מיסטריום

בשנה שעברה נחשפתי לסדרת האנימה "המלנכוליה של הרוהי סוזומיה", ונלכדתי בקסמה. בעקבות זאת התחלתי להעלות לפייסבוק פוסטים תחת התגית #סוזומיהדות, שמציגים את הרעיונות התאולוגיים והפילוסופיים שמצאתי בסדרה. אני מביא אותם כאן לפי סדר פרסומם, למרות שאולי מתבקש היה להתחיל בהסבר בסיסי יותר על הסדרה והדמויות, אבל אני סומך על הקוראים שיצליחו להבין את המהלך.

1.

בעולם של סדרות האנימה היפניות, יש שתי דמויות שמהוות תמונת מראה זו של זו. ריקה טאקאנאשי היא תלמידת תיכון תמהונית המשוכנעת שיש לה כוחות קסם מופלאים, המאפשרים לה לשנות את המציאות, בעוד שבפועל היא פשוט חיה בדמיונות. הָרוּהִי סוּזוּמִיָה, לעומת זאת, היא תלמידת תיכון משועממת שבטוחה שהיא סתם אחת מבין מיליארדי אנשים בעולם, בעוד שבפועל המחשבות והרצונות שלה יכולים לשנות את המציאות כולה, ואף להחריב את העולם ולברוא אותו מחדש.

שתי הדמויות הללו אינן קשורות ישירות זו לזו (הן מופיעות בסדרות שונות), אבל הן מבטאות מסר מעניין. לפעמים הכוח האמיתי נובע דווקא מהלא-מודע, ממה שלא חושבים עליו ולא מתכוונים לעשות. החלק הלא-מודע בנפש האדם גדול ורחב בהרבה מהחלק המודע, שהוא רק קצה הקרחון שצף מעל פני השטח של ההכרה. ככל שמעמיקים בו, מתנתק הלא-מודע מהזהות האישית, ומתחבר ללא-מודע הקולקטיבי של האנושות כולה, בו נמצא מאגר של דימויים, סמלים וישויות שונות. בקבלה מדברים על הדרגות השונות שבנפש - נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה - שכל אחת מהן עליונה יותר מהקודמות, עד שב"יחידה" מתאחדות כל הנשמות יחד, כמו שורש אחד ממנו מתפצלים ענפים רבים של נפשות פרטיות.

אין ספק שכוחו של הלא-מודע גדול בהרבה מזה של המודע. הוא מסוגל ליצור כהרף עין עולמות שלמים ומוחשיים, שהאדם אינו מסוגל אפילו להעלות בדעתו באופן מודע. זה הרי מה שקורה כל לילה כשאנו חולמים. ממילא, כאשר מנסים לעשות משהו באופן מודע, רותמים לכך את החלק החלש יותר שבנפש, בעוד שכאשר עושים אותו באופן לא-מודע, מופנית כלפיו העוצמה האדירה של אותם חלקי נפש נסתרים.

קוסמים ומכשפים מנסים לשנות את המציאות בכוח, באופן מודע ומכוון. יתכן שלפעמים הם מצליחים בכך, אבל ברוב המקרים זה לא עובד. התורה אוסרת על ניסיונות כאלה. במקום זאת, היא מדריכה אותנו להתמקד בנפש שלנו, בחיבור שלנו לה', בחיזוק האמונה והביטחון ובטיהור המחשבה. דווקא הדברים הללו יובילו לשינוי אמיתי במציאות.

לפעמים צריך להתעקש, אבל לפעמים צריך לדעת להרפות ולהסיח את הדעת. המשיח לא בא מתוך ניסיונות לדחוק את הקץ במכוון, אלא דווקא מתוך היסח הדעת. לפעמים כשלא מתכוונים, מצליחים יותר.

2.

יום אחד קם אדם בבוקר ומגלה שאלוהים נעלם.

אלוהים איננו. הוא לא נמצא בשום מקום, והעולם קר, חשוך ומשמים.

גרוע מזה, אף אחד לא מכיר את אלוהים, לא שמע עליו ולא יודע מיהו, מלבד אותו אדם.

רק הוא זוכר איך היה נראה העולם קודם, ועד כמה הוא חסר עכשיו.

ואז, אחרי שכמעט התייאש, הוא פוגש מישהו שזוכר את אלוהים.

בעזרתו הוא מוצא את אלוהים מחדש. אבל אלוהים נראה שונה מכפי שהיה.

הוא קודר וזועף, ומתייחס בניכור לאותו מאמין שלו.

אבל בהדרגה, מצליח המאמין לעורר את אלוהים ולגרום לו לחזור לממשלתו הקודמת,

להחזיר את העולם לקדמותו, על הטוב והרע שבו.

הזכרתי פה כמה פעמים בשבועות האחרונים את הרוהי סוזומיה, הנערה העומדת במרכז סדרת האנימה היפנית הקרויה על שמה.

הרוהי היא למעשה אלוהים. היא בראה את העולם ורצונותיה הם המניעים אותו ומחוללים את המציאות, אבל אין לה מושג לגבי זה. היא חושבת שהיא סתם נערה רגילה ומשועממת, ונוהגת להתעמר בחברים שלה ולהתייחס אליהם כאל יצורים שנועדו לשעשע אותה, אם כי בתוכה אכפת לה מהם.

החברים שלה יודעים את האמת, אבל אסור להם לגלות לה אותה, אחרת מי יודע מה היא תעשה. הם משתדלים בעיקר להפוך את חייה למעניינים, כי אם היא תשתעמם היא עלולה להחריב את העולם ולברוא אחר במקומו.

אתמול סיימתי לראות את הסרט שנוצר כהמשך לסדרה, "היעלמותה של הרוהי סוזומיה" (באורך המזעזע של כמעט שלוש שעות).

התיאור בתחילת הפוסט הוא מה שקורה בסרט. הרוהי נעלמת, וקיון, החבר שלה שרוב הסדרה היא מנקודת מבטו, הוא היחיד שזוכר אותה בכלל.

בלי הרוהי, העולם הופך לקר ומשעמם, ללא כל ההרפתקאות המטורפות שאליהן היא נוהגת לגרור את חבריה.

קיון חייב לבחור, האם הוא מעדיף את העולם הרגיל, ההגיוני והנורמלי, שבו חייו מתנהלים במסלול קבוע ומסודר - או את העולם הרועש, המטורף וההרפתקני שהרוהי יוצרת סביבה.

לא ניכנס לפרטים, למקרה שמישהו יראה את הסרט אי פעם, אבל מבחינתי הוא היה חוויה אמונית משמעותית וחזקה. רק אומר, שהסצנה בה עולה חיוך על פניה של הרוהי, כאשר היא מתחילה לחזור לעצמה, למי שהיא באמת - היתה עבורי המחשה חזקה של "יאר ה' פניו אליך".

רק מי שמכיר את אלוהים, יודע מה משמעות החיים איתו, ומה משמעותם בלעדיו.

3.

הרבה אנשים כועסים לפעמים על אלוהים. אבל מה קורה כשמישהו מרים עליו יד?

כתבתי פה כבר כמה פעמים על הרוהי סוזומיה, אותה נערת תיכון שאינה מודעת לכך שהיא למעשה זו שבראה את העולם ורצונותיה הם המעצבים את המציאות (לפחות לפי אחת התאוריות לגביה).

האמת היא שהרעיון של אלוהים בלתי מודע לעצמו מעניין מבחינה תאולוגית, משום שהוא נותן מענה לשני הקשיים הגדולים של התאיזם והאתאיזם כאחד: האתאיסטים מתקשים להסביר את התכנון והמורכבות שביקום, ואילו התאיסטים מתקשים להסביר את הרוע והאקראיות שבו. האפשרות לפיה אלוהים ברא את העולם באופן בלתי מודע מסבירה את שני הצדדים - העולם מתוכנן כי הוא אכן נוצר בידי תבונה, אבל הוא לא מושלם ויש בו רוע ואקראיות משום שאותה תבונה לא מודעת לכך.

בכל אופן, מבחינה מנטלית הרוהי נמצאת במצב מעניין: מצד אחד היא רוצה שיהיו בעולם דברים על-טבעיים כמו חייזרים, נוסעים בזמן וכדומה, והרצון שלה גורם לכך שהם אכן יתקיימו; אבל מצד שני הפסיכולוגיה שלה היא אנושית רגילה, והצד הרציונלי שבה משוכנע שדברים כאלה אינם אפשריים, ולכן העולם ממשיך להתנהל באופן טבעי בלי אירועים על-טבעיים נראים לעין. זהו למעשה המלכוד שכל התודעות האנושיות כלואות בו: יש דברים שהפסיכולוגיה שלנו פשוט כופה עלינו להאמין בהם, ולכן המציאות, המעוצבת על ידי האמונות המוכרחות שלנו, נראית בהתאם.

