מיסטריום

האתיאיסטים מהווים מיעוט קטן, אם כי רעשני מאד, מאוכלוסיית העולם. הם משוכנעים שהם גילו את האמת המדהימה לפיה אין אלוהים, כל הדתות שגויות, וכל מיליארדי המאמינים טועים. לא מעט ויכוחים ודיונים היו לי עם אנשים כאלה, ומכיוון שלאחרונה התחילו כמה אתיאיסטים להגיב על הבלוג שלי, מצאתי לנכון לכתוב כמה מאמרים בנושא, כדי להבהיר אחת ולתמיד מהו בדיוק האתיאיזם ומה הבעייתיות שבו.

נתחיל אם כן. בשלב הראשון עלינו לשאול את עצמנו: מה זה בדיוק אתיאיזם? מה האתיאיסטים טוענים? היינו יכולים כמובן לשאול אותם, אבל לא תמיד אלה שקוראים לעצמם אתיאיסטים, מבינים בעצמם למה הם מתכוונים. לכן נעזור להם להגדיר את עמדתם, באמצעות הצגת שלוש גרסאות אלטרנטיביות של אתיאיזם.

כשאדם אומר "אני אתיאיסט", הוא ככל הנראה מתכוון לטעון את אחת משלוש הטענות הבאות:

א. "אין אלוהים" (טענה אונטולוגית)

ב. "אין ראיות (טובות) לקיומו של אלוהים" (טענה אפיסטמולוגית)

ג. "אני לא מאמין באלוהים" (ביטוי לתחושה אישית)

הבה נבחן לפי הסדר את הטענות הללו, ונראה מה המשמעות שלהן. א. "אין אלוהים" – הטענה האונטולוגית לפי גרסא זו, האתיאיזם משמיע טענה על המציאות הקיימת. הוא טוען שהישות הנקראת "אלוהים", אינה קיימת, ואינה מהווה חלק מהמציאות. במציאות קיימים כוחות טבעיים, אטומים, מולקולות, צמחים, בעלי חיים ובני אדם – אבל לא קיים שום אלוהים, במובן שמקובל לייחס למושג זה (דהיינו מצוי על טבעי, כל יכול וכל יודע, שברא את העולם, וכו').

טענה זו מזמינה כמובן מיד את השאלה: מאיפה אתה יודע? מניין לך לדעת שאין אלוהים? הרי בשביל לטעון טענה אונטולוגית נחרצת כזו, דרושה וודאות מוחלטת באמיתותה. מאין נובעת וודאות זו? שני מקורות הידע העיקריים שלנו בקשר למציאות, הם הניסיון האמפירי והלוגיקה. האם באמצעות אחד מהם ניתן להגיע למסקנה שאין אלוהים? הניסיון האמפירי אינו יכול להביא אותנו למסקנה כזו. איך אפשר להוכיח באופן אמפירי שהאל אינו קיים? האם ניתן לסרוק את כל מרחבי החלל והזמן, את כל מימדיה השונים של המציאות, ולטעון שלא מצאנו את האל באף אחד מהם? ברור שלא. הרי האל, לפי ההגדרה המקובלת, נמצא מעבר לחלל ולזמן, וכמו כן אין לו דמות או צורה מוחשית שניתן לקלוט (אלא אם כן הוא בוחר להתגלות בדמות כזו). הניסיון האמפירי יכול היה להוכיח את קיומו של האל, אילו היינו מצליחים למצוא אותו באיזו צורה, אבל הוא לעולם לא יכול להפריך את קיום האל, ולהוכיח שהוא אינו קיים.

לגבי הלוגיקה, היו בעבר מספר ניסיונות לטעון שמושג האל אינו אפשרי לוגית, שהוא מכיל סתירה פנימית וכדו'. אחד המפורסמים שבהם הוא ניסיונו של הפילוסוף ג'ון מאקי להפריך לוגית את קיום האל באמצעות בעיית הרע, ולטעון שקיומו של אל כל-יכול וטוב ומטיב אינו יכול להתיישב עם מציאות הרע בעולם. אלא שטענותיו כבר הופרכו פעמים רבות, בעיקר ע"י הפילוסופים נלסון פייק ואלווין פלנטינגה (ע"י הטענה שגם אל טוב ומטיב עשוי לאפשר קיום רוע למטרה מוצדקת כלשהי), כך שהמהלך שלו אינו מצליח לסתור לוגית את קיום האל. גם ניסיונות אחרים למצוא בעיה לוגית בהגדרותיו של האל, כמו במושג הכל-יכולת או השלמות (כגון קושיות מסוג "האם האל יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים?"), ניתנים להפרכה בקלות. אין אפוא מקום לטעון שהלוגיקה מוכיחה את אי קיומו של האל.

