מיסטריום

במאמר הקודם עסקנו באפשרות לבחון באמצעות ניסויים מבוקרים את השפעתן של תפילות על רפואת חולים. ראינו את הקשיים שהופכים כל ניסוי כזה לכמעט חסר משמעות, וראינו שלמרות זאת לא מעט ניסויים אכן גילו סימנים להשפעת התפילות. כמו כן ראינו שהשוואה סטטיסטית בין קבוצות אוכלוסיה מראה בבירור על יתרונות לדתיים בתחומי הבריאות ותוחלת החיים. כתבה נוספת בנושא התפרסמה בהארץ, 2011. מחקר שבחן את נתוני התחלואה והתמותה ב-22 קיבוצים, חציים דתיים וחציים חילונים, גילה יתרון בריאותי לתושבי הקיבוצים הדתיים בכל שכבות הגיל. שיעור התמותה ממחלות לב בקיבוצים החילוניים היה גבוה ב-93% בהשוואה לקיבוצים הדתיים, ואילו שיעור התמותה בקרב חולים שסבלו מגידולים היה גבוה ב-67%. כמו כן נתוני משרד הבריאות והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מגלים כי דווקא ביישובים חרדיים שיעורי התחלואה ותמותת התינוקות נמוכים משמעותית בהשוואה ליישובים החילוניים, למרות הרמה הסוציו-אקונומית הנמוכה בהם. אפשר אולי לתלות הבדלים אלה בסיבות טבעיות כאלה ואחרות, כך שהאפיקורס לא ישתכנע בעקבותיהם להאמין בדת – אבל המאמין בהחלט יכול להרגיש טוב מאד עם הממצאים הללו.

נניח כעת למחקר המדעי ונבחן את דברי חז"ל בנושא התפילה. מה חשבו חז"ל לגבי כוחן של תפילות? עד כמה לדעתם עשויות הללו להועיל לחולה? והאם ניתן לצפות לראות את תוצאותיהן בבירור? ננסה למצוא את התשובות לכך בדברי הגמרא.

ראשית יש לשים לב לכלל סטטיסטי שקבעו חז"ל: "רוב חולים – לחיים, רוב גוססין – למיתה" (גיטין כח, א; קידושין עא, ב). לכלל זה יש השלכות הלכתיות, שכן ניתן להסתמך עליו כדי להניח שאדם חולה ששלח גט הנו עדיין בחזקת חי, והגט כשר. לעומת זאת אם אדם גוסס שלח את הגט, מניחים שכבר מת בינתיים והגט אינו בתוקף. אנו רואים מכאן שבמישור המעשי קבעו חז"ל להתנהג על פי הסטטיסטיקה הטבעית לפיה רוב החולים נשארים בחיים ורוב הגוססים מתים, ולא לצפות לאירועים יוצאי דופן.

תפילות מועילות יותר לשמירה על הבריאות מאשר לרפואה ממחלה. כך נאמר במסכת שבת (לב, א): "אמר ר' יצחק בריה דרב יהודה: לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם יחלה אומרים לו: הבא זכות והפטר! תנו רבנן: מי שחלה ונטה למות, אומרים לו: התוודה! שכן כל המומתין מתוודין. אדם יוצא לשוק –  יהי דומה בעיניו כמי שנמסר לסרדיוט (- להוליכו לפני השופט). חש בראשו –  יהי דומה בעיניו כמי שנתנוהו בקולר. עלה למיטה ונפל – יהי דומה בעיניו כמו שהעלוהו לגרדום לידון, שכל העולה לגרדום לידון, אם יש לו פרקליטין גדולים ניצול, ואם לאו אינו ניצול. ואלו הן פרקליטין של אדם –  תשובה ומעשים טובים". מדברים אלה נראה שככל שמצבו של האדם מחמיר מבחינה בריאותית, כך קשה יותר להוציא אותו ממנו. ומעניין שהתפילה, או בקשת הרחמים, נזכרת כאן רק בשלב בו האדם עדיין בריא. מרגע שחלה הוא נדרש להביא זכויות בדמות תשובה ומעשים טובים כדי להירפא.

