המלצה של חבר על כך שיש בו מפלצות מפחידות שאוכלות אנשים. המפלצות דווקא לא היו מפחידות במיוחד, אבל קיבלתי מהסרט לא מעט השראה יהודית, שאנסה להעביר כאן.

רקע בקצרה: שאזאם, שהיה ידוע במקור בתור קפטן מארוול (לא להתבלבל עם הדמות של חברת מארוול בעלת אותו שם), היה גיבור קומיקס פופולרי מאד בשנות ה-40. זהו למעשה האלטר-אגו של ילד בשם בילי בטסון, שקיבל מקוסם זקן את היכולת להפוך לגיבור-על הניחן בכוחותיהם של אלים וגיבורים יוונים (ולהבדיל, בחוכמתו של שלמה המלך), שהמילה "שהאזאם" מורכבת מראשי התיבות של שמותיהם. בכל פעם שבילי צועק "שאזאם!" יורד ברק משמים והופך אותו לאותו גיבור בוגר ושרירי בחליפה אדומה, שמסוגל לעוף, לירות ברקים ולהפגין כוח, מהירות וסיבולת מדהימים. בדמותו זו הוא נלחם ברשעים ומגן על הטובים, כדרכם של גיבורי-על מימים ימימה.

הסרט זכה לשבחים רבים על ההומור והקלילות שבו, העומדים בניגוד לאווירה הקודרת שאפיינה את הסרטים הקודמים של DC. הוא אכן מהווה חוויה מהנה, ולזכותו יאמר שהוא נקי לגמרי ולא נופל לבדיחות גסות כפי שניתן היה לצפות מסרט על ילד שהופך למבוגר (כמו "ביג"). אבל את ההשראה קיבלתי לאו דווקא מעלילתו הגנרית למדי של הסרט עצמו או מההומור שבו, אלא מעצם הרעיון שמאחורי דמותו של שאזאם, כפי שהיא מופיעה גם בקומיקס ובסרטים מצוירים שונים, שבחלקם לדעתי היא מוצלחת יותר (למשל כאן).

נתחיל ממקור כוחו של שאזאם. בילי מקבל את כוחו מקוסם זקן, שגם הוא נקרא שאזאם, המחפש יורש שימשיך את דרכו במלחמה ברשע. יש כאן ביטוי להמשכיות בין-דורית, להעברת המסורת מהזקנים לצעירים, על מנת שהללו ישמרו עליה וימשיכו אותה בכוחות מחודשים. בילי אינו מתחיל מאפס, אלא מהווה המשך לשושלת קדומה של שומרים המגנים על הטוב. אם נשווה זאת לגיבורי-על דומים, הרי שסופרמן פשוט נולד עם הכוחות שלו באופן טבעי, מבלי שהיה צריך לבחור לשם כך או לעשות משהו כדי לזכות בהם; הסנטרי, רוברט רינולדס, קיבל את כוחותיו בעקבות שיקוי פלא ששתה בלי רשות ובלי להיות מודע להשפעתו. בשני המקרים הללו אין לכוחות-העל שום משמעות עמוקה, מקור נשגב או חיבור לטוב דווקא: הם נובעים מגורמים טבעיים בלבד. כוחותיו של שאזאם, לעומת זאת, הוענקו לו על ידי בחירה הדדית - בחירתו של הקוסם בו, ובחירתו שלו לקבל את הכוחות והאחריות הנלווית להם, כאשר כוחות אלה הוגדרו במובהק ככלים שתכליתם עשיית הטוב. כוחות כאלה, שנובעים מבחירה בטוב, הופכים את שאזאם לדמות משמעותית וחיובית יותר מגיבורי-על אחרים, שכוחם הגיע אליהם בטבעיות או במקרה. לשאזאם יש ייעוד ומטרה שהוכתבו עבורו, אם כי עדיין הבחירה בידו אם להגשים אותם או לא. רעיון זה משקף היטב את ייעודו של עם ישראל, שגם הוא נבחר על ידי ה' לתפקידו המיוחד, ובמקביל בחר בכך בעצמו כאשר הסכים לקבל את התורה.

