משלילת הגשמות למות האלוהים - חלק א

משלילת הגשמות למות האלוהים - חלק א
פורסם ב 20/06/2013 15:00:06


תארו לכם שמחר יקום אחד מגדולי הרבנים שבדור, ויפסוק הלכה למעשה, שכל מי שמאמין שהעולם נברא בששה ימים, שהיה אדם בשם אברהם אבינו, או שמעמד הר סיני אכן התרחש – הוא כופר, מין, עובד עבודה זרה, ואין לו חלק לעולם הבא! רק מי שמבין פסוקים אלה כמשל ואלגוריה, הנו יהודי כשר בעל אמונה אמיתית, וכל אמונה אחרת היא סכלות, טפשות, הבל וכפירה.
בלתי נתפס, נכון? אלא שמעשה מעין זה כבר היה ונברא, ואת השלכותיו אנו מרגישים עד ימינו.
"אין לו דמות הגוף ואינו גוף". כל ילד יהודי יודע לדקלם את השורה הזו, העיקר השלישי מתוך י"ג עיקרי האמונה שניסח הרמב"ם. עיקרון שלילת הגשמות נחשב כיום למובן מאליו, לאבן יסוד של האמונה היהודית. אולם לא תמיד היו הדברים כך. למעשה, עיקרון זה התקבע ביהדות בעקבות מהפכה אדירה שחולל הרמב"ם, וכפי שנראה להלן, חלק מתוצאותיה של אותה מהפכה התגלו כהרסניות ביותר.

מבחינה היסטורית, שלילת הגשמות הופיעה כעיקרון מוגדר תחת השפעתם התרבותית של המוסלמים, ושל הפילוסופיה היוונית-אריסטוטלית שהללו אמצו. פילון האלכסנדרוני, רס"ג, ריה"ל, רבנו בחיי אבן פקודה, וכמובן הרמב"ם, שהיו הראשונים שעסקו בנושא זה בהרחבה, השתייכו כולם לאותה אווירה תרבותית, שראתה בפילוסופיה האריסטוטלית את שיא ההשכלה והנאורות. פילוסופיה זו זכתה לאותו יחס של יוקרה והערצה, לו זוכה המדע בימינו: כל מי שראה את עצמו כאדם משכיל, קיבל את עקרונותיה כאמת מוחלטת, גם אם היו ויכוחים רבים לגבי סוגיות כאלה ואחרות.
לעומת זאת, לקהילות אשכנז וצרפת, שחיו תחת שלטון נוצרי, לא חלחלה לעומק השפעת הפילוסופיה היוונית. רבים מגדולי ישראל בארצות אלה האמינו בדברי התנ"ך וחז"ל כפשוטם, וממילא לא שללו את האפשרות שלאלוקים יש דמות. לא עוד, אלא שטענותיהם של שוללי הגשמות נתפסו לעתים כסוג של כפירה, המבקשת לעוות את דברי התורה בשל השפעות זרות. מעט מאד מקורות כתובים שנשתמרו בידינו מציגים בהרחבה את עמדת "המגשימים", בין היתר בשל העובדה שהם פשוט לא האריכו לעסוק בעיונים פילוסופיים כמו אחיהם בני ספרד; אבל אנו לומדים על תפוצתה הרבה של גישה זו מתוך דבריו של הרמב"ם עצמו, כאשר הוא יוצא בחריפות נגדה ומבקש לעקור אותה מהשורש.

נמצא אם כן, שבנושא הגשמת האלוה ושלילתה, היו בעבר גישות שונות בעם ישראל; הגישה המסורתית-שמרנית, שהתייחסה אל דברי התורה שבכתב ושבע"פ כפשוטם, והגישה ה"משכילה", שאמצה את עקרונות החשיבה הפילוסופית, והיתה מוכנה להוציא דברי תורה מפשוטם על מנת שלא יעמדו בסתירה אליה. השמרנים ראו את המשכילים כמסלפי התורה בהשפעת רוחות זרות, ואילו המשכילים התייחסו לשמרנים כאל חשוכים ונבערים מדעת. ההשוואה למחלוקות דומות בין מחנות ביהדות בימינו, בנושאים כמו היחס בין תורה ומדע, בולטת מאד.
(לסקירת הרקע ההיסטורי של המחלוקת, עי' במאמר "צלם, דמות ותבנית", של שמא יהודה פרידמן, בכתב העת סידרא כב, תשס"ז.)

