במאמר הקודם עסקנו בעניינה של המסורת, ולמה מומלץ לתת בה אמון בסיסי. ישנן כמה נקודות נוספות שרציתי להבהיר בעניין זה.
כל ניסיון להשגת ידע על המציאות, צריך להיזהר משני סוגי טעויות: א. לא להאמין בידע שגוי, ב. לא להחמיץ ידע אמיתי. אמון מופרז וחוסר ביקורתיות מובילים את האדם להאמין בשגיאות, ולעומת זאת ספקנות מופרזת מובילה לפספוס מקורות מידע ואובדן ידע. על האדם למצוא את האיזון הנכון בין אמונה מופרזת לאמונה מוגבלת.
אין ספק (!) שבזמננו המגמה הרווחת נוטה יותר לכיוון של ספקנות יתרה. פילוסופים, מדענים ואנשים מהשורה נוטים להתייחס בחשדנות ובזהירות לכל מקור מידע, בעיקר אם הוא מפתיע ולא שגרתי, ולא להאמין לשום דבר בלי הוכחות. ספקנות היא כאמור אכן אמצעי זהירות חשוב, אבל יש לוודא שהיא לא תחסום לחלוטין את האפשרות להיחשף למידע אמיתי, כי אז היא תשיג את ההפך ממטרתה, ותסתיר את האמת במקום לברר אותה. אדם שמטיל ספק באחד מכלי ההכרה הבסיסיים, כמו החושים, ההיגיון, הזיכרון וכדו', אמנם יינצל מהטעיות שאותם כלים מחוללים לפעמים, ויחסוך מעצמו אמונות שגויות רבות – אבל שכרו יצא בהפסדו, שכן כנגד זה יחמיץ הרבה מאד ידיעות אמיתיות, שאין שום דרך להגיע אליהן בלי אותם כלים. תמונת המציאות שלו תהיה רחוקה ביותר מהאמת.
כאשר רוצים לברר את העובדות לגבי העבר, יש להכיר בכך שישנו ידע שהצינורות היחידים המובילים אליו הם הזיכרון והאמון, כפי שהללו מתבטאים במסורת (כמבואר במאמר הקודם). לא את הכל אפשר לגלות באמצעות ממצאים פיזיים או כתובות עתיקות. נכון, צינורות אלה עלולים להטעות – אבל אלה הכלים היחידים שיש לנו כדי להגיע לאותו ידע, ואם נתעלם מהם לחלוטין, פשוט נחסום את האפשרות לקבל מידע על חלקים מרכזיים בעבר. ויכולות להיות לכך השלכות מצערות ביותר.
הנה סיפור להמחשה. נניח שבכפר מסוים ישנה מסורת, לפיה אסור ללכת לכנסיה החרבה הישנה בליל כל הקדושים, מכיוון שבאותו לילה מופיע שד נורא בכנסיה, והוא עלול לפגוע במי שנמצא שם, ואף להשתחרר ולפגוע באנשים נוספים. מסורת זו מבוססת על עדויותיהם של זקני הכפר, ששמעו זאת מאבותיהם, שתיארו את הרקע להופעתו של השד ואת הנזק שגרם בעבר. ואכן, במשך מאות שנים, נמנעו אנשי הכפר מללכת לכנסיה בליל כל הקדושים, מחשש מפני זעמו של אותו השד. לצורך העניין, מדובר באנשים אינטליגנטיים ומשכילים, לא באוסף אנאלפביתים נבערים מדעת. אף על פי כן, הם לוקחים את המסורת מאד ברצינות ומקפידים לשמור עליה ולהעביר אותה הלאה.
יום אחד מגיע לכפר בחור צעיר וספקן בשם סיימון. הוא שומע את המסורת בדבר השד, ומתייחס אליה בזלזול כאל אמונות תפלות של נשים זקנות. ברור הרי שאין בעולם דבר כמו שדים. כדי להוכיח שמדובר בשטויות, וכדי לברר מה עומד מאחורי אותה מסורת, מחליט סיימון ללכת לכנסיה הישנה בליל כל הקדושים ולראות מה יקרה או לא יקרה. למרות אזהרותיהם הנחרצות של בני הכפר, ונסיונותיהם לעצור אותו, סיימון עושה את דרכו לכנסיה באישון לילה ומתייצב בה בשעה היעודה.
ומה קורה אז? יש שתי אפשרויות: אפשרות אחת היא, שלא קורה כלום, וסיימון חוזר לכפר ולועג לכפריים הפרימיטיביים על אמונות ההבל שלהם. אמנם, גם במקרה זה המסורת לא הופרכה לגמרי (יתכן שבעבר אכן היה שם שד, והוא נעלם או מת וכדו'), אבל זו בהחלט נקודה לרעתה.
