לסיפורי האימה הקצרצרים הקודמים
1. טוב שיש בימינו רפואה ציבורית מתקדמת,
ובתי חולים שמטפלים בכל סוגי החולים,
כולל מחלקות מיוחדות לחולים סופניים,
שסובלים ייסורים קשים ואין כל תקווה לחייהם.
בזכותן אני יכול לאכול בלי נקיפות מצפון.
2. "שמעתי שאתה מצליח לרפא אנשים מנטיות אובדניות, אפילו מקרים קשים ביותר", אמרתי. "איך אתה עושה את זה?"
"בקלות", אמר. "אני מראה להם מה קורה אחר כך".
3. "זה כבר המקרה השלישי", הוא אמר. "אשתו התקשרה ואמרה שהוא התנהג מוזר בימים האחרונים, ושהערב הוא נכנס הביתה מחופש לליצן, ותקף אותה עם סכין מטבח. היא נאבקה בו והצליחה לפגוע בו ולהבריח אותו. אנחנו לא יודעים איפה הוא עכשיו. החדשות הטובות הן שהוא איבד לא מעט דם".
"איך אתה יודע?" שאלתי.
הוא הצביע על שלולית הנוזל בכל צבעי הקשת על רצפת המטבח.
"אלה החדשות הרעות", אמר.
4. "חשמל", הרעים הקול הנורא בראשו. "אמור להם שזה רק חשמל, רק תופעת טבע. הם כבר מטומטמים מספיק בשביל להאמין בזה. איננו רוצים שהם ידעו עוד את האמת".
כשפקח את עיניו מצא את עצמו שוכב על הדשא, כשלצדו מפתח ברזל מחובר לחוט תיל.
עוזרו רכן מעליו בדאגה.
"אדון פרנקלין, אתה בסדר?" שאל.
5. "אני אומר לך, משהו לא בסדר עם הבת שלנו", אמר.
"מה קרה?" שאלה בדאגה.
"היא הקיאה היום בגן", אמר. "הגננת לא מוכנה שהיא תבוא יותר".
"נו באמת", אמרה. "היא לא ראתה אף פעם ילד מקיא?"
"לא עורב", אמר, "ולא חי".
6. "עמדת שם בצומת הרבה זמן?" שאלה.
"כמעט שעה", השיב הטרמפיסט.
"וכל הזמן הזה, לא עצר לך אף אחד חוץ ממני?" שאלה.
"היו כמה שעצרו", אמר.
"אבל הם לא הגיעו לאן שאתה צריך?"
"היו כמה שהגיעו".
"אז למה לא עלית עליהם?"
"לא יכולתי", אמר. "הם לא הזמינו אותי להיכנס".
7. הכלכלה פורחת.
האבטלה כמעט ונעלמה.
הרפואה התקדמה בצעדי ענק.
תוחלת החיים עלתה.
שלום וביטחון שוררים במדינה.
אפילו הספקנים נאלצו להודות:
קורבנות אדם מועילים.
8. "לא שמעת שהיא התעטשה?" היא צעקה.
"שמעתי", אמרתי.
"אז למה לא אמרת לה לבריאות?"
"אמרתי".
"אז כנראה אמרת מאוחר מדי!" קראה ופרצה בבכי. "כמה עוד ימותו עד שאנשים יקלטו שזה רציני?"
9. אתם קוראים לי מלאך המוות.
ומבחינה מסוימת זה נכון.
התקף לב, אירוע מוחי, קריסת מערכות פתאומית - כל אלה ועוד הם מעשה ידיי.
אבל השם הזה לא עושה איתי צדק.
אני לא רק מלאך המוות,
אני גם מלאך החיים.
את כל האנשים שאני ממית, אני גם מחזיר לתחיה.
זו אשמתי שאתם קוברים אותם קודם?
10. השד קָאמָאצוֹץ מתגנב בלילות לבתיהם של אנשים,
בעיקר נשים, נערות וילדות.
הוא מזדחל לעברם כשהם ישנים, ואינם רואים את דמותו המחרידה.
חרש חרש, הוא מכניס מחוש ארוך לתוך פיהם,
ומוצץ דרכו חלק מנשמתם.
קורבנותיו מתעוררים למחרת מבלי להיות מודעים לביקורו.
רק בתת-מודע שלהם נשמר מעין זיכרון מעורפל.
אבל אל תדאגו. קרוב לוודאי שאתכם הוא לא ביקר אף פעם.
אתם הרי לא חשים פחד בלתי רציונלי מג'וקים, נכון?
11. "מצאת את הספר?" שאלנו אותו מיד כשחזר. "הצלחת לברר מידע על השד אירלק-ח'אן, ששחררנו בטעות?"
"כן", הוא אמר.
"גילית מה הרקע שלו, מה הכוחות שלו, איך נוכל לעצור אותו?"
"ובכן", הוא אמר, "שמעתם פעם על העמים הגונגוזים, התורקאנים או הצ'וטים? על ממלכת טינדאל או קבריריה? על הערים באליק, זיר, תל-דימור או יארינטון? על בהמות הענק הלוקודוניות, או על עופות המאו-מאו?
"לא", אמרנו בפליאה. "לא שמענו מעולם על אף אחד מהעמים, המקומות או היצורים הללו. לא היה לנו מושג שהם התקיימו אי פעם".
"בדיוק", הוא אמר.
