מה מעלה לכם בראש המילה הזיות? אנשים רבים מקשרים מושג זה לחזיונות מעורפלים, דמויי חלום, של אנשים במצב נפשי מעורער. אולם כפי שמראה אוליבר סאקס בספרו המרתק "הזיות", מדובר בתחום רחב בהרבה של חוויות, שהעיסוק בהן מוביל לתובנות מפליאות על נפש האדם - ועל המציאות עצמה.
אוליבר סאקס היה נוירולוג יהודי-אמריקאי, שכתב ספרים פופולריים רבים העוסקים בחקר המוח, התודעה ומצבי הנפש השונים. ספרו הזיות, כפי שניתן להבין משמו, עוסק בסוגים שונים של הזיות, אותן הוא מגדיר במבוא כ"תחושות או כתפיסות חושיות המתקיימות בהיעדר ממשות חיצונית - ראיית דברים או שמיעת דברים שאינם שם". בהמשך נחזור להגדרה זו.
בכל אחד מהפרקים בספר סוקר סאקס סוג מסוים של הזיות, ומביא מקרים מעניינים של אנשים שחוו אותם, מהיכרותו האישית או מספרות המחקר. מתברר שישנם מצבים רבים וסוגים רבים של הזיות. בין היתר מתוארים שם תסמונת שארל-בונה, בה אנשים עיוורים או לקויי ראייה חווים הזיות ראייה מוחשיות להפליא; הזיות הנגרמות בעקבות חסך חושי ממושך, כמו אסיר בתא חשוך או נוף חדגוני של ים או מדבר; "קולות בראש"; הזיות ריח; השפעתם של סמי הזיה; הזיות הנלוות למיגרנה, או כאלה המופיעות כאשר האדם על סף שינה או מיד לאחר היקיצה; שיתוק שינה; חוויות סף מוות; שיבושים בתפיסת העצמי והגוף, ועוד.
הנקודה המרתקת ביותר בספר, מבחינתי, היא ההכרה בכך שבניגוד לדימוי הרווח, הזיות אינן בהכרח מעורפלות ודמויות חלום, וגם אינן רק נחלתם של אנשים "הזויים", חולי נפש או מסוממים פעורי עיניים המנותקים מהמציאות. במקרים רבים, שני ההיבטים הללו לחלוטין אינם נכונים. אנשים נורמליים לחלוטין, אינטליגנטיים, רציונליים ובריאים בנפשם, יכולים לחוות הזיות - וההזיות עצמן עשויות להיות מוחשיות וברורות להפליא, ובמקרים רבים מתוארות כעשירות, מפורטות וחיוניות אפילו יותר מהמציאות הרגילה. קשה לנו להאמין שבמצב של ערנות וצלילות אנו עשויים לראות בבירור משהו שאינו נמצא שם באמת, עד כדי כך שהוא ייראה לנו אמיתי לחלוטין, אבל זה בדיוק מה שקורה במקרים רבים. כך למשל סיפרה אישה מבוגרת כיצד שתי נכדותיה נכנסו לבקרה בליווי שני בחורים לבושים בהידור. לשאלתה מיהם אותם בחורים, השיבו הבנות שהן שם לבדן... המחבר עצמו, שהתנסה בסמים מסוגים שונים, מספר כיצד באחת הפעמים הגיעו אליו זוג מחבריו לבקרו, והוא שוחח איתם והחל להכין להם ביצים לפי בקשתם - ורק כשהסתובב וראה שהם אינם שם הבין שמדובר היה בהזיה.
