הפילוסופיה המודרנית החלה מהטלת ספק בכל הנחות היסוד המקובלות, וכך היא נוהגת במידה רבה עד היום. אחת מהנחות היסוד שנחשבות למובנת מאליה היא קיומם של אנשים אחרים: ההנחה שאני לא האדם היחיד בעולם, ושכל האנשים האחרים שאני רואה סביבי (ורבים אחרים שאני לא רואה) אכן קיימים באופן עצמאי, בלתי תלוי בי. משום מה, נראה שלא משנה איזו גישה מאמצים בתחומים כמו מטאפיזיקה, אפיסטמולוגיה, תאולוגיה וכדומה - כולן מקבלות את קיומם של אנשים אחרים בעלי תודעה, ואף מתבססות עליו כדי לבנות את המערכות שלהן.
הגישה היחידה השוללת הנחה זו נקראת סוליפסיזם. לפי הסוליפסיזם, רק אני קיים, וכל שאר העולם והאנשים אשר בו מתקיימים בתודעתי בלבד, כמו בחלום, ואין להם קיום עצמאי או תודעות משל עצמם.
בתור ניסוי מחשבתי, החלטתי לאמץ את הסוליפסיזם ולבחון את המציאות מתוך נקודת הנחה שרק אני קיים. איך נראה העולם מבעד למשקפיים כאלה?
אני עשיתי את כל זה?
ראשית, ברור שהסוליפסיזם הוא אפשרי, ולא רק ברמה ההיפותטית. כל לילה התודעה שלי יוצרת עולמות מלאים באנשים שנראים מוחשיים ואמיתיים, למרות שאינם אלא יצירי התת-מודע שלי (עוד נחזור לכך בהמשך). אם כך, אם התת-מודע שלי מסוגל לחולל עולמות מדומים כאלה, אין שום מניעה להאמין שגם העולם שאני תופס כמציאות בזמן הערות הוא יצירה שלו.
אמנם, כשאני מתבונן בעושר ובגיוון העצומים שקיימים בעולם, בחוכמה, במורכבות וביופי שבו - קשה לי להאמין שהייתי מסוגל לברוא בעצמי את כל זה. אבל כאמור, גם אם באופן מודע לא הייתי מסוגל לכך, עבור התת-מודע או הלא-מודע שלי זה עשוי להיות בהחלט אפשרי. החלק המודע שבי הוא רק קצה הקרחון של תודעתי, המעט שבולט מעל פני השטח; מתחת להכרה המודעת יש מעמקים שלמים שאינם נגישים לי ישירות, והכוחות הגנוזים בהם יכולים לברוא עולם שלם, עשיר ומורכב. מכיוון שכך, אין זה מופרך להאמין שאכן בראתי את העולם באופן לא-מודע.
למרבה הצער, פירוש הדבר הוא שאני לא יכול להשפיע עליו באופן מודע; אני לא יכול לשנות ולעצב אותו כרצוני, בדיוק כשם שבחלום מידת השפעתי מצומצמת מאד. האמונות והרצונות הלא-מודעים שלי הם האחראים על עיצובו ופעולתו, לא אלה המודעים. אולי אם אצליח לשנות אותם בדרך כלשהי, לגרום לרעיונות לחלחל מהמודע אל הלא-מודע, זה ישפיע על העולם. אבל יתכן גם שלא, שהמבנה הבסיסי של התודעה שלי אינו ניתן לשינויים, וממילא גם לא המציאות שהוא יוצר.
עכשיו, אם אני בראתי את העולם והוא קיים בתודעתי בלבד, זה כבר אומר שהוא הרבה הרבה יותר קטן ממה שחשבתי עד כה. מקומות רחוקים כמו אמריקה, סין, רוסיה ולמעשה רוב מדינות העולם לא קיימים באמת, שלא לדבר על כוכבים וגלקסיות למיניהם. כל מה שקיים הוא מה שאני רואה סביבי ברגע זה. כמובן שאם אנוע לכיוון המקומות הללו הם יופיעו בתודעתי, כמו מציאות מדומה שמופיעה על מסך המשקפיים ברגע שמזיזים את הראש; אבל כל עוד אני לא גורם להם להופיע, הם לא קיימים. מה שקיים הוא רק כל מיני תיאורים והמחשות שלהם בספרים, סרטים וכדומה שזמינים לי. אם היקום כל כך קטן, ומוגבל לד' אמות שלי בכל רגע נתון, כבר נעשה הרבה יותר קל להאמין שאני יצרתי אותו. ליצור את סין זה אולי מסובך, אבל ליצור סיפורים ותמונות על סין זה הרבה יותר פשוט, ואין ספק שהלא-מודע שלי יכול לעשות זאת.