אבל כל זה התחיל להתערער כאשר הרוהי החליטה שהיא רוצה להפיק סרט בדיוני בהשתתפות חברי המועדון שבראשותה. ככל שצילומי הסרט התקדמו, החלה הרוהי לערבב בין המציאות הבדיונית של הסרט למציאות הרגילה, וכתוצאה מכך החלו להתרחש תופעות על-טבעיות במציאות הרגילה. זהו הרי הרעיון של סרט טוב: לגרום לצופים להאמין בו. החברים היו צריכים להתאמץ כדי לגרום להרוהי להאמין שהסרט הוא רק סרט ושלא קרה שום דבר על-טבעי, אחרת המציאות עצמה היתה הופכת להיות פנטסטית בגלוי.

אבל משבר נוסף כמעט פרץ. הרוהי בחרה את חברת המועדון מיקורו לכוכבת הראשית של הסרט, ולאורך הצילומים התעללה בה בשיטתיות, דוחפת אותה לסצנות מסוכנות ומשפילות יותר ויותר. בסופו של דבר, קיון, הדמות המרכזית בסדרה, לא יכול היה לעמוד בכך יותר, התפרץ על הרוהי וצעק עליה שהיא לא יכולה להתייחס למיקורו כאל צעצוע שלה. הרוהי, כיאה לאלוהים צעיר ושחצן, צרחה בחזרה שמיקורו היא כן הצעצוע שלה כי כך היא החליטה, ושכולם חייבים לציית לה בלי ויכוחים. זה כבר כל כך הרתיח את קיון שהוא הרים את אגרופו כדי להכות אותה - ואלמלא אחזו בידו חברי המועדון האחרים, זה היה עלול להיגמר בכך שהעולם היה נחרב באותו רגע. אפילו כך, הרוהי היתה מזועזעת כל כך מהתפרצותו של מי שראתה כחבר הנאמן ביותר שלה, עד שנדרשו מאמצים כדי להרגיע את רוחה ולמנוע אירועים קטסטרופליים למיניהם. אולי בסופו של דבר זה היה שיעור טוב בשבילה.

כי זה ההבדל בין אלוהים אמיתי לאלוהים קריקטורי - רק לראשון אתה יכול באמת להתמסר בכל לבבך ובכל נפשך. בשביל להיות אלוהים, לא מספיק להיות חזק, צריך גם להיות טוב וצודק. לכן כאשר אברהם ומשה ניגשים בתפילה לבטל את גזרותיו של ה', הם עושים זאת מתוך הכנעה וענווה ולאחר קבלת רשות, ולא מתוך הרמת אגרוף נזעמת. מי שחושב שהוא יכול באמת להתווכח עם ה', כנראה מאמין מראש בקריקטורה.

4.

אני ממשיך לחפור לכם על התאולוגיה של הרוהי סוזומיה, ואם אתמול דיברנו על התקוממות האדם כנגד אלוהים, מן הראוי להשלים את התמונה באמצעות הזווית השניה - אהבת ה'.

היחסים בין הרוהי, המסמלת את אלוהים, ובין קיון, המסמל את עם ישראל (או האדם בכלל) מורכבים ומרתקים. לא מזמן כתבתי על כך שהדימוי של אהבה רומנטית בין ה' לעם ישראל כבר אינו יכול לשמש אותנו היום, אחרי כל מה שעברנו. אנו זקוקים לדימוי אחר. ואולי כאן נמצא כיוון כזה.

קיון מוצא את עצמו נמשך להרוהי מהרגע שראה אותה לראשונה, אבל זו אינה משיכה רומנטית או גופנית אלא משהו אחר, עניין מיוחד שהיא מעוררת בו ורצון לתקשר איתה. מהר מאד הוא מוצא את עצמו נגרר אחריה לסדרת הרפתקאות מופרעות שהיא יוזמת, וכמו יהודי טוב, הוא מתלונן ומקטר בלי הרף - אבל ממשיך ללכת אחריה באש ובמים ולציית להוראותיה, בלי להבין בעצמו למה. זהו סוג של "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", נכונות להתמסרות ולהקרבה למרות הקשיים. אפילו כאשר מוצבת בפניו הבחירה בין עולם רגיל ונורמלי לעולם המופרע של הרוהי, הוא מתמלא בזעם על כך שבכלל שואלים אותו שאלה שהתשובה אליה כה מובנת מאליה. האם זו אהבה? אפשר לקרוא לזה כך, אבל זו בהחלט לא אהבה רגילה של איש לאישה, אלא משהו קרוב יותר לאהבת האל.

הרוהי, מבחינתה, ככל הנראה אפילו לא מבינה מושגים כמו אהבה רומנטית או משיכה. הקיום שלה מוקדש לחיפוש אחר דברים מעניינים, כמו חייזרים או נוסעים בזמן, וכל בחור שאינו עונה להגדרה הזו הוא בזבוז זמן (חיזר הקב"ה אחר כל האומות ולא מצא מי שירצה לקבל את התורה). למרות זאת, גם היא מפתחת סוג של חיבור רגשי לקיון. חלק מזה נראה כמו רכושנות - היא מתמלאת בקנאה כשהיא רואה אותו מפגין חיבה כלפי מיקורו (כי ה' אלוקיך אל קנא), אבל גם אכפת לה מאד ממנו, כפי שנראה כאשר הוא נפגע ומאבד את ההכרה, והיא לא זזה מצדו בבית החולים יום ולילה (שכינה למראשותיו של חולה). הוא האיש היחיד שהיא מקשיבה לו לפעמים; אולי מפני שהוא גם האיש היחיד שמעז להתווכח איתה (כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל). קיון הוא למעשה החיבור שלה לעולם האנושי, אותו נטשה כביכול מאחוריה. ולכן הוא חשוב לה כל כך (למעשה ידיך תכסוף). האם זו אהבה? אם כן, גם זו לא אהבה רגילה של נערה לבחור, אלא משהו דומה יותר לאלוהים המחפש את האדם. עכשיו מובן גם למה ההתפרצות שלו נגדה זעזעה אותה כל כך.

רגעים של מתח מופיעים מדי פעם בין השניים, אבל רק פעם אחת חלקו השניים רגע רומנטי של ממש. כאשר העולם היה כמעט אבוד, כאשר השעמום והתסכול של הרוהי כבר החלו ליצור עולם חדש שבו נמצאים רק היא וקיון (אניחה לי ואשמידם ואעשה אותך לגוי גדול) - הצליח קיון להחזיר אותם לעולם הרגיל בכך שנישק אותה (ישקני מנשיקות פיהו). רגע אחד של אהבה רומנטית לכאורה - אבל גם זה לא. קיון לא עשה זאת עבורו או עבורה אלא כדי להציל את העולם (לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה). הרוהי למעשה ויתרה על חלומה, על כל שאיפותיה לעולם חדש ומעניין, בשביל אותו רגע אחד, אותה נשיקה בחלום. וכמה נוגעת ללב היא הסצנה למחרת, כאשר היא אוספת את שערה בקוקו כדי למצוא חן בעיני קיון (כפי שאמר לה) - אבל זה לא מתקדם יותר לשום מקום, ולא יהיה עוד רגע רומנטי כזה ביניהם. דודי חמק עבר. הדוד והרעיה לא מצליחים להיפגש באהבה מלאה.

ואנחנו עדיין מחכים.

5.

תַּפְסִיק, לֹא מַתְאִים לְךָ לְשַׁקֵּר.

הַבֵּט לְתוֹךְ עֵינַי

וּבוֹא נְדַבֵּר עַל מַה שֶׁיִּהְיֶה.

אֲנִי מוּכָנָה -

אֲפִלּוּ לְעָתִיד קוֹדֵר

אֶהְיֶה חֲזָקָה, וְאוּלַי אַתָּה

תּוּכַל אַף לְשַׁנּוֹת אֶת הַגּוֹרָל.

לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי רוֹצָה שֶׁמִּשְׁאַלְתִּי תִּתְגַּשֵּׁם,

אֱלֹהִים יוֹדֵעַ הַכֹּל...

אַתָּה כָּאן וַאֲנִי כָּאן -

כָּל הָאֲחֵרִים נֶעֶלְמוּ.

כְּשֶׁאָנוּ מְצַיְּרִים אֶת הַיֹּפִי

שֶׁל חֲלוֹמֵנוּ הַחוֹלֵף

אָנוּ מַעֲבִירִים אֶצְבָּעוֹת עַל הַצַּלָּקוֹת שֶׁלָּנוּ.

לָכֵן אֵלֵךְ בְּעִקְבוֹתֶיךָ

לֹא מְשַׁנֶּה הֵיכָן אָתָּה

בְּחֶשְׁכַת הָעוֹלָם הַקּוֹדֵר הַזֶּה

אַתָּה תִּזְרַח,

וְתִבְקַע אֶת גְּבוּלוֹת הֶעָתִיד.

לְבַל תִּשָּׁבֵר רוּחֲךָ

בְּשֶׁל חֻלְשָׁתְךָ,

תְּאַחֵד דַּרְכְּךָ עִם דַּרְכִּי.

אֱלֹהִים יְבָרֵךְ אֶת שְׁנֵינוּ...