חשוב להדגיש, שפשטם של פסוקי המקרא ושל מאמרי חז"ל, נוטה בהחלט לצידם של מאמיני הגשמות. איש אינו חולק על כך שפסוקים מסוימים, המדברים על "יד ה'" או "חרון אף ה'", הינם אלגוריים, כמו ביטויים בנוסח "ידו הארוכה של צה"ל"; אולם ישנם פסוקים רבים, המורים במפורש על כך שלאלוקים יש צלם, דמות ותמונה. בראש ובראשונה, "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים עשה אותו", ובהמשך "ויראו את האלוקים", "ותמונת ה' יביט", "וראית את אחורי ופני לא יראו", "ראיתי את ה'", וכן הלאה. הפסוק היחיד בתורה בו נתלים שוללי הגשמות, "כי לא ראיתם כל תמונה", אינו מורה כלל על כך שלה' אין דמות – אלא שבני ישראל לא ראו אותה, שכן הדבר היה מביא למותם, "כי לא יראני האדם וחי". גם אותם פסוקים בודדים בישעיהו, כמו "ואל מי תדמיון אל, ומה דמות תערכון לו" (מ, יח) "ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש" (שם כה), מורים בפשטות על כך שאלוקים הוא כה נשגב ומרשים, שלא ניתן להשוותו לאף בריה; אבל שלילת הגשמות אין כאן. עיון מדוקדק בדבריהם של שוללי הגשמות, חושף עד כמה דלילים המקורות הכתובים שהם מסתמכים עליהם. אם כבר צריך להוציא פסוקים מפשוטם, קל יותר לעשות זאת לפסוקים בודדים אלה (שאפילו לא צריך להוציאם מפשוטם) ולהתאימם לרוב הפסוקים המורים על ההגשמה – מאשר לשנות את הרוב לטובת המיעוט! ועוד נדבר על כך בהמשך.

בדברי חז"ל, אנו מוצאים אף תיאורים מגשימים הרבה יותר של הקב"ה, והשוואות מרחיקות לכת בין דמותו לבין דמות האדם. "צלם אלוקים" נתפס בפשטות כמתייחס לגוף האדם, כפי שעולה ממדרשים רבים (כמו המדרש לפיו טעו מלאכי השרת באדם הראשון ובקשו לומר לפניו "קדוש", או המדרש על הפסוק "כי קללת אלוהים תלוי", וההשוואה שהלל עושה בין רחיצת גופו לרחיצת צלמו של המלך). למעשה, את האיסור ההלכתי לפסל דמות אדם, דורש אביי מהפסוק "לא תעשון אתי – לא תעשון אותי"! (ראש השנה כד, ב). בשום מקום לא הזהירו חז"ל מפני הגשמת האלוה, או אסרו לייחס לו דמות וצורה, ועצם השתיקה הזו כבר מהווה קושיא חמורה על שוללי הגשמות – אילו מדובר בכפירה כה נוראה, מדוע לא מצאו חז"ל לנכון להתריע מפניה, כפי שנלחמו ללא חת בעבודה זרה ובכל סעיפיה? מדוע לא רק שלא הוציאו את פסוקי המקרא המגשימים מפשוטם, אלא עוד הוסיפו עליהם הגשמות כהנה וכהנה?
(הרמב"ם טען שתרגום אונקלוס בורח בכל מקום מביטויים של הגשמה, ומכאן הוכחה שזו היתה עמדת חז"ל. אולם הרמב"ן דחה את דבריו, והראה שאונקלוס הונחה ע"י שיקולים אחרים. והמחקר האריך לעסוק בנושא זה, ואכמ"ל.)

לא אאריך פה להביא את כל המקורות הרבים בספרות חז"ל, המייחסים לאלוה במפורש דמות וצורה, והמעיין ימצא אותם בספר "כתב תמים" לר' משה תקו – אחד מבעלי התוספות באשכנז, שלחם בחריפות רבה נגד שלילת הגשמות מבית מדרשם של רס"ג והרמב"ם. חיבור חשוב זה הוא היחיד שהגיע אלינו מאותה תקופה, המציג בהרחבה את עמדת המגשימים וטענותיה (לסקירת עמדתו וגישתו, עי' תורה שלמה לרמ"מ כשר, חלק טז, מילואים לפרשת יתרו). ניתוח נרחב של דעת חז"ל במקורות אלה, נמצא בספר "צלם אלוהים" של יאיר לורברבוים.

מה בדיוק היתה עמדתם של "המגשימים"? חשוב להדגיש, שאף אחד מהמקורות בתנ"ך ובדברי חז"ל, לא מייחס לאלוקים גוף בשר ודם, כמו אלה המיוחסים לאלילי העמים. ברור היה שאלוקים אינו אדם, ושהוא נשגב מהחומר הארצי ממנו יצר את גופותיהם של בני האדם. עם זאת, אין הדבר אומר שאין לו דמות הגוף; יתכן שאלוקים עשוי מ"מהות אלוקית" או משהו כזה, השונה מכל חומר מוכר, ואף על פי כן יש לה דמות. ממילא, טענות סכולסטיות בנוסח "אם יש לו גוף, הוא בהכרח מתכלה, ואם הוא לא מתכלה אז ממילא זה לא גוף", הן מגוחכות בעליל, ומעידות רק על חוסר דמיונו של הטוען. משל למה הדבר דומה? לאדם שהחומר היחיד שהוא מכיר זה בוץ, וכשמספרים לו על ברזל הוא טוען שהברזל בהכרח אינו חומרי ואין לו צורה, כי אילו היה חומרי הוא היה נוזלי ודביק כמו בוץ. בימינו, כשאנו יודעים עד כמה החומר המוכר לנו הוא "רוחני" בעצמו, ומורכב מחלקיקים תת-אטומיים ומכל מיני קוואנטים שאיש כמעט אינו מבין את מהותם – הרי שכל טענה סכולאסטית לגבי איזה חומר יכול או לא יכול להתקיים, ומה ההגדרה של חומר, אינה ראויה להתייחסות רצינית. קודם כל יבין האדם ממה גופו שלו מורכב, ואח"כ יתחיל להסביר מה אלוקים יכול להיות ומה הוא לא. על כל פנים, ניסיון להגחיך את עמדת המגשימים, ולהציג אותם כאילו הם מאמינים שאלוקים הוא בשר ודם, היא דמגוגיה בלבד – איש לא טען כך מעולם, ויש הבדל מהותי בין גוף חומרי לבין "דמות הגוף" האלוהית.

