טענות העוסקות בענייני העולם הזה הן נקודת התורפה של האמונה הדתית. כפי שהסברתי במאמר "הגמביט של הדת", כל עוד הדת מדברת על מושגים מופשטים ומציאות מטאפיזית היא נמצאת על קרקע בטוחה יחסית, אולם ברגע שהיא מתחילה להשמיע טענות לגבי המציאות האמפירית היא לוקחת סיכון ומעמידה את עצמה למבחנו של המדע. זו כבר חריגה מהתחום הפילוסופי והאמוני לתחום המדעי, שבאמצעותו אפשר לכאורה לברר האם טענות הדת נכונות או לא.
אחד התחומים המרכזיים בהן טוענת הדת להשפעה על המציאות הוא כוחה של תפילה. התפילה תופסת מקום חשוב ביהדות ובדתות אחרות, ובין היתר היא אמורה להשפיע על אירועים שונים כמו הצלחה, רפואה, ישועה וכדומה, ולהגדיל את סיכוייו של המתפלל להשיג את התוצאה המבוקשת. מכיוון שמדובר בתוצאות מוחשיות, ניתן לכאורה לערוך מחקר מדעי ולהשתמש בכלים סטטיסטיים כדי לאמת או להפריך את הטענה בדבר השפעתן של תפילות. בתחומים רבים קשה עד בלתי אפשרי למדוד את השפעתן של תפילות ("הצלחה" למשל הוא מושג מאד מעורפל), ולכן התחום בו מתמקדים מחקרים כאלה הוא הרפואה: קל יחסית למדוד את מצבם של חולים בקבוצת ניסוי ובקבוצת ביקורת, ולבדוק האם מתגלה הבדל מובהק במדדים מסוימים בין חולים שהתפללו עליהם ובין אלה שלא. ואכן מספר ניסויים כאלה נערכו במקומות שונים בעולם.
במאמר זה נעסוק בשלוש נקודות: האם מלכתחילה מחקר כזה הוא משמעותי, מהן תוצאות אותם מחקרים שנעשו, ומהי דעתם של חז"ל לגבי השפעתן של תפילות על חולים. אציין שהרב מיכאל אברהם עסק באריכות בצד המדעי של הנושא בנספח לספרו אלוהים משחק בקוביות, וחלק ניכר ממה שאכתוב כאן מופיע אצלו.
עוד לפני עריכת הניסוי יש לשים לב לכמה נקודות חשובות: ראשית, המאמינים אינם טוענים שכל תפילה משפיעה בהכרח. כל מה שהם טוענים הוא שתפילות יכולות להשפיע במקרים מסוימים. השפעת התפילה עשויה להיות תלויה בגורמים רבים: זהותו של המתפלל ושל זה שמתפללים עליו, המעמד הרוחני והדתי של שניהם, מידת הכוונה של התפילה והרגש שבה, האל אליו פונים, נוסח התפילה, זמנים מסוימים בהן תפילות מתקבלות או לא מתקבלות ועוד גורמים אפשריים רבים. לא מדובר כאן באיזה לחש קסם שפועל ברגע שמבטאים את המילים, או במכונה שניתן להפעיל כרצוננו. האל, לפי המאמינים, אינו כפוף לחוקיות חיצונית כלשהי אלא פועל כרצונו בדרכים הנסתרות מהבנתם של בני האדם. יתכן גם שהוא יימנע בכוונה משיתוף פעולה עם תפילות שכל מטרתן היא לבחון אותו, או שמא הוא ירחם דווקא על אלה שאיש לא רוצה להתפלל עבורם? הרי אפילו את התנהגותו של אדם קשה לחזות מראש, קל וחומר את זו של אלוקים.
כיוון שכך, ניסויי תפילה שכאלה לעולם אינם יכולים להפריך את הטענה שתפילות יכולות להשפיע. גם אם לא יימצא הבדל בין קבוצת הניסוי לקבוצת הביקורת, תמיד יכולים המאמינים לטעון שבמקרה זה מסיבה כלשהי התפילות לא פעלו, אולם במקרים אחרים הן עשויות לפעול. לעומת זאת, אם יתברר שיש הבדל מובהק בין הקבוצות, הרי שהניסויים איששו את הטענה שתפילות יכולות להשפיע. כך שניסויים כאלה יכולים רק "להועיל" למאמינים ולא לפגוע בהם. האמונה בכוחן של תפילות היא אמונה ולא תיאוריה מדעית, ולכן אין היא אמורה להיות ניתנת להפרכה.
