הזומבים של מארוול - כמה רוע אפשר לבלוע? פורסם ב 30/05/2013 15:38:44 
למזלי הרב, גיבורי-על הם בד"כ לא בתחום העניין שלי. אני אומר למזלי הרב, כי לנוכח הכמות האדירה עד כדי בלתי נתפסת של קומיקס העוסק בגיבורי-על (שלא לדבר על מדיות אחרות, כמו סרטים) – הרי שהייתי נתקף יאוש נוקב, אילו היתה מקננת בי שאיפה כלשהי להקיף את כל החומר בנושא. לעומת זאת, זומבים דווקא כן שייכים לתחום שלי; ולכן, כשנתקלתי (די במקרה) באוסף הקומיקס "הזומבים של מארוול", מצאתי לנכון להקדיש מזמני כדי לתהות על קנקנו. החוויה היתה מעניינת ומזעזעת למדי.
חברת מארוול, למי שלא מכיר, היא היוצרת של רוב הקומיקס של גיבורי-העל שיצא לכם לשמוע עליהם – ספיידרמן, הענק הירוק, X-מן, ארבעת המופלאים, הנוקמים ועוד. באחד מהיקומים המקבילים הרבים העומדים לרשותה (כמה נוח כשיש לך כ"כ הרבה כאלה!), היא החליטה להציג את גיבורי-העל המוכרים באור אחר לגמרי. באותו יקום, מגיפה מסתורית ממקור חוץ-ארצי הכתה בגיבורי-העל, והפכה אותם לחבורת זומבים רצחניים וקאניבליים. מלוחמים רבי עוצמה, המגינים על הצדק והאנושות, הפכו גיבורינו למפלצות אל-מתות מעוותות, מורעבות לבשר אדם. עלילותיהם של זומביי-על אלה מתוארות בפירוט גראפי ניכר, רווי בדם משפריץ ואיברים נתלשים, ומשתרעות על פני כמה תת-סדרות וספין-אופים, שמגיעות ביחד לכמה עשרות חוברות; ומי שלא ראה את וולברין והענק הירוק קורעים אנשים לגזרים וטורפים אותם בעודם חיים, לא ראה מחזה מבעית מימיו.
האימה והזוועה מתעצמת בשל כמה גורמים, המייחדים אותה משאר סיפורי זומבים. ראשית, הפער העצום והנפילה הכבירה, ממעמד רם ונישא של לוחמי צדק, למצב השפל והמושחת ביותר של מפלצות קניבליות. תמיד מזעזע לראות אדם טוב הופך לרשע, ונראה שקיצוניות גדולה יותר מאשר במקרה זה – קשה להעלות על הדעת. כשסתם אדם הופך לזומבי, זה לא נעים; אבל כשקפטן אמריקה, ספיידרמן וארבעת המופלאים הופכים לזומבים מרושעים – זה כבר מזעזע ממש. אם על דמויות מופת כאלה אי אפשר לסמוך, במי נוכל לשים מבטחנו? תמונת המציאות שלנו מתערערת כליל, כאשר אותם דמויי אלים שאמורים להגן ולשמור עלינו, תוקפים אותנו לפתע כדי לזלול את בשרנו ברעבתנות. שיא הטוב הופך לשיא הרוע.
שנית, כוחות העל שעומדים לרשותם של זומביי-העל, הופכים אותם למפחידים בהרבה מאספסוף האל-מתים הקלאסי. הם כמעט בלתי ניתנים לעצירה; אפילו הריסת המוח אינה עוצרת אותם, וגם לא נזק גופני מאסיבי או קטיעת איברים. רק השמדה כמעט מוחלטת של הגוף יכולה לשים להם קץ. ואילו הם מצידם יכולים להמשיך ולהשתמש בכוחותיהם המופלאים כמו קודם, רק שהפעם כוחות אלה משרתים באופן בלעדי את הרוע. גיבורי-העל שנותרו בחיים, עומדים חסרי אונים כמעט מול אחיהם לשעבר; די בנשיכה אחת כדי להפיץ את המגיפה, וגיבור-על נגוע אחד יכול להביא לחורבנו של עולם שלם.