גם אם נאמר שלאל יש דמות, אין זה מגביל בשום אופן את היותו כל יכול, כל יודע וכן הלאה. בהיותו כל יכול, הוא מסוגל כמובן גם לשנות את דמותו כרצונו (כלשון המדרש: "נראה להם הקדוש ברוך הוא בים כגבור עושה מלחמה, ונראה להם בסיני כסופר מלמד תורה, נראה להם בימי שלמה כבחור, ונראה להם בימי דניאל כזקן" – תנחומא יתרו טז), ואף לוותר עליה לחלוטין. כך שלמעשה עמדת המגשימים משמרת דווקא טוב יותר את כל יכולתו של האל, בהיותו מסוגל להיות בעל דמות או חסר דמות כרצונו, ואילו שוללי הגשמות מגבילים את יכולתו בכך שהם "אוסרים עליו" להיות בעל דמות כלשהי.

למעשה, עמדתם של "המגשימים" מתאפיינת דווקא בזה, שהם אינם נכנסים להגדרות ודיונים פילוסופיים בדבר תאריו של האל ותכונותיו. מבחינתם, דברים אלה הם מעבר להשגת השכל האנושי, ואין אפשרות להסיק לגביהם מסקנות באופן פילוסופי-רציונאלי. כל מה שאנו יודעים על אלוקים, הוא מה שהוא גילה לנו באמצעות כתבי הקודש, הנבואה, ורוח קודשם של חז"ל. ממילא עלינו לקבל את הדברים כפשוטם, ולא להקשות עליהם מתוך הנחות שכלתניות כלשהן. עמדה זו מבטאת יותר ענווה ומודעות למגבלות השכל, מאשר שלילת הגשמות, המתיימרת לקבוע באמצעות השכל מה האל יכול להיות ומה לא, ולהתאים את הפסוקים לסברותיה במקום להפך. אנו יודעים כיום עד כמה מגוחך הניסיון לחקור אפילו את עולם החומר, המוכר לנו יחסית, בכוח ההיגיון הרציונאלי לבד, כפי שעשה אריסטו, בלי להתבסס על ניסויים אמפיריים. האם את אלוקים, שהוא נעלם ונסתר עד אין חקר, יש לנו את הזכות להתיימר לחקור באופן הזה?!

לסיכום קטע זה, מתברר שהעמדה השוללת את הגשמות אינה נובעת לא מהמקרא, לא מדברי חז"ל, וגם לא מהמסורת. המקרא וחז"ל מלאים בתיאורים מגשימים, ואינם שוללים את הגשמות בשום מקום, ואילו העמדה השוללת הופיעה רק עם פריחתה של הפילוסופיה היוונית בארצות האיסלם, בעוד שבארצות אחרות נשמרה המסורת המגשימה במשך מאות שנים. מכיוון שלא מצינו מקור מוקדם לתקופה האיסלמית, השולל במפורש את הגשמות, הרי שהרוצה לטעון שזו היתה מסורת מקובלת בעם ישראל – עליו הראיה. מה גם שכאמור, הרמב"ם ותומכיו מתארים בעצמם את תפוצתה של העמדה המגשימה.

שלילת הגשמות, אם כן, מבוססת על מקור אחד ויחיד: על השכל וההיגיון, הפועלים לפי עקרונות הפילוסופיה היוונית הרציונאליסטית. הרמב"ם האמין באמונה שלמה בכוחו של ההיגיון, ובמסקנה המתחייבת ממנו, לפיה אין לאלוה דמות הגוף. כיוון שכך, היה עליו למצוא דרך לעקור מפשוטם את כל המקראות ודברי חז"ל המורים אחרת, ולצאת למלחמת חורמה נגד אמונת ההגשמה שהיתה נפוצה בעם ישראל. על האופן בו חולל הרמב"ם את המהפכה, ועל ההשלכות המזיקות שהיו לכך – בע"ה במאמר הבא.




צלם

תארו לכם שמחר יקום אחד מגדולי הרבנים שבדור, ויפסוק הלכה למעשה, שכל מי שמאמין שהעולם נברא בששה ימים, שהיה אדם בשם אברהם אבינו, או שמעמד הר סיני אכן התרחש – הוא כופר, מין, עובד עבודה זרה, ואין לו חלק לעולם הבא! רק מי שמבין פסוקים אלה כמשל ואלגוריה, הנו יהודי כשר בעל אמונה אמיתית, וכל אמונה אחרת היא סכלות, טפשות, הבל וכפירה.
בלתי נתפס, נכון? אלא שמעשה מעין זה כבר היה ונברא, ואת השלכותיו אנו מרגישים עד ימינו.
"אין לו דמות הגוף ואינו גוף". כל ילד יהודי יודע לדקלם את השורה הזו, העיקר השלישי מתוך י"ג עיקרי האמונה שניסח הרמב"ם. עיקרון שלילת הגשמות נחשב כיום למובן מאליו, לאבן יסוד של האמונה היהודית. אולם לא תמיד היו הדברים כך. למעשה, עיקרון זה התקבע ביהדות בעקבות מהפכה אדירה שחולל הרמב"ם, וכפי שנראה להלן, חלק מתוצאותיה של אותה מהפכה התגלו כהרסניות ביותר.