- הרוהי לקיון, מתוך השיר "אלוהים יודע"

* * *

והמילים עולות בראשי בזמן תפילת מוסף, מלאות אהבה וכמיהה, והדמעות עולת בעיניים:

מִזְבֵּחַ חָדָשׁ בְּצִיּון תָּכִין,

וְעולַת ראשׁ חודֶשׁ נַעֲלֶה עָלָיו,

וּשעִירֵי עִזִּים נַעֲשה בְרָצון.

וּבַעֲבודַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִשמַח כֻּלָּנוּ,

וּבְשִׁירֵי דָּוִד עַבְדֶּךָ הַנִּשְׁמָעִים בְּעִירֶךָ,

הָאֲמוּרִים לִפְנֵי מִזְבְּחֶךָ.

אַהֲבַת עולָם תָּבִיא לָהֶם,

וּבְרִית אָבות לַבָּנִים תִּזְכּור...

6.

אחרי שדיברנו בפוסטים הקודמים על ההתקוממות נגד אלוהים מול אהבת אלוהים, מתבקש להתייחס למושא הרגשות הללו - לדמותו של אלוהים.

אם נתבקש לתאר את הרוהי סוזומיה במילה אחת, זו תהיה כנראה "אגוצנטריות". הרוהי מרגישה (ובצדק) שהעולם מסתובב סביבה. הרצונות שלה הם מה שחשוב, וכל האנשים שסביבה נועדו לשמש אותה. היא מחלקת פקודות, שבמקרים רבים הן לא מציאותיות (וזועמת כשמישהו אחר מנסה לעשות זאת), ומצפה מכולם למלא אותן בשלמות. אין לה בעיה לנצל את החברים שלה או להשתמש בסחטנות כדי לקבל מה שהיא רוצה. היא מתעלמת מחוקים, שלטי "אין כניסה" או מוסכמות חברתיות בסיסיות (כמו לא להחליף בגדים בפרהסיה), ומתקשה להשתמש במילים כמו תודה או בבקשה. יש לה דעה גבוהה מאד על עצמה; היא קפריזית, ספונטנית והיפראקטיבית, אינטליגנטית מאד, מאמינה (שוב בצדק) שהיא מסוגלת לעשות כל דבר, ומסתערת לתוך אתגרים בלי שום חשיבה או תכנון מראש, מאלתרת את דרכה תוך כדי מעשה.

עד כאן, זה נשמע בהחלט כמו קריקטורה של אלוהים כפי שרבים תופסים אותו בעקבות קריאה שטחית בתנ"ך. בעקבות זאת, אין פלא שרבים רואים בהרוהי את אחת מדמויות האנימה היותר נוראיות.

אבל יש להרוהי גם צד אחר. מפתה להתייחס לכך כאל מידת הדין ומידת הרחמים, אבל ההתאמה לא מדויקת, לכן נניח בצד את המינוח המדויק.

הרוהי נעה בין שני מצבי רוח קיצוניים, במעין מאניה-דפרסיה. במצב הראשון שלה היא אנרגטית ומלאת-מרץ, ונוטה להיות ילדותית, שתלטנית ומרגיזה. במצב השני שלה היא שקטה, עגומה ומהורהרת, מתייחסת יותר ברצינות לעולם ולאחרים, ומפגינה יותר רגישות ועומק. בדרך כלל זה מוביל לשיחות אישיות יותר עם קיון, במקום להתעמרות הרגילה שלה בו.

אחת הפעמים הבולטות הללו התרחשה אחרי שחברי להקה באו להודות להרוהי על כך שהצילה את ההופעה שלהם (היא החליפה את הסולנית שחלתה ברגע האחרון). הרוהי נבוכה כל כך מכך שמישהו מודה לה, שהיא הכריחה את קיון לבוא איתה לעמוד מולם, ולאחר מכן התקשתה לעשות סדר ברגשותיה. נראה שלראשונה היא הבינה את המשמעות של לעשות משהו בשביל אחרים, וזה חולל בה שינוי.

מקרה נוסף כזה התרחש כאשר החבורה נפשו בווילה על אי פרטי, ומצאו את עצמם במה שנראה כמו תעלומת רצח (כפי שהרוהי רצתה שיקרה). הנסיבות גרמו לה להתנהג בצורה רצינית ואחראית יותר, תוך שהיא דואגת לשלומם של חבריה. מאוחר יותר יאמר קיון שברור היה לו שלמרות רצונה של הרוהי בהרפתקה מרתקת, היא לעולם לא תרצה שמישהו ימות.

הכרנו כבר גם את המסירות שלה לקיון, עד שנשארה לישון כמה ימים ליד מיטתו בבית החולים כשהיה חסר הכרה (ואז התמלאה בזעם על שהתעורר בלי להודיע לה וראה אותה עושה זאת).

אם ניקח בחשבון את השיר שציטטתי בפוסט הקודם, הרי שהוא בכלל מבטא עולם נפשי ורגשי הרבה יותר עמוק, שמכיל כמיהה לרומנטיקה ואהבת אמת. אמנם היא שרה אותו במסגרת הופעה (כשהחליפה את הסולנית הנ"ל), ולא כביטוי אישי, אבל אין ספק שהיא שרה אותו מהלב.

זה לוקח זמן, אבל נראה שהרוהי לומדת להיות אלוהים אוהב ומטיב, ולא רק מושל ומצווה.

הרב קוק לימד שבאלוהים יש לא רק היבט של שלמות, אלא גם של השתלמות. מצד אחד הוא שלם לחלוטין, אבל מצד שני הוא הולך ומשתלם עוד בעקבות האינטראקציה שלו עם בני האדם. אולי השינויים בתיאורי דמותו של ה', בין התנ"ך, חז"ל, הראשונים, המקובלים וכדומה, מבטאים לא רק שינויים בתפיסתנו האנושית, אלא גם בהיבטים של האלוקות שמתגלים לנו ובאים לידי ביטוי. הגאולה השלמה מכונה ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, האיחוד בין ה' לכנסת ישראל, שמביא את שני הצדדים לשלמות מלאה. בימים אלה של זכר לחורבן, זה הזמן להתפלל ולהתגעגע לכך.

יברך אלוהים את שנינו.

7.

מה אם אין באמת "תוכנית אלוקית גדולה"?

אחד הסיפורים המשמעותיים בסדרה של הרוהי מתרחש סביב החלטתה להפיק סרט, כאשר היא הבמאית וחברי המועדון שלהם הם הצלם (קיון) והשחקנים. מכיוון שכל במאי בעצם משחק את אלוהים, הרוהי מאמצת למעשה את זהותה הבלתי מודעת כאלוהים - מה שיש לו השלכות עליה ועל המציאות.

קיון מזועזע לגלות שהרוהי אפילו לא טורחת לכתוב תסריט או לתכנן מראש את הסרט. בביטחונה העצמי האופייני, היא מאלתרת את כל העלילה תוך כדי הצילומים. בעוד קיון מנסה לגרום לה להיצמד לתבניות מקובלות של ז'אנר ומבנה עלילה, הסרט של הרוהי קופץ מסצנה לסצנה ללא כל היגיון, עקביות או לפחות מראית עין של רציונליות, בעוד היא מתייחסת לשחקנים שלה כאל "צעצועים" ומתעמרת בהם להנאתה. (מה שמסבך עוד יותר את העניינים הוא שההשתקעות שלה בסרט מתחילה לחולל שינויים במציאות, כמו לגרום למיקורו לירות קרני לייזר מהעיניים ולחתול להתחיל לדבר, בעוד חברי המועדון מתאמצים להסתיר זאת ממנה).

הפרקים הללו ממחישים את המתח בין שאיפתו של האדם למצוא סדר, היגיון ותבניות במציאות, לבין האפשרות שאלוהים עצמו בכלל לא משחק לפי הכללים הללו. מאמיני הדתות ניסו תמיד להכניס את ההיסטוריה למסגרת של תוכנית אלוקית גדולה, ומתוך כך לפרש כל אירוע - אבל המציאות עצמה נוטה להתמרד נגד תבניות כאלה ולהפתיע כל פעם מחדש. מי אמר שבאמת לאלוהים יש תוכנית קבועה מראש? אולי הוא "מאלתר" תוך כדי, חופשי מכל חוק ותבנית מוגדרת? אולי הוא נותן לבני האדם לקבוע מה יקרה בפועל?

בסופו של דבר, הסרט של הרוהי - "הרפתקאותיה של אסאהינה-סאן" - הוא אחד הדברים המגוחכים והמצחיקים ביותר שראיתי, בעיקר בזכות ההערות של קיון ברקע ("מה אתה עושה?! אם תקרב אליה את הפרצוף שלך עוד טיפה, מישהו שלא אמור להיות בסצנה הזו יופיע ויבעט לך באחוריים!"). ובאופן מפתיע, הוא דווקא זכה להצלחה גדולה בקרב הצופים. אולי בכל זאת תבניות מסודרות ותכנון מראש הם משהו ששייך רק לבני תמותה.

8.

אלוהים בכלל לא אוהב אותנו.

לא אותי, ולא אתכם, ולא אף אחד.

זה לפחות מה שיגיד לכם אריסטו, או הרמב"ם.