למה כולם נראים כמוני?
אבל מה שיותר מעניין הוא לא המקומות אלא האנשים. מכיוון שרק אני קיים, הרי שכל שאר האנשים הם יצירות של הלא-מודע שלי, כמו דמויות בחלום. כתוצאה מכך, הם משקפים תכונות והיבטים שונים שלי שקיימים במעמקי הנפש. חיזוק לכך מתקבל מהעובדה, שכל היצורים התבוניים בעולם נראים כמוני: לכולם יש אותו מבנה גופני בסיסי כמו שלי, וגם צורות חשיבה והתנהגות בסיסיות דומות לשלי. אילו העולם היה נברא על ידי גורם חיצוני, אפשר היה לצפות שהוא יגוון וייצור מינים תבוניים שונים זה מזה. אם במקום זאת היצורים התבוניים היחידים הם בני אדם, שנראים ומתנהגים כמוני - מאד מתבקש להניח שאני בראתי אותם כהשתקפויות של עצמי. בגלל זה אני מסוגל לדבר איתם, להבין אותם, ולדעת מה מתרחש כביכול בתוך הנפש שלהם - משום שאני רואה בהם את עצמי (כמובן שאין להם באמת נפש, הם רק נראים כאילו יש להם).
כמה אנשים יש בעולם? לא כל כך הרבה - רק אלה שאני רואה בכל רגע נתון. אלה מתחלקים לכמה סוגים: יש כאלה שנוצרו רק בתור דמויות רקע, כמו ניצבים בסרט. כל האנשים שחולפים על פני ברחוב, או שהאינטראקציה שלי איתם מוגבלת לתגובות קצרות. הלא-מודע שלי יצר אותם כחלק מהתפאורה של העולם. לעומת זאת, יש דמויות הרבה יותר משמעותיות בחיים שלי, כמו בני משפחה וחברים; הללו משקפים היבטים של הלא-מודע שלי, כמו ההיבט הנשי, הילדותי, האבהי, האמהי, הזקן, וכן הלאה. לא במקרה, אלה שקרובים אלי יותר - בני משפחתי - גם דומים לי פיזית: הם נוצרו כך מכיוון שהם משקפים היבטים שקרובים למודע שלי, לתפיסה העצמית שלי. לעומת זאת, אנשים שהקשר שלי איתם מרוחק ומצומצם נבראו בצורות שונות מזו שלי, למשל שחורים או סינים.
העובדה שהלא-מודע שלי יצר את כל האנשים, לא אומרת כמובן שכולם ידידותיים אלי או מתנהגים כמוני. הלא-מודע מכיל קונפליקטים, היבטים שונים והתנגשויות בין כוחות נפש שונים, ולכן גם במציאות נוצרו אנשים שמתנגדים לי, חולקים עלי או נלחמים בי בצורה זו או אחרת. הרי גם בחלומות זה כך. אולם ההבנה שאותם אנשים אינם אלא יצירות שלי מונעת ממני לכעוס עליהם או להצטער בגללם, שהרי אין טעם להתרגז על מישהו שלא קיים; במקום זאת, אני יכול לנסות לברר מה בתוכי גרם להם להופיע, איזה קול פנימי שלי הם מבטאים. למשל, אנשים עם דעות פוליטיות או דתיות שונות משלי משקפים נטיות שלי לכיוונים אלה, ואילו אנשים עם מידות רעות, פושעים וכדומה, מבטאים את המידות הפגומות שלי עצמי. אולי אם אצליח לתקן את הדעות והמידות שלי, הם ישתנו או יפסיקו להופיע. זו אולי הנקודה החשובה ביותר בסוליפסיזם - לא להתרגש מאנשים אחרים.
מה לגבי בעלי חיים? ובכן, באופן מפתיע ממש, גם לכל בעלי החיים הגדולים יש צורה בסיסית זה לזו שלי! ראש ובו שתי עיניים ופה, גוף ממנו יוצאות ארבע גפיים, וכן הלאה. להוציא חריגים כמו הנחש חסר הגפיים, כל החולייתנים הם בעלי אותה תבנית ממש. לא תמצאו בשום מקום בעל חוליות עם שני ראשים, שש גפיים, עיניים בגב, פה בבטן או כל חריגה אחרת. אפילו החרקים שומרים על תבנית זו (ראש בחזית, גוף, רגליים), רק שיש להם יותר רגליים ועוד כמה שינויים. האם לא היינו מצפים שבורא חיצוני, או לחילופין האבולוציה, ייצרו מגוון גדול יותר של צורות? רק אצל יצורים כמו רכיכות, תולעים וכדומה מופיעים שינויים מהתבנית הבסיסית, והללו ברובם קטנים ולא תופסים מקום מרכזי בעולמי. גם זהו חיזוק משמעותי להנחה שהלא-מודע שלי הוא שיצר את כל אותם בעלי החיים, שגם הם משקפים בצורות שונות היבטים של הנפש שלי - לא היבטים גבוהים כמו בני האדם, אלא נמוכים ובסיסיים, חייתיים יותר. כך שגם מתוך התבוננות בבעלי החיים שיצרתי אני יכול ללמוד כל מיני דברים על עצמי ועולמי הפנימי. על כל פנים, מכיוון שהם אינם משקפים אותי בצורה ברורה, אני חש פחות רתיעה מהאפשרות לפגוע בהם במקרה הצורך, לאכול אותם וכדומה.