מבחינה היסטורית, שלילת הגשמות הופיעה כעיקרון מוגדר תחת השפעתם התרבותית של המוסלמים, ושל הפילוסופיה היוונית-אריסטוטלית שהללו אמצו. פילון האלכסנדרוני, רס"ג, ריה"ל, רבנו בחיי אבן פקודה, וכמובן הרמב"ם, שהיו הראשונים שעסקו בנושא זה בהרחבה, השתייכו כולם לאותה אווירה תרבותית, שראתה בפילוסופיה האריסטוטלית את שיא ההשכלה והנאורות. פילוסופיה זו זכתה לאותו יחס של יוקרה והערצה, לו זוכה המדע בימינו: כל מי שראה את עצמו כאדם משכיל, קיבל את עקרונותיה כאמת מוחלטת, גם אם היו ויכוחים רבים לגבי סוגיות כאלה ואחרות.
לעומת זאת, לקהילות אשכנז וצרפת, שחיו תחת שלטון נוצרי, לא חלחלה לעומק השפעת הפילוסופיה היוונית. רבים מגדולי ישראל בארצות אלה האמינו בדברי התנ"ך וחז"ל כפשוטם, וממילא לא שללו את האפשרות שלאלוקים יש דמות. לא עוד, אלא שטענותיהם של שוללי הגשמות נתפסו לעתים כסוג של כפירה, המבקשת לעוות את דברי התורה בשל השפעות זרות. מעט מאד מקורות כתובים שנשתמרו בידינו מציגים בהרחבה את עמדת "המגשימים", בין היתר בשל העובדה שהם פשוט לא האריכו לעסוק בעיונים פילוסופיים כמו אחיהם בני ספרד; אבל אנו לומדים על תפוצתה הרבה של גישה זו מתוך דבריו של הרמב"ם עצמו, כאשר הוא יוצא בחריפות נגדה ומבקש לעקור אותה מהשורש.

נמצא אם כן, שבנושא הגשמת האלוה ושלילתה, היו בעבר גישות שונות בעם ישראל; הגישה המסורתית-שמרנית, שהתייחסה אל דברי התורה שבכתב ושבע"פ כפשוטם, והגישה ה"משכילה", שאמצה את עקרונות החשיבה הפילוסופית, והיתה מוכנה להוציא דברי תורה מפשוטם על מנת שלא יעמדו בסתירה אליה. השמרנים ראו את המשכילים כמסלפי התורה בהשפעת רוחות זרות, ואילו המשכילים התייחסו לשמרנים כאל חשוכים ונבערים מדעת. ההשוואה למחלוקות דומות בין מחנות ביהדות בימינו, בנושאים כמו היחס בין תורה ומדע, בולטת מאד.
(לסקירת הרקע ההיסטורי של המחלוקת, עי' במאמר "צלם, דמות ותבנית", של שמא יהודה פרידמן, בכתב העת סידרא כב, תשס"ז.)

חשוב להדגיש, שפשטם של פסוקי המקרא ושל מאמרי חז"ל, נוטה בהחלט לצידם של מאמיני הגשמות. איש אינו חולק על כך שפסוקים מסוימים, המדברים על "יד ה'" או "חרון אף ה'", הינם אלגוריים, כמו ביטויים בנוסח "ידו הארוכה של צה"ל"; אולם ישנם פסוקים רבים, המורים במפורש על כך שלאלוקים יש צלם, דמות ותמונה. בראש ובראשונה, "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים עשה אותו", ובהמשך "ויראו את האלוקים", "ותמונת ה' יביט", "וראית את אחורי ופני לא יראו", "ראיתי את ה'", וכן הלאה. הפסוק היחיד בתורה בו נתלים שוללי הגשמות, "כי לא ראיתם כל תמונה", אינו מורה כלל על כך שלה' אין דמות – אלא שבני ישראל לא ראו אותה, שכן הדבר היה מביא למותם, "כי לא יראני האדם וחי". גם אותם פסוקים בודדים בישעיהו, כמו "ואל מי תדמיון אל, ומה דמות תערכון לו" (מ, יח) "ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש" (שם כה), מורים בפשטות על כך שאלוקים הוא כה נשגב ומרשים, שלא ניתן להשוותו לאף בריה; אבל שלילת הגשמות אין כאן. עיון מדוקדק בדבריהם של שוללי הגשמות, חושף עד כמה דלילים המקורות הכתובים שהם מסתמכים עליהם. אם כבר צריך להוציא פסוקים מפשוטם, קל יותר לעשות זאת לפסוקים בודדים אלה (שאפילו לא צריך להוציאם מפשוטם) ולהתאימם לרוב הפסוקים המורים על ההגשמה – מאשר לשנות את הרוב לטובת המיעוט! ועוד נדבר על כך בהמשך.