האפשרות השניה היא, ששד איום מופיע לפתע, פוצע את סיימון קשות, בורח מהכנסיה ומחולל הרס נוראי בכפר, לפני שנעלם כלעומת שבא.
נניח שהאפשרות השניה היא שהתממשה. המסורת התגלתה כנכונה, והשד היה אמיתי ביותר, בניגוד לציפיותיו של סיימון. כעת פונים אנשי הכפר לסיימון ומטילים עליו את האחריות לנזק שנגרם. עליו להיענש או לפצות בצורה כלשהי על אותו נזק, שהוא האחראי אליו. האם סיימון יכול להיפטר מאחריות, ולטעון שאין זו אשמתו? ודאי שלא. הוא לא יכול לטעון שלא היה לו מושג שזה יקרה, שהרי הזהירו אותו במפורש שאלה יהיו התוצאות. גם לא היתה לו סיבה ליחס לאנשי הכפר טעות או טפשות, חוץ מההנחות האפריוריות שלו לגבי שדים. אולי היו לו סיבות לפקפק באזהרה, אבל לאחר שהיא התגלתה כנכונה - אין לו אפשרות לטעון לאי-ידיעה. זו היתה הבחירה שלו להתעלם מהמסורת, ועליו לשאת באחריות לאותה בחירה, במידה והתגלתה כשגויה.
מה אנו לומדים מהסיפור הזה? שגם כשיש סיבות טובות לפקפק במסורת, היא עדיין מהווה מקור של ידע, שניתן לדרוש מהאדם לקחת אותו בחשבון. אילו סיימון לא היה שומע מעולם את הסיפור על השד, לא ניתן היה לבוא אליו בטענות על כך שהלך לאותה כנסיה, שכן לא יכול היה להעלות בדעתו שיקרה דבר כ"כ בלתי צפוי. אולם ברגע שהוא שמע את הסיפור, ואנשי הכפר עשו ככל יכולתם לשכנע אותו באמיתותו – אזי מצופה ממנו להתייחס לאפשרות שהם צודקים, ואם אינו עושה זאת, התוצאות הן על אחריותו. הטלת האחריות הזו מעידה על כך שלאדם היו אפשרות וסיבות לנהוג אחרת, והללו נוצרו כמובן כתוצאה מהמסורת שקיבל.
באותה מידה, אדם הבוחר להתעלם ממסורת אבותיו ולנטוש את דתו, עושה זאת על אחריותו; אילו יתברר שטעה, והמסורת היתה נכונה אחרי הכל, הוא יישא באחריות למעשיו וניתן יהיה להעניש אותו עליהם. טענות של "לא ידעתי" או "זה נשמע לי לא הגיוני", תישמענה מגוחכות ביותר לנוכח העובדה, שמאמצים גדולים כ"כ נעשו כדי לשכנע אותו באמיתותה של אותה מסורת. הבחירה הרציונאלית היא לא לזלזל במסרים שאבותינו התאמצו להעביר לנו, ולפחות להתחשב ברצינות באפשרות שהם נכונים. זה לא אומר לקבל אוטומטית כל דבר, בלי בדיקה; אבל זה כן אומר לתת אמון בסיסי במסורת, ולהתייחס אליה כאמיתית כל זמן שלא הוכח אחרת. אם אין לך סיבה ממש טובה ללכת לכנסיה הישנה בלילה, אז אמונתך האפריורית וחסרת הבסיס ש"אין שדים בעולם" לא מצדיקה התעלמות מהמסורת.
המחשה לרעיון הזה מופיעה בספר "שקיעה" של אייזיק אסימוב. מדובר בעולם שחג סביב שש שמשות, כך שלעולם לא שורר בו לילה. כת דתית תמהונית מתריעה על כך, שפעם באלפיים ומשהו שנים, מתרחש חורבן עולמי, בו השמיים מחשיכים ומשהו שנקרא "כוכבים" מופיע בהם, וגורם לכל האנשים להשתגע. אף אחד לא לוקח אותם ברצינות, אבל בסופו של דבר מתברר שהם צדקו בהחלט, וליקוי מאורות שכזה אכן מתרחש במחזוריות שציינו, כשהוא מביא בעקבותיו חורבן וטירוף. זה קרה פעמים רבות בעבר, ובכל פעם הציביליזציה נחרבה, ונאלצה לבנות את עצמה מחדש.