כוחן של התפילות בכלל נחלש בהרבה בעקבות חורבן בית המקדש. כך נאמר במסכת ברכות (לב, ב): "ואמר ר' אלעזר: מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, שנאמר: גם כי אזעק ואשוע שתם תפילתי. ואעפ"י שננעלו שערי תפילה, שערי דמעה לא ננעלו". וכן נאמר שם: "ואמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר: ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר". מן הסתם אין הכוונה שתפילות אינן פועלות כלל, שהרי בכל זאת קבעו חז"ל להתפלל בכל יום ודיברו רבות על חשיבותן של התפילות, אולם כנראה שנדרש כיום יותר מסתם תפילה כדי לחולל השפעה. כך למשל כתב מהרש"א (בבא מציעא נט ד"ה מיום שנחרב): "ומשנחרב המקום ההוא ננעל השער אשר שם, ובעי תפילה ורחמים מרובים לפני המקום שיפתח מנעול השער ההוא". ויתכן שתפילת רבים נשמעת יותר מתפילת יחיד, וכיוצא בזה.

קושי נוסף שמתעורר הוא המתח בין האמונה לפיה גזר דינו של האדם לכל השנה נקבע כבר בראש השנה, לבין האמונה שתפילות יכולות להועיל לרפואתם של חולים. במסכת ראש השנה (טז, א) מובאות דעות שונות של חכמים לגבי הזמן בו נידון האדם: לדעת רבי מאיר ורבי יהודה הכל נידונין בראש השנה, ואילו לדעת רבי יוסי אדם נידון בכל יום, ולרבי נתן בכל שעה. ועל כך אמר רב יוסף: "כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי? כמאן – כרבי יוסי". כלומר לדבריו, זה שאנו מתפללים כיום על החולים ועל תלמידי החכמים (שהם תשושי כוח – רש"י), זה רק לשיטת רבי יוסי שאדם נידון בכל יום, ואפשר להתפלל שידונו אותו לזכות ולא למיתה. אבל לשיטת רבי מאיר ורבי יהודה אין טעם להתפלל עבור החולה, שהרי אם נגזר עליו בראש השנה שימות, לא תועיל תפילה לשנות זאת!

(התוספות במקום ד"ה "כמאן מצלינן" מקשים על כך שהרי ברכת "רפאנו" היא לכאורה גם לשיטת חכמים, וכן רבי יהודה עצמו אמר במקום אחר שהמבקר את החולה צריך להתפלל עליו. ומתרצים שהמחלוקת היא רק האם תפילה מועילה שלא יחלה האדם, אבל על חולה שיתרפא אפשר להתפלל לכל הדעות. אמנם פירוש זה קצת קשה בלשון הגמרא, שמשמע ממנה שמדובר על "קצירי" – אנשים שהם כבר חולים).

אפשרות אחרת שמציעה הגמרא היא שהתפילות הן גם לשיטת רבי מאיר ורבי יהודה, משום שאנו סבורים כדברי רבי יצחק: "יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין" – כך שגם אם נגזר דינו של אדם בראש השנה התפילה יכולה לבטלו. זוהי התייחסות לדברי הגמרא בהמשך (יח, א): "וגזר דין דיחיד תנאי היא (- מחלוקת תנאים האם ניתן לבטלו או לא), דתניא היה רבי מאיר אומר: שניים שעלו למיטה וחוליין שווה, וכן שניים שעלו לגרדום לידון ודינן שווה, זה ירד וזה לא ירד, זה ניצל וזה לא ניצל. מפני מה זה ירד וזה לא ירד, זה ניצל וזה לא ניצל? זה התפלל ונענה, וזה התפלל ולא נענה. מפני מה זה נענה וזה לא נענה? זה התפלל תפלה שלימה – נענה, וזה לא התפלל תפלה שלימה - לא נענה. רבי אלעזר אמר: כאן קודם גזר דין, כאן לאחר גזר דין. רבי יצחק אמר: יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין".