לעומת זאת, היו שטענו שהלוגיקה דווקא מחייבת את קיום האל. ההוכחה המפורסמת ביותר מסוג זה היא הראיה האונטולוגית של דקרט, לפיה מושג האל מכיל את כל השלמויות, ומכיוון שאחת השלמויות היא הקיום, הרי שבהכרח האל קיים. טיעון זה, שנראה על פניו משונה מאד, גרם הרבה כאב ראש לפילוסופים לאורך מאות שנים והוא נתון עד היום בויכוח, יש התומכים בו ויש החולקים עליו. לא נאריך בנושא, רק נציין שיובל שטייניץ הציג גרסא חדשה ומעודכנת של הראיה האונטולוגית בספרו "טיל לוגי מדעי לאלוהים ובחזרה". ספר מומלץ ומרתק בכל מקרה.

אם כן, אם הניסיון האמפירי והלוגיקה אינם יכולים להוכיח חד משמעית שהאל אינו קיים, על מה מבוססת טענה זו? לאור העובדות הללו, מי שטוען בוודאות שהאל אינו קיים, חייב להיות שחצן מאד וטפש מאד. שחצן – כי הוא מתיימר להכיר את כל מרחבי המציאות וההוויה, ולקבוע בנחרצות מה לא קיים בשום מקום, בעוד שמעולם לא הוציא את קצה אפו מחוץ לכדור הארץ; וטפש – כי כל פילוסוף מתחיל יודע שההכרה האנושית מוגבלת, ואין ביכולתה לתפוס את המציאות באופן מושלם. לא צריך לקרוא את כל "ביקורת התבונה הטהורה" של קאנט כדי להכיר במגבלות השכל. בניגוד למה שרבים חושבים, זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לדעת כלום; אבל זה כן אומר, שאנחנו לא יכולים לדעת הכל. ומי שטוען שהוא יודע בוודאות שאין אלוהים, מתיימר לדעת הכל – להכיר את כל המציאות כפי שהיא לכשעצמה, תוך התעלמות מכך שהדבר בלתי אפשרי.

המסקנה העולה מכאן היא, שהאתיאיזם כטענה אונטולוגית הוא יומרני ומוגזם מכדי להתייחס אליו ברצינות, ואף אדם עם קצת ענווה וידע בפילוסופיה לא ישמיע טענה כזו. אפילו ריצ'רד דוקינס, מגדולי רבניהם של האתיאיסטים, שכישוריו הפילוסופיים קלושים באופן מעורר חמלה, נזהר להדגיש שלדעתו "ככל הנראה אין אלוהים" – לא שבוודאות אין. כאיש מדע, הוא יודע שיש גבול למה שניתן לומר על המציאות.

האם אותן טענות פועלות גם בכיוון ההפוך? האם מי שטוען בוודאות ש"יש אלוהים", חוטא גם הוא בשחצנות וטפשות? התשובה היא: לא. כדי לדעת בוודאות שאין אלוהים, צריך לסרוק את כל מימדיה של המציאות, ולהוכיח שאלוהים אינו נמצא באף אחד מהם. אבל כדי לדעת בוודאות שיש אלוהים, אין צורך בזה; כל שנדרש הוא למצוא הוכחה אחת לקיומו. זו יכולה להיות הוכחה לוגית, או הוכחה אמפירית באמצעות התגלות שלו, מפגש עמו וכדו'. בשלב זה לא ניכנס לשאלה האם אכן ישנה הוכחה כזו; מה שחשוב הוא, שמבחינה תיאורטית ניתן להוכיח שהאל קיים, אבל אין שום אפשרות תיאורטית להוכיח שהוא אינו קיים. לכן, מי שטוען בוודאות שהאל אינו קיים, הוא בהכרח טפש ושחצן, ואילו מי שטוען בוודאות שהאל קיים, יתכן תיאורטית שיש הצדקה לטענתו, כך שהוא לא בהכרח טפש או שחצן (אם כי יתכן שהוא טועה). אם נשווה את שאלת קיום האל לשאלת קיומם של חייזרים, להבדיל, נמצא הקבלה דומה: אף אדם אינו יכול לטעון בוודאות ש"אין חיים מחוץ לכדור הארץ", כל זמן שלא סרק ביסודיות את כל הכוכבים בכל הגלקסיות וכל היקומים המקבילים (אם ישנם כאלה). לעומת זאת, אדם שיש לו ראיות טובות לקיומם של חייזרים (למשל, שנפגש איתם), יכול בהחלט לטעון ש"יש חיים מחוץ לכדור הארץ").

אז אם נניח שישנם אתיאיסטים חכמים וענווים מספיק כדי לא להשמיע טענה אונטולוגית מסוג זה, מה הם כן טוענים? כאן אנו עוברים לאתיאיזם ב' – הטענה האפיסטמולוגית. על כך בחלק הבא.