שלישית, מה שמוסיף לאימה ולהלם הוא חוסר הטעם שבכל זה. איכשהו, אם איזה סופר-נבל ממציא נוסחה שהופכת צדיקים לרשעים, עוד יש בכך סדר והיגיון מסוים – אולי החלפת סדר טוב בסדר רע. יש לזה משמעות ותכלית. אבל כשמגיפה משונה שכזו מתפרצת מעצמה, ומשמידה את העולם בלי שלמישהו יוצא משהו מזה, כשהיא מכלה טובים ורעים כאחד ללא אבחנה – הרי שנוסף כאן עוד ערעור על תמונת העולם המקובלת של סדר ויציבות, טוב ורע. הכל מידרדר מיד לטירוף הרסני, לטבח חסר משמעות; גיבורים אציליים נטרפים כאילו היו לא יותר מחתיכות בשר, או הורגים אחד את השני בקטטות על נתח עסיסי מגופו של אחד מחבריהם לשעבר. ועצם המחזה הזה, על חוסר הטעם וההיגיון שבו, יכול לכשעצמו להוביל לטירוף. ויעויין במאמרי "המפלצת הרדומה שבתוכנו".
אבל יש בזומבים של מארוול יותר מאשר סצנות ספלאטר עקובות מדם. זומביי-העל, כך מתברר, אינם סתם מתים מהלכים חסרי מוח, כתדמיתם של הזומבים מאז הפיק ג'ורג' רומרו את ליל המתים החיים. הם שומרים באופן מלא על התבונה שלהם ועל כוחותיהם (למעט כוחות ריפוי), ובמידה רבה גם על אישיותם. למעשה, מבחינה פסיכולוגית הם נשארו כמעט אותו הדבר, להוציא הבדל אחד "קטן" – הרעב הבלתי נשלט לבשר אדם שתקף אותם. אותו רעב מוביל אותם לתקוף ללא אבחנה כל יצור חי הנמצא בסביבה ולסעוד על בשרו. אולם לאחר שהם ממלאים מעט את כרסם, הרעב שוכך באופן זמני, ומאפשר להם לחשוב ולפעול ביתר צלילות. עומק הזוועה שבמצבם ובשינוי שחל בהם מתוודעת להם היטב, אבל הם מודעים גם לכך שאין להם ברירה – אין להם דרך חזרה, ואין (לכאורה) אפשרות למנוע את שובו של הרעב האינסופי. חלקם נכנעים למצבם החדש כמפלצות, ואילו אחרים נאבקים כדי לנסות ולשמר משהו מכבודם ומאישיותם הקודמת. זה מוביל להרבה קונפליקטים פנימיים, בין הדמויות לבין עצמן ובינן לבין חבריהן, ויוצר סיטואציות הזויות ומרתקות למדיי. מעולם קודם לכן לא קבלו דבריו של מארקס המחשה טובה יותר: מה שהבטן דורשת, הפילוסופיה מזמרת. השקפת העולם של האדם, מערכת המוסר והערכים שלו, מתגלים כנתונים לשיפוטה של בטנו ושל צרכיו הבסיסיים. במקום בו הרעב דורש את שלו, האידיאלים הגדולים מתחלפים מהר מאד כדי להתאים את עצמם למצב החדש.
כל זה כמובן מוביל למצבים גרוטסקיים ביותר, כמו "איש הענק" השומר במקום מסתור את ידידו "הפנתר השחור", שנותר אנושי, כשהוא קשור ותחת סמי הרדמה, כדי להשתמש בו כמזווה אנושי, ולאכול כל פעם חלק ממנו ללא ידיעת חבריו (מזכיר כמובן את פסוקי התוכחה, על הנשים האוכלות את ילדיהן בסתר). תוך כדי מעשה הוא מתנצל מעומק הלב בפני "הפנתר", אבל טוען שאין לו ברירה, כי הרעב חזק ממנו. ועוד כהנה וכהנה.