במקרים אלה ההזיות נראו כחלק מהמציאות הרגילה, כך שלא ניתן היה להבחין בינן לבינה; במקרים אחרים, טבען המוזר של ההזיות חושף אותן ככאלה, אך הידיעה על כך שמדובר בהזיה אינה פוגמת בכהו זה במוחשיותן, והן עדיין נראות אמיתיות ומפורטות להפליא. הזיות אלה יכולות לכלול למשל אנשים בלבוש אקזוטי שנכנסים ויוצאים מהחדר, פרצופים של אנשים אמיתיים שמשתנים לצורות מוזרות, שדים, פיות, גמדים ושאר יצורים פנטסטיים, דמויות מבעיתות כמו גופות, עכבישים, דם וכדומה, נופים, מוזיקה, אותיות, תווים או כל דבר שניתן להעלות על הדעת. אישה אחת תיארה ילד שעמד עמידת ידיים על מכסה המנוע של מכוניתה לאורך כל הנסיעה. אדם אחר חווה ביקורים של דמויות שונות בביתו לאורך היום והלילה, חלקן נעימות וחלקן מפחידות. אישה מבוגרת נהנתה מנוכחותו של ג'נטלמן רומנטי שביקר אותה מדי ערב, למרות שידעה שמדובר בהזיה. סטודנטים שהשתתפו בניסוי חסך חושי תיארו כיצד החלו לחוות הזיות שהלכו ונעשו מוחשיות ומפורטות יותר ויותר, כמו בעלי חיים שונים ואנשים מתקופות שונות בהיסטוריה. אין גבול לחוויות האפשריות שניתן לחוות בהזיה.
נקודה חשובה נוספת היא שבמקרים רבים תיארו האנשים את ההזיות כמופלאות, מדהימות ויצירתיות הרבה יותר מכל מה שיכלו להעלות בדעתם. בניגוד לחלום, בו ניתן לזהות בדרך כלל את מקורם של מרכיביו השונים בחוויות היומיומיות, ההזיות מציגות מחזות פנטסטיים ורבגוניים שכאלה "שאפילו בהוליווד אי אפשר להמציא", כלשונו של אחד המרואיינים בספר, וכאלה שמילים אינן יכולות לתאר מרוב עושרם. הדברים שרואים וחווים בהזיה עשויים להיות שונים בעליל מכל מה שמוכר למי שחווה אותה, והם מבטאים יצירתיות מדהימה שרק גאונים בעלי השראה יכולים לחקות (ואכן, לא מעט יוצרים גאונים שאבו השראה מהזיות שחוו). במקרים רבים הן מעוררות תחושות של השתאות, פליאה, אושר ואף חוויות רוחניות ודתיות, כשל ביקור בגן עדן או בעולמות נסתרים שונים. כל זה כאמור בשונה מהמצב הנפשי המעורפל של החלום, שלרוב נשכח ברגע היקיצה מבלי להותיר רושם על האדם.
אפשר להוסיף ולדבר עוד על סוגי ההזיות השונים, כמו הופעתם של נפטרים שנראו והורגשו פיזית גם על ידי אנשים שאינם מאמינים כלל בעל-טבעי; קולות שהאדם שומע בבירור מדברים אליו, ולפעמים מרגיש חייב לציית להם; אנשים שרואים כפילים של עצמם; תחושות לפיהן הגוף שלי אינו שלי, או האנשים שאני רואה הם מתחזים; וכן הלאה. הזיות אינן מוגבלות רק לחושים השונים, אלא גם לתפיסת העצמי, תחושת המרחב, הזיכרון וכן הלאה. המציאות, או ההזיה, עולה על כל דמיון. איך אומרים היום - הזוי לגמרי.
עד כאן לגבי תיאור התופעות. אבל מה שיותר מעניין אותי הוא משמעותן, ומה שניתן ללמוד מהן על התודעה והמציאות.
במבוא לספר, קובע סאקס בפשטות שהזיות הן "דברים שאינם שם", כלומר, לא אמיתיים. אבל אם הם נתפסים בצורה כה מוחשית, לפעמים על ידי מספר חושים, מדוע הם אינם אמיתיים? - משום שבני אדם אחרים אינם שותפים לאותן חוויות. אם רק אני רואה או חווה משהו, והאנשים שסביבי לא, סימן שהמשהו הזה קיים רק "בראש שלי", כלומר הוא לא אמיתי.
קוראים שמכירים את כתיבתי, ובפרט את ספרי פנטזיהדות, אמורים להכיר כבר היטב את הביקורת שלי על תפיסה זו. שתי הנחות עומדות בבסיסה: 1. ההגדרה של אמיתי הוא מה שקיים "בחוץ", ואילו מה שקיים "בפנים", בתוך הראש, אינו אמיתי. 2. הדרך לדעת מה קיים "בחוץ" היא באמצעות הסתמכות על חוויותיהם של אנשים אחרים. למעשה, גישה זו הופכת את הסכמתם של אנשים אחרים לקנה המידה המבדיל בין אמיתי ללא-אמיתי: אם רק אני חווה משהו זו הזיה, ורק אם כולם חווים אותו הוא אמיתי.
