סיפורי אימה קצרצרים 13

סיפורי אימה קצרצרים 13
פורסם ב 05/06/2020 11:21:47

 

לסיפורי אימה קצרצרים הקודמים

 

1. כל הלילה בכה התינוק וקרא לה.

כל פעם שהיא ניסתה לצאת מהחדר, הוא היה מתחיל לבכות שוב.

הוא לא הותיר לה ברירה, אלא להישאר לידו כל הלילה.

הוא ידע שברגע שתצא מהחדר,

ברגע שהיא תתרחק ממנו -

היא תיזכר שבכלל אין לה תינוק.

 

2. "תראה את כל האנשים מסביבך", היא אמרה. "כל מי שאתה מכיר. כולם מסודרים בחיים. לכולם יש כסף, בתים, נשים, הצלחה. כולם ידעו לעשות עסקאות מוצלחות. ואתה, מה איתך, כלומניק? חי בזבל בלי גרוש על הנשמה. אתה לא מקנא בהם? מה כבר יש לך שאין להם?"

"נשמה", הוא אמר.

 

3. השוטר בתחנה טרק את הטלפון בשאט נפש.

"שוב הנודניק הזה?" היא שאלה.

הוא הנהן. "כל יומיים בערך הוא מתקשר להעיד על רצח, ותמיד כשאנחנו הולכים לבדוק, מתברר שה'נרצחים' בריאים ושלמים ואין להם מושג מה רוצים מהם. אבל כשאנחנו אומרים לו את זה, הוא רק משתגע ומתחיל לצרוח בגרמנית".
"בגרמנית?" שאלה בעניין. "מה הוא אומר?"

"אין לי מושג", הוא אמר. "משהו כמו 'דופלגנגר'".

 

4. "אמא, למה את לא אוכלת כלום?" שאלתי.

"אני לא יכולה עדיין לאכול", היא אמרה בצער.

"למה לא, אמא?"

"את לא תביני", היא אמרה. "את עוד לא גדולה מספיק".

 

5. "כשהייתי ילדה, ראיתי פעם מלאך", היא אמרה בעיניים נוצצות.

"מאז אותו היום, רציתי תמיד לפגוש אותו שוב,

וגיליתי שלא קשה בכלל לעשות זאת.

הפגישות שלנו אמנם קצרות, אבל נהדרות.

הוא חכם, מקסים ויפה להדהים,

ואולי זה יישמע לך מצחיק..."

היא הרימה את האקדח וכיוונה אותו אלי -

"...אבל הוא בכלל לא נראה כמו שלד".

 

6. כשעברנו ליד הגן הציבורי, ראינו אותם שוב, כמו בכל יום אחר הצהריים.

הצלמים צילמו, הבמאי העצבני צעק הוראות מהמגאפון שלו, והשחקנים הציגו את התפקידים שלהם.

משום מה, לא נראה היה שהם משתדלים במיוחד.

"תגיד, מתי תסיימו את הצילומים של הסרט הזה?" שאלתי פעם אחד מהם.

הוא הביט בי במבט עצוב.

"תתפלל שכמה שיותר מאוחר", אמר. "בשביל כל מיליארדי הניצבים".

 

7. "רוצה לבוא איתי לראות את הסרט 'הקללה 2'"? הוא שאל.

"הראשון היה מוצלח?" שאלתי. "לא ראיתי אותו".

"גם אני לא", הוא אמר. "אז אין לי מושג. אבל לא מצאתי אף אחד שראה כדי לשאול".

 

8. הלילה חלמתי שאני שוכב במיטה בבית חולים.

מחובר למכשירים, בקושי נושם, לא מסוגל להזיז אצבע.

הידיים שלי נראו זקנות וכמושות.

זה היה ממש סיוט.

כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי בחדר מלון בלתי מוכר.

על המיטה לידי היה פתק:

"נהניתי מאד, תודה רבה.

בפעם הבאה ההחלפה תהיה קבועה".

 

9. כמות הזבל שהאנושות מייצרת הלכה וגדלה בשנים האחרונות בקצב מסחרר.

המזבלות גדושות בכמויות ענק של זבל, ומשאיות פורקות שם עוד ועוד פסולת מדי יום.

אנחנו עושים כמיטב יכולתנו כדי להתמודד עם הבעיה.

אבל כל המאמצים שלנו לא מספיקים.

הם מתרבים, וזה עדיין לא משביע אותם.

 

10. החתונה שלנו היתה יכולה להיות מושלמת,

אלמלא זוג הזקנים המוזרים הללו שהתפרצו לאולם והתחילו לצעוק ולהפריע לטקס,

עד שהמאבטחים נאלצו לגרור אותם החוצה.

משום מה היה בהם משהו מוכר.

מעניין מי הם היו,

ולמה הם התכוונו כשהם צרחו:

"אתם עוד תתחרטו על זה!"

 

11. "תגידי", הוא שאל אותי בסקרנות, "איך את יודעת תמיד מה אני הולך להגיד? את ממש משלימה את המשפטים שלי כשבקושי התחלתי אותם! את קוראת מחשבות? או שזה בגלל שאנחנו כל כך מתאימים?"

חייכתי בעצב.

ידעתי כמובן שהוא ישאל את זה.

בדיוק כמו ב-517 הלולאות הקודמות.

 

12. "אדוני", אמרתי. "הצלחנו להשתלט על החריג. הוא הפגין אמנם יכולות מנטליות יוצאות דופן, הבחין בנו וגרם לנו לכמה אבידות, אבל בסופו של דבר הכנענו אותו".