12. "תראה מה כתוב פה", היא אמרה, מצביעה על שורה בספר. "'בשלטון דמוקרטי האזרחים בוחרים אלו מפלגות יעלו לשלטון וינהלו את המדינה'. תאר לך שגם אנחנו היינו יכולים לבחור!"
"מה זה כבר היה משנה? כולן אותו דבר", הוא אמר. "חוץ מזה, זה ספר מאד ישן, ומלא שגיאות כתיב; תראי, הם כתבו ג' במקום צ'".
13. בתור מחנך, אני רואה לא פעם איך אישיותם של ההורים משפיעה על זו של הילדים.
קחו למשל את תמר, שלומדת בכיתה שלי.
אמא שלה, אסנת, היתה אשה מאד שתלטנית ודומיננטית, מה שגרם לתמר להיות ילדה מפוחדת, חלשה וחסרת ביטחון עצמי.
רק לאחר שאסנת נפטרה ממחלה, החלה תמר לפרוח: היא נהייתה פעילה יותר בחברה, רכשה ביטחון ונחישות,
ותוך זמן קצר הפכה ממש למלכת הכיתה.
גם הציונים שלה זינקו לשמים. היא מוציאה מאיות כמעט בכל המבחנים.
מה שאני לא מבין זה למה לפעמים היא חותמת עליהם בשם "אסנת".
14. הוא כועס עלינו.
הוא כבר הרג שלושה מהחברים שלי.
עכשיו הוא רודף אחרי.
נכון, דיברנו עליו לא יפה,
צחקנו על איך שהוא נראה,
אולי היו כאלה שקצת ירקו עליו.
אבל באמת לא חשבנו שהוא יגיב ככה.
אחרי הכל, הוא היה רק פסל!
15. רבים שואלים אותנו, איך אנחנו מסוגלים לגדל ילדים במקום כל כך מסוכן.
הם חושבים שאנחנו משוגעים.
אבל אין לנו ברירה.
כשהזומבים תוקפים, לפעמים חייבים משהו שיסיח את דעתם.
16. באמצע ישיבת הממשלה החווירו לפתע ראש הממשלה והשרים כאילו הוכו בהלם.
"מה... מה קורה פה?" מלמל ראש הממשלה. "מה אני עושה כאן? אני... ראש הממשלה? איזו שנה זו?"
פני השרים האחרים הפגינו בלבול דומה.
דלת החדר נפתחה לפתע. בפתח עמד קצין הביטחון של הכנסת.
"מצטער על ההפרעה, רבותי", אמר. "אתם תתקשו להאמין, אבל זו האמת. במהלך החפירות מתחת למשכן הכנסת, התגלתה מערה מאוכלסת במין תולעים ענקיות, מפלצתיות. הצלחנו לחסל את כולן, אבל... רגע, אתם מרגישים טוב?"
17. האיש התמהוני רצח שלושה ילדים באמצעות מקל מטאטא שבור, לפני שנתפס בידי השוטרים.
הם הכניסו אותו לתא מעצר תחת שמירה כבדה.
שני שוטרים עמדו ליד דלת התא לאורך כל הלילה הסוער.
אבל בבוקר, הוא לא היה שם.
כל מה שמצאו בתא היה שלולית מים, כובע, צעיף וגזר.
18. הויכוח סביב כיתות הלימוד המעורבות באקדמיה הסעיר את הציבור.
סטודנטים רבים, משני המינים, דרשו כיתות נפרדות.
הם טענו שלימודים מעורבים יכולים לעורר יצרים ולגרום לבעיות.
אך בסופו של דבר הכריע נשיא בית המשפט העליון שכיתות נפרדות מהוות אפליה והדרה, ודחה את הטענות בדבר הבעייתיות שבלימודים מעורבים.
"שהערפדים יתאפקו", אמר.
19. "תברח!" היא צעקה בפחד. "זה בעלי! הוא חוזר!"
לא התמהמהתי אף רגע.
שמעתי כבר על הרבה מקרים כאלה בזמן האחרון,
ומה שקרה למי שעשה את אותה טעות כמוני,
והתחתן עם אלמנה.
20. "אתה רוצה להגיד לי שהצלחתם להוכיח מדעית מה קורה בעולם הבא לאחר המוות?" שאלתי.
הוא הנהן.
"אז למה אתם לא מפרסמים את זה?"
"כי אם האמת תתפרסם, אנשים בכל רחבי העולם יתחילו לחטוא ולפשוע בלי חשבון".
"למה?" שאלתי. "גיליתם שאין גיהנום?"
"לא", הוא אמר. "להפך".
21. "הטבעונות היא סכנה לאנושות", הוא אמר. "יותר מדי אנשים נעשים טבעונים או צמחונים. חייבים להילחם בתופעה הזו, לפני שנמצא את עצמנו מוצפים באנשי-זאב משתוללים צמאי דם".
"אנשי-זאב?" גיחכתי. "לא ידעתי שיש אנשי-זאב בעולם".
"גם הם לא יודעים", הוא אמר. "עד שעובר עליהם חודש בלי בשר".
22. החיים שלי מאושרים.
יש לי אשה מקסימה, ילדים מתוקים, פרנסה טובה, בריאות בלי עין הרע.
הדבר היחיד שמפריע לי זה כל הספאם שאני מקבל במייל ובסמס.
אין לי מושג מי שולח לי את כל ההודעות האלה,
שכל מה שכתוב בהן זה:
"תתעורר כבר! אתה בתרדמת!"
23. הוא היה לחוץ לקראת החתונה.
