מאלוהי הטבע לאלוהי ישראל - חלק ב

מאלוהי הטבע לאלוהי ישראל - חלק ב
פורסם ב 02/05/2013 14:54:15


במאמר הקודם עסקנו בשאלת תכונותיו של אלוקים. ראינו שאם מניחים את קיומו של אלוקים כסיבה הראשונה לקיום העולם, הרי שסביר לייחס לו תכונות של תבונה ורצון (במובן כלשהו, לא בהכרח אנושי), שמגיעות עד לפרטים הקטנים של הבריאה. כל דבר שקיים בעולם, קיים כפי שהוא מכיוון שאלוקים רצה שכך יהיה.
נמשיך מכאן הלאה. אם הדברים הללו נכונים, הרי שגם קיומם של בני האדם ותכונותיהם הנם כפי שהם, מכיוון שאלוקים רצה שכך יהיו. כאשר התחיל אלוקים להניע את גלגלי היקום אי שם בעבר, הוא כוונן אותם בצורה כזו, שלאחר תהליך כזה או אחר יתהוו בעולם בני אדם הזהים לאלה שקיימים בפועל. כדי שיתאפשר קיומם של בני אדם, הפוטנציאל להתהוותם חייב להיות גנוז כבר בנתונים הבסיסיים של הבריאה, ולכן סביר לייחס אותו לאלוקים, ולא לראות באדם רק איזו תקרית אקראית ובלתי מתוכננת (מה גם שלא ידוע לנו על קיומו של אף יצור נעלה או מפותח יותר מהאדם).
וכאן נשאלת השאלה: האם אותו אלוקים ייעד לבני האדם ייעוד מסוים כלשהו, מעבר לעצם קיומם? האם יש דרך כלשהי עבורם ליצור קשר אתו?
קשה לענות על שאלה זו. איננו יכולים להתחיל לשער מה מתרחש בתודעתו של אלוקים, ואלו כוונות ותוכניות עשויות להיות לו. יתכן שאין לו בכלל כאלה, במובן האנושי והנתפס על ידנו; יתכן שיש לו מטרות שונות ומשונות, שאיננו יכולים להעלות על הדעת. אולי מקומנו בתוכנית שלו אינו חשוב יותר משל חיידקים או גרגירי אבק; אולי הוא יצר אותנו רק לשם שעשוע, או למטרות תצפית ולמידה. הכל יכול להיות.
אבל כאן צריך לשים לב לנתון אחד. אנחנו אולי לא מכירים את אלוקים, אבל אנחנו כן מכירים את האדם – ואנחנו יודעים שבאדם טבוע באופן מהותי, הדחף לחיפוש אחר אלוקים, והכמיהה למפגש איתו. לא לחינם האמונה באלוקים, או באלים, בצורה כזו או אחרת, התפתחה בכל העמים וכל התרבויות ללא יוצא מן הכלל. לא במקרה רובה המוחלט של האנושות האמין באלוקים לאורך כל הדורות, וממשיך להאמין גם כיום. האמונות והדתות השפיעו ועצבו במידה רבה את כל התרבות האנושית. רק אדם עיוור ואטום יכול לטעון, שהדחף הדתי אינו אלא ניסיון להתמודד עם שאלות על הטבע, או עם הפחד מהמוות. כל מי שזכה אי פעם לחוויה רוחנית של ממש, יודע עד כמה טענה זו מגוחכת. הבקשה הרוחנית של האדם, והחתירה שלו לאינסוף, חורגות בהרבה מכל הסבר פסיכולוגי מינימליסטי כזה או אחר, ואינן ניתנות לרדוקציה להסבר כזה. יש להכיר בכך: האדם מטבעו הוא מחפש אלוקים.
ואם הנחנו שהאדם הוא כפי שהוא כיוון שאלוקים רצה שיהיה כך, והנחנו עוד שהדחף הדתי הוא תכונה שטבועה באדם – הרי שהמסקנה הסבירה היא, שאלוקים הוא זה שהטביע באדם את הדחף הזה. לא מדובר באיזו יצירה אקראית ומשונה של האבולוציה (שקשה להבין מה התועלת ההישרדותית שבה, וכיצד היא מצדיקה את המחיר שהיא גובה מהאדם), אלא בחלק מהותי מהאדם, כפי שאלוקים רצה שיהיה. ואם אלוקים הטביע באדם את הדחף לחפש אחריו, יתכן אמנם שהוא עשה זאת מסיבות בלתי נתפסות כלשהן – אבל גם יתכן מאד שהוא עשה זאת, משום שהוא רוצה שהאדם אכן יחפש אחריו, וייצור אתו קשר בצורה כלשהי.