אמנם, בשלב מסוים מגלים חלק מזומביי-העל, שיש דרך להיגמל מהרעב הרצחני. כמו בכל גמילה, התהליך הוא למעשה פשוט ביותר: אם יימנע הזומבי מאכילת בשר למשך זמן ממושך, מרצונו או שלא מרצונו – יגלה שהרעב יילך וידעך, עד שייעלם לחלוטין. אותם זומבים שהצליחו לעבור את הגמילה, יכלו לחזור ולתפקד כחברים מועילים בקהילה האנושית, מבלי להוות סכנה לסביבתם (אם כי הם עדיין אל-מתים מפחידים למראה). אמנם, אילו ישובו ויטעמו בשר, הרעב יתעורר מחדש, ויהיה צורך בגמילה נוספת. לעומת זאת, ככל שהזומבי נכנע לדחף שלו ואוכל בשר, כך מתגבר הרעב עוד יותר. והרי לנו המחשה מצוינת לדברי חז"ל על היצר הרע: "מרעיבו – שבע, משביעו – רעב".
אם כן, הרי שהרוח יכולה בסופו של דבר לנצח את החומר, והמוח יכול לשלוט על הקיבה. יש תקווה לאנושות אחרי הכל. אלא שאז עולות שאלות אחרות: האם לסלוח לאותם זומבים-שחזרו-בתשובה ולקבל אותם לקהילה – או שמא הם מהווים פצצת זמן מהלכת, מתכון בטוח לאסון בשלב כלשהו? האם הצדק לא דורש נקמה באלה שטרפו את הקרובים והיקרים לך מכל? או שמא ייסורי המצפון והחרטה שהם חשים, הם עונש מספיק עבורם? גם לשאלות הללו מתייחס הקומיקס, ומעורר לא מעט מחשבה.
היגיון הוא לא תמיד הצד החזק בקומיקס מסוג זה, וגם בזומבים של מארוול יש כמה דברים תמוהים למדי, כמו למשל התיאור לפיו זומביי-העל טרפו את כל אוכלוסיית העולם, על כל המיליארדים שבה, תוך מספר ימים – ותוך 40 שנה, גם את כל אוכלוסיית היקום! שמישהו יסביר קצת לכותבים על מושגי הגודל של היקום, וכמה זמן אמור לקחת מסע בין כוכבי, גם אם יש לך את הכוח לטוס בחלל... שלא לדבר על האבסורד בכך שקומץ כה קטן של זומבים, עם כל הכבוד לכוחות העל שלהם, הצליח להשמיד לבד את כל אוכלוסיית היקום, בלי שמישהו הצליח לעצור ולהשמיד אותם בדרך (הם בהחלט לא חסיני השמדה, ולמעשה לא מעט מהם נהרגו בקטטות פנימיות בינם לבין עצמם). הם אפילו הצליחו, באופן בלתי סביר בעליל, לנצח ולטרוף את גלאקטוס – יצור ענקי עם כוחות דמוי-אלוהיים, שזולל כוכבי לכת שלמים להשביע את רעבונו. נו באמת, קצת יותר רצינות לא תזיק.
בנוסף, עולה השאלה איך בדיוק התפשטה המגיפה באופן כזה – הרי סביר להניח שככל שמספר הזומבים גדל, כל קרבן שננשך גם ייטרף כליל, ולא יקום בתור זומבי. כך שהמגיפה אמורה להכיל את עצמה בשלב מסוים ולהפסיק להתפשט. אגב, זו שאלה לגבי כל תיאור של שואת זומבים, לא רק בקומיקס הזה.
לסיכום, אם יש לכם לב חלש או קיבה רגישה – אל תקראו את הקומיקס הזה. כך גם אם אתם קשורים רגשית לגיבורי העל שלכם, ולא אוהבים לראות אותם מושפלים בצורה כזו. לעומת זאת, אם אתם מעיזים להסתכל לרוע המוחלט אל תוך העיניים, ולחפש גם שם נקודות של משמעות, צדק, מוסר וניצוצות של קדושה – אז הזומבים של מארוול יכולים להוות אתגר מחשבתי מעניין.