"מצוין", הוא אמר ביובש. "ואיך בדיוק התעוררו אצלו הכוחות החריגים הללו? איך הוא חמק מהמערכת שלנו? הוא לא עבר היפנוזה?"

"ובכן, מתברר שלא", אמרתי. "היית מאמין שהוא גדל בכפר כל כך נידח, שלא ראה רמזור מימיו?"

 

13. "את יודעת מה עשיתי בשבועיים האחרונים, מאז שעברתי לדירה הזו?" שאל. "ראיתי כל לילה סרטי אימה, עם רמקולים בפול ווליום. לא נהניתי בכלל, אבל זה היה שווה".

הוא חייך לעברה.

"עכשיו השכנים כבר לא מתרגשים מהצרחות", אמר.

 

14. מאז המצאת המסע בזמן במאה ה-30,

השתמשנו בו כדי לנוע לאורך ההיסטוריה ולשפר אותה כמה שיותר.

אך לצערנו, יש שני אנשים שלמרות כל מאמצינו לא הצלחנו לעצור:

את אותו דיקטטור נאצי מטורף, האחראי לפשעי המלחמה הגדולים והמחרידים ביותר בתולדות האנושות,

ואת היטלר.

 

15. אני אוהבת לשחק בבובה שלי.

אני יכולה לעשות לה כל מה שאני רוצה.

גם להרביץ לה, או לסגור אותה בארגז.

אבל אני בדרך כלל לא עושה דברים כאלה;

 אני משתדלת להתנהג אליה יפה,

כמו שהיא התנהגה אלי, לפני שהתחלפנו.

 

16. ממקומנו על סירת ההצלה, צפינו בעיניים המומות בספינתנו השוקעת בים.

"אני לא מאמינה", היא לחשה. "זה בדיוק מה שהוא צפה שיקרה..."

"כן", אמרתי בעצב. "כנראה היה לו איזה חוש נבואי. מי יודע".

"אבל למה הוא סירב להצטרף אלינו לסירה?" היא שאלה. "אנחנו רק חמישה, גם הוא היה יכול להינצל!"

"אותי מטריד יותר", אמרתי, "למה המילה האחרונה שהוא אמר לנו היתה 'בתאבון'?"

 

17. איזו חוצפה.

השומר בכניסה אמר לנו שאנחנו לא יכולים להיכנס לאירוע עם שישה ילדים.

אלה ההוראות, הוא אמר.

וזה אחרי שהגענו במיוחד מרחוק!

טוב, יש עוד קצת זמן עד לתחילת האירוע.

אולי נצליח למצוא עוד אחד או שניים.

 

18. כל הקירות בחדר שלי מכוסים בפוסטרים וציורים של דמויות מסרטי אימה, בגודל טבעי.

על התקרה מצוירים פרצופים מחרידים של זומבים ושדים מביטים מטה.

כל לילה אני שם סרט אימה על מסך הלד הענקי שעל הקיר מולי,

ולפעמים עוד אחד או שניים במחשב ובלפטופ.

יש לי גם מקרן הולוגרמות שגורם לדמויות של רוחות רפאים, שנראות מוחשיות ממש, לרחף בחדר.

רק בזכות כל הדברים המפחידים הללו שבחדר שלי, אני עדיין בחיים.

רק בזכותם האמיתיים מדלגים עליו.

https://www.facebook.com/watch/?v=342102916711940

 

19. נכנסתי שוב לחדר של הילד לבדוק אם הוא מכוסה בשמיכה.

הוא אכן היה מכוסה היטב מתחת לשמיכה הצבעונית שלו.

אף חלק מגופו, יד או רגל, לא בצבצו החוצה.

הוא זהיר, חשבתי, אבל זה לא יעזור לו.

במוקדם או במאוחר אתפוס אותו.

 

20. בחלום הכי נורא שלו, הוא היה בתוך ארון מתים. קבור מתחת לאדמה בעודו חי.

הוא חש את החמצן הולך ואוזל. את הכרתו מיטשטשת.

לפתע שמע קולות חפירה ודיבורים.

מכסה הארון נפתח מעליו. אור שמש ואוויר צח זרמו פנימה.

ואז התעורר.

זה היה רק חלום, הבין.

הארון עדיין היה סגור.

 

21.  - ערה?

- מתההה

 

22. "שמעת?" היא אמרה. "משרד הבריאות הודיע שזוהתה הסיבה למגפה שהתפרצה לפני שבועיים. הם טוענים שהשיגעון וההתפרצויות האלימות הן סימפטום של נזק מוחי, שנגרם כתוצאה מקניבליזם!"

"באמת?" אמר בחשש.

"זה הזוי לגמרי!" טענה ברוגז. "אלפי אנשים ברחבי הארץ לקו במגפה. כמה מהם הכרתי אישית, אנשים טובים ונורמליים. באמת נראה לך שכולם היו קניבלים? שהם אכלו בשר אדם?"

מנכ"ל זוגלובק כחכח בגרונו.

"ובכן, יש משהו שאני חייב לספר לך", אמר.

 

23. "אני רואה שלא השתנית", אמר השוטר.

הצעיר האזוק שלפניו קילל בתגובה.

"לפי מה שכתוב לי פה", אמר השוטר, "היית מעורב בקטטות אלימות, תקיפה, שודים, ניסיון לרצח..."