במלים אחרות, אם אנו מניחים זיקה בין קיום האדם ותכונותיו לבין רצון האל, הרי שאפשר לשער על פי אותן תכונות מה היה רצונו של האל מהאדם; ויהיה זה סביר להניח, שרצון זה כולל את מימושו של הדחף לחיפוש אחר אלוקים, הטבוע באדם.

נניח שהסכמנו לכל זה (ושוב, אני מדגיש שאין פה שום התיימרות להוכחה, אלא רק מהלך שנראה סביר). האם אכן ישנה דרך בה אנו יכולים לממש את הדחף שלנו למפגש עם אלוקים? האם יש דרך ליצור קשר אתו? אם יש דרך כזו, ואלוקים מעוניין שנלך בה, סביר להניח שהוא גם נתן לנו את האמצעים לגלות אותה – או דרך השכל והמחשבה, או על ידי התגלות אלוקית. מה שעלינו לעשות הוא לברר, האם ישנם בני אדם הטוענים שהם גילו את הדרך הזו, ולברר את טענותיהם.
כאן אנחנו כבר נכנסים לבירור בין-דתי. כידוע, הדתות השונות טוענות, כל אחת מהן, שבידיה הדרך ליצירת קשר עם אלוקים ולחיבור אליו. יתכן שכולן צודקות במידה זו או אחרת, ויתכן שכולן טועות. אבל אם מניחים כאמור שאלוקים רצה שנחפש אותו ונתקרב אליו, סביר להניח שלפחות אחת מהדרכים לעשות זאת אכן נגלתה לבני אדם, ואם כן סביר להניח שישנה לפחות דת אחת המקיימת מטרה זו.
מיהי הדת הזו? כל דת טוענת שהיא הנכונה, ולא אכנס כאן לויכוח ולבירור הטענות השונות של כולן. אבל בפשטות אפשר להצביע על כמה יתרונות בולטים של היהדות ביחס לדתות אחרות. ראשית, ביחס לדתות המזרח, הרי שהללו ברובן אינן מבוססות על התגלות אלוקית, אלא על תובנות פילוסופיות והארה רוחנית. אפשר להניח שהתגלות אלוקית – במידה ויש כזו – תהווה מקור מידע אמין יותר על אלוקים מאשר השערות אנושיות. מכיוון שהיהדות טוענת להתגלות כזו, מן הראוי להקדיש לה תשומת לב יותר מאשר לדתות המודות שהן מבוססות על השכל האנושי בלבד. ואילו ביחס לנצרות ולאיסלם, הרי ששתי הדתות הללו מודות בכך שהיהדות היא דת אלוקית, ומבססות את עצמן על המסורת של ההתגלות שלה, רק ששתיהן טוענות שעבר זמנה לטובת אחת משתיהן. ומכיוון שהנצרות והאיסלם שוללות ומנטרלות זו את זו, ועל פניו אין סיבה להעדיף אחת משתיהן על פני השניה – הרי שהיהדות נשארת בתור הבסיס שכולם מסכימים עליו, מה שמקנה לה יתרון.