שתי ההנחות הללו מפוקפקות בעליל. ראשית, איך מבדילים בין מה שקיים "בחוץ" למה שקיים "בפנים"? איפה עובר הגבול? ברור הרי שתמונת העולם שאנו תופסים מעוצבת על ידי המוח וההכרה שלנו, ואינה משקפת במדויק את "המציאות כשלעצמה". צבעים, צלילים ותחושות, כל הקוואליה, הם תוצר של התודעה שלנו, לא חלק מהמציאות החיצונית. ומניין לנו שקיים בכלל משהו בחוץ, שיש מציאות חיצונית לתודעה שלנו? כל מה שאנחנו חווים ותופסים אי פעם, נחווה ונתפס באמצעות התודעה. למה להניח שיש משהו בנוסף לה?
שנית, מה פתאום הסכמתם של אחרים היא המדד הקובע מה אמיתי ומה לא? מי קבע שדבר אמיתי חייב דווקא להיות נתפס על ידי כולם? האם לא ייתכנו דברים הקיימים באופן ריאלי, אך מסיבות שונות רק אנשים מסוימים קולטים אותם? אדם בריא שהיה גדל בחברה של עיוורים או חרשים, היה חווה דברים רבים שהאנשים מסביבו אינם חשים. האם זה אומר שאותם דברים הם הזיות? ושאלת המחץ: אם אתה לא סומך על מה שאתה רואה, אלא רק על מה שגם אנשים אחרים רואים - מניין לך שאותם אנשים אחרים אינם בעצמם חלק מההזיה, יצירה של התודעה שלך? הרי זה כמו אדם שישאל בחלום את האנשים שסביבו אם הם רואים מה שהוא רואה, מבלי להיות מודע לכך שהם עצמם חלק מהחלום. ההחלטה לסמוך על קיומם של אנשים אחרים כוודאי, ולשלול את קיומו של כל דבר שהם אינם רואים, היא שרירותית ולא רציונלית במיוחד.
אוליבר סאקס, שהיה אתאיסט, התייחס לכל החוויות יוצאות הדופן כאל הזיות, בין אם מדובר בדמויות של שדונים ופיות, בביקור בגן עדן במהלך חוויות סף מוות, בחוויות מוחשיות של נוכחות אלוהית משרה אושר, במפגש עם נפטרים או בכל דבר אחר. מבחינתו, כל אלה אינם קיימים, אלא הם תוצר של המוח בלבד. אבל מניין לו זאת? העובדה שבמקרים רבים קיימת קורלציה בין חוויות אלה לבין מצבים נוירולוגיים חריגים, אינה אומרת דבר על אמתותן, או על כך שהמוח הוא היוצר אותן. תארו לעצמכם שורת מכשירי רדיו המכוונים כולם לערוץ אחד, כאשר אחד המכשירים מתחיל לפתע להשמיע קולות שונים לגמרי. בבדיקה מתברר שהחוגה של אותו מכשיר הסתובבה, כלומר קיים "בסיס נוירולוגי" לאותם קולות חריגים. האם זה אומר שהמכשיר הוא שמפיק אותם, והם אינם מגיעים מבחוץ? ודאי שלא. בדומה לכך, ניתן לראות את המוח לא כיוצר של אותן חוויות חריגות, אלא כקולט אותן מבחוץ, כמו הרדיו. המוחות שלנו מכוונים בדרך כלל לתדר אחד, זה של המציאות הרגילה, אבל מדי פעם קורים שינויים אצל אנשים מסוימים, שמאפשרים להם לקלוט רבדים או ממדים אחרים של המציאות. אותן חוויות עשויות להיות אמיתיות במובן הריאלי של המילה, והעובדה שרק מעטים חווים אותן אינה שוללת זאת בשום צורה, בדיוק כמו במקרה של הפיכח בכפר העיוורים.
