מיסטריום

תענוג. לא הרבה פעמים יוצא לי לומר את המילה הזו על סרט או סדרה, אבל סדרת האנימה Re:Creators היתה מבחינתי פשוט תענוג מכל הבחינות. עד כדי כך שכבר בפרקים הראשונים הצטערתי על כך שהיא תיגמר מתישהו. לא כל יום אני נתקל בדבר כזה.

אז מה הסיפור של Re:Creators (להלן RC)? הרעיון הוא פשוט: דמויות פופולריות מסדרות אנימה, מנגה, משחקי וידאו וכדומה החלו לפתע להופיע בעולם הרגיל. את זה כבר ראינו בסדרות ישנות כמו "כוח וידאו", אבל בניגוד לדמויות בכוח וידאו, שהיו כנראה מודעות מאז ומעולם לכך שהן חיות במשחקי וידאו - הדמויות ב-RC חוטפות את הלם חייהן כאשר הן מגלות שהן בעצם יצירות בדיוניות שנוצרו לשם שעשוע. מבחינתן, הן חיו בעולם שבמקרים רבים היה קשה, אכזרי ואפל, כשהן נאבקות נגד הרשע ומקריבות קורבנות יקרים, והנה לפתע מתברר שכל זה לא היה אלא משחק או סרט. העולם שלנו, אליו הגיעו עכשיו, נתפס בעיניהן כעולמם של האלים: עולם שמכיל כמות כה גדולה של מידע וממשות, עד שהאנשים שחיים בו מסוגלים בכוח דמיונם ורצונם לברוא עולמות ולהעניק להם קיום. מה יעשו היצירות עכשיו? האם ישתפו פעולה עם "האלים", היוצרים שלהם, ואולי אף ילמדו לאהוב אותם - או שמא יצאו למסע נקמה אכזרי נגד אלה שיצרו עולמות כה אכזריים רק לשם שעשוע ובידור?

ומה כל כך טוב? קודם כל, הדמויות. כמו היוצרים שבתוך הסדרה, ניכר שגם היוצרים של הסדרה עצמה השקיעו הרבה אהבה ומחשבה ביצירותיהם. כל הדמויות הן מלאות, אנושיות ומעוררות חיבה, למרות ההבדלים ביניהן, ואפשר להתחבר אליהן מיד. בין הדמויות שמגיעות לעולם האמיתי, "היצירות", נמצאות סלסיה יופיטירה, לוחמת צעירה שמפעילה את המֶכָה "פוגלשבאלייר"; מטאורה אוסטרייך, קוסמת שקטה, חכמה וחמודה; מאמיקה קיראמקי, ילדת קסם תמימה וטובת לב; אליסטריה פברוארי, נסיכה-אבירה צדקנית ומרת-נפש; רוּי קאנויה, נער שמפעיל את רובוט המֶכָה הענק "גיגאס מאשינה"; יוּיָה מירוקוג'י, ערס שמלווה ברוח רפאים סמוראית; בליץ טוקר, בלש מבוגר בעל אופי קודר; ומאגאנה הזדונית, שמסוגלת לעוות את המציאות באמצעות מילים ושקרים. כל אחד מהם הגיע מעולם אחר, וכל אחד מהם חייב להחליט איך להתייחס לדמויות האחרות וליוצרים של עולמו.

לעומת היצירות, קיימים גם היוצרים בני העולם הזה, שכל אחד מהם מציג גם הוא אופי שונה וגישה משלו לעולם היצירה; ויש גם נסיכה מסתורית במדי צבא, שעומדת מאחורי המפגש בין העולמות ומתמרנת את האירועים והדמויות. האינטראקציה בין הנפשות הפועלות, החברויות, הבריתות והמאבקים ביניהם, מרתקת ממש.

אבל הדמויות הן לא הכל. צריך גם עלילה, והעלילה של RC לא מאכזבת. יש בה הכל: קרבות סוערים ודרמטיים, שיחות נפש, דיונים פילוסופיים וחומר למחשבה, כשכל אלה מוגשים באמצעות אנימציה ומוזיקה מצוינות. פעמים רבות מצאתי את עצמי דומע מהתרגשות, או מריע בלב להצלחתם של הגיבורים. במחצית השנייה יש אמנם כמה פרקים חלשים יותר וקצת מרוחים (כולל פרק אחד שרק מסכם את האירועים הקודמים מנקודת מבטה של מטאורה), אבל בסך הכל הרצף ההנאתי נשמר.