בדברי חז"ל, אנו מוצאים אף תיאורים מגשימים הרבה יותר של הקב"ה, והשוואות מרחיקות לכת בין דמותו לבין דמות האדם. "צלם אלוקים" נתפס בפשטות כמתייחס לגוף האדם, כפי שעולה ממדרשים רבים (כמו המדרש לפיו טעו מלאכי השרת באדם הראשון ובקשו לומר לפניו "קדוש", או המדרש על הפסוק "כי קללת אלוהים תלוי", וההשוואה שהלל עושה בין רחיצת גופו לרחיצת צלמו של המלך). למעשה, את האיסור ההלכתי לפסל דמות אדם, דורש אביי מהפסוק "לא תעשון אתי – לא תעשון אותי"! (ראש השנה כד, ב). בשום מקום לא הזהירו חז"ל מפני הגשמת האלוה, או אסרו לייחס לו דמות וצורה, ועצם השתיקה הזו כבר מהווה קושיא חמורה על שוללי הגשמות – אילו מדובר בכפירה כה נוראה, מדוע לא מצאו חז"ל לנכון להתריע מפניה, כפי שנלחמו ללא חת בעבודה זרה ובכל סעיפיה? מדוע לא רק שלא הוציאו את פסוקי המקרא המגשימים מפשוטם, אלא עוד הוסיפו עליהם הגשמות כהנה וכהנה?
(הרמב"ם טען שתרגום אונקלוס בורח בכל מקום מביטויים של הגשמה, ומכאן הוכחה שזו היתה עמדת חז"ל. אולם הרמב"ן דחה את דבריו, והראה שאונקלוס הונחה ע"י שיקולים אחרים. והמחקר האריך לעסוק בנושא זה, ואכמ"ל.)

לא אאריך פה להביא את כל המקורות הרבים בספרות חז"ל, המייחסים לאלוה במפורש דמות וצורה, והמעיין ימצא אותם בספר "כתב תמים" לר' משה תקו – אחד מבעלי התוספות באשכנז, שלחם בחריפות רבה נגד שלילת הגשמות מבית מדרשם של רס"ג והרמב"ם. חיבור חשוב זה הוא היחיד שהגיע אלינו מאותה תקופה, המציג בהרחבה את עמדת המגשימים וטענותיה (לסקירת עמדתו וגישתו, עי' תורה שלמה לרמ"מ כשר, חלק טז, מילואים לפרשת יתרו). ניתוח נרחב של דעת חז"ל במקורות אלה, נמצא בספר "צלם אלוהים" של יאיר לורברבוים.

מה בדיוק היתה עמדתם של "המגשימים"? חשוב להדגיש, שאף אחד מהמקורות בתנ"ך ובדברי חז"ל, לא מייחס לאלוקים גוף בשר ודם, כמו אלה המיוחסים לאלילי העמים. ברור היה שאלוקים אינו אדם, ושהוא נשגב מהחומר הארצי ממנו יצר את גופותיהם של בני האדם. עם זאת, אין הדבר אומר שאין לו דמות הגוף; יתכן שאלוקים עשוי מ"מהות אלוקית" או משהו כזה, השונה מכל חומר מוכר, ואף על פי כן יש לה דמות. ממילא, טענות סכולסטיות בנוסח "אם יש לו גוף, הוא בהכרח מתכלה, ואם הוא לא מתכלה אז ממילא זה לא גוף", הן מגוחכות בעליל, ומעידות רק על חוסר דמיונו של הטוען. משל למה הדבר דומה? לאדם שהחומר היחיד שהוא מכיר זה בוץ, וכשמספרים לו על ברזל הוא טוען שהברזל בהכרח אינו חומרי ואין לו צורה, כי אילו היה חומרי הוא היה נוזלי ודביק כמו בוץ. בימינו, כשאנו יודעים עד כמה החומר המוכר לנו הוא "רוחני" בעצמו, ומורכב מחלקיקים תת-אטומיים ומכל מיני קוואנטים שאיש כמעט אינו מבין את מהותם – הרי שכל טענה סכולאסטית לגבי איזה חומר יכול או לא יכול להתקיים, ומה ההגדרה של חומר, אינה ראויה להתייחסות רצינית. קודם כל יבין האדם ממה גופו שלו מורכב, ואח"כ יתחיל להסביר מה אלוקים יכול להיות ומה הוא לא. על כל פנים, ניסיון להגחיך את עמדת המגשימים, ולהציג אותם כאילו הם מאמינים שאלוקים הוא בשר ודם, היא דמגוגיה בלבד – איש לא טען כך מעולם, ויש הבדל מהותי בין גוף חומרי לבין "דמות הגוף" האלוהית.

גם אם נאמר שלאל יש דמות, אין זה מגביל בשום אופן את היותו כל יכול, כל יודע וכן הלאה. בהיותו כל יכול, הוא מסוגל כמובן גם לשנות את דמותו כרצונו (כלשון המדרש: "נראה להם הקדוש ברוך הוא בים כגבור עושה מלחמה, ונראה להם בסיני כסופר מלמד תורה, נראה להם בימי שלמה כבחור, ונראה להם בימי דניאל כזקן" – תנחומא יתרו טז), ואף לוותר עליה לחלוטין. כך שלמעשה עמדת המגשימים משמרת דווקא טוב יותר את כל יכולתו של האל, בהיותו מסוגל להיות בעל דמות או חסר דמות כרצונו, ואילו שוללי הגשמות מגבילים את יכולתו בכך שהם "אוסרים עליו" להיות בעל דמות כלשהי.