למזלי הרב, גיבורי-על הם בד"כ לא בתחום העניין שלי. אני אומר למזלי הרב, כי לנוכח הכמות האדירה עד כדי בלתי נתפסת של קומיקס העוסק בגיבורי-על (שלא לדבר על מדיות אחרות, כמו סרטים) – הרי שהייתי נתקף יאוש נוקב, אילו היתה מקננת בי שאיפה כלשהי להקיף את כל החומר בנושא. לעומת זאת, זומבים דווקא כן שייכים לתחום שלי; ולכן, כשנתקלתי (די במקרה) באוסף הקומיקס "הזומבים של מארוול", מצאתי לנכון להקדיש מזמני כדי לתהות על קנקנו. החוויה היתה מעניינת ומזעזעת למדי.
חברת מארוול, למי שלא מכיר, היא היוצרת של רוב הקומיקס של גיבורי-העל שיצא לכם לשמוע עליהם – ספיידרמן, הענק הירוק, X-מן, ארבעת המופלאים, הנוקמים ועוד. באחד מהיקומים המקבילים הרבים העומדים לרשותה (כמה נוח כשיש לך כ"כ הרבה כאלה!), היא החליטה להציג את גיבורי-העל המוכרים באור אחר לגמרי. באותו יקום, מגיפה מסתורית ממקור חוץ-ארצי הכתה בגיבורי-העל, והפכה אותם לחבורת זומבים רצחניים וקאניבליים. מלוחמים רבי עוצמה, המגינים על הצדק והאנושות, הפכו גיבורינו למפלצות אל-מתות מעוותות, מורעבות לבשר אדם. עלילותיהם של זומביי-על אלה מתוארות בפירוט גראפי ניכר, רווי בדם משפריץ ואיברים נתלשים, ומשתרעות על פני כמה תת-סדרות וספין-אופים, שמגיעות ביחד לכמה עשרות חוברות; ומי שלא ראה את וולברין והענק הירוק קורעים אנשים לגזרים וטורפים אותם בעודם חיים, לא ראה מחזה מבעית מימיו.
האימה והזוועה מתעצמת בשל כמה גורמים, המייחדים אותה משאר סיפורי זומבים. ראשית, הפער העצום והנפילה הכבירה, ממעמד רם ונישא של לוחמי צדק, למצב השפל והמושחת ביותר של מפלצות קניבליות. תמיד מזעזע לראות אדם טוב הופך לרשע, ונראה שקיצוניות גדולה יותר מאשר במקרה זה – קשה להעלות על הדעת. כשסתם אדם הופך לזומבי, זה לא נעים; אבל כשקפטן אמריקה, ספיידרמן וארבעת המופלאים הופכים לזומבים מרושעים – זה כבר מזעזע ממש. אם על דמויות מופת כאלה אי אפשר לסמוך, במי נוכל לשים מבטחנו? תמונת המציאות שלנו מתערערת כליל, כאשר אותם דמויי אלים שאמורים להגן ולשמור עלינו, תוקפים אותנו לפתע כדי לזלול את בשרנו ברעבתנות. שיא הטוב הופך לשיא הרוע.
שנית, כוחות העל שעומדים לרשותם של זומביי-העל, הופכים אותם למפחידים בהרבה מאספסוף האל-מתים הקלאסי. הם כמעט בלתי ניתנים לעצירה; אפילו הריסת המוח אינה עוצרת אותם, וגם לא נזק גופני מאסיבי או קטיעת איברים. רק השמדה כמעט מוחלטת של הגוף יכולה לשים להם קץ. ואילו הם מצידם יכולים להמשיך ולהשתמש בכוחותיהם המופלאים כמו קודם, רק שהפעם כוחות אלה משרתים באופן בלעדי את הרוע. גיבורי-העל שנותרו בחיים, עומדים חסרי אונים כמעט מול אחיהם לשעבר; די בנשיכה אחת כדי להפיץ את המגיפה, וגיבור-על נגוע אחד יכול להביא לחורבנו של עולם שלם.