"בסך הכל רציתי להיות כמו כל החבר'ה בשכונה", רטן הצעיר. "עשיתי כל מה שהם עשו".

"וזה לא עזר לך, נכון?" אמר השוטר בלגלוג. "אתה לא כמוהם. לא השתנית בכלל. אתה עדיין נראה לי אנושי לגמרי!"

 

24. כולן אומרות ששחקן הקולנוע הזה ממש חתיך הורס.

המון בנות חולמות עליו.

אני לא.

ובגלל זה, מכל הכיתה שלי, אני היחידה שלא מתה עליו.

 

25. "במשך שנים", הוא אמר, "אספתי איברים של אנשים, נשים וילדים. הייתי מתגנב בלילות לחדרי השינה שלהם, מפזר עליהם אבקה מרדימה, כורת אצבע או בוהן מהרגל ולוקח אותם איתי. כל ה'מזכרות' הללו שמורות אצלי היטב. אבל מעולם לא לקחתי אף אבר של אחד מילדיך. אפילו לא אצבע קטנטונת".

הוא הביט לעברה ונאנח.

"ולכן", אמר, "עם כל הצער על מותם בשריפה, אני לא מסוגל להצמיח אף אחד מהם מחדש".

 

26. "יצורי האופל יכולים להיראות כמו בני אדם נורמלים, אפילו נחמדים", הוא אמר. "אבל יש דרך אחת לחשוף את זהותם האמיתית. הם אינם יכולים לסבול את מילותיו הקדושות של האל; הן צורבות את נשמתם הטמאה וגורמות להם ייסורי שאול. אם אתה רוצה לבדוק מיהו האיש שמולך, פשוט תתחיל לקרוא בקול מתוך התנ"ך. אם הוא בן אופל, מהר מאד הוא יתחיל לצרוח".

"מה הוא יצרח?" שאלתי.

"הדתה!" הוא אמר.

 

27. "סליחה", היא אמרה בחוסר סבלנות. "אין לי זמן עכשיו. אני מתה מרעב, צמתי כל יום כיפור. אתה לא צמת?"

"צמתי", הוא אמר. "500 שנה".

 

28. "אמא בהריון", אמר אבא. הוא חייך, אבל נראה קצת מוטרד. "בואו נתפלל שזו תהיה בת".

"למה דווקא בת?" אמרתי. "אני רוצה עוד אח!"

"נשמח כמובן גם עם בן" אמר אבא. "אבל בשנתיים האחרונות לא נולדה אף בת, וזה קצת מדאיג".

"בכל המשפחה המורחבת?" שאלתי בתמיהה.

"לא", הוא אמר. "בכל העולם".

 

29. הוצאתי את החולצה החדשה העשירית מהאריזה, בחנתי אותה היטב ולבשתי אותה.

כשהסתכלתי שוב, הכתם האדום היה שם.

 

30. "כן, אלו ללא ספק גופות שמורות עמוק בתוך הקרח", אמר הפרופסור, מצמצם את עיניו בריכוז. "בני אדם, ממותות, שלדים שלמים... ראיתי דברים כאלה בעבר, אבל זה... לא יאמן..."

הוא הרים את ראשו, פניו חיוורים.

"מישהו כבר הספיק לאכול מהארטיקים האלה?" שאל.

 

31. היא ניגשה אלי במסדרון בית החולים, נושאת בידיה תינוק קטן.

"בבקשה ממך, תוכלי להשגיח על התינוק שלי, רק לרגע?" הפצירה בקול שבור. "גילו אצלו גידול... ואני חייבת לגשת לשירותים..."

"כן, כמובן", אמרתי, לוקחת אותו ממנה ומביטה בפניו התמימים.

כעבור כמה דקות היא חזרה. היא נראתה טוב יותר.

"רפואה שלמה!" אמרתי, מוסרת לה את התינוק. "אגב, איפה נמצא הגידול?"

"תודה רבה", ענתה בחיוך. "כבר לא אצלו".

 

32. הוא נכנס לחדר ומצא אותה יושבת מול הטלוויזיה.

"מאמי", אמר בקול מתוח. "הזומבים כבר השתלטו על רוב העיר..."

היא לא הגיבה.

"עשרות אלפי אנשים נהרגו והפכו לזומבים... כוחות הצבא קרסו..."

אין תגובה.

"הם כבר ממש קרובים לפה... במרחק כמה רחובות בלבד..."

משיכת כתפיים קלה היתה תגובתה היחידה.

"מאמי", אמר בקול רועד, "אני מבין שנפגעת ואת כועסת.... אבל אולי בכל זאת תגרמי להם כבר להפסיק?"

 

33. "הלילות הולכים ומתארכים עכשיו", הוא אמר, מביט מבעד לחלון החשוך. "באיזו שעה תזרח השמש מחר?"

היא משכה בכתפיה ברוגז.

"תפסיק לשאול אותי את זה כל הזמן", אמרה. "עוד לא החלטתי".

 

34. "עזבתי את המקצוע בגלל הצרחות", הוא אמר. "זה אף פעם לא היה כך קודם. אבל עכשיו הם צורחים כל פעם שדוקרים או חותכים אותם. צרחות נוראיות. הן רודפות אותי בסיוטים. לא הייתי מסוגל לעמוד בזה יותר".

"עבדת בבית חולים, לא?" שאלתי. "היית רופא?"

"לא בדיוק", הוא אמר. "מנתח לאחר המוות".