רואים מכאן שלדעת רבי מאיר רפואת החולה תלויה בשלמות ובכוונה של תפילתו (ויש לציין שהוא מזכיר דווקא את תפילת החולה עצמו, לא תפילת אחרים עליו, וראה בהמשך), לדעת רבי אלעזר תפילה אינה מועילה אם כבר נגזר דינו של האדם למיתה, ולדעת רבי יצחק היא יכולה להועיל גם לאחר גזר דין. על כל פנים נראה ממקורות אלה שלדעות מסוימות ובמקרים מסוימים תפילות אינן יכולות להועיל לחולים (אם כבר נגזר הדין, ולדעה שלא ניתן לבטלו).   

איזו תפילה מועילה יותר, תפילת החולה על עצמו או תפילת אחרים עליו? רש"י על התורה (בראשית כא, יז) כתב: "מכאן שיפה תפילת החולה מתפילת אחרים עליו והיא קודמת להתקבל", ומקורו בבראשית רבה (נג, יד). מפרשי רש"י על המקום היקשו שלכאורה הדבר סותר את דברי הגמרא במסכת ברכות (ה, ב) לפיהם "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים"; ותירץ הרא"ם שבדרך כלל אין החולה יכול לכוון כראוי בתפילתו ולכן אינו מתיר עצמו, אבל אם יכול לכוון תפילתו מועילה יותר. ואילו מהר"ל בגור אריה כתב שהכלל של "אין חבוש מתיר עצמו" לא נאמר לגבי תפילה, ששם ה' הוא המתיר אותו, אלא להתחזקות מכוח עצמו.

בנוסף לתפילת החולה עצמו רצוי לפנות לחכמים כדי שיתפללו עבורו, כנאמר במסכת בבא בתרא (קטז, א): "דרש רבי פנחס בר חמא: כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים". וכן מסופר על חכמים כמו רבי חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ויודע אם יבריאו או לא לפי שגירות התפילה על לשונו (ברכות לד, ב. ויש לציין שרבי חנינא בן דוסא מתואר כמלומד בניסים ובעל מופתים יותר מחכמים אחרים). גם בני ביתו של החולה מתפללים עליו בברכת "רפאנו" שבתפילת העמידה (עבודה זרה ח, א). יש לציין שתפילה על חולה נקראת לרוב בלשון חז"ל "בקשת רחמים", לציין שאין מדובר בהשפעה מיסטית או מאגית כלשהי של דקלום מילות התפילה, אלא בתחנונים כלפי בורא העולם שירחם על החולה וירפאנו ממחלתו.

מכל האמור לעיל עולה ביתר שאת הגיחוך שביומרה לבחון את השפעת התפילה באמצעות ניסוי מבוקר. חז"ל עצמם תפסו את כוחה של התפילה כמוגבל לאחר חורבן הבית, ולדעת חלק מהם תפילות אינן יכולות להועיל לחולה לאחר שנגזר דינו. אמנם בפועל אכן נוהגים להתפלל עבור חולים, אבל סיכויי ההצלחה הגדולים ביותר הם של תפילת החולה עצמו או תפילת חכמים עליו; וככל שהחולי קשה יותר, כך נדרשות יותר זכויות כדי להיחלץ ממנו. ממילא ניסוי כפול סמיות בו המתפללים והחולים אינם מכירים כלל אחד את השני אינו מייצג תפילה אמיתית אלא חיקוי מכאני שלה, וכפי שאמר ק"ס לואיס, באותה מידה ניתן היה לקחת כמה תוכים וללמד אותם לדקלם את מילות התפילה. כיוון שכך, העובדה שלמרות כל זאת נמצאו השפעות חיוביות לתפילה במספר לא מבוטל של מחקרים היא בהחלט ראויה לציון, ואפשר רק לשער מהו אם כן כוחה של תפילה אמיתית מעומק הלב.