אחד הדברים האהובים על הכופרים והאתיאיסטים למיניהם, הוא להשוות בין האמונה באלוקים, לבין האמונות הדתיות של העמים הקדומים באלילים שלהם. "מה ההבדל בין אלוקים שלכם, לבין דמויות כמו זאוס או אודין?", הם שואלים (בגיחוך מתנשא, בדרך כלל).
הבה נעזור להם לנסח את הטיעון בצורה מסודרת. הטיעון שלהם למעשה מניח את ההנחות הבאות:
א. בעבר, האמינה האנושות בכל מיני אלילים.
ב. אותם אלילים לא היו ולא נבראו, ואינם אלא ישויות דמיוניות.
ולכן המסקנה היא:
ג. גם אלוקים, שבני האדם מאמינים בו כיום, אינו אלא ישות דמיונית.
כבר במבט ראשון, אפשר לראות שהטיעון הזה מופרך לחלוטין. גם אם נקבל את שתי ההנחות שלו, איך בדיוק מתחייבת מהם המסקנה, שגם אלוקים "שלנו" הוא ישות דמיונית? האם העובדה שאנשים טעו פעם, מובילה למסקנה שהם טועים גם עכשיו? אם פעם המדע האמין בדברים לא נכונים, זה אומר שכל מה שהמדע מאמין בו כיום, גם כן אינו נכון? וודאי שלא. הידע האנושי מתקדם ומשתפר, וגם אם אנשים טעו בעבר, זה לא מוכיח שהם טועים בהווה. יתכן, כמובן, שהם טועים – אבל עצם העובדה שהם טעו בעבר, לא מוכיחה את זה. זה אפילו לא טיעון, זו סתם דמגוגיה.
אבל אולי אפשר לנסח את הטיעון בצורה שונה, כך שהמסקנה שלו לא תהיה זו שכתבנו לעיל, אלא טענה קצת שונה. והיא:
ג. אמונותיהם הדתיות של בני אדם אינן בהכרח מוצדקות.
דהיינו, אם אנו מניחים שהמוני אנשים האמינו ברצינות בקיומם של אלילים, למרות שאותם אלילים לא היו ולא נבראו – הרי שניתן להסיק מכך, שעצם העובדה שהמוני אנשים מאמינים במשהו, אינה מהווה ראיה לאמיתותו. ומכאן, שגם העובדה שהמון אנשים מאמינים כיום בקיומו של אלוקים, אינה מהווה ראיה לכך שהאל אכן קיים. יתכן שכולם טועים, כמו שטעו אבותיהם עובדי האלילים.
זו כבר טענה יותר סבירה. אמנם היא לא שימושית במיוחד עבור הכופרים, שכן בד"כ המאמינים מסתמכים על ראיות אחרות כדי להצדיק את אמונתם הדתית – לא רק על העובדה ש"רוב האנושות מאמינה". אפשר להראות בקלות, שלקיומם של האלילים, כפי שתיארו אותם העמים הקדומים, אין ראיות מספיקות, ואילו לקיומו של אלוקים יש ראיות כאלה. אבל עדיין בכוחה של טענה זו להטיל ספק באמונתם של המאמינים, ולגרום להם לשאול את עצמם, שמא הם אכן טועים, כפי שטעו העמים בעולם העתיק. הרי גם הם האמינו בלב שלם באלילים שלהם, שהתגלו כאשליות בלבד – אולי אם כן גורל אמונתנו יהיה זהה?
כדי להדוף את הקושי הזה, אני רוצה להטיל ספק לא במסקנה אליה מוביל הטיעון, אלא בשתי ההנחות עליהן הוא נשען. הדבר יוביל ממילא גם לביטול המסקנה והספקות שהיא מעוררת.
נתחיל דווקא מהנחה ב, לפיה אותם אלילים לא היו ולא נבראו, ואינם אלא ישויות דמיוניות. השאלה המתבקשת היא: זאת מניין לנו? איך אנחנו יכולים להיות כ"כ בטוחים, שאותם אלים באמת לא התקיימו אף פעם?
