מיסטריום

במאמר "האם הכוח משחית?" עסקתי בתופעה של אנשים הזונחים את כללי המוסר, ברגע שהכוח שבידיהם מאפשר להם לעשות זאת. במאמר זה ברצוני להתייחס לתופעה אחרת, של עשיית מעשים "רעים" בשם הטוב, הצדק או האידיאולוגיה. טענתי, שממבט ראשון נשמעת מוזרה, היא שככל שמישהו הוא יותר צדיק – כך מותר לו לעשות מעשים יותר "רעים". אני שם את ה"רעים" במרכאות, כי אם אנו אומרים שמותר ואולי אף רצוי לעשות את המעשים האלה, אז קשה לקרוא להם רעים באמת. על כל פנים, הכוונה היא למעשים שבדרך כלל נחשבים רעים.

ניקח לדוגמא מעשה כמו רצח. לאזרח מהשורה אסור לשפוך דם, אלא במקרה של הגנה עצמית, ורצח נחשב לפשע חמור ביותר, שמי שעובר עליו נקרא רוצח ורשע. לעומת זאת, לחייל במלחמה מותר להרוג אנשים, וגם אם מקובל כיום להימנע מפגיעה באזרחים – אין איסור על "נזק סביבתי" מסוים שעלול לפגוע בהם, אם הדבר נחוץ. ודאי שלא נדרש ממנו לעשות אבחנה בין חיילי האויב עצמם, והוא רשאי להרוג אותם ככל שמתאפשר לו. ככל שרמת הפיקוד עולה, מתרחב גם ההיתר לפגוע ביותר אנשים, באמצעות שימוש בנשק טקטי וכדו'. בנוסף לחיילים, יש גם סוכנים מיוחדים, כמו אנשי שב"כ, מוסד וכדו', שמתמחים בהתנקשויות וחיסולים במגוון דרכים יצירתיות. לאנשים הללו יש רישיון להרוג, עם חתימות של ההכשרים המהודרים ביותר.

לא רק הרג, אלא גם מעשים "רעים" כמו גניבה, שקרים, הפרת אמון ועוד, נחשבים מותרים כאשר מי שמבצע אותם הוא מרגל או סוכן חשאי בשירות המדינה. אפילו עינויים מותרים במקרים מסוימים של חקירת חשודים ו"פצצה מתקתקת" (כפי שממחיש היטב הסרט "Unthinkable"). יש פוסקים שמתירים לסוכנת להשתמש ב"מלכודת דבש", ולעבור על איסורי עריות כדי להביא ללכידתם וחיסולם של אנשים המסוכנים למדינה (עי' במאמרו של הרב ארי יצחק שבט, תחומין ל'). זאת למרות שבמצב רגיל העבירות הללו נחשבות לחמורות ביותר, הן מבחינה דתית והן מבחינת המוסר האנושי. במקום להתייחס לאותם אנשים כנבלים מושחתים, מתייחסים אליהם כאל גיבורים הראויים לשבח.

למה זה כך? לדעתי מאחורי ה"היתרים" הללו עומדת גישה תועלתנית. איסורים כמו "לא תרצח" או "לא תשקר" אינם נובעים מכך שמעשים כמו הרג או שקר הם במהותם רעים ואסורים. אין איסור קטגורי מוחלט שמרחף מעל מעשים אלה. הסיבה שהם אסורים היא שהם על פי רוב מזיקים לחברה. אבל במקום בו אותם מעשים לא יגרמו נזק, אלא תועלת – הם הופכים להיות מותרים וראויים.

אבל מעבר לתועלתנות, יש כאן את השיקול של הכוונה, ושל מצבו הנפשי של האדם העושה את המעשה. כאשר אדם מן השורה עושה מעשים כאלה, הם נובעים בד"כ מתוך מידות רעות, והמימוש בפועל של אותן כוונות משחית את נפשו, והופך אותו לאדם רע עוד יותר. אבל כאשר מישהו עושה את אותם מעשים מתוך כוונה אמיתית לטובה, כמו להגן על מדינתו ובני עמו, הם אינם מבטאים מידות רעות אלא דווקא טובות, וממילא המעשה אינו משחית אותו. זוהי הגישה הנקראת virtue ethics, או אתיקת מידות.