למעשה, עמדתם של "המגשימים" מתאפיינת דווקא בזה, שהם אינם נכנסים להגדרות ודיונים פילוסופיים בדבר תאריו של האל ותכונותיו. מבחינתם, דברים אלה הם מעבר להשגת השכל האנושי, ואין אפשרות להסיק לגביהם מסקנות באופן פילוסופי-רציונאלי. כל מה שאנו יודעים על אלוקים, הוא מה שהוא גילה לנו באמצעות כתבי הקודש, הנבואה, ורוח קודשם של חז"ל. ממילא עלינו לקבל את הדברים כפשוטם, ולא להקשות עליהם מתוך הנחות שכלתניות כלשהן. עמדה זו מבטאת יותר ענווה ומודעות למגבלות השכל, מאשר שלילת הגשמות, המתיימרת לקבוע באמצעות השכל מה האל יכול להיות ומה לא, ולהתאים את הפסוקים לסברותיה במקום להפך. אנו יודעים כיום עד כמה מגוחך הניסיון לחקור אפילו את עולם החומר, המוכר לנו יחסית, בכוח ההיגיון הרציונאלי לבד, כפי שעשה אריסטו, בלי להתבסס על ניסויים אמפיריים. האם את אלוקים, שהוא נעלם ונסתר עד אין חקר, יש לנו את הזכות להתיימר לחקור באופן הזה?!

לסיכום קטע זה, מתברר שהעמדה השוללת את הגשמות אינה נובעת לא מהמקרא, לא מדברי חז"ל, וגם לא מהמסורת. המקרא וחז"ל מלאים בתיאורים מגשימים, ואינם שוללים את הגשמות בשום מקום, ואילו העמדה השוללת הופיעה רק עם פריחתה של הפילוסופיה היוונית בארצות האיסלם, בעוד שבארצות אחרות נשמרה המסורת המגשימה במשך מאות שנים. מכיוון שלא מצינו מקור מוקדם לתקופה האיסלמית, השולל במפורש את הגשמות, הרי שהרוצה לטעון שזו היתה מסורת מקובלת בעם ישראל – עליו הראיה. מה גם שכאמור, הרמב"ם ותומכיו מתארים בעצמם את תפוצתה של העמדה המגשימה.

שלילת הגשמות, אם כן, מבוססת על מקור אחד ויחיד: על השכל וההיגיון, הפועלים לפי עקרונות הפילוסופיה היוונית הרציונאליסטית. הרמב"ם האמין באמונה שלמה בכוחו של ההיגיון, ובמסקנה המתחייבת ממנו, לפיה אין לאלוה דמות הגוף. כיוון שכך, היה עליו למצוא דרך לעקור מפשוטם את כל המקראות ודברי חז"ל המורים אחרת, ולצאת למלחמת חורמה נגד אמונת ההגשמה שהיתה נפוצה בעם ישראל. על האופן בו חולל הרמב"ם את המהפכה, ועל ההשלכות המזיקות שהיו לכך – בע"ה במאמר הבא.

תארו לכם שמחר יקום אחד מגדולי הרבנים שבדור, ויפסוק הלכה למעשה, שכל מי שמאמין שהעולם נברא בששה ימים, שהיה אדם בשם אברהם אבינו, או שמעמד הר סיני אכן התרחש – הוא כופר, מין, עובד עבודה זרה, ואין לו חלק לעולם הבא! רק מי שמבין פסוקים אלה כמשל ואלגוריה, הנו יהודי כשר בעל אמונה אמיתית, וכל אמונה אחרת היא סכלות, טפשות, הבל וכפירה.
בלתי נתפס, נכון? אלא שמעשה מעין זה כבר היה ונברא, ואת השלכותיו אנו מרגישים עד ימינו.
"אין לו דמות הגוף ואינו גוף". כל ילד יהודי יודע לדקלם את השורה הזו, העיקר השלישי מתוך י"ג עיקרי האמונה שניסח הרמב"ם. עיקרון שלילת הגשמות נחשב כיום למובן מאליו, לאבן יסוד של האמונה היהודית. אולם לא תמיד היו הדברים כך. למעשה, עיקרון זה התקבע ביהדות בעקבות מהפכה אדירה שחולל הרמב"ם, וכפי שנראה להלן, חלק מתוצאותיה של אותה מהפכה התגלו כהרסניות ביותר.

מבחינה היסטורית, שלילת הגשמות הופיעה כעיקרון מוגדר תחת השפעתם התרבותית של המוסלמים, ושל הפילוסופיה היוונית-אריסטוטלית שהללו אמצו. פילון האלכסנדרוני, רס"ג, ריה"ל, רבנו בחיי אבן פקודה, וכמובן הרמב"ם, שהיו הראשונים שעסקו בנושא זה בהרחבה, השתייכו כולם לאותה אווירה תרבותית, שראתה בפילוסופיה האריסטוטלית את שיא ההשכלה והנאורות. פילוסופיה זו זכתה לאותו יחס של יוקרה והערצה, לו זוכה המדע בימינו: כל מי שראה את עצמו כאדם משכיל, קיבל את עקרונותיה כאמת מוחלטת, גם אם היו ויכוחים רבים לגבי סוגיות כאלה ואחרות.
לעומת זאת, לקהילות אשכנז וצרפת, שחיו תחת שלטון נוצרי, לא חלחלה לעומק השפעת הפילוסופיה היוונית. רבים מגדולי ישראל בארצות אלה האמינו בדברי התנ"ך וחז"ל כפשוטם, וממילא לא שללו את האפשרות שלאלוקים יש דמות. לא עוד, אלא שטענותיהם של שוללי הגשמות נתפסו לעתים כסוג של כפירה, המבקשת לעוות את דברי התורה בשל השפעות זרות. מעט מאד מקורות כתובים שנשתמרו בידינו מציגים בהרחבה את עמדת "המגשימים", בין היתר בשל העובדה שהם פשוט לא האריכו לעסוק בעיונים פילוסופיים כמו אחיהם בני ספרד; אבל אנו לומדים על תפוצתה הרבה של גישה זו מתוך דבריו של הרמב"ם עצמו, כאשר הוא יוצא בחריפות נגדה ומבקש לעקור אותה מהשורש.