 

35. הפרופסור החווה בידו בניצחון לעבר האישה ששכבה קשורה על מיטת הניתוחים.

"אתם רואים אותה?" הכריז. "היא חזרה לתחייה! הגוף שלה התחמם, הדופק והנשימות שלה חזרו לתקנם! התרופה שפיתחתי הצליחה. כעת נוכל להפוך זומבים בחזרה לאנשים חיים!"

הצופים בחדר הריעו בהתלהבות.

"ובזכות זה", סיים הפרופסור, "לעולם לא יהיה לנו עוד מחסור במזון!"

 

36. "חקרתי היטב את ההיסטוריה של ציד המכשפות", הוא אמר. "במשך מאות שנים, הוצאו להורג מאות אלפי נשים שהואשמו בכישוף ובקשרים עם השטן - זקנות, צעירות, ילדות קטנות, דברים שקשה לדמיין... ואתה יודע מה הכי מזעזע? כמה אחוזים מתוכן היו לדעתך חפות מפשע?"

"מאה?" שאלתי.

"אפס" הוא אמר.

 

37. התוכנית שלנו, להביא ילדים מהגן אל הזקנים בבית האבות, משיגה את התוצאות הרצויות.
תוך מספר שבועות, הזקנים החלו לחוש צעירים יותר,

והילדים נעשו בוגרים יותר.

 

38. "אני לא יודעת אם נשרוד שעה נוספת", אמרה בחולשה.

הוא הביט בפניהם הכחושות, המורעבות, בעיניהם חסרות התקווה.

"אולי אצליח למצוא עוד משהו לאכול", אמר בחוסר שכנוע.

היא הנידה בראשה.

"אנשים גוועים מרעב על ימין ועל שמאל", לחשה. "האוכל לא מספיק... לא יכול להיות מספיק".

"אצא בכל זאת לחפש", אמר, מזדקף במאמץ. "נסו להחזיק מעמד. עברו רק שלוש שעות..."

 

39. קשה לנו בלי אבא.

 גם לאמא קשה.

אני רואה אותה בוכה לפעמים.

אבל כל ערב היא מזכירה לנו את הדבר הכי חשוב:

לא משנה כמה אנחנו עצובים,

לא משנה כמה אנחנו מתגעגעים אליו -

לא לבקש שהוא יחזור הביתה.

 

40. "אשתך חיה או מתה?" הוא שאל.

"חיה" עניתי.

"תמיד היית שמרן", גיחך. "כמעט כולם כבר החליפו. כל היתרונות, ובלי דיבורים!"

 

41. "אבא!!" התעוררתי ושמעתי אותה צורחת. "המפלצת מגיעה!!!"

זינקתי מהמיטה ומיהרתי לרוץ לחדרה.

היא ישבה שם במיטתה, פניה חיוורים ומבוהלים.

מבלי להתעכב לרגע הנפתי אותה בזרועותיי, רצתי איתה לממ"ד, הנחתי אותה בפנים, יצאתי וטרקתי את הדלת הכבדה, נועל אותה היטב.

"הכל בסדר חמודה", צעקתי אליה מעבר לדלת. "טוב ששמת לב בזמן. אני משגיח פה בחוץ. תדפקי שלוש פעמים כשאת משתנה בחזרה!"

 

42. אמרו לנו שבית הספר הזה מאד מוצלח.

שנכנסים אליו ילדים מופרעים ואלימים, ויוצאים ממנו ילדים מחונכים ומנומסים.

מה שלא סיפרו לנו זה מה הם עושים אחר כך עם כל המופרעים.

 

43. "יש לך עיניים יפות כל כך", היה כתוב על הדף בעיפרון. "אני ממש רוצה להביט לתוכן מקרוב".

היא קימטה את מצחה במבוכה בעודה קוראת את המילים.

מי כתב את זה? חשבה. מי יכול היה להשאיר לי פתק כזה על השולחן? החדר היה סגור!

מושכת בכתפיה, היא הניחה את הדף בחזרה,

והרימה את העיפרון המחודד שלצדו.

 

44. הייתי פעם אדם מכובד.

לא חשבתי שאשתולל כמו איזו חיית פרא.

לא הייתי מאמין שאעשה כאלה דברים נוראים.

אבל אל תדוני אותי עד שתגיעו למקומי.

גם אתם הייתם מוכרחים להספיק כמה שיותר

אילו הייתם מקבלים חופשה של לילה אחד

אחרי 100 שנים בקבר.

 

45. "אבא, מה עושה האיש בתמונה?" היא שאלה.

"הוא מדביר חרקים", אמרתי. "זה ספר ישן. ככה הם נראו פעם".

"לא יכול להיות", היא אמרה בפקפוק. "איפה המא"ג שלו?"

 

46. "אילו יכולת לבקש משאלה אחת", היא אמרה, "מה היית מבקש?"

"הייתי מבקש להיות שד מהשאול", הוא אמר, "שנשלח לעולם הזה כדי לאסוף 77 נשמות טהורות, ואחרי שנים רבות של חיפושים הוא הצליח למצוא כבר 76 נשמות כאלה, ונשארה לו רק אחת".

"מה?" היא שאלה במבוכה. "למה שתרצה דבר כזה?"

"כי אז", אמר, "היתה נשארת לי רק אחת".

 

47. "כולכם רואים אותם?" היא שאלה בתדהמה. "ואף אחד לא מדבר על זה?"

הוא הנהן.

"איך אתם יכולים להתעלם מהם?" שאלה.