כי זה דבר שחשוב לדעת. טבעו של הרוע הוא, שהוא מתפשט. אדם שמאמין שהמעשים שהוא עושה הם רעים, יתפוס את עצמו כאדם רע, וזה יגרום לו לעשות מעשים רעים בעוד תחומים. מי שמשקר למטרותיו האישיות, יבוא גם לגנוב לשם אותן מטרות, ומי שמרביץ מתוך סדיזם, יפגע גם באנשים הקרובים אליו. בבסיסו של הרוע נמצא האגואיזם, וכאשר האדם מתרגל לפעול לפיו, הוא ממליך על עצמו את האגו שלו, ויעשה עוד דברים רעים בשמו.

אבל כל זה כאשר האדם אכן תופס את מעשיו כרעים, וממילא את עצמו כרע. לעומת זאת, מי שמאמין (בצדק או בטעות) שהמעשים שהוא עושה הם צודקים, לא יתפוס את  עצמו כרע אלא כצדיק, וממילא הרע לא יתפשט בו ולא יוביל אותו למעשים רעים אחרים. אותם חיילים ההורגים בשם ההגנה על המולדת, הם במקרים רבים אנשים טובי לב ועדינים, והם נשארים כאלה גם אחרי הלחימה וההרג. זאת משום שהם אינם תופסים את ההרג הזה כמרושע, וממילא לא מרגישים שהוא מכתים או משחית אותם. באותו אופן, אדם השוחט בהמות לא יבוא לשחוט אנשים, ומנתח לא יתחיל לחתוך אנשים להנאתו; הם יודעים שמה שהם עושים זה טוב, ומכירים את הגבול בין המעשים הללו למעשים רעים.

(בדיון שהשתתפתי בו פעם מול אנשי שמאל, אמרתי להם שאם אכן "הכיבוש משחית" את החיילים כמו שהם טוענים – הרי זה דווקא באשמתו של השמאל, שמטיף כל הזמן על כך שאין הצדקה לפגוע בערבים, ושכל פגיעה שכזו היא עוול, וכן הלאה. חיילים הנחשפים לתעמולה הזו, ובד בבד צריכים לפעמים לפגוע בערבים – ירגישו שמה שהם עושים זה רע, וממילא שהם אנשים רעים ומושחתים, ואז הם עלולים לתת לאלימות שלהם להתפרץ גם במקומות אחרים. לעומת זאת, חייל המאמין בצדקת דרכו, תופס את מה שהוא עושה כטוב וצודק, וממילא זה לא יגרום לו לפעול באלימות או בצורה רעה בתחומי חיים אחרים.)

הספרות והמדיה מלאות בדמויות של "גיבורים אפלים" למיניהם, שמרשים לעצמם לעשות מעשים אלימים ואכזריים בשם הצדק והלחימה ברשע. "המעניש" (The Punisher) הוא דוגמא מובהקת לגיבור חסר עכבות שכזה, שלא בוחל באף אמצעי קיצוני במאבקו בארגוני הפשע, לעומת גיבורים כמו בטמן או מגנטו שנמצאים בלבטים ממושכים לגבי הגבול בו אתה הופך להיות הדבר שנגדו נלחמת. כמה רעיונות מעוררי השראה לדמויות שכאלה במשחקי תפקידים, נמצאים בספר Complete Scoundrel של מבוכים ודרקונים, המציג למשל את ה-gray guard, מעין פלאדין שקיבל אישור אלוהי לפעול בדרכים אפלות ואכזריות כנגד כוחות הרוע; או ה-malconvoker, שמזמן שדים, שטנים ויצורי אופל, ומשתמש בהם בערמומיות כדי להפנות את כוחות הרשע כנגד עצמם, ובכך לסייע לטוב. הרעיון החוזר הוא, שככל שאתה יותר טוב וצדיק, סומכים עליך יותר שהמעשים הללו לא ישחיתו אותך, כי הם נעשים לשם אידיאל ולא לשם רווח אישי אגואיסטי.