נמצא אם כן, שבנושא הגשמת האלוה ושלילתה, היו בעבר גישות שונות בעם ישראל; הגישה המסורתית-שמרנית, שהתייחסה אל דברי התורה שבכתב ושבע"פ כפשוטם, והגישה ה"משכילה", שאמצה את עקרונות החשיבה הפילוסופית, והיתה מוכנה להוציא דברי תורה מפשוטם על מנת שלא יעמדו בסתירה אליה. השמרנים ראו את המשכילים כמסלפי התורה בהשפעת רוחות זרות, ואילו המשכילים התייחסו לשמרנים כאל חשוכים ונבערים מדעת. ההשוואה למחלוקות דומות בין מחנות ביהדות בימינו, בנושאים כמו היחס בין תורה ומדע, בולטת מאד.
(לסקירת הרקע ההיסטורי של המחלוקת, עי' במאמר "צלם, דמות ותבנית", של שמא יהודה פרידמן, בכתב העת סידרא כב, תשס"ז.)

חשוב להדגיש, שפשטם של פסוקי המקרא ושל מאמרי חז"ל, נוטה בהחלט לצידם של מאמיני הגשמות. איש אינו חולק על כך שפסוקים מסוימים, המדברים על "יד ה'" או "חרון אף ה'", הינם אלגוריים, כמו ביטויים בנוסח "ידו הארוכה של צה"ל"; אולם ישנם פסוקים רבים, המורים במפורש על כך שלאלוקים יש צלם, דמות ותמונה. בראש ובראשונה, "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים עשה אותו", ובהמשך "ויראו את האלוקים", "ותמונת ה' יביט", "וראית את אחורי ופני לא יראו", "ראיתי את ה'", וכן הלאה. הפסוק היחיד בתורה בו נתלים שוללי הגשמות, "כי לא ראיתם כל תמונה", אינו מורה כלל על כך שלה' אין דמות – אלא שבני ישראל לא ראו אותה, שכן הדבר היה מביא למותם, "כי לא יראני האדם וחי". גם אותם פסוקים בודדים בישעיהו, כמו "ואל מי תדמיון אל, ומה דמות תערכון לו" (מ, יח) "ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש" (שם כה), מורים בפשטות על כך שאלוקים הוא כה נשגב ומרשים, שלא ניתן להשוותו לאף בריה; אבל שלילת הגשמות אין כאן. עיון מדוקדק בדבריהם של שוללי הגשמות, חושף עד כמה דלילים המקורות הכתובים שהם מסתמכים עליהם. אם כבר צריך להוציא פסוקים מפשוטם, קל יותר לעשות זאת לפסוקים בודדים אלה (שאפילו לא צריך להוציאם מפשוטם) ולהתאימם לרוב הפסוקים המורים על ההגשמה – מאשר לשנות את הרוב לטובת המיעוט! ועוד נדבר על כך בהמשך.

בדברי חז"ל, אנו מוצאים אף תיאורים מגשימים הרבה יותר של הקב"ה, והשוואות מרחיקות לכת בין דמותו לבין דמות האדם. "צלם אלוקים" נתפס בפשטות כמתייחס לגוף האדם, כפי שעולה ממדרשים רבים (כמו המדרש לפיו טעו מלאכי השרת באדם הראשון ובקשו לומר לפניו "קדוש", או המדרש על הפסוק "כי קללת אלוהים תלוי", וההשוואה שהלל עושה בין רחיצת גופו לרחיצת צלמו של המלך). למעשה, את האיסור ההלכתי לפסל דמות אדם, דורש אביי מהפסוק "לא תעשון אתי – לא תעשון אותי"! (ראש השנה כד, ב). בשום מקום לא הזהירו חז"ל מפני הגשמת האלוה, או אסרו לייחס לו דמות וצורה, ועצם השתיקה הזו כבר מהווה קושיא חמורה על שוללי הגשמות – אילו מדובר בכפירה כה נוראה, מדוע לא מצאו חז"ל לנכון להתריע מפניה, כפי שנלחמו ללא חת בעבודה זרה ובכל סעיפיה? מדוע לא רק שלא הוציאו את פסוקי המקרא המגשימים מפשוטם, אלא עוד הוסיפו עליהם הגשמות כהנה וכהנה?
(הרמב"ם טען שתרגום אונקלוס בורח בכל מקום מביטויים של הגשמה, ומכאן הוכחה שזו היתה עמדת חז"ל. אולם הרמב"ן דחה את דבריו, והראה שאונקלוס הונחה ע"י שיקולים אחרים. והמחקר האריך לעסוק בנושא זה, ואכמ"ל.)