הוא לא היה בטוח איך הכלה תגיב.
הוא חשש שהיא תברח ברגע האחרון,
ותשאיר אותו לבד מתחת החופה.
אבל ברגע שראה אותה מחייכת לעברו,
הוא נרגע.
הוא ידע שהצליח.
הוא נראה בדיוק כמו החתן האמיתי.
24. לא פשוט להיות אם חד-הורית, במיוחד כשהגבר שלך נעלם והשאיר אותך עם שלישיה.
הייתי שמחה למצוא אותו ולשאול אותו כמה שאלות חריפות.
בינתיים, אני מטפלת בשלושת הקטנים כמיטב יכולתי, מפרנסת לבד, ומאכילה אותם כל הזמן כדי שלא יגדלו.
25. היא אהבה לשחק בטלפון החכם שלה,
ובמיוחד לצלם אנשים עם האפליקציה המצחיקה הזו, שמעוותת או מוסיפה קישוטים לפרצופים שלהם,
ולברוח לפני שישימו לב.
26. "הי", הוא אמר, מושיט את ידו לעברה. "רוצה לאכול את זה?"
הוא פתח את אצבעותיו. ג'וק חום גדול התרוצץ על כף ידו.
היא פלטה צווחה.
"איכס!" צרחה. "השתגעת? תעיף את הדבר הזה ממני!"
הוא נאנח.
"אל תיעלבי, אהובתי", אמר, מביט בג'וק. "זו תגובה טבעית. גם הגוף המארח שלי הגיב ככה בהתחלה".
27. אבולוציה היא דבר מופלא.
היא הסיבה היחידה שאתה לא מת עכשיו,
כמו מיליוני אנשים בתקופות הקדומות,
שמתו ונפלו כמו זבובים,
ורק הבודדים ששרדו העבירו את הגנים שלהם הלאה,
עד שכל הצאצאים שלהם גדלו עם אותה נכות,
אותו סוג של ראיה סלקטיבית, של עיוורון חלקי,
שבזכותו אתה לא מת ברגע זה,
אפילו שאני ממש מולך.
28. אנשים בימינו מקפידים ללחוץ ידיים כשנפגשים, לפעמים בליווי חיבוק או נשיקה על הלחי.
סירוב ללחיצת יד נחשב לעלבון, ואף גרוע מזה:
אחרי הכל, אין דרך מנומסת אחרת לוודא שהאיש שמולך מוחשי.
29. הוא מת אינספור פעמים.
הוא נורה ונדקר ונשרף והתרסק ונטרף, שוב ושוב ושוב.
ובכל פעם שקם לתחיה, רק משאלה אחת היתה לו:
שהשחקנים בצד השני של המסך יבינו סוף סוף שהוא אמיתי.
30. אומרים שבני זוג הופכים להיות דומים זה לזו עם השנים.
אבל מבין מיליוני הזוגות ברחבי העולם שהתעוררו בבהלה באותו בוקר, איש לא ציפה שזה יקרה כל כך מהר, וכל כך במדויק.
31. אני בהריון.
בעלי לוחץ עלי לעשות בדיקת אולטרסאונד לבירור מין העובר.
אני לא רוצה.
אני אומרת לו שזה לא משנה מה המין שלו או שלה, אבל הוא מתעקש.
"אני אוהב אותו גם אם הוא יהיה עלף, גמד או אפילו גובלין", אמר, "אבל אם זה אורק את עושה הפלה".
32. "אתה חייב להאמין לי! הם שולטים בנו אלפי שנים!" שמעתי אותו צועק. "הם מתמרנים אותנו בדרכים עדינות, בלי שנחשוד בכלל! בהתחלה הם גורמים לנו להכניס אותם לבית ולטפח אותם, ואחר כך הם משחקים לנו ברגשות, מכוונים אותנו לאן שירצו, לפי השעשוע שלהם! אתה יודע לכמה מריבות, כמה בגידות, כמה דיכאונות, כמה שיגעונות הם גרמו בעולם? מוכרחים להיפטר מהם לפני ש-"
קולו נקטע בפתאומיות כאשר ההודעה הקולית הגיעה לסופה.
נשמתי לרווחה. לא היה לי כוח לשמוע את הקשקושים האלה. לרגע תהיתי מה קרה לו, ואז משכתי בכתפיי וחזרתי להשקות את הפרחים שלי.
33. "אתה יודע איזו ילדות קשה היתה לי?" שאלה. "אמא שלי לא הרשתה לי לצחוק. היא לא הרשתה לי אפילו לחייך. היא לא נתנה לי לשחק עם חברים, ואם מישהו היה מספר איזו בדיחה, היא היתה נועצת בי מבט מקפיא כדי לוודא שאף חיוך לא יעלה על שפתיי".
"איזו אמא נוראה", הוא אמר בזעזוע. "היא הסבירה לך למה היא אוסרת את זה?"
"כמובן", היא אמרה. "כדי שלא יראו לי את הניבים".
34. בבית הקברות ראיתי מצבה,
שעליה היה כתוב:
"פה נטמן.....
2015-2019
סליחה שלא בדקנו מתחת למיטה".
35. חזרתי הביתה באותו ערב ומצאתי את אחותי בוכה, את אבא שלי מרוגז, ואישה לא מוכרת בשמלה שחורה עומדת מאחוריו.
"מה קורה כאן?" שאלתי.
אחותי הרימה את עיניה האדומות לעברי.