ולמה לא? כי אהבה, לשיטתם, היא בסך הכל רגש, ורגש הוא עניין של התפעלות ושינוי, בעוד אלוהים אינו מתפעל ואינו משתנה משום דבר. או במושגים של זמננו, תחושת אהבה היא בסך הכל הפרשה של כמה הורמונים במוח, ולאלוהים אין הורמונים, אז אין לו אהבה. רק שכל טהור.

רגע, ומה עם כל הביטויים בתנ"ך, כמו "אהבתי אתכם, אמר ה'", או "מאהבת ה' אתכם" וכדומה? טוב, את אריסטו מן הסתם הם לא מעניינים, והרמב"ם יתרץ כדרכו שאלה תיאורים על דרך ההשאלה בלבד. כמו שאפשר לומר שהשמש "אוהבת אותנו" כי היא מעניקה לנו אור וחום, כך אפשר לומר שה' "אוהב אותנו" כי הוא משפיע עלינו חיים וטובה. אבל בכל הנוגע לרגש האהבה, ה' והשמש שווים. שניהם לא אהבו מעולם.

אם נוח לכם עם הגישה הזו,עם אלוהים שאינו אלא תוכנת מחשב קרה ויעילה - שיהיה לכם לבריאות.

אני לא מקבל את זה.

כמו ששכל הוא לא רק פעילות של נוירונים במוח, כך אהבה אינה רק תוצר של הורמונים. הנוירונים וההורמונים הם רק הביטוי החיצוני של הנפש, איך שהיא נראית למתבונן חיצוני. האהבה עצמה, כפי שהיא נחווית מבפנים, היא משהו אחר, חלק מהותי מהתודעה המהווה את היקום. ואין שום סיבה לחשוב שהיא אינה קיימת אצל אלוהים, בעיקר כשהוא עצמו מכריז עליה פעמים רבות.

אני לא הולך להחליף את הגרסה המקורית שלו, המתוארת בתנ"ך ובדברי חז"ל, בגרסה האריסטוטלית הקרה והמיובשת; להחליף אלוהים חיים בתוכנת מחשב.

אז כן, הרוהי, את יכולה להעמיד פנים כמה שאת רוצה.

אנחנו יודעים את האמת עלייך.

9.

היחסים בין הדתות השונות לאורך ההיסטוריה אופיינו לרוב במתיחות ותחרות עד כדי עויינות גלויה. נדירים הם מקרים של שיתוף פעולה הרמוני בין-דתי מתוך כבוד הדדי והנחת המחלוקות בצד. אבל האם זו מציאות אפשרית?

עד עכשיו דיברנו בפינה זו בעיקר על היחסים בין הרוהי וקיון, המסמלים את ה' ועם ישראל. מה שפחות בולט לעין הוא העובדה שחברי המועדון האחרים של הרוהי מייצגים את הדתות האחרות, מה שמאפשר לנו ללמוד על מערכת היחסים ההדדית ביניהן ובינם לבין אלוהים. המשיכו לקרוא - אין צורך בידע מוקדם כדי להבין.

קיון (ציון) מייצג כאמור את עם ישראל. הוא הנבחר של הרוהי, והיחיד שיש לה מערכת יחסים משמעותית איתו. הוא נבחר דווקא משום שהרוהי רואה בו אישיות עצמית, נכונות לעמוד על שלו ואף להתווכח איתה. החברים האחרים מכירים בחשיבותו ובתפקידו המרכזי, ומצביעים על כך שהוא היחיד שהרוהי מקשיבה לו (מדי פעם). קיון אמנם מתלונן ומקטר בלי הרף, אבל בלבו הוא מסור להרוהי, וכאשר הבחירה עומדת לפניו, הוא מוכן לוותר על עולם נוח ונעים יותר כדי להיות איתה. הוא גם היחיד שמתייחס אליה כאל אישיות, ולא כאל ישות קוסמית בלבד.

מיקורו אסאהינה היא הנצרות. היא מגלמת את הבתולה הקדושה - תמימה, ביישנית, רכה ורחמנית. הקשר שלה עם הרוהי מתבטא בהקרבה עצמית כקדושה מעונה, ובנכונות לסבול את כל ההתעללות שהרוהי מפנה כלפיה. היא לא חושפת את התאוריה המדויקת שלה כלפי טבעה של הרוהי, משאירה את אלוהים כמסתורין. מיקורו היא נוסעת בזמן שהגיעה מהעתיד, ובפאנדום קיימת תאוריה לפיה היא למעשה צאצאית של קיון והרוהי - כשם שהנצרות היא "בתה" של היהדות. מיקורו אוהבת את קיון, אבל לא מעיזה להתקרב אליו מדי כדי לא להעלות את חמתה של הרוהי, שאינה סובלת "עבודה זרה" מצדו.

איצוקי קויזומי הוא האיסלם בצורתו האידיאלית, שומר תמיד על שלווה סטואית מעוררת קנאה. מהות הקשר שלו עם הרוהי היא הכנעה והשלמה עם כל רצונותיה. הוא מציית לכל הוראותיה על מנת לשמור עליה במצב רוח טוב ולמנוע ממנה להחריב את העולם. קויזומי הוא היחיד שמתייחס להרוהי בפירוש כאל "אלוהים", בהתאם לתפיסת הייחוד של האיסלם. מדי פעם הוא מביע קנאה קלה בקיון על הקשר שלו עם הרוהי, ועל יחסי האמון ההדדי שביניהם, אם כי כדרכו הוא עושה זאת ברוח טובה.

יוקי נאגאטו היא הבודהיזם. ישות חייזרית-אנדרואידית בדמות אדם, היא מתקיימת תוך ביטול עצמי כמעט מוחלט של רצונות אישיים. היא פאסיבית כמעט לגמרי, חיה רק כדי לעקוב אחרי הרוהי ומשתפת פעולה בשתיקה עם כל הוראותיה. הבודהיזם אינו מאמין באלוהים אישי, ולכן היא רואה בהרוהי רק שלב חדש באבולוציה האנושית - אדם שהגיע להארה המוחלטת.

למרות ההבדלים ביניהם, חילוקי הדעות הפילוסופיים ומתח מסוים בין האג'נדות שהם מייצגים (שבא לידי ביטוי בפרקים האחרונים, כאשר מיקורו ואיצוקי מנסים לגרום לקיון לחשוד האחד בשני), מצליחים כולם לשתף פעולה ולהתאחד סביב הרוהי ורצונה. כאשר אלוהים הוא לא רק מושג תאורטי שכל אחד יכול להתיימר לדבר בשמו, אלא נוכח באופן מוחשי בעולם ומבטא את רצונו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, אז אמנם לא כל המחלוקות באות על פתרונן, אבל הדברים בהחלט נראים אחרת. ואולי זה החזון אליו אנחנו שואפים?

10.

כתבתי פה בעבר על הרעיונות התאולוגיים שבאים לידי ביטוי בסדרה של הרוהי. לשיא העומק שלהם הם מגיעים בסרט, "ההיעלמות של הרוהי סוזומיה", בו מוצא את עצמו קיון בעולם נטול אלוהים, ומוכרח לבחור בין חיים נורמליים ושלווים במצב של הסתר פנים לבין המשך ההרפתקאות המטורפות עם הרוהי - בחירה שהוא עושה ללא היסוס.

אבל כל זה מתגמד בהשוואה לאירועים שאינם מופיעים באנימה (למרבה הצער), אלא רק בשני הספרים האחרונים בסדרה ובמנגה שלהם - "הדיסוציאציה -" ו"ההפתעה של הרוהי סוזומיה". שם הדברים מגיעים לידי פיצוץ מוחין של ממש.

ב"ההפתעה" מוצאים את עצמם קיון וחברי בריגדת ה-SOS מול איום מסוג חדש - לא הסתר פנים, אלא מות האלוהים.

קבוצה של אויבים, שכמו הבריגדה של הרוהי כוללת גם היא חייזרית, אספר ונוסע בזמן, התגבשה במטרה לשים קץ לשלטונה של הרוהי על המציאות. למרות חילוקי הדעות ביניהם, הם מתאחדים סביב מועמדת חלופית להרוהי - נערה בשם סאסאקי, שהיתה פעם ידידה קרובה של קיון. אינטליגנטית, רציונלית ושקולה, סאסאקי מסוגלת ליצור "חלל פנוי" כמו הרוהי, אבל בניגוד לתהו-ובהו ההרסני של הרוהי, החלל הפנוי של סאסאקי הוא מואר, מושלם ומסודר.

האויבים קוראים לקיון לשתף איתם פעולה, ולהעביר את כוחה של הרוהי לסאסאקי, על מנת שזו תהיה אלוהים החדש. וכי מה עדיף, הם שואלים - אלוהים שקול ורציונלי, המודע לכוחו ומשתמש בו לטובה, או אלוהים כאוטי וגחמני שאינו מודע אליו ועלול להחריב את היקום בהתפרצות זעם? ומה אכפת לך שזה יקרה? הרי העולם יישאר כפי שהוא, והרוהי עצמה אפילו לא תהיה מודעת לשינוי!