כמו כן ניתן להצביע על ההיסטוריה יוצאת הדופן של עם ישראל, שאין לה אח ורע בתולדות האנושות – עם שלם שיצא לגלות, שרד בה במשך אלפי שנים ושמר על קיומו ודתו לנוכח כל סוגי האיומים והסכנות, ולבסוף עוד חזר לארצו, החיה את שפתו, והקים מחדש מדינה משגשגת לתפארת. תופעה זו היא ייחודית ומדהימה לכשעצמה – ועוד יותר מכך, כאשר מתברר שהתורה חזתה במדויק את התהליך הזה, לפרטי פרטים. במבט לאחור הכל נראה לנו טבעי ומובן מאליו, אבל אילו היינו חיים בזמן כתיבת התורה (אפילו לדעת ביקורת המקרא, המאחרת אותה לשלהי בית ראשון), איזו סבירות היינו נותנים לכך שזה בדיוק מה שיקרה? למה להניח שתהיה גלות בכלל – זה לא כאילו שכל עם יוצא לגלות מתישהו? ואם כבר יוצאים, אז בד"כ או שמתיישבים בארץ אחרת, או שמתבוללים, או שמושמדים; עמים גדולים וחזקים מאיתנו לא שרדו את הגלות, ודתותיהם ואליליהם נשכחו מזמן, ואילו אנחנו לא רק ששרדנו, אלא גם חזרנו לארצנו וזכינו בה מחדש – בדיוק ככתוב בתורה! צריך להיות עיוור ועקשן למדיי כדי להתייחס לכך כאל משהו "מובן מאליו". אז הוכחה אולי זה לא, אבל טיעון לטובת היהדות – בהחלט כן.
אפשר להביא עוד טענות שונות להעדפת היהדות על פני דתות אחרות, ולא אאריך בזה, שכן הדברים נמצאים בשפע בספרים ומאמרים שונים. יתכן אולי שגם לדתות השונות יש טענות משלהן, אבל אם כן, יתכבדו נציגיהן ויציגו אותן – אין זה מתפקידו של מאמר זה לערוך ויכוח בין דתי, אלא רק להראות את ההיגיון בבחירה בדת היהודית כדרך חיים.
מה שיש לנו אם כן, זו מעין תנועת מלקחיים: כשאנו מתחילים מלמעלה, אנו מסיקים את קיומו של אל בעל כוח, תבונה ורצון, ומניחים על פי זה שהוא יצר את האדם כפי שהוא, וטבע בו את הדחף הדתי. אמנם איננו יודעים עדיין איך לממש אותו. ואילו כשאנו מתחילים מלמטה, אנו מוצאים דתות שונות הטוענות לקיומו של מסר מאלוקים, ומדריכות כיצד לממש את הדחף הדתי; ובין הדתות הללו, למסורת היהודית על ההתגלות האלוקית יש יתרונות משמעותיים על פני הדתות האחרות, ויש סיבות טובות להאמין שהיא אכן מבוססת על התגלות אמיתית.
אז אם יש לנו מצד אחד את אלוקים, שנראה לנו מאד סביר בפני עצמו, ומהצד השני את היהדות, שנראית סבירה ומשכנעת בפני עצמה – מה יותר סביר מאשר לסגור את המלקחיים ולחבר ביניהם, באמצעות ההנחה שהדרך לממש את הדחף הדתי היא באמצעות היהדות, ואילו האל שעליו מדברת היהדות הוא אכן אלוקים, הסיבה הראשונה ובורא העולם? כך נפגשת הפילוסופיה עם המסורת הדתית, והחיבור ביניהן נראה מתקבל על הדעת, יותר מאשר ההנחה ששתי התנועות לא נפגשות ביניהן – שהדחף הדתי נטבע בנו לחינם, ושהיהדות מבוססת על שגיאה. שוב, אפשר כמובן לטעון את זה, ואי אפשר להוכיח אחרת; אבל לדעתי המהלך שתיארתי הוא סביר ומתקבל על הדעת, וזה כל מה שרציתי להשיג.
המסקנה אם כן היא, שאם מניחים את קיומו של אלוקים ככוח עליון, ניתן באמצעות כמה הנחות פשוטות להגיע למסקנה, שאותו כוח עליון זהה לאלוקי היהדות. מי שמאמין בכוח כזה, יש לו סיבה טובה לא להישאר עם האל הדאיסטי המופשט, אלא לעבור לאל התאיסטי המוחשי יותר, וממנו לאלוקי ישראל. כל מה שנחוץ הוא להניח זיקה בין אלוקים לבין תכונותיו של האדם, לתת אמון בדחף הדתי, ולתת אמון בעדויות ובמסורת על ההתגלות.
יש כמובן מקום לשאלות ולקושיות שונות על הזיהוי הזה בין אלוקים "הכללי" לבין אלוקי ישראל, ואתם מוזמנים לשלוח לי אותם; אבל על פניו זה נראה כזיהוי סביר והגיוני, והרוצה להפריך אותו – עליו הראיה.