"אתה רואה את האישה הזו?" התיזה, מצביעה לעברה.
"כן", אמרתי בחשש.
עיניה אורו בניצחון.
"אתה רואה, אבא?" קראה. "גם הוא רואה אותה!"
36. עליתי לקומה השלישית במלון, נכנסתי לשירותי הבנות הציבוריים, ניגשתי לדלת השלישית ודפקתי עליה בעדינות .
לא היתה כל תגובה.
דפקתי שוב, מעט חזק יותר.
"חנה, את שם?" שאלתי בשקט.
"כן", נשמעה התשובה מעבר לדלת.
צמרמורת עברה בי.
אותו הדבר בדיוק.
בדיוק כמו בשני בתי המלון הקודמים שבדקתי.
37. הלוויות הן אף פעם לא עניין נעים,
אבל ההלוויה שלה היתה קשה עבורי במיוחד.
כאשר הנמיכו את הארון לקבר, לא יכולתי לשאת זאת עוד,
ופשוט ברחתי מן המקום.
כן, אני יודע שזו דרכו של עולם.
אני יודע שעוד כמה ימים היא תחזור בתור אחת מאיתנו, אבל עדיין היה קשה לי לשמוע את הצרחות.
38. שמעון אומר ששוויון הוא הערך הכי חשוב.
הוא אומר ששווה לסבול אי נוחות בשביל הערך הזה.
גם אם זה אומר שלכולנו יקעקעו מספר אישי על הזרוע.
אין ברירה, אומר שמעון.
תגידו תודה שהמדע והקִדמה הביאו לשוויון מוחלט בין כל בני האדם.
או לפחות, נדמה לי שזה שמעון.
עד שיגיעו המספרים, אין דרך להבדיל.
39. הבטנו לעבר הענן השחור שכיסה את השמים.
"אתה חושב שהוא יוריד גשם?" היא שאלה.
"אני מאד מקווה שלא", אמרתי.
"זה נורא", היא אמרה, דמעות בעיניה. "כל האנשים האלה... רבים כל כך..."
"היית רוצה לראות אותם מרוסקים על הרצפה?", אמרתי. "אין מה לעשות. פשוט תגידי תודה שהוא לא בלע גם אותנו".
40. בימים גשומים אלה, המועצה פונה בקריאה לתושבים להיזהר מאד לא לדרוך על חלזונות, חשופיות וקרפדות.
לפחות כל עוד לא נמצאו הילדים הנעדרים שהציקו לשלוש האחיות הזקנות.
41. יש הרבה קווי דמיון בין עכברושים לבני אדם,
ולכן הם מוצלחים מאד בתור חיות מעבדה.
במהלך מחקרי, ערכתי עליהם הרבה ניסויים.
מאות מהם חלו, התעוותו, מתו בייסורים או פיתחו מוטציות משונות,
אבל בסופו של דבר הצלחתי לפתח את התרופה למגיפה.
עכשיו הגיע הזמן לעבור לשלב הבא:
לנסות אותה על עכברושים.
42. איזו בושה.
לא הייתי מאמין שהבן שלי יתנהג בחוצפה כזו,
ויאמר למורה שלו "לכי לעזאזל".
כמובן שדרשתי ממנו להתנצל בפניה מיד,
ברגע שימצאו אותה.
43. אני כבר מכיר את המסלול של האוטובוס בעל פה.
כל התחנות. כל הסיבובים. כל העצירות.
מכיר את הנהגים.
את הנוסעים הקבועים.
מכיר כל כסא, שמשה, ידית וכתם באוטובוס.
מכיר אותו כאת כף ידי.
תמיד אמרו לי שמי שנולד באוטובוס מקבל נסיעות חינם לכל החיים;
עכשיו אני יודע מה קורה למי שמת בו.
44. סקרנו היטב את כל האזור.
לא ראינו שום מפלצת.
שום דרקון, שום ענק, שום טרול, שום ערפד, שום חייזר.
ואין שום מקום שהם יכולים להתחבא בו.
לעזאזל.
איך אנחנו אמורים להילחם נגדם כשהם בלתי נראים?
45. הנערה שכבה על הכביש בשלולית של דם, עיניה פקוחות. היא לא זזה.
השניים יצאו מהמכונית ומיהרו לעברה.
"היא מתה", קראה האישה. "למה לא עצרת?! הרי ראית אותה, צעקתי לך לעצור, ואתה רק חייכת ונסעת ישר לעברה בלי להאט!"
האיש נראה חיוור.
"א...אני לא מבין", מלמל. "זו כבר הפעם השביעית... כל פעם באותו מקום, באותה שעה... ותמיד האוטו פשוט עבר דרכה!"
46. מאז שחזר מהמלחמה, הוא התחיל לעשן.
הוא כמעט ולא עישן קודם.
עכשיו הוא עישן כמעט בלי הפסקה.
קופסאות שלמות ביום.
אשתו התלוננה,
אבל לא היתה לו ברירה.
לא היתה לו דרך אחרת להסתיר את ריח הריקבון.
47. בהתחלה, התלקחה פתאום הנדנדה בגינה.
אחר כך, האוטו עלה בלהבות.
נאלצנו לברוח מהבית באמצע הלילה בגלל השריפה שפרצה בו לפתע.
ולמחרת מהחדר במלון, מאותה סיבה.
אני יודע איך להפסיק את האש הזו, אבל אני לא מוכן לעשות זאת.
לא משנה מה היא תשרוף,
אני לא מוכן לתת לה את הבן שלי.