מציאות או חלום?
נחזור רגע לעניין המציאות והחלומות. אם הייתי חושב שהעולם קיים בלי קשר אלי, הייתי מתייחס לחלומות כאל פרק זמן קצר שבו המוח מפיק הזיות שנראות מוחשיות, ולאחר מכן מתעוררים מהם למציאות האמיתית. אבל מכיוון שאני מניח כרגע שרק אני קיים והעולם הוא יצירה שלי, הרי שבהחלט יתכן שמה שנדמה לי כמו יקיצה מחלום, למעשה אינו אלא קריסה של מציאות אחת ויצירתה של מציאות אחרת. יתכן שמדי פעם הלא-מודע שלי יוצר סיטואציות שמערערות על האפשרות של המציאות להמשיך להתקיים בצורה קוהרנטית, מצבים שמאיימים על חיי וכדומה. למשל, פתאום מתחילים להופיע זומבים ולרדוף אחריי. מצב כזה לא יכול להימשך זמן רב, ולכן כאשר הוא מתרחש, אני משמיד באופן לא-מודע את המציאות הפגומה ויוצר מיד חדשה. כל פעם שהמציאות נעשית עבורי גרועה מנשוא, ועצם קיומי מתנגד לה, אני פשוט מחליף אותה באחרת. אני חווה את זה כמו יקיצה מחלום, ומרגיש כאילו המציאות אליה התעוררתי היא-היא האמיתית ותמיד היתה קיימת, אבל למעשה היא נוצרה ברגע זה, כולל כל הזיכרונות המזויפים הקשורים בה. מכיוון שזכורים לי הרבה "חלומות" שהתעוררתי מהם, יתכן שהתהליך הזה של קריסת מציאויות והחלפתן באחרות מתרחש לעתים תכופות - אבל יתכן כמובן שהזיכרונות הללו עצמם מזויפים.
זה נשמע אולי מבלבל, אבל אחד היתרונות של סוליפסיזם הוא שאין לי צורך ליצור איזו תמונה מסודרת של היקום כולו על העבר, ההווה והעתיד שלו; מה שקיים הוא רק אני ברגע הזה. כל השאר הוא דמיון. ממילא לא ממש משנה לי אם המציאות מתחלפת כל יום או פעם בכמה שנים, או איך מבדילים בין דמיון למציאות וכדומה. אבחנות כאלה נחוצות רק כשיש אנשים נוספים, שצריך לתאם בין תפיסות העולם של כולם; אבל אם אין כאלה, אני חי את ההווה וזהו.
סימנים בדרך
אם רק אני קיים, זה משנה את ההסתכלות שלי על המציאות ברמות שונות. במקום לתפוס את העולם כמקום גדול, מוזר ומנוכר שהוצנחתי לתוכו, אחד מתוך מיליארדים רבים, ועלי ללמוד לשרוד בו - אסתכל עליו כעל יצירה שלי, ואנסה להבין איך הוא נובע ממני. כל הספרים, השירים, הסרטים, המאמרים - כולם בעצם נוצרו על ידי, גם אם לא באופן מודע. כך גם כל הנופים ובעלי החיים, כל האירועים ההיסטוריים כביכול (שקיימים אצלי כסיפורים בלבד), או אלה שאני שומע עליהם בחדשות, כל בני האדם שאני פוגש או רואה או קורא עליהם - את כולם אני יצרתי. כולם משקפים בצורה כלשהי את מעמקי הנפש שלי. זה מעניין ומרתק, ואני מנסה להבין את העולם כמה שיותר כדי להבין באמצעותו את עצמי. למה בראתי דבר כזה או אחר? מאיזה מקום בנפש הגיעה התופעה הזו? לרוב השאלות אין תשובות ברורות, אבל החיפוש הוא מעניין.