שנית, עצם האפשרות לערוך ניסוי כזה היא בעייתית מכמה סיבות. למשל, ניסוי מבוקר נערך באופן של כפל סמיות – החולה אינו יודע שמתפללים עליו והמתפלל אינו מכיר את החולה עליו הוא מתפלל (כדי לנטרל השפעות פסיכולוגיות והטיות אחרות). אולם האם לתפילות טכניות כאלה, שנערכות למטרת ניסוי בלבד וללא היכרות עם החולה, יש משמעות בכלל? מן הסתם הרי לא מדובר בתפילות מלאות כוונה מעומק הלב, כך שקשה יהיה להסיק מהן לגבי כוחן של תפילות "אמיתיות". כמו כן, כיצד ניתן לוודא שאיש אכן אינו מתפלל על החולים בקבוצת הביקורת? האם אוסרים על כל קרוביהם ומכריהם להתפלל עבורם, ומוודאים שאיסור זה אכן נאכף? האם גם החולים עצמם אינם מתפללים על עצמם – אם לא בפה, לפחות בלב? במצבים קשים גם אתאיסטים מוצהרים עשויים לפקפק בכפירתם ולנסות תפילה נואשת להצלת חייהם. ושמא תפילתו של החולה על עצמו שווה הרבה יותר מהתפילות המכאניות של אלה המתפללים על קבוצת הניסוי? כל זה עוד בלי לקחת בחשבון גורמים כמו אלה שהוזכרו לעיל לגבי הדת, נוסח התפילה, זמני התפילה וכו'. במבט ראשון נראה שניסוי כזה, גם אם לא יראה שום הבדל בין הקבוצות, הוא חסר משמעות לחלוטין. רק אם למרות כל המכשולים הללו יימצא הבדל, תהיה לניסוי משמעות של ממש כאישוש לטענה בדבר השפעתן של תפילות.
ואחרי כל זה, האם בניסויים מסוימים אכן נמצאו הבדלים משמעותיים בין קבוצת הניסוי לקבוצת הביקורת? מסתבר שכן; במאמר "רפואה ותפילות מרחוק", שפורסם בכתב העת "הרפואה – עיתון ההסתדרות הרפואית בישראל" (כרך 141 חוברת ו', יוני 2002, עמ' 527-529) אספו פרופ' יהודה שיינפלד ועמיתיו נתונים על ניסויים שבדקו את השפעת תפילה על החלמת חולים. מתברר שמתוך שבעה ניסויים כאלה, ארבעת הניסויים שנעשו בצורה קפדנית תוך שימוש בסמיות כפולה מצאו שיש הבדל משמעותי לטובת החולים שהתפללו עבורם. שלושת הניסויים שלא מצאו הבדל כזה לא נערכו בסמיות כפולה, ושניים מתוכם נערכו על מספר קטן מאד יחסית של חולים (45 ו-90 חולים בניסויים שנכשלו, לעומת 393, 990, 219 ו-3393 בניסויים שהצליחו), ולכן אין להם משמעות רבה. נראה בבירור שמניסויים אלה לפחות עולה המסקנה שתפילות אכן עשויות להועיל לרפואת החולים. למרבה המבוכה, כותבי המאמר מסרבים לקבל מסקנה זו, ובמקום זאת מעלים אפשרות שמא ניסוי כפול סמיות אינו הדרך הטובה ביותר לחקור נושא זה... אם המדע מראה שתפילות מועילות, כנראה צריך להחליף את המדע!
מקור נוסף המתייחס לנושא הוא המאמר "אשליית הרפואה האלטרנטיווית" של ד"ר בני מוזס, רופא חוקר ומרצה בתחום מדיניות בריאות, שפורסם בהארץ, 15.6.2005. במאמר זה תוקף מוזס את סוגיה השונים של הרפואה האלטרנטיבית, ובין היתר מתייחס שם להשפעתן של תפילות, או ריפוי מרחוק (הוא אינו מבדיל בין השניים). הוא מצטט שני מחקרים שנעשו ב-1998 ו-1999, על חולי לב וחולי איידס בהתאמה, ומצאו שיפור מובהק אצל החולים שהתפללו עליהם לעומת אלה שלא. לאחר מכן הוא כותב:
"לאחר מספר שנים של מאמץ מרוכז נמצאו בספרות הרפואית יותר מ-100 מחקרים שבדקו את השפעתו של ריפוי מרחוק. אחרי ניפוי מחקרים שלא עמדו בסטנדרטים מתודולוגיים בסיסיים נותרו 23 מחקרים שכללו 2,774 חולים: 13 מחקרים (57%) הראו אפקט חיובי, בתשעה לא היה כל אפקט, ובאחד אפקט שלילי".
לכאורה הרי לפנינו מספר ואחוז לא מבוטל של ניסויים שמעידים על כך שלתפילה יש השפעה חיובית על חולים. אלא שכמו שיינפלד, גם מוזס מתחמק מהמסקנה המתבקשת בכך שהוא מעלה תהיות תיאולוגיות על דרכי פעולתו של האל, ספק לגבי עצם יכולתו של המדע לבדוק נושא זה, וחשדנות כללית כלפי אמינותם של מחקרים מדעיים (שמשום מה באה לידי ביטוי דווקא ביחס למחקרים אלה...).