48. מהרגע הראשון שראה אותם, היה לו ברור שהם לגמרי לא מתאימים זה לזו.
הרקע שלהם, האופי שלהם, הציפיות שלהם, היו לגמרי שונים.
אם הם יתחתנו, האהבה הקצרה תתחלף במהירות במריבות כואבות ובלתי פוסקות, שיתדרדרו בסופו של דבר לאלימות, גירושין מכוערים, צלקות רגשיות לכל החיים ואולי אף התאבדות.
זה היה ברור לו. היה לו ניסיון רב בעניינים האלה.
מחייך לעצמו בציפייה, הניח קופידון שני חיצים על קשתו.
49. ברגע האחרון, גילינו את מזימתו הערמומית של הדוקטור.
את הנוסחה שהכין, שהופכת בני אדם למפלצות רצחניות ובלתי ניתנות לעצירה.
את התוכנית שלו להגניב אותה למאגרי המים של העיר.
מיהרנו להודיע על כך לרשויות.
הדוקטור נורה למוות בידי השוטרים. כל מלאי הנוסחה הושמד.
מיליוני בני אדם לא יהפכו למפלצות.
ועכשיו אין שום דבר שיגן עליהם מפני הפלישה שלנו.
50. אין מה לעשות, זו חוויה ממכרת.
מי שעשה את זה פעם אחת, ירצה לעשות את זה שוב ושוב.
זה לא פשוט, אבל אפשרי.
הנה למשל הבחור הזה שיושב פה בפאב עם מבט עצוב בעיניים.
הוא נראה לי ממש מתאים.
לא נראה לי שהוא יצליח להתנגד.
אני כבר מתחיל לדמיין איך תהיה ההרגשה ליפול מהגג בתוך הגוף שלו.
51. אין לי מושג מה קרה לנו. איך הגענו לכאן.
כבר שעות שאנחנו נאבקים לפלס דרך בסבך הזה,
להתחמק מהטפילים הענקיים ששורצים פה.
ניסינו ללא הצלחה ליצור קשר עם יעל,
להודיע לנו שאנחנו כאן, שתחלץ אותנו;
אני לא יודע איך, אבל אנחנו מוכרחים להספיק להזהיר אותה לפני שתלך להתרחץ.
לפני שתשתמש בשמפו נגד כינים.
52. כשהילד שלך מספר שהוא חלם הלילה שהוא רואה את המספר 3, אין בזה שום דבר מלחיץ.
אלא אם כן בלילה הקודם הוא חלם על 4, ובלילה שלפניו על 5.
53. הוא נכנס הביתה בפנים עגומים, מוביל אחריו את הכלב.
"נו?" היא שאלה במתח. "מה אמר הווטרינר?"
"הווטרינר בדק אותו היטב, ואמר שהוא כלב בריא ונורמלי לכל דבר", אמר.
"וזהו?" שאלה בחשש. "הוא לא זיהה שום דבר חריג?"
"לא", אמר בקול שבור. "אין שום סימן לכך שהוא היה פעם ילד".
54. החברות שלי לא מוכנות לתת לי לשחק איתן בבובות שלהן.
הן צורחות באימה כל פעם שאני מתקרבת אליהן.
אין לי מושג למה.
אבל אני יכולה להבין למה החברות שלי נלחצות מזה.
55. הם נכנסו לסלון ביתם המפואר.
"טוב לחזור הביתה אחרי חופשה", הוא אמר. "תבדקי אם לא פרצו לפה גנבים כשלא היינו".
היא מיהרה לספור את פסלוני הכסף שעמדו על המדף.
"לא", אמרה באכזבה מסוימת. "עדיין יש פה רק חמישה".
56. הוא כיבה את הרדיו כשהיא נכנסה לדירה.
"קרה משהו?" היא שאלה.
"תודה לאל שחזרת בשלום", אמר. "מצאו גופה של אישה ליד הפארק. לא זיהו אותה עדיין, כי כל העור שלה הופשט ממנה. זה נורא. למה שמישהו יעשה דבר כזה?"
"אין לי מושג", היא אמרה בחיוך קל. "מעניין באמת מי היא היתה".
57. "הוא ישן עמוק מתחת לעיר, כבר אלפי שנים", הוא אמר. "הוא ניזון מפחד, משנאה, מכאב. ואנחנו דאגנו שהוא יקבל את מבוקשו. כל עוד היו מספיק תושבים בעיר שסיפקו לו את התחושות הללו, הוא המשיך לישון. אבל ברגע שמספרם התמעט מדי..."
ראש הממשלה עצר לרגע ונאנח.
"אמרתי לכם", אמר. " אמרתי לכם שאם נחסל אותם יבוא במקומם מישהו גרוע יותר".
58. אבא שלי אף פעם לא אמר לי שהוא אוהב אותי.
אף פעם לא חיבק אותי, לא נישק אותי, לא חייך אלי.
גדלתי בתחושה שהוא אדיש כלפי. אולי אפילו שונא אותי.
רק כאשר חזרתי באותו ערב הביתה,
ומצאתי את מה שנשאר ממנו, מאמא, משאר המשפחה,
מכל מה שהיה יקר לו אי פעם -
הבנתי שהוא בעצם הציל את חיי.
59. השוטר הביט בתדהמה בילדה.
"בת כמה את?" שאל.
"עשר", אמרה.
"וההורים שלך גידלו אותך במרתף נעול מאז שנולדת?!"
