ג'ון קרמר, "ג'יגסו"
באחד המאמרים הקודמים כתבתי על תפקידם של הסלאשרים כמחנכים. אולם פרדי, ג'ייסון, מייקל וחבריהם ממלאים תפקיד זה ללא כל כוונה מצידם; מבחינתם, הרג לשמו הוא המטרה, והבמאי הוא המעניק לסרט את המימד החינוכי שלו. לעומת זאת ישנו אדם אחד, שהגדיר את עצמו במפורש כמחנך ומדריך, והוא פועל לשם כך באופן מטריד ביותר – אך גם יעיל ביותר. קבלו את ג'ון קרמר, הידוע בכינויו ג'יגסו (Jigsaw – מסורית בלעז), גיבור סדרת הסרטים "המסור" (Saw).
לסרטי המסור נחשפתי לגמרי במקרה (זאת אומרת, ביד ההשגחה), כשרציתי לצפות בסרט תמים באינטרנט, וגיליתי שיד זדונית שתלה את הסרט "המסור 6" תחת הכותרת של הסרט המבוקש. כך מצאתי את עצמי צופה בסצנת הפתיחה של המסור 6, שהיא כל כך מזעזעת וחולנית, אפילו בשביל מישהו כמוני שכבר ראה סרט אימה או שניים בחיים – שאני אפילו לא אתאר אותה פה (אם אתם ממש סקרנים, תחפשו באינטרנט, או תכתבו לי אישית). זה לא הקטשופ שגרם את הזעזוע, אלא האפקט הפסיכולוגי של הסיטואציה שתוארה שם. אולם עם כל הזעזוע מהסצנה, היא עוררה אותי למחשבה וסקרנות, וכך מצאתי את עצמי חוקר את הרעיון שמאחורי סרטי המסור. מתברר שמאחורי המחזות הקשים של דם, קרביים ואברים כרותים, מסתתרת דמות מעניינת ביותר, מורכבת ושנויה במחלוקת, שהמסר שלה מאתגר כל אחד מאיתנו.
ג'ון קרמר, אדם כבן 50, חי חיים נורמאליים לחלוטין כמהנדס, עד שבראשו התגלה גידול סרטני סופני. לאחר שנכשל בניסיון התאבדות, למד קרמר להבין את ערכם של החיים ושל כל רגע בהם, והחליט להקדיש את הזמן המועט שנותר לו כדי לעזור גם לאחרים להבין זאת. קרמר הגיע למסקנה שמרבית האנשים כיום מבזבזים את חייהם בהבלים, ואינם יודעים להעריך אותם; הם איבדו את היצר הבסיסי של ההישרדות. הוא התחיל לחטוף אנשים, שהפגינו מום מובהק באישיותם או מידותיהם – עצלנות, חמדנות, שקרנות, נטיות אובדניות וכן הלאה – ולכלוא אותם בתוך מלכודות משוכללות, או "משחקים" שתכנן. המשחק מתחיל בד"כ כאשר הקורבן מתעורר ומוצא את עצמו במלכודת המותאמת לתכונותיו האישיות, כשקרמר מוסר לו את ההוראות באמצעות סרט וידיאו או הקלטה. רוב המלכודות בנויות באופן כזה, שהדרך היחידה להינצל מהם כרוכה בהטלת מום עצמי חמורה (קטיעת אברים וכדו'), או בהרג של אדם אחר. מי שאינו מגלה נחישות מספקת כדי לבצע את המשימה, נהרג באופן זוועתי בידי המלכודת. מתברר שלאותו אדם אין מספיק יצר הישרדות, וכפי שטוען קרמר – רק מי שיודע להעריך את החיים, ראוי לחיות. קראמר זכה מידי התקשורת לכינוי "גי'גסו", בשל חתיכות העור דמויות הפאזל, שנהג לחתוך מגופותיהם של אלה שנכשלו במבחן – סמל למה שהיה חסר להם.