נתונים נוספים בנושא מופיעים בוויקיפדיה בערך "Studies on intercessory prayer". המטא-מחקר שציין בני מוזס מוזכר שם, כמו גם מטא-מחקר נוסף משנת 2003 מצא שישנה ראיה "כלשהי" לכך שתפילות מובילות לשיפור במצבו הגופני של חולה. מטא-אנאליזה משנת 2006 שבחנה 14 ניסויים קבעה שלא נתגלתה כל השפעה לתפילה, ואילו מחקר נוסף משנת 2007 שבדק 17 ניסויים קבע שבשבעה מתוכם נמצאו "השפעות קטנות אך משמעותיות" ובעשרה האחרים לא. יש לציין שבכל הניסויים הנזכרים כאן התפילה נעשתה על ידי נוצרים.
אז מה המסקנה מכל הנתונים הללו? אי אפשר לקבוע חד משמעית שהם מוכיחים את יעילותן של תפילות לרפא חולים. מצד שני, בהחלט אי אפשר לומר שהם שוללים את קיומה של השפעה כזו. לא מעט ניסויים דווקא מצביעים על קשר חיובי בין תפילות לבין החלמה משופרת. לאור התהיות והפקפוקים שהועלו לעיל לגבי עצם יעילותם של ניסויים כאלה, הרי שאפילו הצלחות קטנות הנן בעלות משמעות. יש להוסיף על כך שמדובר בתחום טעון רגשית משני הצדדים, מה שעלול להוביל לעיוות של הנתונים במזיד או שלא במודע. ראינו כבר איך ניסו שיינפלד ומוזס להתחמק מהמסקנות שלא מצאו חן בעיניהם, ולחילופין התגלו גם זיופים ושיבושים מצידם של חוקרים מאמינים במספר מקרים. לנוכח עובדות אלה יש לקחת בעירבון מוגבל כל קביעה מדעית שהיא בנושא זה לכאן או לכאן, אלא אם כן מדובר במחקר ש"עונה אמן בעל כרחו", דהיינו חוקר אתאיסט שנאלץ להודות שהתגלו השפעות חיוביות לתפילה או להפך.
לענייננו, המטרה כאן לא היתה להוכיח את יעילותן של תפילות, אלא להפריך את הטענה כאילו ניסויים מדעיים וסטטיסטיים שוללים חד משמעית יעילות שכזו. די במספר קטן של ניסויים שיראה תוצאה חיובית כדי לעשות זאת, ומספר זה אכן נמצא. כיוון שכך אין למאמין שום קושי להמשיך להחזיק באמונה שתפילות יכולות להשפיע במקרים מסוימים, ולהציע הסברים שונים למקרים בהם הן אינן פועלות.
שמא יאמר האומר: הבה נבחן את השפעתן של תפילות לא במסגרת קבוצות קטנות של חולים, אלא באמצעות השוואה סטטיסטית כוללת בין קבוצות אוכלוסיה. האם ישנו למשל הבדל משמעותי בין רמת הבריאות בציבור הדתי, שמן הסתם נוטה להתפלל יותר, לזו של הציבור החילוני? זה כבר נושא מסובך יותר לבדיקה לנוכח המדדים השונים הכרוכים בהגדרת המושג "בריאות" והגורמים השונים המעורבים בתמונה; אך למרות זאת מספר מחקרים מהשנים האחרונות מראים שאכן אנשים השומרים על אורח חיים דתי הינם בריאים בממוצע יותר מאשר חילונים. כך למשל התפרסם במעריב, 2005, מחקר של האוניברסיטה העברית לפיו דתיים מאריכים ימים יותר מאשר חילונים. מתברר שהסיכוי למות בטרם עת בישובים ובשכונות דתיים נמוך יותר ב-30%, וסיכוייהן של הנשים הדתיות להאריך חיים גבוה ב-15%. מחקר נוסף הקושר בין אורח חיים דתי לשיפור בבריאות התפרסם בהארץ, 2012, והראה גם הוא תוצאות דומות. מחקרים דומים נעשו גם בקרב מאמינים שאינם יהודים במקומות אחרים בעולם, וגם בהם התגלתה התאמה בין אמונה דתית לבריאות. על פי חישוביו של ד"ר הרולד קניג מהמרכז הרפואי של אוניברסיטת דיוק, "לחוסר מעורבות דתית יש השפעה על התמותה, המקבילה ל-40 שנות עישון קופסת סיגריות אחת ביום". אפשר כמובן לומר שהסיבות לכך הן טבעיות בלבד, וקשורות לפסיכולוגיה ולאורח החיים הדתיים – אבל אפשר בהחלט גם לטעון שזוהי השפעתן של התפילות, האמונה וקיום המצוות (ולא כאן המקום לדון בשאלת השפעתן של אמונות דתיות שאינן יהודיות ובהשלכותיהן התאולוגיות). מה שבטוח הוא שאי אפשר לטעון שאין שום הבדל סטטיסטי בין דתיים לאלה שאינם דתיים. יש בהחלט הבדל כזה, שאפשר אמנם לפרש אותו בדרכים שונות, אבל הוא בוודאי לא מעורר כל קושי עבור המאמין אלא להפך.
בחלק הבא של המאמר נראה מה דעת חז"ל לגבי יעילותן של תפילות לרפואת חולים. צפו להפתעות.