היא הנהנה.
"ומעולם לא יצאת החוצה? לא פגשת אף אחד חוץ מהם?"
"הם אף פעם לא נתנו לי לצאת", אמרה. "רק היום הצלחתי בפעם הראשונה לברוח".
"את הבת היחידה שלהם?" שאל.
"לא", אמרה. "יש לי אח גדול".
"אה", הנהן השוטר בהבנה. הוא פנה אל השוטרים שלצדו.
"קחו אותה להשמדה", אמר. "ועִצרו את ההורים על הפרת החוק של ילד אחד למשפחה".
60. אומרים שזה כמו הפסקות חשמל.
אף אחד לא יודע מתי והיכן זה יקרה, או כמה זמן זה יימשך.
אף אחד גם לא יודע למה זה קורה בזמן האחרון.
זה קרה פעם ברחוב בו הלכתי.
למזלי, הספקתי לתפוס בגדר בטיחות, ולאחוז בה בחוזקה עד שזה נגמר, כעבור כחמש שניות.
לשאר האנשים ברחוב לא היה מזל כזה.
עצמתי את העיניים, אבל שמעתי אותם צורחים כל הדרך למטה,
כשכוח המשיכה חזר לפעול.
61. מנהל המלון הסתכל עלי בצורה מוזרה כשיצאתי בבוקר מהחדר.
"נו, איך עבר עליך הלילה בחדר 420?" שאל.
"מצוין", אמרתי בחיוך. "מזמן לא ישנתי טוב כל כך".
"כן, זה מה שכל מי שישן בחדר הזה אומר", מלמל.
"ולמה זה כל כך מפתיע אותך?" שאלתי.
"זה היה מפתיע גם אותך", הוא אמר, "אם היית שומע את הצרחות שלך כל הלילה".
62. האיש שמולה נראה שרוי במצוקה.
הוא הזיע, פניו היו אדומים, והוא לא הפסיק להתגרד.
"אתה בסדר?" שאלה בחשש.
"לא", הוא סינן, מתגרד ביתר עוז. "זה חם... מחניק... מגרד... אני לא יכול לסבול את זה יותר..."
ולנגד עיניה התפורר כל בשרו מעליו, משאיר מאחוריו רק שלד חשוף.
היא צרחה.
"אל תצעקי", הוא אמר. "עכשיו זה הרבה יותר טוב!"
63. זה היה קל באופן מאכזב.
צפיתי בהם זמן רב. אספתי עליהם מידע.
הם נראו כל כך קשוחים וחזקים.
הגעתי הנה במיוחד כדי להתמודד מולם. חשבתי שסוף סוף מצאתי אתגר רציני.
אבל כבר קרעתי לגזרים יותר מ-50% מהם,
ואף אחד מהם אפילו לא ניסה להילחם!
כל מה שהם עשו זה לצרוח בפחדנות:
"אני לא באמת גיבור-על! אני רק שחקן!"
64. הראיתי לבת שלי את הבובה הגדולה והחדשה שקניתי בשבילה.
היא התלוננה שהפרצוף של הבובה מכוער.
אמרתי לה שבעיני הבובה יפה מאד, אבל היא המשיכה לבכות ולהתעקש שהפרצוף שלה מכוער.
בסוף אמרתי לה שאין ברירה,
שזה יותר טוב ממה שיש לה כרגע, ושבינתיים תסתפק בזה,
עד שנמצא את הראש המקורי שלה.
65. כאשר אתה שומע קול צפירה, כמו ביום הזיכרון לשואה או לחללי צה"ל, אמר לי אבי ז"ל,
תסתכל סביבך לראות אם כולם עומדים.
או לפחות מישהו אחד.
אם כן, אתה יכול להיות רגוע.
אבל יום אחד, תהיה אתה היחיד ששומע את הקול הזה.
אז תתחיל לדאוג.
66. החוקר נכנס לחדר בפנים חיוורים.
"דיברת עם החשוד?" שאל אותו המפקד.
"דיברתי", אמר החוקר.
"ומה הוא אמר? הוא הסביר מה המניע שלו לכל הרציחות ההמוניות הללו?"
"כן", אמר החוקר. "הוא אמר שהוא עושה את זה בשביל הכיף, ושהוא לא רואה שום בעיה בלהרוג אנשים לא אמיתיים".
"לא אמיתיים?" תמה המפקד. "למה הוא מתכוון?"
"רציתי לשאול אותו", אמר החוקר. "אבל אז הוא צבט את עצמו בזרוע ונעלם".
67. "למה את בוכה, חמודה?" הוא שאל.
"עקצה אותי דבורה", יבבה הילדה.
האב בחן את ידה של בתו. נפיחות אדומה נראתה עליה. על האדמה לצדה ראה דבורה גוססת.
"אוי, אני כל כך מצטער, חמודה", אמר בעצב.
הוא שלף את אקדחו.
"אבל אני לא יכול להניח לך להשתנות".
68. אני אוהבת להשתזף בשמש על חוף הים,
ללכת להתפלל בבית הכנסת,
לאכול, לשתות ולבלות בחברת הרבה אנשים.
לא רק שזה כיף,
בזכות זה גם אף אחד לא חושד באחותי התאומה.
69. "אבא!" קראה בשמחה. "למה לא באת לראות אותי כל השבוע?!"
"אני מצטער, חמודה", מלמל. "מכשיר הווידאו התקלקל, והייתי חייב למצוא מישהו שיכול לתקן מכשיר ישן כזה, שעובד על קלטות..."