את הכוח משיג בילי באמצעות אמירת שם - שאזאם. השימוש בשמות קדושים כדי לחולל ניסים ולהוריד כוח אלוהי מוכר היטב ביהדות, כאשר רמזים לו נמצאים בתנ"ך, וביתר הרחבה בספרות חז"ל ובתורת הסוד. בניגוד למילות קסם, שאין להן משמעות כשלעצמן מלבד השגת כוח, שמות קדושים פועלים באמצעות חיבור לעולם העליון. השם "שהאזאם" רומז כאמור אל שמותיהם של אלים וגיבורים, ובכך מחבר את הגיבור לדמויות אלוהיות בעלות משמעות. שאזאם הוא לא סתם חזק, מהיר ואמיץ, אלא מגלם את האידיאלים של אותן דמויות ומתחבר אליהן. גם בכך אנו רואים שלא מדובר בכוח סתם, כמו אצל סופרמן או הסנטרי, אלא בכוח שמקורו מהחיבור לאלוהי, לשמיימי, לעבר הקדום ומלא ההוד. בדומה לכך - ולהבדיל, כמובן - פותח יהודי כל תפילה באזכרת שמותיהם של האבות, אברהם, יצחק ויעקב, מקשר את עצמו אליהם ומזכיר לעצמו את היותו ממשיך דרכם, כאשר גם מקומם של משה, דויד ואחרים לא נפקד. מהם אנו שואבים את כוחותינו ואת הקדושה שבנו.

כאשר בילי צועק "שאזאם!" יורד ברק מן השמים, כפשוטו, ומעניק לו כוחות-על. ההשראה העיקרית שקיבלתי מכאן היא לעבודת התפילה. הרי התפילה מלאה במילים קדושות ושמות קדושים, מ"אמן", קדושה וי"ג מידות ועד שם ה' עצמו, ואחד מייעודיה הוא הורדת שפע לעולם והעצמת הקדושה שבנו. כך למשל אמרו חז"ל (שבת קיט, ב), שכל העונה "אמן יהא שמיה רבה מבורך" בכל כוחו (בכל כוונתו, לפי רש"י, ולפי התוספות בקול רם) - קורעים לו אפילו גזר דין של שבעים שנה. דהיינו, הוא נהפך לאיש אחר, ממש כמו שאזאם. גם לידיעת שם ה' ולאזכרתו יש חשיבות גדולה, כפי שנראה במקומות רבים בתנ"ך. אם נתייחס ברצינות למילות התפילה, ונשווה לנגד עינינו כיצד אמירתן מורידה אלינו השפעה אלוהית ומעצימה אותנו, הרי שאנחנו מיישמים את הרעיון של שאזאם לעבודת ה'.

בילי בטסון הופך אמנם לגיבור בעל גוף של בוגר, אבל בתוכו הוא עדיין ילד, והתנהגותו משקפת זאת פעמים רבות. זאת בניגוד לגיבורי-על רבים המתוארים ככבדים, אפלים ומיוסרים; שאזאם מבטא את אמירתו של צ'סטרטון, לפיה "מלאכים יכולים לעוף משום שהם לוקחים את עצמם בקלות". הוא אכן לוקח את עצמו בקלות (למרות שלקח לו זמן עד שהצליח לעוף), ומתלהב כמו ילד מהכוחות שקיבל, ואולי זה עצמו חלק מסוד כוחו. הצחוק והקלילות הללו הם גם מה שמאפשר לו להתגבר על פיתויי החטא, כאשר במקום להיאבק מולם הוא פשוט מבטל אותם באמצעות צחוקו ומראה שאין בהם ממש. אפשר לראות בכך ביטוי לדבריו של רבי נחמן מברסלב, שהזהיר שאסור להיות זקן מבחינה נפשית, אלא יש לשמור בכל גיל על רוח הנעורים והאנרגיות השופעות ממנה. אנחנו זקוקים לפעמים לקסם הפוך מזה של שאזאם: הוא ילד שהופך למבוגר, ואילו אנחנו מבוגרים שרוצים לחזור להיות ילדים, או לפחות לעורר את הילד הפנימי שבנו. לצעירים יש כוח, לזקנים יש חוכמה, ולמרבה הצער ברוב המקרים כל אחד מהם מגיע בנפרד מהשני; השילוב הנכון בין רוח הנעורים לבין הכוח, החוכמה והניסיון של המבוגרים הוא הדרך להצלחה.