למעשה, קיימות שתי דרכים לפרש את ההזיות, ובכל אחת מהן יש יתרון מבחינתי. אפשר לומר שההזיות הן אכן דברים שקיימים באופן ריאלי, שאנשים מסוימים במצבים מסוימים עשויים לחוש בהם. אם כך, משמעות הדבר היא שהמציאות מגוונת ורבת ממדים הרבה יותר ממה שמקובל לחשוב, ויש בה המוני בריות, יצורים ועולמות שונים, שאינם נראים לעין הרגילה ואף אינם כפופים לחוקי הטבע וההיגיון הקיימים. המוח שלנו הוא מסננת המעבירה אלינו רק תדר מסוים של המציאות, שמאפשר לנו לתפקד בה בצורה יעילה, אבל המציאות עצמה עשירה בהרבה מאותה תפיסה צרה.
האפשרות השנייה היא שההזיות הן אכן תוצר של המוח, של התודעה, כפי שמקובל לחשוב. אם כך, המשמעות היא שהתודעה האנושית היא בעלת יכולת יצירה מדהימה, ומסוגלת ליצור באופן לא-מודע יצירות מגוונות, מפורטות ומוחשיות, העולות בהרבה על כל מה שמישהו מסוגל לדמיין באופן מודע. היא גם מסוגלת ליצור חוויות מוחשיות הנתפסות בכל החושים - ראייה, שמיעה, ריח, מישוש וכן הלאה. ולמה זה יתרון? כי אם כך, מדוע לא להניח שהמציאות כולה היא תוצר של התודעה - כפי שאכן טוען האידיאליזם? למה להניח שהעולם שאנו רואים עשוי מחומר ונמצא "שם בחוץ", במקום להניח שכולו קיים בתודעה שלנו? אין צורך להגיע לסוליפסיזם - אפשר להניח שגם תודעות של אנשים אחרים קיימות, אבל עדיין המציאות המשותפת שאנו חווים היא יצירה משותפת של מכלול התודעות, כמו חלום משותף ועקבי. ההזיות ממחישות לנו כמה גדול כוח היצירה של הלא-מודע שלנו. מדוע אם כן שלא נייחס אליו את יצירת היקום שאנו תופסים סביבנו? כפי שאמר מדען המוח אניל סת', "כולנו הוזים כל הזמן, אפילו ברגע זה. רק שכאשר אנחנו מסכימים על ההזיות שלנו, אנחנו קוראים לזה מציאות".
ואם כך, אם המציאות כולה היא תוצר של התודעה, הרי שהעובדה שכל אותם יצורים ועולמות פנטסטיים שבהזיות קיימים "בראש שלנו", אינה פוגעת כלל באמתותם. הרי גם העולם הזה הוא בראש שלנו, וזה לא הופך אותו לפחות אמיתי.
במילים אחרות, סאקס סבור שהמחקר הנוירולוגי מפריך את האמונה בעל-טבעי ואת החוויה הדתית, בכך שהוא מייחס אותן לתהליכים שמתרחשים במוח, ובכך ממקם אותן בתוך הראש ולא במציאות האמיתית. אולם כאשר משתחררים מהחלוקה חסרת הבסיס בין פנים לחוץ, מהקביעה השרירותית לפיה רק מה שנתפס על ידי כולם הוא אמיתי, ומההנחה לפיה המוח הוא זה שיוצר את התודעה - מתברר שהממצאים רק מחזקים אמונות אלה. ממה נפשך: או שהדברים הנחווים בהזיה אכן קיימים באופן ריאלי, בממד כלשהו של המציאות, או שהם תוצר של התודעה - אולם תודעה שמסוגלת ליצור דברים כאלה, מסוגלת ליצור גם את המציאות כולה, ואם כן הם אינם אמיתיים פחות ממנה.
כך או כך, מה שברור מתוך הספר הוא שהתודעה האנושית היא דבר מופלא ביותר, ושכל מחקר הרוצה לברר את טיבה של המציאות, חייב להתמקד בראש ובראשונה בחקר התודעה, שהיא המצע עליו מתחולל כל העולם שאנו חווים.