אפילו אם נדבר על האלים הקדומים "כפשוטם", כמין גיבורי על רבי עוצמה, או כיצורים מפלצתיים עם ראשי חיות – מניין לנו שיצורים כאלה לא התהלכו אי פעם עלי אדמות? האם עצם העובדה שכל התרבויות והעמים הקדומים מתארים יצורים כאלה, אינה מהווה עדות לכך שהם אכן הכירו דמויות מעין אלו? היקום הוא מקום גדול ומסתורי, ומי יודע אלו ישויות עשויות להסתובב בו? זה שאנו לא פוגשים יצורים כאלה כיום, לא מוכיחה שהם לא היו קיימים בעבר הרחוק. מה הם היו בדיוק, קשה לדעת; אולי חייזרים מכוכב אחר, אולי צאצאיהם של מלאכים שנפלו מהשמיים ובנות אדם, אולי שדים, אולי בני אדם שהשיגו שליטה בכוחות קסם מסתוריים, ואולי מוטאציות שיצרה האבולוציה. אבל בהחלט אפשר להאמין, שמאחורי מיתוסי האלים והמפלצות, יש לפחות גרעין של אמת (להזכירכם, גם דרקונים ומפלצות ענק נחשבו מאות שנים ליצורי אגדות, עד שהתגלו המאובנים של הדינוזאורים). ואם כן, הרי שאמונתם של הקדמונים באלים שכאלה, אינה מהווה כלל סיבה לגיחוך.
אבל אפשר לומר גם אחרת. יסודן של הדתות הוא לא בניסיון להסביר תופעות כמו רעמים וברקים, כמו שטוענים מדענים זחוחי דעת, אלא בחוויית המפגש עם האלוהות. כפי שמתאר רודולף אוטו בספרו "הקדושה", תחילתה של האמונה הדתית הוא במפגש עם "המסתורין הנורא", בחוויה של הכוח הנעלם והמופלא הנמצא מעבר לעולם הזה. בשלב הבא לאחר החוויה, מנסה האנושות להכיל את אותה חוויה באמצעות כלים רציונאליים והמחשות, ולבנות תיאולוגיה שתסביר בצורה מסודרת את תכונותיה של אותה ישות מסתורית.
העמים הקדומים הכירו גם הם את אותה חוויה של הנוכחות האלוהית, וכל עם ניסה להלביש אותה בדימויים הקרובים למוכר לו. הם זיהו שהכוח האלוהי מכיל אידיאות כמו גבורה, צדק, חוכמה, אהבה ויופי, וגם תכונות מאיימות כמו אלימות, הרס, פחד ומוות – ואת אותן אידיאות הן תיארו בצורה מוחשית ומגשימה, בדמויותיהם של האלים המוכרים לנו מהמיתוסים.
אם כן, הרי שלמעשה אותם העמים צדקו באמונתם. הכוח האלוהי אכן קיים, ואכן מכיל את כל האידיאות הללו, גם אם האופן בו הם ציירו אותן הוא פרימיטיבי ומגושם. מאוחר יותר עברה האנושות לתפיסות מופשטות יותר של האלוהות, ולמדה לזהות את האחדות שמאחורי התופעות השונות, ובכך התקדמה מפוליתיאיזם למונותיאיזם. אבל האמונה הפוליתיאיסטית לא היתה אמונת הבל, אלא פשוט ציור מוגשם של אידיאות אמיתיות.
כמובן שהכופר יטען שאין שום כוח אלוהי בנמצא, אבל על זה הרי נסוב הוויכוח. הנקודה היא, שהמונותיאיסט של ימינו, לא חייב לקבל את ההנחה לפיה "האלים הקדומים לא קיימים". הוא בהחלט יכול לטעון שהם היו קיימים, בצורה מוחשית או כאידיאות – וממילא שאמונתם של הקדמונים בהם היתה מוצדקת.
