מיסטריום

במאמר הקודם סתרנו את העמדה האתיאיסטית האונטולוגית, לפיה "אין אלוהים", והראינו שמדובר בטענה כה חצופה ומטופשת שאף אדם רציונאלי לא יעז להשמיע ברצינות. ואכן, נראה שהאינטליגנטים יותר מבין האתיאיסטים, יתמקדו בטענה החלשה יותר, לפיה "אין ראיות לקיומו של אלוהים" – הטענה האפיסטמולוגית. על טענה זו נדבר הפעם.
נניח שהאתיאיסט שלנו מקבל את המסקנה מהשלב הקודם של הדיון, ומסכים שאכן לא ניתן להוכיח את אי-קיומו של האל. עדיין, כך הוא יטען, זו אינה סיבה להאמין שהאל אכן קיים; כדי להאמין שדבר כלשהו קיים, דרושות ראיות לכך. ומכיוון שאין ראיות המוכיחות את קיומו של האל, הרי שהבחירה הרציונאלית היא להאמין שאינו קיים. הרי באותו אופן ניתן לומר, שאי אפשר להוכיח את אי-קיומן של פיית השיניים, סנטה קלאוס, או (הפתעה!) מפלצת הספגטי המעופפת – ובכל זאת נשמע לנו הזוי להאמין בהם, רק בגלל שאי אפשר להפריך את אפשרות קיומם. הרוצה להוכיח את קיום האל – חובת ההוכחה מוטלת עליו.
טענות אלה נשמעות סבירות בהרבה מאשר הטענה האונטולוגית של "אין אלוהים", שכן הן אינן עוסקות במציאות לכשעצמה, אלא באפיסטמולוגיה נורמטיבית - בתורת ההכרה וביישומה המעשי. לפי עמדה זו, יתכן תיאורטית שהאל אכן קיים – אבל אין לנו הצדקה להאמין בכך. בדיוק באותה מידה, שיתכן תיאורטית שמפלצת הספגטי המעופפת אכן קיימת איפשהו ביקום, אבל האפשרות התיאורטית הזו לא מהווה הצדקה להאמין בה. והאדם הרציונאלי מאמין רק באותם דברים, שיש הצדקה להאמין בהם, על פי ראיות טובות ומשכנעות.

על כך יש להעיר, בשלב הראשון, כמה הערות:
א. כפי שצוין, עמדה זו אינה שוללת את קיומו של האל, וממילא אינה מתנגשת חזיתית עם התיאיזם. התיאיזם טוען טענה אונטולוגית – יש אלוהים; האתיאיזם מסוג זה טוען טענה אפיסטמולוגית – אין הוכחה לקיומו של אלוהים. אין סתירה בין שתי הטענות. אדם יכול להאמין שהאל קיים, ובד בבד להסכים שאין שום דרך להוכיח זאת. ישנם הרבה דברים שאי אפשר להוכיח, ובכל זאת יתכן שהם קיימים – למשל, יצורים חיים מחוץ לכדור הארץ. גם אי אפשר להוכיח האם באנגליה לפני 4000 שנה חי אדם ג'ינג'י בשם פרד, ובכל זאת יתכן בהחלט שאמנם היה שם אדם כזה.
השאלה היא, מה עושים עם מצב של חוסר הוכחות? האם הוא מצדיק כפירה נחרצת בקיומו של העצם המבוקש, או שהבחירה הרציונאלית היא להישאר לגביו בספק? זו כבר שאלה של הנחת יסוד אפריורית, עד כמה סביר נראה לנו קיומו של אותו עצם. אם אותו עצם נראה לנו אפריורית כדבר בלתי סביר בעליל, הרי שחוסר הראיות לקיומו מצדיק את המסקנה שהוא כנראה אכן לא קיים. אבל אם הנחת היסוד שלנו הוא שקיומו של אותו עצם הוא דבר סביר, אז חוסר הראיות הזה לא אמור לגרום לנו לכפור בקיומו, או לפחות באפשרות קיומו. כך לגבי חייזרים, פרד הג'ינג'י, וכך להבדיל גם לגבי האל. עוד על כך במאמר הבא.