"מתרגלים לזה" הוא אמר בשקט.

"אבל הם נראים נורא!"

"אז אל תסתכלי".

"אבל למה? אולי אנחנו יכולים לעזור להם!"

"דברי בשקט!" הוא התיז. "אם המתים קולטים שמישהו רואה אותם, הם הור -"

 

48. "איך קוראים לאפליקציה הזו?" היא הביטה במכשיר. "CallDead?"

"כן", הוא אמר. "את יכולה לחייג איתה לאנשים שכבר מתו ולדבר איתם".

"זה אמיתי?" שאלה באי אמון.

"נראה לך?" הוא גיחך. "זו סתם בדיחה. ניסיתי כמה פעמים. כל מה ששומעים שם זה צרחות".

 

49. מאז שהייתי ילד, הם צחקו עלי.

הם אמרו שאני מוזר. שאין לי חברים.

שאני מדבר כל היום עם חפצים דוממים.

הם כבר לא יצחקו יותר לעולם.

לא אחרי השיחה שלי עם המכונית שלהם.

 

50. המנהלת בחנה אותי במבט ביקורתי.

"אצלנו בבית הספר אנחנו מקפידים מאד לשמור על הבריאות של המורים", אמרה. "אף מורה לא נכנס ללמד אם הוא לא במצב גופני תקין לחלוטין".

"זה יפה שאתם מתחשבים כך במורים", אמרתי, "אבל נראה לי שהדאגה מיותרת. התלמידים נראים לי מחונכים ומקסימים".

"הם באמת כאלה", אמרה. "כל עוד הם לא מריחים דם".

 

51. זה נורא כשהבן שלך מתעורר כבר שבוע כל לילה בצרחות אימים,

מרטיב את עצמו,

מקשקש דברים לא ברורים על "הם באים" ו"היא חיה",

ורץ מתייפח בבכי למיטה שלך, להתכרבל מתחת לשמיכה.

במיוחד כשהוא ראש השב"כ.

 

52. "וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה", קרא.

הוא סגר את הספר.

"טוב" אמר. "אז ננסה באוסטרליה".

 

53. כמו כל האחרות, גם היא זרקה אותי בסוף.

גם היא, דווקא אחרי שנראה שהקשר בינינו מתקדם כל כך יפה.

גם היא אמרה שאחרי ההתנהגות המזעזעת שלי בדייט האחרון שלנו בפארק אליהו, היא לא רוצה איתי יותר שום קשר.

וכמו כל האחרות, גם היא לא מאמינה לי,

שמעולם לא יצאתי איתה לפארק אליהו.

 

54. התינוקת שלי תהיה פשוט מדהימה.

כל אישה בהריון חושבת ככה,

אבל אני בטוחה שזה נכון.

אפילו ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל יודעים את זה.

איזו סיבה אחרת יש להם להציב יחידות מובחרות של חיילים סביב חדר הלידה?

 

55. נתנו לי לבחור בין פרה, חזירה, צפרדע או חולדה.

אין משהו אחר בשבילך, הם אמרו.

זה כל כך לא הוגן.

באמת שהייתי משתדלת להיות הרבה יותר טובה,

אילו ידעתי שיש גלגול נשמות.

 

56. טוני הוא לא באמת הבן של אבא ואמא.

הם הסבירו לנו שקוראים לזה "לאמץ".

הם גם הזהירו אותנו לא לדבר על זה ליד טוני.

לא להזכיר בכלל את זה שהוא לא ילד שלהם.

אחרת הוא עלול להיעלב, הם אמרו,

ולעשות לנו מה שעשה למשפחה הקודמת שאימץ.

 

57. "אתה נראה מוטרד" אמרתי.

"מכיר את הזקנה הזו שתמיד יושבת ליד הכיכר?" שאל. "כשעברתי לידה עכשיו, היא אמרה לי בוקר טוב".

"ומה הבעיה עם זה?" שאלתי.

"כנראה שום דבר" הוא אמר, "אבל היא תמיד היתה אומרת לי יום טוב".

 

58. "דוקטור, זה כואב נורא" הוא ייבב. "אני מרגיש כאילו תולעים אוכלות לי את הרגל!"

"מצטער" אמר הרופא. "אין לי מושג מה אפשר לעשות".

"בטח יש דרך להפסיק את זה" הוא התחנן. "אולי נוציא אותה ונקבור אותה במקום אחר?"

 

59. "התקשרו מהגן" היא אמרה בפנים חיוורים. "אמרו שנבוא לקחת את הילד. שהוא התעטש".

"נו באמת" הוא רטן. "חורף עכשיו! בגלל עיטוש לשלוח ילד הביתה? מה עם כל שאר הילדים והגננת, הם אף פעם לא מתעטשים?"

"כבר לא" לחשה.

 

60. "הבת שלך עשתה את המבחנים הבוקר" הוא אמר. "התברר שהיא מחוננת".

"לא יכול להיות" היא אמרה.

"זו האמת" אמר. "פעלנו מיד לפי הנהלים. אני משתתף בצערך, אבל השוויון הוא מעל הכל".

 

61. הבת שלי השתעלה אתמול בלילה.

הייתי צריך לשים אותה בהסגר.

הרבה בנות משתעלות בזמן האחרון. אף אחד לא יודע למה.

מצחיקה המילה הזו, "להשתעל".

לבנים זה לא קורה. הבנים לא משתעלים.

אבל לא מעט מהם מזדאבים.