דאיזם

במאמר הקודם עסקנו בשאלת תכונותיו של אלוקים. ראינו שאם מניחים את קיומו של אלוקים כסיבה הראשונה לקיום העולם, הרי שסביר לייחס לו תכונות של תבונה ורצון (במובן כלשהו, לא בהכרח אנושי), שמגיעות עד לפרטים הקטנים של הבריאה. כל דבר שקיים בעולם, קיים כפי שהוא מכיוון שאלוקים רצה שכך יהיה.
נמשיך מכאן הלאה. אם הדברים הללו נכונים, הרי שגם קיומם של בני האדם ותכונותיהם הנם כפי שהם, מכיוון שאלוקים רצה שכך יהיו. כאשר התחיל אלוקים להניע את גלגלי היקום אי שם בעבר, הוא כוונן אותם בצורה כזו, שלאחר תהליך כזה או אחר יתהוו בעולם בני אדם הזהים לאלה שקיימים בפועל. כדי שיתאפשר קיומם של בני אדם, הפוטנציאל להתהוותם חייב להיות גנוז כבר בנתונים הבסיסיים של הבריאה, ולכן סביר לייחס אותו לאלוקים, ולא לראות באדם רק איזו תקרית אקראית ובלתי מתוכננת (מה גם שלא ידוע לנו על קיומו של אף יצור נעלה או מפותח יותר מהאדם).
וכאן נשאלת השאלה: האם אותו אלוקים ייעד לבני האדם ייעוד מסוים כלשהו, מעבר לעצם קיומם? האם יש דרך כלשהי עבורם ליצור קשר אתו?
קשה לענות על שאלה זו. איננו יכולים להתחיל לשער מה מתרחש בתודעתו של אלוקים, ואלו כוונות ותוכניות עשויות להיות לו. יתכן שאין לו בכלל כאלה, במובן האנושי והנתפס על ידנו; יתכן שיש לו מטרות שונות ומשונות, שאיננו יכולים להעלות על הדעת. אולי מקומנו בתוכנית שלו אינו חשוב יותר משל חיידקים או גרגירי אבק; אולי הוא יצר אותנו רק לשם שעשוע, או למטרות תצפית ולמידה. הכל יכול להיות.
אבל כאן צריך לשים לב לנתון אחד. אנחנו אולי לא מכירים את אלוקים, אבל אנחנו כן מכירים את האדם – ואנחנו יודעים שבאדם טבוע באופן מהותי, הדחף לחיפוש אחר אלוקים, והכמיהה למפגש איתו. לא לחינם האמונה באלוקים, או באלים, בצורה כזו או אחרת, התפתחה בכל העמים וכל התרבויות ללא יוצא מן הכלל. לא במקרה רובה המוחלט של האנושות האמין באלוקים לאורך כל הדורות, וממשיך להאמין גם כיום. האמונות והדתות השפיעו ועצבו במידה רבה את כל התרבות האנושית. רק אדם עיוור ואטום יכול לטעון, שהדחף הדתי אינו אלא ניסיון להתמודד עם שאלות על הטבע, או עם הפחד מהמוות. כל מי שזכה אי פעם לחוויה רוחנית של ממש, יודע עד כמה טענה זו מגוחכת. הבקשה הרוחנית של האדם, והחתירה שלו לאינסוף, חורגות בהרבה מכל הסבר פסיכולוגי מינימליסטי כזה או אחר, ואינן ניתנות לרדוקציה להסבר כזה. יש להכיר בכך: האדם מטבעו הוא מחפש אלוקים.
ואם הנחנו שהאדם הוא כפי שהוא כיוון שאלוקים רצה שיהיה כך, והנחנו עוד שהדחף הדתי הוא תכונה שטבועה באדם – הרי שהמסקנה הסבירה היא, שאלוקים הוא זה שהטביע באדם את הדחף הזה. לא מדובר באיזו יצירה אקראית ומשונה של האבולוציה (שקשה להבין מה התועלת ההישרדותית שבה, וכיצד היא מצדיקה את המחיר שהיא גובה מהאדם), אלא בחלק מהותי מהאדם, כפי שאלוקים רצה שיהיה. ואם אלוקים הטביע באדם את הדחף לחפש אחריו, יתכן אמנם שהוא עשה זאת מסיבות בלתי נתפסות כלשהן – אבל גם יתכן מאד שהוא עשה זאת, משום שהוא רוצה שהאדם אכן יחפש אחריו, וייצור אתו קשר בצורה כלשהי.