שלישית, מה שמוסיף לאימה ולהלם הוא חוסר הטעם שבכל זה. איכשהו, אם איזה סופר-נבל ממציא נוסחה שהופכת צדיקים לרשעים, עוד יש בכך סדר והיגיון מסוים – אולי החלפת סדר טוב בסדר רע. יש לזה משמעות ותכלית. אבל כשמגיפה משונה שכזו מתפרצת מעצמה, ומשמידה את העולם בלי שלמישהו יוצא משהו מזה, כשהיא מכלה טובים ורעים כאחד ללא אבחנה – הרי שנוסף כאן עוד ערעור על תמונת העולם המקובלת של סדר ויציבות, טוב ורע. הכל מידרדר מיד לטירוף הרסני, לטבח חסר משמעות; גיבורים אציליים נטרפים כאילו היו לא יותר מחתיכות בשר, או הורגים אחד את השני בקטטות על נתח עסיסי מגופו של אחד מחבריהם לשעבר. ועצם המחזה הזה, על חוסר הטעם וההיגיון שבו, יכול לכשעצמו להוביל לטירוף. ויעויין במאמרי "המפלצת הרדומה שבתוכנו".
אבל יש בזומבים של מארוול יותר מאשר סצנות ספלאטר עקובות מדם. זומביי-העל, כך מתברר, אינם סתם מתים מהלכים חסרי מוח, כתדמיתם של הזומבים מאז הפיק ג'ורג' רומרו את ליל המתים החיים. הם שומרים באופן מלא על התבונה שלהם ועל כוחותיהם (למעט כוחות ריפוי), ובמידה רבה גם על אישיותם. למעשה, מבחינה פסיכולוגית הם נשארו כמעט אותו הדבר, להוציא הבדל אחד "קטן" – הרעב הבלתי נשלט לבשר אדם שתקף אותם. אותו רעב מוביל אותם לתקוף ללא אבחנה כל יצור חי הנמצא בסביבה ולסעוד על בשרו. אולם לאחר שהם ממלאים מעט את כרסם, הרעב שוכך באופן זמני, ומאפשר להם לחשוב ולפעול ביתר צלילות. עומק הזוועה שבמצבם ובשינוי שחל בהם מתוודעת להם היטב, אבל הם מודעים גם לכך שאין להם ברירה – אין להם דרך חזרה, ואין (לכאורה) אפשרות למנוע את שובו של הרעב האינסופי. חלקם נכנעים למצבם החדש כמפלצות, ואילו אחרים נאבקים כדי לנסות ולשמר משהו מכבודם ומאישיותם הקודמת. זה מוביל להרבה קונפליקטים פנימיים, בין הדמויות לבין עצמן ובינן לבין חבריהן, ויוצר סיטואציות הזויות ומרתקות למדיי. מעולם קודם לכן לא קבלו דבריו של מארקס המחשה טובה יותר: מה שהבטן דורשת, הפילוסופיה מזמרת. השקפת העולם של האדם, מערכת המוסר והערכים שלו, מתגלים כנתונים לשיפוטה של בטנו ושל צרכיו הבסיסיים. במקום בו הרעב דורש את שלו, האידיאלים הגדולים מתחלפים מהר מאד כדי להתאים את עצמם למצב החדש.
כל זה כמובן מוביל למצבים גרוטסקיים ביותר, כמו "איש הענק" השומר במקום מסתור את ידידו "הפנתר השחור", שנותר אנושי, כשהוא קשור ותחת סמי הרדמה, כדי להשתמש בו כמזווה אנושי, ולאכול כל פעם חלק ממנו ללא ידיעת חבריו (מזכיר כמובן את פסוקי התוכחה, על הנשים האוכלות את ילדיהן בסתר). תוך כדי מעשה הוא מתנצל מעומק הלב בפני "הפנתר", אבל טוען שאין לו ברירה, כי הרעב חזק ממנו. ועוד כהנה וכהנה.