ב. הטענה כאילו כל אמונה צריכה להיות מבוססת על ראיות, אינה נכונה, או לפחות שנויה במחלוקת רצינית. ישנן לא מעט אמונות שנחשבות ל"אמונות בסיסיות" – אמונות הטבועות מטבען בנפשו של האדם והכרתו, והוא מקבל את אמיתותן כאקסיומות, ללא צורך בהצדקה נוספת. ביניהן למשל: האמונה בקיומו של עולם חיצון (ולא שהמציאות היא חלום שקיים בראש שלנו); האמונה בקיומן של תודעות אחרות (ולא שהאנשים שאנו פוגשים הם רק רובוטים חסרי תודעה); האמונה בקיומם של ערכים מוסריים; של חוקיות בטבע; של יכולת השכל שלנו להכיר את המציאות; וכן הלאה. אף אחד מהדברים הללו אינו ניתן להוכחה, ואכן פילוסופים מסוימים אוהבים להשתעשע בניסיונות לערער על אמונות בסיסיות כאלה ואחרות – אבל בסופו של דבר, חוץ מקומץ של משוגעים ופילוסופים רדיקליים, כולנו מאמינים בהנחות הללו. אם כן, הרי שניתן לצרף גם את האמונה באל לרשימת האמונות הבסיסיות, ולראות בה משהו שטבוע בנפשו של האדם (או של חלק מהאנשים, לפחות), ואין צורך לחפש אחר ראיות נוספות עבורה. זוהי למשל גישתו של אלווין פלנטינגה, גדול הפילוסופים של הדת בזמננו. גישה זו טוענת שניתן לסמוך על האמונות הבסיסיות שלנו, כל זמן שאין לנו סיבה לפקפק בהן. אם נאמץ אותה, הרי שהטענה לפיה אין זה רציונאלי להאמין באל ללא הוכחה – אינה נכונה; זה רציונאלי לחלוטין להאמין באל, אפילו אם אין שום הוכחה לקיומו, אם אנו מקבלים אמונה זו כאמונה בסיסית. בדיוק באותו אופן בו אנו מאמינים בקיומו של העולם, למרות שאין שום הוכחה לכך שהוא אכן קיים מחוץ לתודעתנו (עי' למשל בהקדמתו של טוני לביא לספרו "זעקת הממשות").
ג. לא ברור בכלל, שבויכוח בין מאמינים לאתיאיסטים, חובת ההוכחה מוטלת על הראשונים דווקא. נכון אמנם, שכאשר מדובר בויכוח על קיומו של דבר חדש שלא שמענו עליו קודם – כמו חייזרים למשל – חובת ההוכחה תהיה על מי שטוען שהוא אכן קיים. אבל כאשר מדובר בקיומה של ישות ותיקה ומוכרת כמו האל, שמאז שחר האנושות קיימות עדויות על התגלויות וחוויות שלו בכל רחבי העולם, יתכן שחובת ההוכחה תהיה מוטלת דווקא על השוללים את מציאותו. אם נשווה זאת לתחום ההיסטורי למשל, אילו יבוא היום אדם ויטען שאלכסנדר מוקדון, או נפוליאון, לא היו ולא נבראו – חובת ההוכחה תהיה מוטלת עליו, שכן דמויות אלה התקבלו כחלק מוסכם מההיסטוריה האנושית. אולי הוא יצליח להוכיח שהם אכן לא היו קיימים – אבל כל זמן שלא עשה זאת, ברירת המחדל היא להאמין שהם היו ונבראו. יתכן שניתן לטעון טענה דומה גם ביחס לקיומו של האל, ולהטיל את חובת ההוכחה על השוללים אותו. בהקשר זה, כדאי לקרוא את מה שכתבתי על עיקרון "התער של אוקהם" ומגבלותיו.

אבל אחרי כל זה, נשאלת השאלה: האם אכן אין ראיות לקיומו של האל? והתשובה היא כמובן: יש ויש. יש לא מעט ראיות פילוסופיות כבדות משקל לקיומו של האל. כל השאלה היא עד כמה הן טובות.