אבל מה שבאמת הופך את הסדרה למעולה כל כך מבחינתי, היא העיסוק שלה בתחום שכתבתי עליו ספר שלם, פנטזיהדות - הלוא הוא היחס בין העולם שלנו לבין עולם הדמיון. האם סופרים יוצרים עולמות יש מאין, כאילו היו אלוהים, או מגלים עולמות קיימים? מי קובע באמת מה יקרה בעולמות הדמיון - היוצר או הקהל הצורך את היצירה? האם על היוצר מוטלת אחריות מוסרית כלפי הדמויות שיצר? מה מקומן של יצירות משניות ופאנפיק בהשפעה על היצירות המרכזיות? מה קורה כשקווי עלילה מתפצלים? כיצד משפיע מות המחבר (כפשוטו ולא כפשוטו) על היצירה? שאלות אלה ואחרות עולות לאורך כל הסדרה, שמנסה גם להשיב עליהן.

כך למשל, אחד הרעיונות המרכזיים ב-RC הוא הצורך ב"אישור" של היצירה בידי הקהל הרחב: היוצר אינו יכול לעשות בה כרצונו, לשנות את הדמויות או את העלילה כאוות נפשו. כדי שלדברים אלה תהיה השפעה, הם צריכים לקבל אישור מקהל הצופים או הקוראים, שיזדהו איתם וירגישו שאכן יש כאן סיפור קוהרנטי ומוצלח. נראה שבאופן בלתי מודע כלשהו, כולנו מכירים את הכללים החלים בעולם הדמיון, ויודעים להבדיל בין יצירה איכותית שעומדת בהם לבין יצירה חובבנית ולא משכנעת. לאחר שעולם כלשהו נוצר, מתגבשת אתו מערכת כללים וציפיות משלו, והקהל מצפה מכל סיפור עתידי באותו עולם להתאים להם, וידחה ניסיונות להכניס שינויים בדמויות ובעולם, או לדחוף אירועים לא קשורים לסיפור, מבלי שיסופק להם הסבר משכנע, רמזים מקדימים וכדומה. אלא שאם במקרה של יצירה רגילה, מה שעומד על הכף הוא לכל היותר עתידו של היוצר, הרי שבעולם של RC מתברר שאישורו של הקהל עלול להיות הכוח שיחרוץ את גורלו של העולם כולו, ושל עולמות הדמיון התלויים בו.

אי אפשר להתעלם גם מההיבט התאולוגי של הסדרה. היצירות מתייחסות ליוצרים שלהן בתור אלים, ואת הטענות שהן מפנות כלפיהן, יכולים אנשים בעולמנו להפנות מצדם כלפי אלוהים: מדוע הוא ברא עולם מלא סבל וקשיים? האם גם עולמנו הוא מעין סיפור, שנוצר כדי לגרום הנאה לצופים כלשהם? כדי לעורר השראה וללמד אותנו להיות גיבורים? האם הרצון בקיומו של עולם "מעניין" מצדיק את הסבל שבו? עד כמה התכונות והאופי שלנו מוכתבות על ידי היוצר, כמו אלה של דמויות בסיפור, ועד כמה יש לנו חופש בחירה לשנות אותן? ואיך אפשר בסופו של דבר לאהוב את היוצר למרות הכל? גם שאלות אלה באות לידי ביטוי בסדרה, כשכל דמות מספקת עבורן תשובות משלה (מעניין במיוחד הדיאלוג בין בליץ טוקר לבין היוצרת שלו, שלא מהססת להודות שהפכה את חייו לטרגיים כדי שהסיפור יהיה מעניין). מה שמשום מה לא הופיע, מלבד אולי ברמז קטן, הוא התייחסות מטא לסדרה עצמה כאל יצירה של עולמנו. אבל אפשר להשלים את זה לבד.

נראה לי שזה מספיק כדי להבהיר את התענוג שלי מהסדרה. גם קנקן יפה וגם תוכן איכותי, גם קרבות ואקשן וגם פילוסופיה ותאולוגיה, גם קוסמים ואבירים וגם רובוטים ענקיים ואומני לחימה - תגידו לי אתם, מה צריך יותר מזה בסדרה כלשהי?