 

62. "הם מדברים רק סינית" היא אמרה. "העור שלהם בגוון צהוב, והעיניים שלהם מלוכסנות".

נאנחתי. היא היתה כבר העשירית היום, ולא האחרונה.

"תני לי לנחש" אמרתי. "גם הילדים שלך קנו משהו בעלי אקספרס?"

 

63. תוך שבועות ספורים, אחוזי הפשע והאלימות ברחבי העולם צנחו לאפס.

הסכמי שלום נחתמו. שליטים מושחתים התפטרו. כלי נשק להשמדה המונית פורקו.

כולם נהגו בכבוד ובאדיבות אחד בשני. איש לא שיקר או רימה עוד.

מי היה מאמין שכל בעיותיה של האנושות ייפתרו בזכות סרטון ויראלי קצר אחד -

"חמש דקות בגיהנום"?

 

64. התרוצצתי בקדחתנות ברחבי בית הקברות

איפה היא יכולה להיות? הזמן הולך ואוזל...

כמעט התייאשתי, כאשר הבחנתי לפתע בסימני חפירה טריים ליד אחד הקברים.

תפסתי את המעדר, חפרתי כמו משוגע, ופתחתי את הארון.

היא היתה שם, שוכבת ללא ניע.

רכנתי לעברה, לבי פועם במהירות....

כן! היא עדיין נושמת!

התרוממתי בתחושת הקלה.

"היא בחיים!" קראתי לעבר אחי. "מצאתי אותה בזמן! עכשיו תורי להחביא!"

 

65. "דני, אולי תפסיק כבר לפתוח ולסגור את דלת הארון שוב ושוב?" אמרה בעצבנות. "זה הורס אותה".

"אני בודק אם רותי שם" הוא אמר. "אנחנו משחקים מחבואים".

"טוב, אבל אתה כבר רואה שהיא לא בארון!" היא אמרה.

"כן" אמר. "אבל היא היתה שם לפני רגע".

 

66. "דוקטור, אני לא יודעת מה הבעיה עם התינוק שלנו" היא אמרה. "הוא רגוע ושמח כשהוא אצלי, אבל ברגע שבעלי מרים אותו הוא מתחיל לצרוח ולא נרגע!"

הרופא הרים את התינוק ובחן אותו במבט חודר. כמה רגעים חלפו, ואז החל התינוק לצרוח.

"המצב חמור" אמר הרופא. "אני חושש שחייו בסכנה".

"למה?" היא שאלה בחרדה. "הוא חולה?"

"לא" אמר הרופא. "הוא קורא מחשבות".

 

67. המון אנשים מסתובבים עכשיו עם מסכות מנתחים בגלל הווירוס החדש.

אני יכול להבין אותם.

פרצוף בלי אף ופה זה באמת מחזה מבעית.

 

68. "אתה נראה זוועה" אמרתי.

"מאז התאונה, אני לא מצליח להירדם" אמר בקול צרוד.

"אל תאשים את עצמך" אמרתי. "זה יכול לקרות לכל אחד".

"אני יודע" הוא אמר. "אבל כל פעם שאני עוצם עיניים, הצעקה האחרונה שלה מהדהדת שוב באוזניי".

"מה היא צעקה?" שאלתי.

"'תתעורר!'" אמר.

 

69. היו לי חיים טובים. משפחה נהדרת.

כסף אף פעם לא היה לי יותר מדי,

אבל העושר האמיתי הוא הילדים.

אחרי הכל, מה כבר שווה כסף?

אתה לא יכול לקחת אותו איתך לעולם הבא.

 

70. אומרים שזו כבר העשירית או האחת-עשרה.

אף אחד לא יודע בדיוק. כל המידע אבד.

שאלתי את סבא מתי היתה הראשונה.

הוא לא ידע. עבר כל כך הרבה זמן מאז.

"אבל השנייה", הוא נזכר, "פרצה ב-1939".

 

71. "כבר שנתיים שאנחנו עושים מופעים של תיאטרון בובות" הוא אמר. "זה נחמד, אבל ילדותי. לא הגיע הזמן שנתקדם ונהיה שחקנים של ממש?"

"אני בעד" היא אמרה. "בוא ניפטר מבני האדם".

 

72. תליתי בסלון את התמונה החדשה.

היא פשוט יפהפייה.

אני יכול להסתכל עליה במשך שעות.

היא גם מאד יקרה;

הבעלים הקודמים שלה היה עשיר גדול.

עדיין לא הבנתי איך זה שמצאו אותו מת מרעב.

 

73. "תני לי יד" אמרתי. "אנחנו נחצה עכשיו את הכביש. אל תעזבי את היד שלי, את שומעת?"

אחזתי את ידה בחוזקה. אבל זה לא עזר.

כמו בפעמים הקודמות,

כבר באמצע הכביש חשתי אותה מתפוגגת.

 

74. היא נכנסה הביתה, אוחזת את התינוק בזרועותיה.

"נו, מה אמר הרופא?" שאלתי. "הוא נתן לך תרופות בשבילו?"

"איזה תרופות בראש שלך?" אמרה בחיוך. "אנחנו חיים במאה ה-21. הוא הכין לי על המקום שיבוט חדש!"

 

75. "לכל הרוחות!" הוא צעק. "אני חייב לדעת מה קורה בסוף הסרט הזה!"

"הירגע, יקירי", היא אמרה. "אני בטוחה שבסוף תגלה".