ברגע השיא של הסיפור, מזמנים האויבים את הרוהי חסרת ההכרה, ותולים אותה על צלב מאנרגיה שחורה, המרחף גבוה מעל חצר בית הספר - "סמל שיהיה להם קל להבין", כלשונם. הם דורשים מקיון לבחור - או שהרוהי תמות, או שכוחותיה יעברו לסאסאקי.

בנמשל, עם ישראל עומד כאן בפני בחירה. הוא נקרא לוותר על האמונה בה' אלוקי ישראל, ולבחור במקומו או באתאיזם - מות האלוהים, או בגרסה הומניסטית, אוניברסלית של אלוהים, ללא מסתורין או מיסטיקה, ללא הבחירה בעם ישראל, ללא העוצמות המתפרצות והלהט של האמונה; אלוהים שהאדם בורא לעצמו בצלמו, ואינו אלא שם מושאל לערכים האנושיים. לכאורה, מה רע? האם עולם עם אלוהים כזה אינו טוב יותר, בטוח יותר, נטול הסכנות שבדת הקמאית-קנאית?

אבל קיון, כמו יהודי טוב, לא מהסס לרגע. ברגע שהרוהי נשמטת מהצלב ומתחילה ליפול אל מותה, הוא מזנק מהחלון, ללא שום מחשבה על ביטחונו שלו, אוחז בה ונופל יחד איתה. זוהי קפיצת האמונה הקירקגורית, ניצוץ האמונה של בעל התניא, השלכת השכל של רבי נחמן, מסירות הנפש שמעבר להיגיון ולדעת: הדבקות בה' בכל מחיר, בלי שום חשבונות, עד כדי נכונות למות עבור האמונה:

"אף מחשבה לא חלפה במוחי. לא על השלכות, זיכרונות, או תחושות חובה או צדק. לא הייתי זקוק לכך. פשוט בעטתי במסגרת החלון וקפצתי לאוויר כאילו כנפיים יצמחו מגבי...

"כל שיכולתי לראות לנגד עיני הוא דמות אחת. סלחו לי קויזומי, אסאהינה-סאן. שום דבר אחר אינו משתקף בעיניי.

"הרוהי סוזומיה. ראש הבריגדה שלנו והשליטה המושלת בחדר המועדון. יהירה, קלת דעת ושופעת ביטחון. מתמרנת כל אחד, מתגברת על כל דבר, מסתערת קדימה לעבר מטרותיה בעוצמה של כדור באולינג שנורה בידי קטפולטה... כל שיכולתי לראות הוא פניה השרויות בתרדמה של מנהיגתי האחת והיחידה".

קיון מחבק את הרוהי וצולל איתה מטה לעבר הקרקע כשראשם מטה, מצפה למוות מהיר.

אבל כמו שאמר קויזומי לאויבים: אין ספק שהכנתם שיעורי בית ונקטתם באמצעי נגד. אבל איש מכם לא מבין עדיין את הרוהי סוזומיה. איש אינו יכול להערים על אלוהים. בטח שלא חייזר, אספר או נוסע בזמן עלובים. אי אפשר לנצח את מי שברא אותך.

באופן לא מודע, חשה הרוהי בסכנה כבר לפני ימים רבים, כשזו רק החלה להתגבש, והגיבה בהתאם. היא פיצלה את ציר הזמן לשניים, יצרה גרסה חלופית שונה של עצמה ותמרנה את מהלך האירועים למקום הרצוי לה - לחלל הפנוי שלה (מהלכים שבמשמעותם יש להעמיק הרבה). האויבים הפסידו עוד לפני שהתחיל המשחק.

רגע לפני שהרוהי וקיון פוגעים בקרקע, נשלחת ידו העצומה של אחד ממלאכי-המשחית שלה, המאכלסים את החלל הפנוי, ואוחזת בהם, בעוד ידו השנייה הולמת באויבים ומנפצת את כוחם.

לא נאריך יותר מדי. האדם יכול לחלום ככל שירצה על מות האלוהים, או לנסות לרוקן אותו מתוכן ולהפוך אותו להומניזם רציונליסטי, דליל וחסר מעוף. אבל כל עוד עם ישראל חי, הוא ימשיך לדבוק בה' למרות כל הקשיים, ולא ימיר אותו בפסלים או חיקויים. ה' ימלוך לעולם ועד.

בתמונה: "אנטי-בריגדת ה-SOS" - הגנוסטית (אלוהים הוא רע), החילוני (לא אכפת לו מאלוהים), ההומניסטית (האדם הוא אלוהים), והמנוכרת (לא מבינה את המציאות). חלקם נראים נחמדים, וחלקם באמת כאלה, אבל זו בדיוק הבעיה. נחמדות אינה תחליף לאלוהות, ואנושיות אינה תחליף לקדושה.

11.

"אשר יגורנו בא לבסוף. סוזומיה-סאן התייאשה מהעולם הזה, והחליטה ליצור מציאות חדשה. פירוש הדבר הוא שאנחנו על סף ארמגדון. הממונים עלי שרויים כעת בפאניקה מוחלטת. איש אינו יודע מה יקרה לעולם שאיבד את אלוהיו. אם הרוהי תנהג במידת הרחמים, יתכן ותאפשר לו להמשיך להתקיים; אבל יתכן גם שכולנו ניעלם עוד רגע..."

אני רוצה לדבר שוב על הפעם בה הרוהי היתה קרובה יותר מתמיד להשמדת העולם הנוכחי ויצירת עולם חדש. קדמה לכך תקופה של מלנכוליה מצדה, כאשר הקש האחרון היה כאשר נראה היה לה שקיון ומיקורו קרובים אחד לשני. באותו לילה, יצרה הרוהי באופן לא-מודע חלל פנוי, והיא וקיון מצאו את עצמם מתעוררים בתוכו, במתחם בית הספר החשוך. קויזומי הצליח לתקשר עם קיון ולהסביר לו את המצב: מנקודת מבטם של אלה שנשארו בעולם הרגיל, הרוהי וקיון פשוט נעלמו, והם נמצאים לבדם במה שעומד להפוך למציאות החדשה, שתגשים את משאלותיה של הרוהי. "אדם וחוה", אומר לו קויזומי בצחוק למחצה.

כאשר אנו מתבוננים בתנ"ך ובמדרשים, אנו רואים שהנטייה להחריב עולמות ולהחליף אותם בחדשים ומוצלחים יותר, קיימת בבירור אצל ה'. חז"ל אמרו שלפני העולם היה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן, ואומר, "אלה מתאימים לי ואלה לא מתאימים לי". גם לאחר שברא את העולם הנוכחי, ניחם ה' על שעשה את האדם בארץ והביא את המבול, שבעקבותיו גידל אנושות חדשה מנח ובניו. פעם אחר פעם, כאשר בני ישראל חוטאים במדבר, מאיים ה' להשמיד אותם וליצור עם חדש ממשה רבנו. כך שהתנועה הזו באלוהות מוכרת היטב. למה לטרוח ולתקן כשאפשר לזרוק לפח ולעשות חדש?

בחזרה לחלל הפנוי - הרוהי אינה מבינה היכן היא נמצאת, ומגיבה בפחד בתחילה, אבל בהדרגה היא מתחילה לחוש אושר מוזר מציף אותה, תחושת שייכות כלפי המקום הזה. אפילו מלאכי-המשחית הענקיים שמסתובבים בו וזורעים הרס לא מפחידים אותה. כשקיון מנסה לשכנע אותה לחזור למציאות הרגילה, היא אומרת שהיא בטוחה שבקרוב תזרח פה השמש, ויופיע עולם טוב יותר מאותו עולם משעמם.

אבל כשהיא נמצאת על סף הגשמת משאלותיה, הרוהי נכשלת.

כמה ימים קודם, שאל אותה קיון למה היא לא עושה משהו נורמלי אם כל כך משעמם לה, כמו לצאת עם איזה בחור נחמד. הרוהי השיבה שאהבה היא רק כשל זמני בשיקול הדעת, סוג של חולי נפש; "גם לי יש דחפים כאלה מדי פעם", הודתה, "אבל אני לא טיפשה מספיק כדי להיכנס לתסבוכת הזו רק בגלל רגע של בלבול".

וזה בדיוק מה שקרה לה עכשיו. מפענח את הרמז ששלחו לו נאגאטו ומיקורו על "שלגיה" ו"היפהפיה הנרדמת", קיון עוצר את הרוהי בהפתעה ומנשק אותה. הוא לא ראה (וגם הצופים לא רואים) מה היתה הבעת פניה באותו רגע - אבל רגע לאחר מכן התעוררו שניהם בעולם הרגיל, כל אחד בביתו. המציאות ניצלה.