ראיות לקיומו של האל מופיעות בספרות הפילוסופית מראשיתה ועד ימינו. לדון בכל אחת מהן בפירוט זו כמובן משימה בלתי אפשרית במסגרת זו, ולכן רק אציין את המרכזיות שבהן: הראיה מההתגלות; הראיה הקוסמולוגית (מקיומו של העולם); הראיה מהתכנון או המורכבות (שקיימים בעולם); הראיה האנתרופולוגית (מכך שיש לנו את מושג האל); הראיה האונטולוגית (לפיה קיום האל הכרחי מבחינה לוגית); הראיה מהמסורת; הראיה מהמוסר (בהנחה שקיימת חובה מוסרית, רק האל יכול ליצור אותה); הראיה מההתאמה בין ההכרה האנושית למציאות; ועוד כהנה וכהנה. על כל אחת מהן נכתבו תילי תילים של ספרות פילוסופית, ביקורות, תגובות לביקורות וכן הלאה. כך שלומר "אין ראיות לקיום האל" – זה פשוט לא נכון. יש גם יש ראיות כאלה. למעשה, הראיות שיש לנו לקיומו של האל, מרובות בהרבה מאלה שיש לנו לקיומם של אישים כמו אלכסנדר או נפוליון שהוזכרו לעיל.

ופה נכנס ההבדל המשמעותי, בין האמונה באל לבין האמונה במפלצת הספגטי המעופפת (להלן מס"מ), שכולכם חיכיתם לה בקוצר רוח. הרעיון של מס"מ או יצורים דומים (קנקן התה המעופף של ראסל, החד-קרן הוורודה הבלתי נראית וכו'), הוא לתקוף את הדתיים על כך שהם מאמינים במשהו בלי שום ראיה, רק בגלל שאי אפשר להוכיח שהוא לא קיים. הרי גם אי אפשר להוכיח שמס"מ אינה קיימת – אבל ברור שזה לא רציונאלי להאמין שהיא כן קיימת רק בגלל זה. אבל כל הבדיחה הזו תוקפת "איש קש" בלבד; אף דתי לא מאמין באל רק בגלל שאי אפשר להוכיח שהוא לא קיים! אנשים דתיים מאמינים באל בגלל הרבה סיבות, הקשורות בד"כ לראיות שהובאו לעיל או לחלקן. אפשר להתווכח עם הראיות הללו, אבל אי אפשר להציג את הדתיים כאילו הם מאמינים רק בגלל ש"לא הוכח אחרת" (גם אלו המגדירים את האמונה באל כאמונה בסיסית, לא מאמינים בו רק "כי לא הוכח אחרת", אלא כי הם מוצאים בתוכם את אותה אמונה באופן שמצדיק את קבלתה). ממילא, טיעון המס"מ לא מתחיל בכלל. אין שום ראיה להאמין בקיומה של המס"מ – לא עדויות, לא מסורת, לא הוכחה לוגית, היא לא נחוצה כדי להסביר שום דבר, וכן הלאה; והפלא ופלא – באמת אין אף אחד שמאמין בה! אז איזה טיעון כבר יכולה להוביל המס"מ הזו כנגד האמונה הדתית?
(מה שכן יכול להוות טענה מוצדקת הוא, שגם אם הוכחנו את קיומו של מתכנן לעולם, אנחנו לא יכולים "להלביש" עליו כל מיני תכונות דתיות, בלי ראיות נוספות. אם אנו קופצים מהטיעון מהתכנון למסקנה שאותו מתכנן זהה למשל לאחד האלים הידועים מהדתות – יכולה לעלות הטענה, שאין שום ראיה לכך שאותו אל הוא אמנם המתכנן, ושמא המס"מ היא זו. אבל זו כבר טענה שקשורה לתכונותיו של האל, לא לעצם קיומו.)
מומלץ, אם כן, לידידינו האתיאיסטים, להפסיק לנפנף במס"מ על כל צעד ושעל. אולי היא טעימה (בעיקר עם קטשופ), אבל היא לא ממש תעזור לכם בויכוח.