אם נעלה אל מעבר לאנושי, הדבר בולט אף יותר. למלאכים מותר להמית אנשים, ולפעמים אף להביא מגיפות המשמידות אוכלוסיות שלמות, כאשר הדבר נעשה בשם האל; ולאלוקים עצמו מותר גם להביא מבול, להמית את כל בכורי מצרים, או לחולל שואה, אם הוא מוצא לנכון לעשות זאת. זאת מפני שהאל הוא הצדק המוחלט, וממילא גם מעשים שעבור כל אחד אחר היו נחשבים לפשע, שהיה משחית את נשמתו – עבור האל הם "כשרים", כי הם אינם נובעים ממקור רע חלילה, אלא ממקור הצדק. ממילא גם המלאכים הפועלים בשמו, יכולים "לשיר את תהילות האל כשכנפיהם מוכתמות בדם" (כלשונו של הסרט The Prophecy""), מבלי שהדבר ישחית אותם או יהפוך אותם לרעים. וכך גם לגבי אנשים הפועלים בשם האל, מתוך אמונה שמה שהם עושים הוא הדבר הנכון. יתכן שהם טועים – אבל כל זמן שהם מאמינים בכנות שהם עושים את הטוב, המעשה לא ישחית אותם, והם יוכלו להישאר אנשים טובים והגונים בהתנהלותם הכללית. שוב, חשבו על הדוגמא של אכילת בשר, שרוב בני האדם אינם רואים בה בעיה מוסרית, וממילא יכולים להיות צדיקים גדולים שאוכלים בשר בלי שהדבר ישחית אותם, גם אם בעיני הצמחונים למשל זה נראה אכזרי ומזעזע.

אם נחזור ליהדות, ישנו את המושג הטעון "עבירה לשמה", של אדם שעושה מעשה אסור לשם מטרה חיובית, כמו קידוש השם או הצלת רבים (מדובר במקרה בו אין היתר הלכתי לדבר, אחרת זו לא "עבירה" לשמה, אלא מצווה). בספרות ההלכה והמחשבה דנו הרבה בגבולות ההיתר הזה (עי' בספר "מטרה המקדשת את האמצעים" של נחום רקובר, שמביא באריכות את המקורות), ומוסכם שהתנאי הבסיסי לכך הוא שהאדם אכן פועל לשם שמיים, ולא לשם אינטרס אישי. ככל שהאדם צדיק יותר ולבו טהור יותר, כך נתיר לו יותר לפרוץ את הגבולות, אפילו את גדרי ההלכה, כאשר כוונתו היא באמת לשם שמיים. ואותו אדם לוקח על עצמו סיכון גדול, כי אם תתערבב במעשהו כוונה לרווח אישי, או אם הוא ייכשל – הוא עלול להיענש חמורות בעולם הבא, כמו כל חוטא, ואולי אף גרוע יותר. כמובן שמדובר בפרקטיקה נדירה ויוצאת דופן, ולא במעשה שנעשה דרך קבע, כמו בגישתו של משיח השקר שבתאי צבי. על כל פנים, אנו רואים גם פה את העיקרון – ככל שאדם צדיק יותר, כך מותר לו לעשות דברים "רעים" יותר, ובכך למעשה לגייס את הרע לשירות הטוב.

אני חושב שיש בזה דבר מאד יפה. כוחות הרע נתפסים פעמים רבות כ"מגניבים" וחסרי מעצורים, שיכולים לעשות ככל העולה על רוחם, בעוד שכוחות הטוב הם "חנונים" הכבולים בכל מיני מגבלות מוסריות שמונעות מהן לפעול באפקטיביות. אם אפשר לקחת גם את המעשים היותר אכזריים, או את יצורי האופל היותר זוועתיים, ולהשתמש בהם לטובה כנגד כוחות הרשע – יש בזה מעין תיקון של אותם מעשים או יצורים, והעלאתם מהצד של הרע לצד של הטוב. וזה גם מראה שלהיות טוב לא אומר להיות חנון...