משה רבנו אמנם אינו פונה דווקא לאהבתו של ה' כלפי ישראל כשהוא מנסה להציל אותם, אלא לחילול שמו; אבל אפשר לומר שבסופו של דבר אהבתו של ה' לישראל היא משהו שמעבר להיגיון, ומאוחר יותר הוא יבהיר שהם לעולם לא ייכלו ואהבתו אליהם לא תתבטל. כמו אחרי המבול, בו נשבע ה' שלא יביא עוד מבול דומה, כך גם אחרי "קשיי הזוגיות" הראשוניים בין ה' לישראל, נזנח הרעיון להחליפם באומה אחרת ומתחלף במחויבות נצחית. הנטייה האלוהית של מידת הדין, להחריב את העולם ולהחליפו, התחלפה במידת הרחמים והאהבה, לשמור על הקיים ולקדם אותו לתכליתו, גם אם מדובר בתהליך ארוך ולא קל.

הרוהי איבדה לכאורה את התגשמות חלומה בשל "רגע של חולשה". אבל היא למדה לאהוב את העולם ולשמוח בו, ומאז לא החריבה אותו יותר - וקיון מאמין בכל לבו שלא תעשה זאת עוד לעולם.

(את רגשותיה כלפי האירוע ביטאה הרוהי מאוחר יותר בשירה המדהים "אלוהים יודע").

12.

"קצת".

אומנות אמיתית היא להכניס כל כך הרבה טרגדיה נוגעת ללב למילה האחת הזו.

יוקי נאגאטו היא חברה בבריגדת ה-SOS של הרוהי. כלפי חוץ היא נערה שקטה ומופנמת, שקועה תמיד באיזה ספר. בפועל, היא ישות חייזרית המשמשת כ"ממשק דמוי-אדם" של תודעת-על מסתורית, The Data Overmind, ותפקידה הוא לעקוב אחרי הרוהי ולאסוף עליה מידע.

עכשיו, צריך להכיר קצת את נאגאטו כדי להבין את המשמעות של הסיפור הבא. נאגאטו היא התגלמות הסטואיות. היא מתנהגת בצורה רובוטית לחלוטין. לעולם לא מפגינה רגש כלשהו. מצמוץ בודד הוא הבעת ההתרגשות הגדולה ביותר שניתן לצפות ממנה. הבעת פניה אינה משתנה, והיא מדברת תמיד בקול שקט ומונוטוני, חוסכת במילים ומשתמשת בדיבורה רק כדי להעביר מידע. יש לה אינטליגנציה ויכולת חישוב על-אנושית; היא מקושרת לתודעת-העל, ומסוגלת "להוריד" ממנה כל מידע שדרוש לה (כך למשל היא "למדה" לנגן על גיטרה תוך שנייה, כשהרוהי ביקשה ממנה לנגן בלהקה). כמו כן היא מסוגלת לשנות את המציאות בקנה מידה שמתחרה בזה של הרוהי עצמה. היא מגיבה מהר יותר ממהירות האור, אינה חשה כאב, ומסוגלת לשקם את עצמה בקלות מפציעות שנראות קטלניות. בקיצור, מלבד הופעתה החיצונית, היא ישות בלתי-אנושית לחלוטין.

באחד הסיפורים (שלא מופיע באנימה), מתקשר אל קיון חבר מחטיבת הביניים בשם נאקאגאווה, ומתוודה לפניו שהוא מאוהב בנאגאטו. הוא מספר שהוא ראה אותה עם קיון בספריה לפני חצי שנה, ומאז אינו מסוגל להוציא אותה ממחשבתו, והוא מוכן לעשות הכל כדי להיות ראוי לה. הוא מבקש מקיון שיעביר לה מכתב אהבה ממנו.

קיון לא מתלהב מהרעיון שמישהו יצא עם נאגאטו (הוא אשכרה מתייחס לשלוש הבנות בבריגדה כאל ההרמון שלו, למרות שהוא לא בזוגיות עם אף אחת מהן!), וכמובן שהמחשבה על רומנטיקה כלשהי עם עלמת הקרח נראית לו מופרכת; למרות זאת הוא נכנע ומעביר לנאגאטו את המכתב (וחוטף מכות וכמעט מושלך מהחלון בידי הרוהי הזועמת, שחושבת שהוא זה שכתב אותו).

נאגאטו מגיבה בסטואיות חסרת הרגש הרגילה שלה, אך להפתעתו של קיון אומרת שהיא מעוניינת לפגוש את הבחור. הם מסכמים שהם יבואו לראות אותו במשחק פוטבול שהוא משתתף בו.

במהלך המשחק מבחין קיון שנאגאטו משתמשת בכוחותיה, והיא גורמת לנאקאגאווה ליפול ולהיפגע בראשו. הוא מפונה לבית החולים עם זעזוע מוח קל. קיון ונאגאטו באים לבקר אותו שם. כאשר הבחור רואה את נאגאטו הוא נראה המום לגמרי, שואל את קיון אם הוא בטוח שזו אותה בחורה שראה בעבר, ולאחר מכן מתקשר אליו ואומר לו שהוא ירד מהרעיון להתחתן איתה, שהוא כבר לא מאוהב בה כמו קודם.

קיון נפגש עם נאגאטו כדי לקבל הסבר. היא מסבירה לו שנאקאגאווה ניחן ביכולת נפשית יוצאת דופן, שאפשרה לו לחוש בנוכחותה של תודעת-העל שנאגאטו מקושרת אליה. כאשר הוא ראה את נאגאטו לפני חצי שנה, ההילה של תודעת-העל השפיעה עליו ומילאה אותו ברגשות התפעלות ויראה, אותם פירש בטעות כהתאהבות. מכיוון שהחוש הזה יכול היה להזיק לו, גרמה לו נאגאטו להיחבל בראשו ולאבד אותו. משום כך, כאשר ראה את נאגאטו בבית החולים, לא חש סביבה את אותה הילה ש"ראה" בפעם הקודמת, והרגשות שלו כלפיה נעלמו.

קיון מקבל את ההסבר, ונאגאטו פונה ללכת לביתה. ואז קורא לה קיון, ושואל אותה שאלה אחרונה שהטרידה אותו:

"האם חשת אכזבה כאשר התברר לך שהבחור לא באמת מאוהב בך?"

ונאגאטו - שלא מצמצה כאשר מוטות הברזל של ריוקו שיפדו את גופה, שהיתה כלואה בלולאת זמן בה החופש הגדול חזר על עצמו 15,500 פעמים, מבלי לצאת מדעתה, שחיכתה שלוש שנים לבד בדירה ליום שבו הרוהי תלך לתיכון - עצרה לרגע והשיבה בפשטות:

"קצת".

וכמה טרגיות, בדידות, רגשות מודחקים וכמיהה לאנושיות ואהבה התבטאו במילה הבודדה הזו.

13.

"אמר רבי יוחנן משום ר' יוסי: מנין שהקב"ה מתפלל? שנאמר (ישעיהו נו, ז): 'והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי' - 'תפלתם' לא נאמר אלא 'תפלתי', מכאן שהקב"ה מתפלל. מאי מצלי? אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי, ויגולו רחמי על מדותי, ואתנהג עם בני במידת רחמים, ואכנס להם לפנים משורת הדין" (ברכות ז, א).

גמרא זו היא אחת המדהימות והמופלאות ביותר. לא רק בני אדם מתפללים לקב"ה, אלא הקב"ה עצמו מתפלל! ולמי הוא מתפלל? לכאורה לעצמו, שיצליח לחזק את מידת הרחמים שלו על פני מידת הדין. והדברים בלתי נתפסים בשכל האנושי. אנו רגילים לתפיסה של האל ככליל השלמות, ואילו ממאמר זה עולה תמונה של כוחות שונים הנאבקים בתוך אלוקים, כאשר הוא עצמו מתפלל לעצמו (אולי במה שהיינו קוראים מדיטציה) שהכוחות החיוביים יותר ינצחו במאבק. ואולי בעצם פונה תפילתו של האל אל בני האדם, שיראת השמים שלהם היא הדבר היחיד שאינו בידי שמים, ומבקשת מהם שינהגו באופן שיחזק את מידת הרחמים האלוהית? כך או כך, אין ספק שהדברים עמוקים וקשורים לסוד, ואין להתיימר להבינם כפשוטם; אבל ה' מצטייר בהם כדמות אנושית יותר מהרגיל.

* * *

מקובל לומר ששלושת רגעי השיא של הרוהי סוזומיה הם הסרט, השמיניה האינסופית, וההופעה החיה. על הסרט כבר כתבתי, על השמיניה האינסופית אולי אכתוב בהזדמנות, וההופעה החיה (בפרק Live Alive), שהזכרתי בעבר בקצרה, היא זו הנוגעת לענייננו פה.

בבית הספר של גיבורינו מתקיים פסטיבל התרבות. כל הקבוצות והמועדונים השונים מציגים את כישרונותיהם, וביניהם גם חברי בריגדת ה-SOS: מיקורו ממלצרת, קויזומי משחק בהצגה "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים", נאגאטו בתחפושת מכשפה חוזה לאנשים את עתידם בדייקנות מטרידה, והרוהי מסתובבת בתחפושת ארנבונת מטופשת ומחלקת פליירים של הבריגדה. אחרי סיבוב קצר וקצת אוכל, קיון המשועמם מחליט לתפוס תנומה באוהל ההופעות המוזיקליות, שרובן אינן מרשימות במיוחד.