במלים אחרות, אם אנו מניחים זיקה בין קיום האדם ותכונותיו לבין רצון האל, הרי שאפשר לשער על פי אותן תכונות מה היה רצונו של האל מהאדם; ויהיה זה סביר להניח, שרצון זה כולל את מימושו של הדחף לחיפוש אחר אלוקים, הטבוע באדם.

נניח שהסכמנו לכל זה (ושוב, אני מדגיש שאין פה שום התיימרות להוכחה, אלא רק מהלך שנראה סביר). האם אכן ישנה דרך בה אנו יכולים לממש את הדחף שלנו למפגש עם אלוקים? האם יש דרך ליצור קשר אתו? אם יש דרך כזו, ואלוקים מעוניין שנלך בה, סביר להניח שהוא גם נתן לנו את האמצעים לגלות אותה – או דרך השכל והמחשבה, או על ידי התגלות אלוקית. מה שעלינו לעשות הוא לברר, האם ישנם בני אדם הטוענים שהם גילו את הדרך הזו, ולברר את טענותיהם.
כאן אנחנו כבר נכנסים לבירור בין-דתי. כידוע, הדתות השונות טוענות, כל אחת מהן, שבידיה הדרך ליצירת קשר עם אלוקים ולחיבור אליו. יתכן שכולן צודקות במידה זו או אחרת, ויתכן שכולן טועות. אבל אם מניחים כאמור שאלוקים רצה שנחפש אותו ונתקרב אליו, סביר להניח שלפחות אחת מהדרכים לעשות זאת אכן נגלתה לבני אדם, ואם כן סביר להניח שישנה לפחות דת אחת המקיימת מטרה זו.
מיהי הדת הזו? כל דת טוענת שהיא הנכונה, ולא אכנס כאן לויכוח ולבירור הטענות השונות של כולן. אבל בפשטות אפשר להצביע על כמה יתרונות בולטים של היהדות ביחס לדתות אחרות. ראשית, ביחס לדתות המזרח, הרי שהללו ברובן אינן מבוססות על התגלות אלוקית, אלא על תובנות פילוסופיות והארה רוחנית. אפשר להניח שהתגלות אלוקית – במידה ויש כזו – תהווה מקור מידע אמין יותר על אלוקים מאשר השערות אנושיות. מכיוון שהיהדות טוענת להתגלות כזו, מן הראוי להקדיש לה תשומת לב יותר מאשר לדתות המודות שהן מבוססות על השכל האנושי בלבד. ואילו ביחס לנצרות ולאיסלם, הרי ששתי הדתות הללו מודות בכך שהיהדות היא דת אלוקית, ומבססות את עצמן על המסורת של ההתגלות שלה, רק ששתיהן טוענות שעבר זמנה לטובת אחת משתיהן. ומכיוון שהנצרות והאיסלם שוללות ומנטרלות זו את זו, ועל פניו אין סיבה להעדיף אחת משתיהן על פני השניה – הרי שהיהדות נשארת בתור הבסיס שכולם מסכימים עליו, מה שמקנה לה יתרון.