"זה לא בסדר", אמרה בזעף ילדותי. "התגעגעתי אליך".
היא השיטה את ידה הקטנה לעברו.
דמעות עלו בעיניו.
"גם אני התגעגעתי אליך, חמודה", מלמל.
הוא הושיט את אצבעו בחזרה, ונגע במסך.
70. "הרבה תלמידות חדשות הגיעו היום לבית הספר שלנו", אמרתי.
"מאיפה הן?" שאל אבא.
"הן אמרו שהן ממקום בשם חוות פארבר", אמרתי. "בטח היה להן מה זה כיף לגדול בחווה, עם הפרות והסוסים!"
אבי גיחך.
"אין לך מה לקנא בהן", אמר. "הדבר היחיד שמגדלים בחוות פארבר זה תולעים ניסיוניות".
71. הגעתי בזמן לנקודת המפגש.
חיכיתי וחיכיתי, והוא לא הגיע.
כבר ממש דאגתי. לא הבנתי מה יכול היה לקרות לו.
הרי הוא יצא ממש אחרי.
רק כעבור חצי שעה הוא הגיע סוף סוף.
הוא היה חיוור ומבולבל, ולא זכר מה קרה לו בדרך.
עד היום אין לי מושג מה קרה שם,
אבל זו היתה הפעם האחרונה שצנחתי צניחה חופשית.
72. אני שונאת ג'וקים.
הם יצורים מגעילים. פשוט דוחים.
יש פה שלושה שלא מרפים ממני.
הם הולכים אחרי לכל מקום, ואני לא מצליחה להיפטר מהם.
כל מה שאני יכולה לעשות זה להתפלל שהם יעזבו אותי כבר,
ולדמיין איך אמעך אותם בהנאה מרובה,
ברגע שאחזור להיות בת אדם.
73. "אני רוצה להיות הכי חזק בעולם!" קראתי.
"אני רוצה להיות הכי יפה בעולם!" היא קראה.
"אני רוצה להיות הכי חכם בעולם!" הוא קרא.
"נעשה!" הרעים הג'יני. "משאלותיכם התגשמו!"
והוא נעלם בקול צחוק מהדהד.
הבטנו אחד בשני בפליאה. לא הבחנתי בשום הבדל.
"אתם מרגישים משהו שונה?" שאלתי.
"לא", הוא אמר. "אבל שמתם לב שנהיה פתאום ממש שקט בחוץ?"
74. האגדות מקשרות בין ערפדים לחיי אלמוות.
הן מספרות שנשיכתו של ערפד יכולה להעניק לאדם נעורי נצח, למנוע ממנו להזדקן.
האגדות מחטיאות את האמת.
יש אנשים בעולם שחיים במשך מאות או אלפי שנים, בלי להזדקן ולמות.
אבל זה לא בגלל שהם ננשכו על ידי ערפדים.
זה בגלל שהם בין היחידים שלא.
75. הבחור הצעיר ישב על הכיסא מולנו, בוהה בנו במבט מבועת.
"עשר שנים", ייבב. "עשר שנים בכלא הנורא הזה... לבד, בחושך, בקור, ברעב... רחמים, אני מתחנן לפניכם, אני אעשה הכל, רק אל תחזירו אותי לשם!"
הבטתי לעבר האיש שלצדי.
"הוא אומר שהוא סבל במשך עשר שנים", אמרתי. "כמה זמן באמת עבר?"
"לא יותר מ-3 שניות", אמר בהתפעלות, מביט בשעונו. "זה הצליח! עם טכניקת ההיפנוזה החדשה, לא נזדקק יותר לבתי כלא אמיתיים!"
76. "המוח נוטה להדחיק חוויות מפחידות במיוחד", אמרתי. "למחוק אותן מהזיכרון, לדחוף אותן לתוך התת-מודע, משם הן צצות רק בחלומות בלהה ובדמיון הפרוע. כך פועל המוח כדי לשמור על השפיות, לעצב תמונת עולם מסודרת ונעימה שאין בה יצורי זוועות. האם יש תקופה כלשהי בחיים שלך שאת לא זוכרת ממנה כלום?"
"לא חושבת", היא אמרה. "אתה מתכוון, חוץ משלוש השנים הראשונות?"
77. מרגש לראות אנשים בבית הכנסת בוכים במהלך התפילה.
וזו אפילו לא תפילת יום כיפור. סתם תפילת ערבית של יום חול.
כנראה הם ממש צדיקים.
אבל למה כולם מעיפים לעברי מבטים כל הזמן?
78. "היתה לי כזו חוויה משונה", אמרה. "הרגשתי שאני מרחפת לעולם אחר, עולם שיש בו אור בוהק, וצבעים, ותענוג, ושמחה... זה נראה כל כך אמיתי, כמו סוג של התגלות... ואז חזרתי לפה".
"זו תופעה ידועה", אמרתי לה. "מצטער לאכזב אותך, אבל אלה לא יותר מהזיות שנובעות ממשאלות לב".
"כן, אני יודעת", נאנחה. "חבל. היה נחמד להאמין שקיים משהו מלבד חשיכה נצחית".
79. "מר פוקס", אמר השופט. "לפי הראיות שלפני השתכנעתי בבירור שאתה ולא אחר הוא זה שרצחת את הנערה בפארק ביום שלישי. לפיכך אני דן אותך לעשר שנות מאסר".
הקהל בבית המשפט הריע בהסכמה.