ואז, להפתעתו הרבה, עולה על הבמה להקה בשם "ENOZ", כאשר בתפקיד הסולנית מתייצבת לא אחרת מהרוהי עצמה, בעוד נאגאטו עומדת לצדה כשגיטרה חשמלית בידיה, שתיהן עדיין בתחפושות שלהן. ללא אומר ודברים, פותחת הלהקה בשיר הראשון - וקיון, שתגובתו הראשונית היתה "מה האידיוטית הזו עושה?", עובר בהדרגה למצב של תדהמה, כמעט יראת כבוד, בעוד הקהל שסביבו נכנס להתלהבות אקסטטית של ממש. וכמוהם גם הצופים בבית.

השיר נקרא "God Knows", והוא מדהים בכל קנה מידה - המילים, המנגינה והביצוע (שתוכלו למצוא ביוטיוב). ראיתי בלוגר שכתב שזה השיר הטוב ביותר ששמע מימיו. אבל עיקר הרושם שבו הוא השינוי שהוא מחולל בהרוהי: כאשר היא שרה, היא חושפת היבט שלה שלא נראה עד כה. הקול שלה נעשה עמוק יותר, ומנערה פזיזה וקלת דעת היא הופכת לאישה בוגרת, המבטאת בשירתה עומק רגשי ותחושות שקשה היה להאמין שנמצאות בה. זהו שיר על אהבה, הקרבה ונכונות לוותר על חלומות כדי ללכת בעקבות האהוב גם במסלול חשוך ובודד, שלמעשה מתייחס (שלא במודע) לאירועים שעברו על הרוהי וקיון בעבר. הפזמון חותם בתפילה "כעת, אלוהים יברך את שנינו" - וצמרמורת עוברת בגב כאשר זוכרים מיהי השרה את הדברים. אלוהים מתגלה במלוא אנושיותה, וזוהי בדיוק ההמחשה - עם כל ההסתייגויות וה"כביכול", כמובן - של אלוהים המתפלל.

במהלך כל ההופעה יורד גשם בחוץ, שבעקבותיו נוהרים רבים לאולם בו מתקיימת ההופעה, כתוצאה מרצונה של הרוהי בקהל.

מאוחר יותר מסבירה הרוהי לקיון ששתיים מחברות הלהקה חלו ולא יכלו להופיע, ולכן היא הציעה שהיא ונאגאטו יחליפו אותן. היא תוהה מתי נאגאטו למדה לנגן ברמה כה גבוהה (מן הסתם בשנייה שביקשת ממנה, חושב לעצמו קיון). כאשר חברות הלהקה באות להודות לה, היא נבוכה מאד, שוקעת בהרהורים ומתקשה להתמודד עם מציאות בה מודים לה על משהו טוב שעשתה. ניכר כאן השינוי מהופעתה כאלוהים אגוצנטרי המתייחס לברואיו כאל צעצועיו (כפי שהתבטא בהתנהגותה המחפירה כלפי מיקורו בפרקים הקודמים), להופעה כאלוהים רגיש וסימפטי יותר, המקיים קשר הדדי של ברית עם הברואים. אכן, נראה שהתפילה נענתה, ומידת הרחמים כבשה את מידת הדין.

* * *

ונסיים בדבריו של רבי ישמעאל אלישע כהן גדול, בהמשך אותה הגמרא, המתקשרים בדיוק ליום כיפור:

"תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל י-ה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני. אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במדת הרחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין...

ונענע לי בראשו".

14.

"כשהייתי בכיתה ו', הלכתי עם משפחתי לראות משחק בייסבול. לא ממש התעניינתי בבייסבול, אבל כשהגענו לשם, קיבלתי הלם, כי כל מקום שאליו הסתכלתי היה מלא באנשים. האנשים בקצה הרחוק של האצטדיון היו קטנים כמו גרגרי אורז, זזים בלי הרף. חשבתי שכל העם התכנס במקום הזה, ושאלתי את אבא שלי כמה אנשים נמצאים באצטדיון. אבי אמר שהוא היה מלא באותו יום, אולי בערך 50 אלף.

הייתי המומה. כל כך הרבה אנשים היו כאן, ועדיין הם היו רק חלק זעיר מכל העם. קראתי בשיעור גאוגרפיה שביפן יש אוכלוסיה של 100 מיליון איש, אז הלכתי הביתה ועשיתי קצת חישובים בעזרת מחשבון, וגיליתי ש-50 אלף הוא רק אחד מתוך 2000 מסך כל האוכלוסיה. שוב הייתי המומה. הייתי רק חלק קטן מתוך אנשים כה רבים באצטדיון, והאנשים הרבים הללו היו רק אחד מתוך 2000 מכל העם.

לפני כן, תמיד הרגשתי שאני מיוחדת. הייתי מאושרת עם משפחתי, והרגשתי שהאנשים בכיתה שלי הם הכי מעניינים בעולם. אבל מאותו יום והלאה, הבנתי שלא כך הם הדברים. החוויות שהיו לי בבית הספר, שחשבתי שהן הדברים הכי מאושרים בעולם, התברר שהן קיימות בכל בית ספר. ביחס לכל העם, לא היה בהן שום דבר מיוחד. כשגיליתי זאת, כל העולם סביבי איבד את צבעו. אני מצחצחת שיניים והולכת לישון, ואז קמה ואוכלת ארוחת בוקר. דברים כאלה קורים בכל מקום.

מצאתי זאת משעמם להחריד כאשר הבנתי שכל הדברים הללו הם חלק מחיים רגילים של אדם. אני מאמינה שמכיוון שיש כל כך הרבה אנשים בעולם הזה, חייב להיות מישהו שחי חיים מרגשים, יוצאים מהרגיל. אבל למה המישהו הזה הוא לא אני?"

את הדברים הללו סיפרה הרוהי לקיון באחד ממצבי הרוח המלנכוליים שלה, לאחר ששאלה אותו אם הוא חשב אי פעם כמה חסר חשיבות הוא קיומו בעולם. הדברים מהדהדים את תהייתו של ספר קהלת, אותו נקרא השבת. העולם סובב והולך, אנשים נולדים ומתים, מה שהיה הוא שיהיה, והכל נורא משעמם. אם כן, מהי תכלית הקיום?

אבל בסיפורה של הרוהי אנחנו מוצאים את התשובה. היא החלה לחוש רגשות אלה רק לאחר שהחלה להסתכל על העולם בפרספקטיבה רחבה יותר, ממנה היא עצמה נראית כמו נקודה קטנה וחסרת חשיבות. לפני כן, היא היתה מאושרת לגמרי עם חייה, והם נראו לה מיוחדים ומרתקים. אבל אם כן, למה הידיעה שיש עוד מיליארדי אנשים דומים בעולם אמורה להפריע לכך? מי אמר שדווקא הפרספקטיבה הרחבה היא הנכונה? אפשר להסתכל על היקום מנקודת מבט ממנה כל הגלקסיה שלנו היא נקודה זעירה - אבל אפשר גם לאמץ נקודת מבט ממנה כל היקום קיים בתוך התודעה שלי.

מנקודת המבט שלי, החיים שלי הם חוויה ייחודית, כל מה שקורה בהם קורה דווקא לי, וזה שיש בעולם עוד הרבה אנשים דומים לא אמור להפריע לי בכלל ליהנות ממה שיש לי. העולם הוא עגול, ופירוש הדבר הוא שכל אחד עומד בדיוק במרכז שלו - כולל אני. אינדיבידואליזם ואגוצנטריות אינם רצויים, אבל גם לא המלנכוליה הנובעת מתחושת האובדן העצמי בתוך ההמון. אלה שני הפתקים הידועים: מצד אחד "ואנוכי עפר ואפר", ומצד שני "בשבילי נברא העולם" - או במקרה של הרוהי, "בשבילי בראתי את העולם". כמה אירוני הדבר כשאלוהים מרגיש שהוא רק עוד אדם חסר חשיבות. אבל אולי הבדיחה היא עלינו...

15.

מזמן לא כתבתי פה על הרוהי, ועל רקע האפשרות לסיבוב שלישי של בחירות, מתבקש לדבר על אירוע מרכזי שמתקשר לכך היטב: השמיניה האינסופית.

השמיניה האינסופית (Endless Eight) הם שמונה פרקים בסדרה של הרוהי סוזומיה, שככל הידוע לי מהווים סוג של יצירת אומנות יחידה במינה: כולם חוזרים בדיוק על אותה עלילה ואותם דיאלוגים, מילה במילה, אבל לא כשידור חוזר אלא כל פרק צוייר ודובב מחדש בפני עצמו. הרי זה כאילו שמונה אנשים מתארים את אותו אירוע, אבל כל אחד מזווית אחרת. נקודות המבט שונות, הדגשים שונים, האווירה הכללית שונה, פה ושם יש שינויים קלים בהבעות הפנים וכדומה, אבל כאמור העלילה והדיאלוגים זהים לחלוטין.