ראינו אם כן שישנן ראיות רבות ומגוונות לקיומו של האל. מה יגיד על כך האתיאיסט? הוא כמובן יטען שהראיות הללו אינן מוצלחות, ואינן מצליחות להוכיח את קיום האל. וסביב שאלה זו מתחולל הוויכוח הפילוסופי הנצחי בין המאמינים לכופרים. כאמור, לא נתחיל אפילו לדון כאן בראיות הללו ובטיעונים בעדן ונגדן, אבל חשוב לציין דבר אחד: גם אם הראיות הללו שנויות במחלוקת, הן בעלות משקל רציני, שלא ניתן להתעלם ממנו בהינף יד. לא רק שוטים, בורים ועמי ארצות משוכנעים בתוקפן של הראיות בקיום האל; בין התומכים בהן נמצאים פילוסופים מקצועיים מהשורה הראשונה, שכישוריהם השכליים מוכרים ומוערכים היטב בעולם האקדמי והפילוסופי, גם בקרב מתנגדיהם. ביניהם נמצאים בימינו אישים כמו אלווין פלנטינגה, רוברט אדמס, פול קופן, ג'ורג' מברודס, פיליפ קווין, לינדה זגזבסקי, דל ראטץ', ויליאם אלסטון, דיוויד קלארק, רובין קולינס, ג'. פ. מורלנד, צ'ארלס טליאפרו, ועוד רבים וטובים. אפשר לחלוק עליהם, וישנם כמובן גם פילוסופים אתיאיסטים שאכן עושים זאת - אבל אי אפשר להכחיש את מקצועיותם בכל הקשור לניתוח טיעונים לוגיים ופילוסופיים; ואם הם סבורים שהראיות לקיומו של האל תקפות, אז כנראה שזו לא דעה מופרכת ומגוחכת, כפי שטוענים חלק מהאתיאיסטים (באופן שמעיד היטב על בורותם ויהירותם הם). בין אם היא נכונה ובין אם לא, טיפשית היא בטוח שלא.
כדי לטעון ש"אין ראיה לקיום האל", מגביהים האתיאיסטים את הרף של מה שנחשב להוכחה, ומציבים דרישות קבלה קשוחות לכל טיעון שמנסה לעבור אותו – לעתים קשוחות בהרבה ממה שהם דורשים בתחומים אחרים. אפשר כמובן לעשות כך; אפשר לטעון, למשל, שאם מיליוני אנשים ראו את האל, אז הם כנראה הוזים, ושאם יש בעולם יצירות עם תכנון ומורכבות מדהימים – זו יצירה של הטבע העיוור. למעשה, אין כמעט הוכחה שניתן להעלות על הדעת, שאי אפשר להפריך אותה בעזרת מלת הקסם "במקרה!" (לפעמים נראה ש"המקרה" הוא האל שהאתיאיסטים סוגדים לו – הוא ברא את העולם, יצר את החיים ואת האדם, הוביל ליצירת הדתות, מחולל ניסים, ולמעשה עושה כל דבר שמקובל לייחס לאל!). אבל מי שמניח הנחות כאלה, לא הוכיח בכך שאין ראיה לקיום האל, אלא פשוט הניח הנחות יסוד שמסרבות לקבל את הראיות הללו. למעשה זו כמעט הנחת המבוקש: אפשר פשוט להניח מראש, כאקסיומה, שהאל לא קיים, ואז להסביר בדרכים יצירתיות כל ראיה לקיומו. גישה כזו יכולה להיות קוהרנטית אולי, אבל יהיה זה מגוחך לטעון בעקבותיה ש"אין ראיות לקיום האל" – בדיוק כמו שמי שעוצם את עיניו, לא יכול לטעון ברצינות ש"אין ראיה לקיומם של הכוכבים"...
לסיכום: אם הטענה האתיאיסטית היא טענה אפיסטמולוגית, לפיה אין ראיות לקיום האל, אז: א. היא לא שוללת את האפשרות שהאל אכן קיים; ב. היא לא נכונה, שכן יש ראיות לקיומו של האל. זו עובדה שאי אפשר להכחיש אותה.
אז אם אי אפשר לטעון שהאל אינו קיים, וגם אי אפשר לטעון שאין ראיות טובות לקיום האל – מה כן טוען האתיאיסט? על כך במאמר הבא.