"ועוד איך אני אגלה!" נהם. "תפרסמו שאני מעלה את הפרס ל-10,000 דולר! ותעיפו מפה את הגופות של הצופים האידיוטים הקודמים!"

 

76. היה מחמם את הלב לחזור הביתה בערב, לראות את האחים והאחיות שלי קוראים בשמחה, "אמא! אבא! יוסי חזר!", את אמא מחבקת אותי ואומרת "יוסי שלי! טוב שחזרת סוף סוף!", ואת אבא שואל מהכורסה "נו יוסי, איך היה בבית הספר?"

אלמלא העובדה שקוראים לי צחי.

 

77. אני צועד ברחובות. הם שוממים.

אני נכנס לבתים. הם ריקים.

אני עובר בקניונים, בחנויות ובמשרדים. אין שם איש.

איבדתי את מניין הימים, אבל בטוח שעברו יותר משבועיים ואני בסדר גמור.

למה לא מוציאים אותי כבר מהבידוד?

 

78. חיכיתי כמה רגעים.

הכל היה שקט במטבח.

פתחתי את דלת המקרר.

הבטתי פנימה.

חלב, לחם, שתייה, ביצים.

הכל נראה כרגיל.

אבל לא יכולתי שלא לתהות

מה הייתי מוצא בפנים

אילו פתחתי אותו

לפני שנפסקו הדפיקות.

 

79. "אתה רואה את המטע הזה?" הוא שאל. "יש בו הרבה תפוחים מזנים שונים - ירוקים, אדומים, צהובים. לכל אחד מהם טעם אחר. אנשים פיתחו במיוחד את הזנים הללו כדי ליהנות ממגוון הטעמים שלהם. התפוחים גדלים על העץ, עד שהם מגיעים לבשלות, ואז קוטפים ואוכלים אותם. הגוף שלהם מתכלה, אבל הטעם - 'הנשמה' שלהם - מזינה את האדם. זוהי כל הסיבה לקיומו של המטע".

הוא חייך.

"עכשיו אתה מבין למה יצרנו בכדור הארץ גזעים שונים של בני אדם?" שאל.

 

80. "המגפה תתפשט בכל העולם". הוא אמר. "המונים ימותו. אולי גם את. אני מצטער, אבל אני לא יכול לעשות שום דבר לגבי זה".

"וזה לא מדאיג אותך?" צעקתי "אתה לא חושש שגם אתה תמות?"

"אה, אני לא בקבוצת הסיכון" אמר. "אני לא NPC".

 

81. להיות כל הזמן בזהירות מתמדת.

לא להישרט. לא להידקר. לא להתגרד יותר מדי. לא להיפצע.

קשה לחיות כמו חולה המופיליה.

אבל אנחנו, המעט שנשארנו, יודעים שאסור לנו להקיז אפילו טיפת דם אחת.

הם מריחים אותן מקילומטרים.

 

82. פתאום כולם רצו ללמוד עברית.

פתאום כולם רצו לברר האם אנחנו נקראים "בני אדם" או "אנשים".

למרות שההבדל הוא לא משמעותי בכל מקרה,

עדיין רצו כולם לדעת את התשובה,

אחרי שקלטו שביום ראשון מתו כל התרנגולות, התנינים והתולעים שבעולם,

וביום שני כל השימפנזים, השועלים והשבלולים.

 

83. ההריונות הלכו והתקצרו במהירות,

יורדים בסופו של דבר מתשעה חודשים לחודש אחד.

התינוקות שנולדו מהריונות מקוצרים אלה היו מפותחים ובריאים כרגיל.

הרבה נשים היו מרוצות מזה,

אבל אף אחד לא הבין למה זה קרה.

עד שהם הופיעו והכניסו את כולנו למכלאות.

 

84. ההוראות של משרד הבריאות נהיו מוזרות לאחרונה.

מילא שכולם צריכים ללכת עם מסכות מנתחים,

אבל מה פשר ההוראה לא לענות בשום צורה למישהי ששואלת "אני יפה?"

 

85. כשהתברר לי שאף אחד מהאנשים שמסביבי לא רואה את דמויות הצללים שאני רואה, הבנתי שמדובר בהזיה.

לקחתי כדור נגד הזיות.

זה פעל.

הם נעלמו.

עכשיו אני לבד עם הצללים.

 

86. סליחה, דוד אבנר.

תמיד ידעתי שאתה גיבור.

לא ידעתי שהמלחמה הותירה בכך כאלה צלקות נפשיות.

לא הייתי צריך לבקש ממך בליל הסדר לספר על הקרב ההוא,

בו חיסלת במו ידיך כיתה של חיילים סורים.

וסליחה, כל בני משפחתי.

אני מתגעגע אליכם.

 

87. הציבור מתלונן על המחסור בביצים.

טוענים כלפינו שאנחנו אשמים בכך.

שאנחנו משמידים אותן בכוונה בגלל כל מיני חוקים סוציאליסטיים.

לא ממש אכפת לי מה הם אומרים,

כל עוד לא יגלו מה באמת היה בתוכן.

 

88. מההתחלה הרגשתי שיש בה משהו מרושע.

קיוויתי שאני טועה, אבל מהר מאד היא רצחה את הקורבן הראשון שלה.

ככל שגדלה, היא הוסיפה לבצע מעשי זוועה אכזריים יותר ויותר. לא היה גבול ליצירתיות הזדונית שלה.