"מה!" צעק הנאשם. "זה לא הוגן!"
"בעיר הזו יש חוק, ואף אחד לא מעל החוק", אמר השופט בקור. "יראו כולם שזה עונשו של כל מי שרוצח שלא בתורו".
80. לפני שנה, היה לי חלום.
חלמתי על דמות מוזרה, ששאלה אותי:
"מה היית מעדיף להיות - אדם או מפלצת?"
כמובן שעניתי אדם.
זה היה נראה לי מובן מאליו.
אבל לפעמים אני שואל את עצמי
אם היית עונה אותו דבר,
אילו ידעתי ש-80% מהאנושות יבחרו אחרת.
81. "משהו דפוק באלגוריתם של פייסבוק", אמר תוך כדי נהיגה. "בלי שום סיבה הגיונית, הוא מראה לי כבר כמה ימים פרסומות לכיסאות גלגלי - "
82. בבריכה הציבורית תמיד יש הרבה בלגן.
אנשים וילדים שוחים, קופצים ומשפריצים בכל מקום.
אני רוצה לשחות בה פעם אחת לגמרי לבד,
כשאין שם אף אחד,
ולבדוק אם גם אז ארגיש יד קרה תופסת לי את הרגל.
83. כאשר הם גילו אותנו, סיכמנו בינינו לא למשוך תשומת לב.
לא לעורר חשד.
להתנהג בצורה טבעית לגמרי.
לתת להם לפתוח את הברזים, למלא את הבריכות, לשווק את הבקבוקים.
ואז, כשנגיע לכל מקום,
נלמד אותם מה פשר הביטוי מים חיים.
84. "איזה יופי שהגעת לכאן", אמרה. "כבר חשבתי שאף אחד לא יבוא עוד".
"באמת?" שאל. "אין הרבה אנשים שמגיעים לפה?"
"אתה הרביעי" אמרה.
"הרביעי? הרביעי ממתי, מתחילת החודש? השנה?"
היא הנידה בראשה.
"הרביעי בכלל??" הוא היה המום.
"הדרישות גבוהות מאד", היא חייכה בעצב.
"וכל השאר... מה איתם?"
"כל השאר מגיעים... למקום האחר", אמרה. "ברוך הבא לגן עדן".
85. נמאס לי מהעולם הזה.
הוא כל כך מעצבן וגרוע.
הלוואי שיכולתי להשמיד אותו לחלוטין ולברוא אותו מחדש.
אבל כמובן שזה בלתי אפשרי.
כבר עשיתי את זה 10 פעמים היום.
86. בעקבות האסונות האחרונים לאורך מספר חופים ברחבי העולם, בהם נבלעו מאות שוחים בין גלי הים לבלי שוב, פרסמו הרשויות הוראות בטיחות מחמירות לרוחצים:
"אל תגידו לי זה לא יקרה", נאמר שם. "היו ערניים, וצאו מהמים מיד בסימן הראשון לכך שעורכם מתחיל להצמיח קשקשים".
87. "המיסטיקנים שלנו עשו טעות", הוא לחש באימה. "הם פתחו שער לגיהינום... ישויות שטניות בלתי-נראות החלו לזרום החוצה, מביאות במגען מגיפות ומוות לכל הנקרה בדרכן... מה עלינו לעשות?"
האיש שלפניו ינק במהורהר מהסיגריה שלו.
"אסור בשום אופן שהאמת תתפרסם", אמר לבסוף. "אנחנו צריכים סיפור כיסוי, משהו שהעולם יוכל להאמין בו, עד שנשתלט על הבעיה".
הוא חייך בקדרות.
"מזל שיש לנו כור גרעיני שם בצ'רנוביל", אמר.
88. "ראית אולי את הבת שלי?" הוא שאל.
"לא", היא אמרה. "גם הבת שלי לא בבית. אולי הן הלכו יחד לשחק".
"הילדים של היום", הוא רטן. "אני לא אבין את השגעונות שלהם. אם תראי אותה, תשלחי אותה בבקשה הביתה. זו הפעם האחרונה שהיא משאירה את החדר שלה מלא בסליים!"
89. קשה להיות הצעירה היחידה בכפר מלא זקנים.
במקום לבלות וליהנות, אני חייבת לטפל בכולם, לדאוג לצרכים שלהם.
אבל אין לי ברירה.
בלעדי הם לא ישרדו זמן רב.
אני רק מתפללת שיגיעו לפה עוד צעירים בקרוב.
אחרת לא יהיה לי ממי לשאוב עוד שנות חיים.
90. "לפי התאוריה שלי, יש אנשים שלא זקוקים למזון", הוא אמר.
"הם השלב הבא באבולוציה, בעלי כוחות על-אנושיים רדומים שרק מחכים להתפרץ.
ככל הנראה הם נדירים מאד; אולי אחד מ-1000. אולי פחות.
עד כה לא מצאתי אף אחד כזה.
אבל מי יודע?" - אמר, מניח את ידו על דלת המרתף,
"אולי אתה, נבחן מספר 127, תספק לי את ההוכחה".
101. "קדימה, אתה חייב לעשות את זה", הם האיצו בו. "כולנו כבר עשינו, חלק מאיתנו יותר מפעם אחת. זו חוויה מטורפת".
הוא בלע את רוקו בעצבנות.
"טוב, בסדר", הוא אמר. "אבל אתם בטוחים שתצליחו להחיות אותי אחר כך, נכון?"