מכאן נעבור להנחה א, לפיה בעבר האמינה האנושות בכל מיני אלילים. והשאלה הנשאלת היא, לאור מה שאמרנו, האם אמנם האמינה האנושות, או רובה, בכל מה שמסופר במיתולוגיות למיניהן? ואם האמינו, האם התייחסו לדברים כפשוטם? התשובה לשאלות הללו ממש לא חד-משמעית. נכון שהעמים הקדומים האמינו בכוחות עליונים השולטים בעולם, הקימו להם מקדשים, הקריבו להם קרבנות, ועבדו אותם בדרכים שונות. אבל לא ברור עד כמה הם קבלו כפשוטו את כל התיאורים הפלסטיים המיוחסים לאותם אלים.
ניקח לדוגמא את היוונים, שידועים כעם שהגיע להישגים תרבותיים, מדעיים, פילוסופיים ואומנותיים גבוהים ביותר. האם הם באמת האמינו כפשוטו בכל סיפורי האיליאדה והאודיסיאה, בכל תיאורי הקטטות ומלחמות האולימפוס? שאלתי על כך פעם את ד"ר גבריאל דנציג, מרצה לפילוסופיה יוונית וללימודים קלאסיים באוניברסיטת בר אילן. הוא צחק ואמר שכולם שואלים אותו את זה, ואז ענה שזה באמת לא ברור. יתכן שפשוטי העם האמינו בדברים כפשוטם, ואילו המשכילים יותר התייחסו לכך באופן אליגורי, כמשלים הממחישים רעיונות פילוסופיים גבוהים. כך למשל כותב יהודה אברבנאל, בנו של ר' יצחק אברבנאל, בספרו "שיחות על האהבה", בו הוא מנתח באריכות את מיתוסי הבריאה היווניים, ומסביר את האלגוריות הפילוסופיות העמוקות שהם מבטאים מאחורי המעטה החיצוני של סיפורי המלחמות והניאופים. אם כן, יתכן שגם היוונים עצמם, חלקם או רובם, התייחסו כך לדברים – כאל מיתוסים מכוננים ומעוררי השראה, לא כאל אירועים היסטוריים ממשיים. ויש עוד הרבה מקום לדון במעמדו של המיתוס, ובתפיסה לפיה גם מיתוסים מבטאים סוג של מציאות, ולא כאן המקום להאריך בזה. כתבתי על כך קצת במאמר "מה בין דמיון למציאות".
(אגב, ישנו ספר בשם "האם היוונים האמינו במיתוסים שלהם?", מאת פול ון, שעוסק בשאלה הזו ובשאלת האמונה במיתוסים בכלל. לא קראתי אותו, אבל לפי הביקורות שראיתי נראה שהוא מציג עמדה רלטיביסטית פוסט-מודרנית, לפיה מושג האמת הוא יחסי, ובני האדם אינם מגלים את האמת אלא יוצרים אותה. לא כאן המקום לדון בגישה הבעייתית הזו.)
העולה מן הדברים הוא, שהטיעון האתיאיסטי מופרך לחלוטין. לא רק שהמסקנה שלו לא מתבקשת מההנחות, אלא שההנחות עצמן מוטלות בספק. לא ברור באיזו מידה ובאיזה אופן האמינו הקדמונים באלילים המיתולוגיים, וגם אם כן האמינו – הרי שייתכן בהחלט שאמונתם זו היתה מוצדקת, או משום שיצורים כאלה אכן היו קיימים פעם כפשוטם, או משום שהכוחות האלוהיים שמתגלמים בדמויותיהם של האלים, אכן קיימים בצורה אידיאית ומופשטת. מה שברור הוא, שהקדמונים האמינו ברצינות בקיומו של כוח עליון או כוחות עליונים; ומכיוון שאין לנו שום סיבה ללגלג על אמונתם זו כבלתי מוצדקת, גם אין שום סיבה ללגלג על האמונה הדתית בת זמננו.
(להרחבה עיינו במאמר "דתות שונות, אמת אחת")