ומה הטרגדיה בסיפור הזה? שכל פעם אחרי החורבן, ניסו השורדים להעביר הלאה את המסורת המעידה על התרחשותו של אותו אירוע, כדי להזהיר את הדורות הבאים, כך שיוכלו להיערך לקראת השקיעה הבאה. אבל בכל פעם, כעבור מספר דורות, התחילו האנשים להתייחס בספקנות ובזלזול ל"מיתוסים" הפרימיטיביים הללו – שהרי כל אדם נאור יודע, שלעולם לא יתכן שיהיה חושך על פני העולם, ושאין דבר כזה כמו "כוכבים"... וכך, פעם אחרי פעם, תופס החורבן את האנושות עם המכנסיים למטה, כשרק חברי הכת הדתית ערוכים באמת לקראתו. אם לא ישנו אנשי אותו עולם את גישתם הספקנית, ולא יתחילו להתייחס באמון רב יותר למסורות שלהם – הרי שאותה טרגדיה תחזור על עצמה שוב ושוב, גם בשקיעות הבאות.
דוגמא הפוכה, שממחישה את חשיבות השמירה על המסורת, נמצאת בסדרת "מחזור שער המוות" של מרגרט וויס וטרייסי היקמן, ובפרט בספר הראשון בסדרה, "כנף הדרקון". בעולם המתואר באותו ספר, חי עם של גמדים, שבמשך דורות רבים מקדיש את חייו לטיפול ואחזקה של מכונת ענק אימתנית בשם הבעט-מקרקשת. לאף אחד אין מושג מי בנה את המכונה, ומה היא אמורה לעשות בכלל; אבל לגמדים יש מסורת כיצד לטפל בחלקיה השונים של המכונה, כדי לתקן תקלות וכן הלאה, והם שומרים עליה בקפדנות רבה ובאדיקות דתית, למרות שאינם יודעים למה ומה התכלית בכל זה. למתבונן בן זמננו, התנהגות כזו תיראה בוודאי מטופשת ובלתי רציונאלית: למה להשקיע כ"כ הרבה מאמצים בטיפול במכונה, שאין לך מושג מה היא עושה? אבל לאותם הגמדים יש תשובה טובה לשאלה הזו: זוהי המסורת שקבלו מאבותיהם, והם ממשיכים אותה הלאה. בסופו של דבר מתברר, שאותה מכונה נועדה למלא תפקיד חיוני בתיקון הבריאה והעולמות השונים, ובזכות טיפולם המסור של הגמדים היא אכן מלאה את ייעודה. אילו היו הגמדים חכמולוגים ספקנים שכאלה, וזונחים את המסורת רק משום שאינם מבינים את הכל – התוצאות היו עגומות ביותר. אפשר לראות בכך משל יפה לתפקידה של היהדות וקיום המצוות בתיקון העולם.
הערה אחרונה לגבי המסורות של דתות אחרות. לעתים מועלית השאלה, איך להתייחס למסורות כמו אלו של הנצרות והאיסלאם, שעומדות לכאורה בסתירה לזו של היהדות. אם צריך לתת אמון בסיסי במסורת, איך אפשר ליישב את זה כשישנן מסורות מנוגדות? התשובה היא, שבכל הקשור להיסטוריה, אין כל סתירה משמעותית בין המסורת היהודית לבין אלו של הנצרות והאיסלאם. גם אנחנו מאמינים שהיה אדם בשם ישו, שמוזכר גם בספרות חז"ל, ואפילו מוכנים להאמין שהוא חולל נסים למיניהם (שחז"ל מייחסים לכישוף או לשימוש אסור בשמות קדושים). כך גם לגבי מוחמד. אף אחד לא חולק על אמיתותו ההיסטורית. הויכוח הוא רק על המשמעות הדתית והתיאולוגית של אותם אירועים; התורה כותבת במפורש שתיתכן מציאות של נביא שקר, שמחולל אותות ומופתים כדי לשכנע את העם לעבוד עבודה זרה. כיוון שכך, גם אם ישו ומוחמד חוללו ניסים, אין זו סיבה לקבל את הדתות שלהם ולזנוח את התורה חלילה. שלא לדבר על כך, שגם לשיטתם המסורת שלהם נשענת על עדויות של מספר אנשים מצומצם, מה שמשאיר פתח נרחב לטעויות ורמאות, בניגוד לעדות ההמונית של מעמד הר סיני.
כיוון שכך, עיקרון האמון הבסיסי במסורת נשאר בתוקף, ויש להתייחס לכל מסורת כאל אמיתית ביסודה, אלא אם כן יוכח אחרת. במקרים של סתירות שלא ניתן להכריע ביניהן, אם יהיו כאלה, הצעד הנכון עבור כל אדם הוא לשמור על המסורת של אבותיו ועמו, כל עוד לא מצא סיבה טובה לעזוב או להחליף אותה.