ניסיתי לחנך ולהדריך אותה, בתקווה שהיא תשתנה. ואכן היו לה גם צדדים חיוביים. היא עשתה גם לא מעט דברים טובים, וניסתה להשתפר.

אבל בסופו של דבר הבנתי שהיא חסרת תקווה. שהיא לא תשתנה לעולם.

וכך, בלב כבד, נאלצתי להשמיד אותה.

אני ממש מקווה שהבאה בתור תצליח יותר מהאנושות.

 

89. אני רואה אותה, מרחפת בשמיים מעל העיר.

היא גבוהה כמו מגדל.

השיער הארוך שלה מתנופף כמו זרועות של תמנון.

הפנים שלה סגולים ונוראיים.

והיא צוחקת בלי הפסקה.

אני פוחדת ממנה. אני יודעת שגם המבוגרים פוחדים,

למרות שאבא מנסה להרגיע אותי.

"אל תפחדי, חמודה" הוא אומר.

"הקורונה לא פוגעת בילדים".

 

90. כשאבא שלי זרק לתוך המדורה את הבובה האהובה עלי, לא היה לי אכפת.

ידעתי שכשאכנס למיטה היא שוב תהיה שם.

 

91. דמיינו לעצמכם שמרעיבים אתכם במשך חודש שלם.

אתם רעבים בטירוף, ברמות שלא יכולתם לדמיין.

אתם לא מסוגלים לחשוב על שום דבר חוץ מהרעב.

ואז לוקחים אתכם למסעדה הכי טובה בעולם.

אתם מוקפים במאכלים הכי טעימים, הכי מגרים,

שמפיצים ריחות ניחוח מכל עבר -

ואומרים לכם שאסור לכם לגעת בהם.

אפילו לא לטעום.

אתם מסוגלים לדמיין את ההרגשה הזו?

אם כן, אז יש לכם מושג מה אני מרגיש

כשאני צועד ביניכם ברחוב כל לילה.

 

92. אני יכול להבין למה הבן הקטן שלי כבר לא רוצה לראות את הפרצוף של הדוגמנית הזו על שלטי חוצות, פרסומות בטלוויזיה ועמודי שער של עלונים. מלכת יופי והכל, אבל קצת הגזימו.

מה שאני לא מבין זה למה הוא טוען שיש לה קרניים ושיניים שחורות ארוכות.

 

93. אני מסתכלת במראה, ולא מצליחה שלא לבכות.

כשהתחתנו, הייתי רזה וחטובה.

כולם החמיאו לי על הגזרה.

עכשיו כולי שמנה ונפוחה,

נראית כמו חבית ושוקלת לפחות מאה קילו.

נכון, זה טבעי שמשמינים עם השנים בחיי הנישואין.

אבל איך הגעתי למצב הזה,

תוך פחות מעשרים וארבע שעות?

 

94. האיראנים פירקו את הצבא שלהם.

שחררו את כל החיילים הביתה.

אפסנו את כל כלי הנשק.

הם אפילו הפסיקו את תוכנית הגרעין.

זה נשמע כמו בשורות מצוינות,

אלמלא שאלה אחת:

מיהו הילד המוזר שהם גייסו לפני שבוע?

 

95. כלב טוב צריך לאהוב את האדון שלו.

כלב טוב צריך להבין שהאדון שלו הרבה יותר חכם ממנו.

כלב טוב לא תוקף לעולם את האדון שלו.

כלב טוב מציית לאדון שלו ללא היסוס.

וכך נעשה גם אנחנו,

הו אדונינו אשר מהחלל החיצון.

 

96. כשהמגפה התפרצה, הכנסנו להסגר את כל מי שהראה סימפטומים של הדבקה.

ביום הראשון היו שם 20 אנשים ו-3 כלבים.

יומיים עברו מאז, והמצב נראה מדאיג מאד:

עכשיו נמצאים בהסגר 6 אנשים ו-17 כלבים.

 

97. "מי היה האיש ההוא באזכרה?" שאלתי. "חבר של ההורים שלך?"

"כנראה" היא אמרה. "אני לא מכירה אותו".

"את לא יודעת מאיפה הוא הכיר אותם?"

"כנראה משהו שקשור לעיצוב או אופנה" היא אמרה. "הוא אמר שהיה להם טעם טוב".

 

98. אל תתרגשי, ילדה שלי,

ממה שאומרים לך הילדים האחרים.

תני להם לצחוק על צבע העור שלך,

על זה שאת קצת איטית,

ולא מהירת תפיסה כמוהם.

יום יבוא, ילדה שלי,

וגם הם יהיו בדיוק כמוך.

אבל להם אין אמא כמו שלך.

אותם, אף אחד לא יוציא מהקבר.

 

99. אני חייבת למצוא מישהו שיאהב אותי באמת.

אהבת מעומק הלב, לא אהבה חיצונית.

מישהו שיהיה בינינו חיבור רגשי עמוק.

שיהיה אכפת לו ממני באמת.

אני חייבת למצוא אותו כבר.

אחרת לא יהיה לי קורבן בטקס.

 

100. המצב בחוץ נורא.

המוני שחורים משתוללים ברחובות.

שורפים, בוזזים ותוקפים באלימות את כל מי שנקרה בדרכם.

אי אפשר להרגיע אותם. שום דבר לא עוזר.

ההורים שלי לא חזרו היום הביתה.

אני חושש לגרוע מכל.

ונדמה לי שגם העור שלי מתחיל להשחיר.

 





print
כניסה למערכת