לסקירה קצרה של קורות חייו של ג'ון, ואיך הפך להיות ג'יגסו, צפו כאן:
http://www.youtube.com/watch?v=bw5pi-R8tWc
הנטייה הטבעית, עבור כל מי שראה את מלכודותיו בפעולה, היא להתייחס לג'יגסו כאל רוצח שטני ולא-אנושי. אולם קרמר אינו רואה את עצמו ככזה. לדברי המפיקים של הסדרה, "המסור" הוא בפירוש לא פרדי או ג'ייסון. הוא אדם רגיש ואכפתי, בעל מודעות גבוהה לעצמו ולאחרים. מטרתו אינה להרוג אנשים, אלא להפך – להאיר אותם, ולגרום להם לטראומה פסיכולוגית כזו, שתשנה לטובה את כל חייהם (במידה וישרדו, כמובן). ג'יגסו רואה את עצמו כמנתח, שמכאיב אמנם למטופל, אבל בכך מושיע אותו לחיים טובים יותר. הוא גורם להם ללמוד להעריך את החיים, להיות מודעים לערכם של כל רגע ושניה, להתגבר על הקשיים והמגבלות הפסיכולוגיים, ולהיות מוכנים לשלם בכאב ובנכות למען הזכות לחיות. האם חיים שכאלה אינם עדיפים על פני שמונים שנה מבוזבזות של בטלה והבל ללא תכלית?
יתרה מזאת – לא רק שג'ון קרמר מאמין בצדקת דרכו, ובכך שהוא משפר את חייהם של קורבנותיו – אלא שמבחן התוצאה אכן מוכיח את הצלחתו; במהלך הסדרה, רבים מאלה ששרדו את משחקי המסור מודים בכך שהחוויה אכן פקחה את עיניהם, והפכה את חייהם לטובים ואיכותיים יותר. חלקם אף מתחילים להעריץ את ג'יגסו כמושיע, ובוחרים להיות חניכיו ולהמשיך את הפרויקט שלו גם לאחר מותו. הם מבינים ש"המסור" אינו רוצח, אלא מורה ומחנך, ואולי אפילו מעין משיח, שהמטרה הנעלה שלו מצדיקה את האמצעים הקיצוניים. .
להמחשה, צפו בסרטון הבא המוקדש למסור, שימו לב לאווירה ולשיר שבחר העורך להשמיע ברקע, וקראו את הדיון על כך בתגובות לסרטון: http://www.youtube.com/watch?v=_AKEE13ofyo
ג'ון קרמר – רוצח או משיח? מלאך או שטן? מאיזו נקודת מבט אמורים לתת את התשובה לשאלה הזו – של הקורבן לפני המלכודת, או אחריה? של הצופה מבחוץ? של ג'יגסו?
אבל מה שהכי מעורר למחשבה בדמות הזו, הוא לא "המסור" לכשעצמו, אלא הדמיון המכוון (שמפיקי הסדרה אכן מודעים אליו) בין אופן פעולתו, לבין פעולותיו של מישהו גדול ומוכר יותר לאין שיעור – של אלוקים.
אלוקים ברא את העולם, והוא משגיח עליו ומנהל אותו. הוא ברא בעולם הרבה יופי, טוב ואושר – אבל גם הרבה כאב, סבל ורוע. הרבה מאד אפילו. כל אדם חווה סבל במהלך חייו, במידה זו או אחרת – לפעמים מועטה מאד, ולפעמים ברמה של ייסורי איוב. אנשים מתייסרים כתוצאה ממחלות, תאונות, פגיעה בידי אנשים אחרים, אסונות טבע ועוד. לעתים הסבל נמשך שנים רבות. ושאלת הרע בעולם, היא אולי השאלה התיאולוגית עתיקת היומין ביותר: אם אלוקים הוא טוב, והוא כל יכול, מדוע הוא מחולל – או לפחות מאפשר – רוע וסבל שכאלה?!
תשובות רבות ניתנו לשאלה, בהגות הדתית והפילוסופית לאורך הדורות. אולם שימו לב לנקודה אחת: לא משנה מהי התיאוריה הספציפית, בסופו של דבר שתי עובדות נשארות מוסכמות כמעט תמיד – שאלוקים אכן אחראי לקיומו של הסבל, ושהוא עושה זאת למען מטרה חיובית כלשהי, שמצדיקה את הסבל הזה. כל הכאבים, הייסורים, העינויים והצרות, הם אמצעים המובילים בסופו של דבר להגשמת ייעוד עליון כלשהו. לדעת תיאולוגים רבים, ייעוד זה קשור ל"בניית הנשמות": באופנים שונים, הסבל גורם לבני האדם להתעלות, להזדכך, להבין דברים טוב יותר, לפתח צדדים שונים באישיותם, וכן הלאה (עי' למשל "דעת תבונות" לרמח"ל, שכולו בנוי על רעיון זה). אני זוכר שלפני שנים, בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, ראיינו בטלוויזיה חמישה נכי צה"ל, שנפצעו במלחמות ישראל השונות. בתשובה לשאלה, השיבו כולם שהפציעה הפכה אותם לאנשים רוחניים יותר – יותר רגישים, אמפאתיים, מעריכים את החיים, משוחררים מהחומריות והיצריות, וכיוצא בזה. למרות הסבל הרב שהם עברו ועוברים, הם מודעים לכך שהתוצאה שלו הינה חיובית.