אמנם, בשלב מסוים מגלים חלק מזומביי-העל, שיש דרך להיגמל מהרעב הרצחני. כמו בכל גמילה, התהליך הוא למעשה פשוט ביותר: אם יימנע הזומבי מאכילת בשר למשך זמן ממושך, מרצונו או שלא מרצונו – יגלה שהרעב יילך וידעך, עד שייעלם לחלוטין. אותם זומבים שהצליחו לעבור את הגמילה, יכלו לחזור ולתפקד כחברים מועילים בקהילה האנושית, מבלי להוות סכנה לסביבתם (אם כי הם עדיין אל-מתים מפחידים למראה). אמנם, אילו ישובו ויטעמו בשר, הרעב יתעורר מחדש, ויהיה צורך בגמילה נוספת. לעומת זאת, ככל שהזומבי נכנע לדחף שלו ואוכל בשר, כך מתגבר הרעב עוד יותר. והרי לנו המחשה מצוינת לדברי חז"ל על היצר הרע: "מרעיבו – שבע, משביעו – רעב".
אם כן, הרי שהרוח יכולה בסופו של דבר לנצח את החומר, והמוח יכול לשלוט על הקיבה. יש תקווה לאנושות אחרי הכל. אלא שאז עולות שאלות אחרות: האם לסלוח לאותם זומבים-שחזרו-בתשובה ולקבל אותם לקהילה – או שמא הם מהווים פצצת זמן מהלכת, מתכון בטוח לאסון בשלב כלשהו? האם הצדק לא דורש נקמה באלה שטרפו את הקרובים והיקרים לך מכל? או שמא ייסורי המצפון והחרטה שהם חשים, הם עונש מספיק עבורם? גם לשאלות הללו מתייחס הקומיקס, ומעורר לא מעט מחשבה.
היגיון הוא לא תמיד הצד החזק בקומיקס מסוג זה, וגם בזומבים של מארוול יש כמה דברים תמוהים למדי, כמו למשל התיאור לפיו זומביי-העל טרפו את כל אוכלוסיית העולם, על כל המיליארדים שבה, תוך מספר ימים – ותוך 40 שנה, גם את כל אוכלוסיית היקום! שמישהו יסביר קצת לכותבים על מושגי הגודל של היקום, וכמה זמן אמור לקחת מסע בין כוכבי, גם אם יש לך את הכוח לטוס בחלל... שלא לדבר על האבסורד בכך שקומץ כה קטן של זומבים, עם כל הכבוד לכוחות העל שלהם, הצליח להשמיד לבד את כל אוכלוסיית היקום, בלי שמישהו הצליח לעצור ולהשמיד אותם בדרך (הם בהחלט לא חסיני השמדה, ולמעשה לא מעט מהם נהרגו בקטטות פנימיות בינם לבין עצמם). הם אפילו הצליחו, באופן בלתי סביר בעליל, לנצח ולטרוף את גלאקטוס – יצור ענקי עם כוחות דמוי-אלוהיים, שזולל כוכבי לכת שלמים להשביע את רעבונו. נו באמת, קצת יותר רצינות לא תזיק.
בנוסף, עולה השאלה איך בדיוק התפשטה המגיפה באופן כזה – הרי סביר להניח שככל שמספר הזומבים גדל, כל קרבן שננשך גם ייטרף כליל, ולא יקום בתור זומבי. כך שהמגיפה אמורה להכיל את עצמה בשלב מסוים ולהפסיק להתפשט. אגב, זו שאלה לגבי כל תיאור של שואת זומבים, לא רק בקומיקס הזה.
לסיכום, אם יש לכם לב חלש או קיבה רגישה – אל תקראו את הקומיקס הזה. כך גם אם אתם קשורים רגשית לגיבורי העל שלכם, ולא אוהבים לראות אותם מושפלים בצורה כזו. לעומת זאת, אם אתם מעיזים להסתכל לרוע המוחלט אל תוך העיניים, ולחפש גם שם נקודות של משמעות, צדק, מוסר וניצוצות של קדושה – אז הזומבים של מארוול יכולים להוות אתגר מחשבתי מעניין.