מה הרעיון? הסיפור מתחיל בכך שהרוהי רוצה לנצל עד תום את השבועיים של חופשת הקיץ, וגוררת את חבריה לסדרה של בילויים, טיולים ומשחקים, שמוצגים בפרק הראשון. הפרק השני מתחיל שוב בתחילת חופשת הקיץ, עם אותה סדרת אירועים, כאשר קיון מרגיש תחושה מוזרה של דז'ה וו. באותו לילה מזעיקים אותו שאר החברים, ומיקורו היסטרית משום שהיא לא מצליחה לחזור לזמן שלה. נאגאטו חושפת בפניהם את האמת: הרוהי מרגישה שהיא לא עשתה כל מה שצריך בחופשת הקיץ, ולכן יצרה לולאת זמן שגורמת לאותם שבועיים לחזור על עצמם שוב ושוב - כבר יותר מ-15,000 פעמים... נאגאטו היא היחידה שמודעת לכך וזוכרת את כל הפעמים הקודמות, בגלל החיבור שלה לתודעת-העל שמעבר לזמן. כל השאר לא זוכרים דבר, מלבד התחושות המעורפלות של דז'ה וו.

עכשיו, בכל סדרת מדע בדיוני יש מתישהו פרק עם לולאת זמן. אבל בדרך כלל הגיבורים מודעים לכך וזוכרים את כל הסיבובים הקודמים, ולכן יכולים לנסות כל פעם דרכים חדשות לשבור את הלולאה. במקרה שלנו, חוץ מנאגאטו אף אחד לא זוכר כלום, ולכן הם נידונים לחזור שוב ושוב על אותן פעולות בדיוק, כולל על אותם הצעות וניסיונות חסרי תועלת.

כך למשל, בכל שמונת הפרקים מופיע אותו דיאלוג:

קויזומי: צריך לעשות משהו שיפתיע את הרוהי. למשל, שמישהו יחבק אותה מאחורה ויגיד לה "אני אוהב אותך".

קיון: ומי בדיוק יבצע את משימת ההתאבדות הזו?

קויזומי: נראה לי שאתה המועמד הכי מתאים.

קיון: אני מטיל ווטו על הרעיון.

קויזומי: אם כך אולי אני אעשה זאת. (הפסקה קצרה). רק התלוצצתי. אני לא מתאים לזה, וזה רק יבלבל את הרוהי.

השמיניה האינסופית מבטאת אפוא לכאורה תפיסה של דטרמיניזם חזק. ללא זיכרון של הסיבובים הקודמים, מוכרחות כל הדמויות לחזור על אותם מעשים ותגובות בדיוק, מבלי לחרוג מהם (אם כי נאגאטו מציינת שהיו מדי פעם הבדלים קלים בין הסיבובים). אם כך, איך אפשר לפרוץ את הלולאה? אם במשך יותר מ-15,000 פעמים לא הצליחו לגלות מה יכול לגרום להרוהי להפסיק את זה, למה שפתאום כן יצליחו?

למרבה המזל, המפיקים לא המחישו את כל הסיבובים אלא רק שמונה מתוכם, ואפשר לדמיין את תחושותיהם של הצופים בשידור הראשון של הסדרה, כאשר בתחילת כל פרק הם אומרים לעצמם "לא יתכן שהם יעשו שוב הכל אותו דבר, בטח הפעם זה ישתנה" - רק כדי לגלות שזה לא. זה עורר המון זעם בקרב הצופים, אבל במבט לאחור היו כאלה שהעריצו את היצירה.

בסופו של דבר, קיון מצליח לשבור את הלולאה כאשר הוא מזכיר להרוהי ולחברים שהם עוד לא סיימו את שיעורי הבית לחופש שלהם - ומסתבר שזה הדבר שהיה חסר להרוהי כל הזמן. נראה שזהו ביטוי לכך שאין הנאה שלמה בחופש בלי המסגרת של המחויבות. הרוהי חשבה שמה שחסר לה הוא עוד בילוי כלשהו, אבל מה שהיה חסר זה דווקא החובה, העבודה והמאמץ, וברגע שהיא קלטה זאת הלולאה נפסקה והזמן חזר לזרום כתקנו. איך זה קרה אחרי כל כך הרבה פעמים בהן זה לא קרה? האם הדטרמיניזם נשבר או שמדובר בתוצאה אקראית וסטטיסטית כלשהי? שאלה למחשבה.

ומוסר ההשכל עבורנו הוא, שאם אנחנו תקועים במציאות שחוזרת על עצמה, בין אם מדובר בבחירות או בסבבים מול עזה, יש לברר מה תוקע אותנו. לא לחזור שוב ושוב על אותן פעולות, אלא להבין שיש כאן איזה מחסום, שרק כשנבין אותו נוכל להתקדם הלאה. אחרת, לאלוהים יש הרבה סבלנות…

16.

על בחירות ועם ישראל.

בפרשת השבוע אנחנו נפרדים מאברהם אבינו. אברהם היה הראשון שנבחר על ידי ה', ללא כל נימוק והסבר - בחירה שמעבר לטעם ודעת. והבחירה האלוקית הזו הובילה אותו במסלול ארוך ומפותל, לעשרה ניסיונות וקשיים רבים, עד שהגיע לטובה לעת זקנתו. אותה בחירה נמשכה גם לצאצאיו, ומכוחה הוציא ה' את ישראל ממצרים ונתן להם את התורה. אלא שהבחירה הזו היתה כל הזמן חד צדדית: בני ישראל לא נשאלו האם הם מעוניינים בה או לא. כפה עליהם הר כגיגית. והתוצאה היתה תלונות חוזרות ונשנות מצדם, שהובילו לעונשים מצד ה' וכן הלאה. לא בדיוק מערכת יחסים אידיאלית.

התיקון לכך הגיע, אומרים חז"ל, בימי אחשוורוש. בגלות, כאשר ה' לכאורה הסתלק ונעלם, מוצאים היהודים את עצמם בפני בחירה: האם ללכת אחרי תרבות העמים שמסביבם, להיטמע בהם ולחיות בנחת והרווחה - או להמשיך לדבוק בה', ולהישאר נאמנים לו ולתורתו למרות הסתר פניו. ואת התשובה לשאלה הזו נתנו היהודים אלפי ורבבות פעמים, כאשר בחרו בגירושים ורדיפות, עינויים ומוות, כאשר בפיהם נישאת עד לרגעיהם האחרונים הכרזת האמונה המוחלטת: שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד. לא משנה כמה פעמים תשאלו אותנו, אמרו לאומות העולם וליצר הרע. התשובה תמיד תהיה זהה.

בכך בחר עם ישראל בה', מרצונו החופשי, והשלים את בחירתו של ה' בו לחיבור מלא.

* * *

שיר הפתיחה של הרוהי נפתח במילים: "איני יודעת מדוע אני בוחרת בך". הרוהי בוחרת את קיון ובכך מעניקה לו תפקיד מרכזי בעולם, מבלי להבין בעצמה למה. כתוצאה מכך נגרר קיון לסדרת הרפתקאות מציקות ומביכות, וכמו עם ישראל בתחילת דרכו, לא מפסיק להתלונן. בחירה חד צדדית, כאמור, אינה מתכון ליחסים בריאים.

אבל הדברים משתנים בסרט "ההיעלמות של הרוהי סוזומיה". כאשר קיון מתעורר לעולם בו הרוהי נעלמה, הוא קולט פתאום עד כמה הוא זקוק לה, עד כמה חייו אינם חיים בלעדיה. אם בתחילת הסרט הוא מכנה אותה "הקללה של קיומי, המקור האוניברסלי לכל הצרות שלי", בקושי עוברים יומיים בלעדיה עד שהוא מייחל לשינה בשביל התקווה לראות אותה שוב, לפחות בחלום. הגלות, הסתר הפנים, הוא הריחוק שנדרש כדי להוביל לקירוב אמיתי. When God is away, Kyon will pray.

ובסופו של דבר נדרש קיון לבחור בין שני עולמות: עולם רגיל, נורמלי ובטוח, מול עולמה של הרוהי. בסצנה שהיא אחת המדהימות והמרגשות שראיתי (חפשו ביוטיוב Kyon's Choice), קיון מתעמת בדמיונו מול כפילו, שמציג בפניו את רשימת תלונותיו נגד הרוהי, ודורש בתקיפות לדעת: האם זה באמת היה לך כיף? האם זה מה שאתה בוחר?

ותשובתו של קיון, שנראה לכאורה חסר אונים מול טיעוניו המוחצים של הקטגור, אינה מותירה מקום לספק:

"ברור שכן", הוא עונה בחירוק שיניים, קולו מתרומם בהדרגה לשאגה. "אל תשאל אותי - משהו - כל כך - מובן מאליו!!!"

זו לא רק תשובה. זו שלילת עצם השאלה. למרות כל התלונות והקשיים, הבחירה היא חד משמעית. האדם בוחר באלוקים בחזרה, ומשלים בכך את החיבור איתו. והמציאות חוזרת לתקנה.

מי יתן ונמשיך גם אנחנו לבחור בה', תמיד, עד לגאולה השלמה.