אם נסתכל בתנ"ך, נראה שגם שם מושג הניסיון תופס מקום מרכזי, ואבותינו נאלצו לעמוד בפני ניסיונות קשים מסוגים שונים – נפשיים ופיזיים, הן כיחידים והן כאומה. גם מושג ה"צירוף" מופיע פעמים רבות, כאשר ה' צורף את עם ישראל כמו מי שמעביר זהב בכבשן, כדי להסיר ממנו את הסיגים והפסולת. המשמעות היא מוות של המוני חוטאים, כאשר רק הצדיקים ביותר ראויים לשרוד.
האם ניתן אם כן להימנע מהשוואה בין אלוקים לבין "המסור"? ומה פירוש הדבר? האם השוואה זו מוציאה חלילה את אלוקים באור שלילי – או מציגה את המסור באור חיובי?
יהיו כאלה שיסיקו מההשוואה הזו, שאלוקים פועל בצורה בלתי מוסרית חלילה, שכן התנהגותו של ג'יגסו ודאי נתפסת ככזו. ראיתי איזו תשובה אידיוטית ב-Yahoo Answers שטענה כך. אולם, מבחינה לוגית לא ניתן להעביר ביקורת מוסרית על אלוקים – למרות שחכמולוגים למיניהם עושים זאת כל הזמן – וכל ניסיון כזה מוביל לפרדוקס; שכן לא ניתן להסתמך על החוש המוסרי, שאלוקים הטביע באדם, כדי לפקפק במוסריותו של מי שיצר את החוש המוסרי עצמו. אם אלוקים הוא לא-אמין מוסרית, איך יתכן שהחוש המוסרי שהוא טבע באדם, כן יהיה אמין מוסרית?! (אני מרחיב על זה בדוקטורט שלי, למי שמתעניין). מי שסומך על האינטואיציות המוסריות של עצמו, חייב לסמוך גם על מוסריותו של האלוקים שהטביע בו אותן.
אם כן, חייבים לומר, שהגישה לפיה מטרה כמו "בניית נשמות" מצדיקה אמצעים קשים וכואבים ביותר – היא גישה נכונה בהחלט; פירוש הדבר הוא, שאם ג'יגסו טועה בדרכו, הרי זה רק בכך שהוא בחר "לשחק את אלוקים" מבלי שיש לו הידע והסמכות הדרושים. עצם הדרך היא נכונה, אבל לא לכל אדם (ואולי לאף אדם) אין את הזכות להשתמש בה, אלא רק לאלוקים לבדו. והיומרה לקחת לידיים את סמכותו של אלוקים, עשויה להיות חטא חמור ביותר, מעבר לתוכן של המעשים – כשם שלהרוג אדם זהו חטא חמור, למרות שאלוקים עצמו עושה זאת כל הזמן.
על כל פנים, גם אם ג'יגסו הוא שטן – וה"משחקים" שלו הם בפירוש שטניים – הוא לא השטן הנוצרי, התגלמות הרוע והאכזריות, אלא יותר כמו השטן המקראי של ספר איוב, שמנסה את איוב בייסורים קשים כדי להפוך אותו, בסופו של דבר, לאדם טוב יותר עם הבנה שלמה יותר - ואכן מצליח.
בתור בני אדם, שהרצון להימנע מסבל וכאב הוא הכוח החזק ביותר אצלנו, אולי קשה לנו להזדהות עם גישה חינוכית שכזו. אבל זוהי בדיוק מטרתו של אלוקים – לעזור לנו להתעלות מעל עצמנו, ולגלות את הכוחות שקיימים בנו, גם אם זה כרוך בסבל ומאמץ. אם אנו רוצים לחסוך לעצמנו את הסבל, הדרך הטובה ביותר היא לבנות את נשמותינו ולדעת את אלוקים מיוזמתנו, בלי לחכות לייסורים שיעוררו אותנו לכך.