כמו כן ניתן להצביע על ההיסטוריה יוצאת הדופן של עם ישראל, שאין לה אח ורע בתולדות האנושות – עם שלם שיצא לגלות, שרד בה במשך אלפי שנים ושמר על קיומו ודתו לנוכח כל סוגי האיומים והסכנות, ולבסוף עוד חזר לארצו, החיה את שפתו, והקים מחדש מדינה משגשגת לתפארת. תופעה זו היא ייחודית ומדהימה לכשעצמה – ועוד יותר מכך, כאשר מתברר שהתורה חזתה במדויק את התהליך הזה, לפרטי פרטים. במבט לאחור הכל נראה לנו טבעי ומובן מאליו, אבל אילו היינו חיים בזמן כתיבת התורה (אפילו לדעת ביקורת המקרא, המאחרת אותה לשלהי בית ראשון), איזו סבירות היינו נותנים לכך שזה בדיוק מה שיקרה? למה להניח שתהיה גלות בכלל – זה לא כאילו שכל עם יוצא לגלות מתישהו? ואם כבר יוצאים, אז בד"כ או שמתיישבים בארץ אחרת, או שמתבוללים, או שמושמדים; עמים גדולים וחזקים מאיתנו לא שרדו את הגלות, ודתותיהם ואליליהם נשכחו מזמן, ואילו אנחנו לא רק ששרדנו, אלא גם חזרנו לארצנו וזכינו בה מחדש – בדיוק ככתוב בתורה! צריך להיות עיוור ועקשן למדיי כדי להתייחס לכך כאל משהו "מובן מאליו". אז הוכחה אולי זה לא, אבל טיעון לטובת היהדות – בהחלט כן.
אפשר להביא עוד טענות שונות להעדפת היהדות על פני דתות אחרות, ולא אאריך בזה, שכן הדברים נמצאים בשפע בספרים ומאמרים שונים. יתכן אולי שגם לדתות השונות יש טענות משלהן, אבל אם כן, יתכבדו נציגיהן ויציגו אותן – אין זה מתפקידו של מאמר זה לערוך ויכוח בין דתי, אלא רק להראות את ההיגיון בבחירה בדת היהודית כדרך חיים.
מה שיש לנו אם כן, זו מעין תנועת מלקחיים: כשאנו מתחילים מלמעלה, אנו מסיקים את קיומו של אל בעל כוח, תבונה ורצון, ומניחים על פי זה שהוא יצר את האדם כפי שהוא, וטבע בו את הדחף הדתי. אמנם איננו יודעים עדיין איך לממש אותו. ואילו כשאנו מתחילים מלמטה, אנו מוצאים דתות שונות הטוענות לקיומו של מסר מאלוקים, ומדריכות כיצד לממש את הדחף הדתי; ובין הדתות הללו, למסורת היהודית על ההתגלות האלוקית יש יתרונות משמעותיים על פני הדתות האחרות, ויש סיבות טובות להאמין שהיא אכן מבוססת על התגלות אמיתית.
אז אם יש לנו מצד אחד את אלוקים, שנראה לנו מאד סביר בפני עצמו, ומהצד השני את היהדות, שנראית סבירה ומשכנעת בפני עצמה – מה יותר סביר מאשר לסגור את המלקחיים ולחבר ביניהם, באמצעות ההנחה שהדרך לממש את הדחף הדתי היא באמצעות היהדות, ואילו האל שעליו מדברת היהדות הוא אכן אלוקים, הסיבה הראשונה ובורא העולם? כך נפגשת הפילוסופיה עם המסורת הדתית, והחיבור ביניהן נראה מתקבל על הדעת, יותר מאשר ההנחה ששתי התנועות לא נפגשות ביניהן – שהדחף הדתי נטבע בנו לחינם, ושהיהדות מבוססת על שגיאה. שוב, אפשר כמובן לטעון את זה, ואי אפשר להוכיח אחרת; אבל לדעתי המהלך שתיארתי הוא סביר ומתקבל על הדעת, וזה כל מה שרציתי להשיג.
המסקנה אם כן היא, שאם מניחים את קיומו של אלוקים ככוח עליון, ניתן באמצעות כמה הנחות פשוטות להגיע למסקנה, שאותו כוח עליון זהה לאלוקי היהדות. מי שמאמין בכוח כזה, יש לו סיבה טובה לא להישאר עם האל הדאיסטי המופשט, אלא לעבור לאל התאיסטי המוחשי יותר, וממנו לאלוקי ישראל. כל מה שנחוץ הוא להניח זיקה בין אלוקים לבין תכונותיו של האדם, לתת אמון בדחף הדתי, ולתת אמון בעדויות ובמסורת על ההתגלות.
יש כמובן מקום לשאלות ולקושיות שונות על הזיהוי הזה בין אלוקים "הכללי" לבין אלוקי ישראל, ואתם מוזמנים לשלוח לי אותם; אבל על פניו זה נראה כזיהוי סביר והגיוני, והרוצה להפריך אותו – עליו הראיה.





print
כניסה למערכת