מעניין לחשוב מבחינה פסיכולוגית גם על חייו של בילי כבעל זהות כפולה וסודית. רוב הזמן הוא חי כילד רגיל, מסתיר את כוחותיו מהסביבה. הוא הולך לבית הספר, מתמודד עם מורים ותלמידים בריונים, מתפלח לאצטדיון לצפות במשחקי ספורט וכדומה. אבל כל הזמן הזה הוא יודע שבמילה אחת הוא מסוגל להפוך למשהו גדול וחזק בהרבה מכל מה שמסביבו - גם אם הוא בוחר בתבונה שלא לעשות זאת. הוא יודע ששום דבר בסביבתו הרגילה לא מסוגל באמת לאיים עליו או לפגוע בו, אבל בכל זאת הוא משחק את המשחק. זוהי המחשה מצוינת למידת הביטחון ולשקט הנפשי שהיא מביאה לאדם. מי שבוטח בה' בלב שלם שיגן עליו, יעניק לו כוחות ויושיט לו סיוע אלוהי במקרה הצורך, אכן יזכה לכך. אולי ננסה לחיות את חיינו בהרגשה שאנחנו יכולים לנצח כל דבר אם רק נאמר מילה אחת, אלא שאנו בוחרים לא לומר אותה אלא להתמודד כפי שאנחנו. עצם המחשבה הזו כבר מעוררת ביטחון ומקילה על עמידה באתגרים.

נקודה נוספת שמופיעה בסרט היא שבתחילה ביקש הקוסם הזקן למצוא יורש שיהיה בעל לב טהור לחלוטין, אלא שלא הצליח למצוא מישהו כזה. בינתיים לעומת זאת כוחות הרשע היו פחות בררניים, והצליחו למצוא אלוף שיהיה רשע מספיק עבורם. משראה זאת הקוסם, הבין שעליו להסתפק בטוב במקום במושלם: בילד בעל לב טוב ומידות טובות, גם אם הוא בהחלט רחוק משלמות ובעל חסרונות. זוהי ביקורת יפה על הטהרנות המובילה לפעמים להרס עצמי, בניגוד לפרגמטיות של הרוע (כן, פוליטיקאים מהימין, אני מסתכל עליכם), ומעבר לזה מופיע כאן הרעיון לפיו ביקש הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין, אולם ראה שאינו מסוגל לעמוד, ולכן שיתף איתה את מידת הרחמים. כמו בילי בטסון, האדם אינו מלאך ואינו טהור לגמרי, ואף על פי כן הוא מסוגל לבחור בטוב ולהתעלות - ודווקא משום כך גדולה חשיבותו.

עוד נקודה מהסרט היא חשיבותה של המשפחה. בילי מתחיל אמנם כגיבור בודד, אבל מבין לבסוף שהצלחתו טמונה בכך שיחלוק את כוחותיו עם אחרים, ויהיה חלק ממשפחה של "אנשי קודש". בדומה לכך, האבות אמנם זכו לנבואה, אבל רק כאשר נולדו ליעקב שנים עשר בניו נוצר עם ישראל. הקדושה אינה מתגלה דרך אדם בודד, אלא דרך משפחה, קהילה ועם, שתפקידם לרומם את העולם כולו.

אז בפעם הבאה שאתם עומדים בבית הכנסת, עטופים בטלית ותפילין ומוקפים ביהודים נוספים, אחים למשפחת גיבורי-העל, נסו להתרכז קצת יותר בתפילה, לשתף את כוחותיכם ולהוריד לנו כמה ברקים של קדושה אלוהית. שאזאם!