ומה שמעניין הוא שאפשר למצוא סימנים שמחזקים תפיסה זו. כל מיני "צירופי מקרים" מפתיעים, או אפילו התבוננות לאחור על כל מסלול חיי עד כה, וכיצד אירועים שונים שקרו לי, אנשים שפגשתי, ספרים וכדומה הופיעו תמיד בזמן הנכון כדי לכוון אותי לכיוון הרצוי. לפעמים נראה כאילו היקום שינה את מהלכו כדי להתאים לרצונות שלי, בקנה מידה זה או אחר. זה לא מחייב כמובן סוליפסיזם - השגחה פרטית אפשרית גם אם קיימים אנשים רבים - אבל זה מסתדר היטב. כך גם תחושות דז'ה וו ותופעות אחרות.
ההסתכלות הסוליפסיסטית משנה באופן משמעותי את המטרות והשאיפות שלי. אם עד עכשיו רציתי דברים רגילים כמו כסף, הנאות, הצלחה וכדומה, עכשיו הם נראים פתאום מטופשים; הרי בראתי עולם שלם, על כל היצירות שבו, ומה שמעניין אותי הוא להשיג כמה נקודות בתוכו?! זה כמו שנשיא ארה"ב יחלום על מכונית חדשה או ישאף להופיע בטלוויזיה... אם כבר יש לי עולם מלא, היעדים אינם יכולים להיות קשורים לרכושנות, הישגיות והתקדמות בתוכו, אלא לתהליכים בתוך הנפש שלי - תובנות טובות יותר ועמוקות יותר לגביו. כמובן שגם היחס לזולת משתנה; אני לא מקנא באנשים אחרים, לא מתחרה בהם, לא חושש מהם ולא אמור ליישר קו עם הדעות שלהם. לא אכפת לי מה "דעת הקהל", כי אין דעת קהל, ואין קהל בכלל. יש רק אותי. האנשים שאני רואה ושומע מייצגים רק קולות בתוכי, וכדאי שאקשיב להם כדי ללמוד, אבל אני לא מחויב להם. לא אכפת לי גם מה יחשבו עלי, כי אף אחד לא חושב עלי כלום. אני חופשי לגמרי במחשבתי. מדהים לקלוט עד כמה השאיפות האנושיות הרגילות קשורות בעיקר לתחרות מול אחרים, במישור החומרי, האידיאולוגי, המעמדי ועוד. כסוליפסיסט אני פטור מכל זה. אין עם מי להתחרות. יש רק קיום שיש לחוות.
ומה לגבי אלוקים? ובכן מי הוא אם לא אותו לא-מודע שלי, הבורא והיוצר של כל היקום, והמנהל את כל המתרחש בו? התפילות שלי מופנות בעצם כלפי פנים, לא כלפי חוץ.
סיכומו של דבר, לחיות כסוליפסיסט זה לאמץ באופן מלא את האמרה "בשבילי נברא העולם" (טוב, זו לא חוכמה, אני הרי זה שהמציא גם אותה). לקחת אחריות על כל המציאות כולה, ולראות אותה כקיימת בתוכי במקום את עצמי כקיים בתוכה. יש לכך עוד הרבה מאד השלכות, אבל אסתפק בכך בינתיים. ממילא אני כותב את הדברים האלה רק לעצמי - אין אף אחד אחר מלבדי שיקרא אותם...
* * *
אם בכל זאת קראתם את כל זה, אתם יודעים שכל מה שכתוב פה הוא שטויות גמורות. אני אמנם לא יודע אם יש לכם תודעה, ולכן יכול להשתעשע ברעיון שאין לכם ורק אני קיים - אבל אתה, הקורא, הרי יודע שיש לך תודעה, וממילא כל מה שכתבתי לגביך הוא לא נכון (אלא אם כן הלא-מודע שלי יכול ליצור אנשים בעלי תודעה, אבל אז למה לחשוב שדווקא שלי ולא של מישהו אחר?). אמנם לא תוכל להוכיח לי שאתה קיים, כי כל מה שתאמר או תעשה יכול להתפרש על ידי כהתנהגות של דמות דמיונית - אבל אתה הרי יודע את האמת, שאתה קיים ושאני מאמין בשטויות. אבל גם אם אני טועה, יש יתרונות לאימוץ צורת ההסתכלות הזו מדי פעם, כפי שראינו לעיל. אולי לא כדאי להיות סוליפסיסט באופן קבוע, אבל אלה משקפיים שאפשר להרכיב לפעמים.
מצד שני, אולי הדברים האלה יגרמו לך לשאול את עצמך, שמא הם נכונים דווקא לגביך - שמא אתה הוא היחיד שקיים, וכל העולם נוצר על ידיך?
ואולי מאמר זה עצמו הוא דרך של הלא-מודע שלך לחשוף לפניך את האמת?
(תמונה: By Brocken Inaglory - Own work, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=2109768)