לא אאריך פה להביא את כל המקורות הרבים בספרות חז"ל, המייחסים לאלוה במפורש דמות וצורה, והמעיין ימצא אותם בספר "כתב תמים" לר' משה תקו – אחד מבעלי התוספות באשכנז, שלחם בחריפות רבה נגד שלילת הגשמות מבית מדרשם של רס"ג והרמב"ם. חיבור חשוב זה הוא היחיד שהגיע אלינו מאותה תקופה, המציג בהרחבה את עמדת המגשימים וטענותיה (לסקירת עמדתו וגישתו, עי' תורה שלמה לרמ"מ כשר, חלק טז, מילואים לפרשת יתרו). ניתוח נרחב של דעת חז"ל במקורות אלה, נמצא בספר "צלם אלוהים" של יאיר לורברבוים.

מה בדיוק היתה עמדתם של "המגשימים"? חשוב להדגיש, שאף אחד מהמקורות בתנ"ך ובדברי חז"ל, לא מייחס לאלוקים גוף בשר ודם, כמו אלה המיוחסים לאלילי העמים. ברור היה שאלוקים אינו אדם, ושהוא נשגב מהחומר הארצי ממנו יצר את גופותיהם של בני האדם. עם זאת, אין הדבר אומר שאין לו דמות הגוף; יתכן שאלוקים עשוי מ"מהות אלוקית" או משהו כזה, השונה מכל חומר מוכר, ואף על פי כן יש לה דמות. ממילא, טענות סכולסטיות בנוסח "אם יש לו גוף, הוא בהכרח מתכלה, ואם הוא לא מתכלה אז ממילא זה לא גוף", הן מגוחכות בעליל, ומעידות רק על חוסר דמיונו של הטוען. משל למה הדבר דומה? לאדם שהחומר היחיד שהוא מכיר זה בוץ, וכשמספרים לו על ברזל הוא טוען שהברזל בהכרח אינו חומרי ואין לו צורה, כי אילו היה חומרי הוא היה נוזלי ודביק כמו בוץ. בימינו, כשאנו יודעים עד כמה החומר המוכר לנו הוא "רוחני" בעצמו, ומורכב מחלקיקים תת-אטומיים ומכל מיני קוואנטים שאיש כמעט אינו מבין את מהותם – הרי שכל טענה סכולאסטית לגבי איזה חומר יכול או לא יכול להתקיים, ומה ההגדרה של חומר, אינה ראויה להתייחסות רצינית. קודם כל יבין האדם ממה גופו שלו מורכב, ואח"כ יתחיל להסביר מה אלוקים יכול להיות ומה הוא לא. על כל פנים, ניסיון להגחיך את עמדת המגשימים, ולהציג אותם כאילו הם מאמינים שאלוקים הוא בשר ודם, היא דמגוגיה בלבד – איש לא טען כך מעולם, ויש הבדל מהותי בין גוף חומרי לבין "דמות הגוף" האלוהית.

גם אם נאמר שלאל יש דמות, אין זה מגביל בשום אופן את היותו כל יכול, כל יודע וכן הלאה. בהיותו כל יכול, הוא מסוגל כמובן גם לשנות את דמותו כרצונו (כלשון המדרש: "נראה להם הקדוש ברוך הוא בים כגבור עושה מלחמה, ונראה להם בסיני כסופר מלמד תורה, נראה להם בימי שלמה כבחור, ונראה להם בימי דניאל כזקן" – תנחומא יתרו טז), ואף לוותר עליה לחלוטין. כך שלמעשה עמדת המגשימים משמרת דווקא טוב יותר את כל יכולתו של האל, בהיותו מסוגל להיות בעל דמות או חסר דמות כרצונו, ואילו שוללי הגשמות מגבילים את יכולתו בכך שהם "אוסרים עליו" להיות בעל דמות כלשהי.

למעשה, עמדתם של "המגשימים" מתאפיינת דווקא בזה, שהם אינם נכנסים להגדרות ודיונים פילוסופיים בדבר תאריו של האל ותכונותיו. מבחינתם, דברים אלה הם מעבר להשגת השכל האנושי, ואין אפשרות להסיק לגביהם מסקנות באופן פילוסופי-רציונאלי. כל מה שאנו יודעים על אלוקים, הוא מה שהוא גילה לנו באמצעות כתבי הקודש, הנבואה, ורוח קודשם של חז"ל. ממילא עלינו לקבל את הדברים כפשוטם, ולא להקשות עליהם מתוך הנחות שכלתניות כלשהן. עמדה זו מבטאת יותר ענווה ומודעות למגבלות השכל, מאשר שלילת הגשמות, המתיימרת לקבוע באמצעות השכל מה האל יכול להיות ומה לא, ולהתאים את הפסוקים לסברותיה במקום להפך. אנו יודעים כיום עד כמה מגוחך הניסיון לחקור אפילו את עולם החומר, המוכר לנו יחסית, בכוח ההיגיון הרציונאלי לבד, כפי שעשה אריסטו, בלי להתבסס על ניסויים אמפיריים. האם את אלוקים, שהוא נעלם ונסתר עד אין חקר, יש לנו את הזכות להתיימר לחקור באופן הזה?!

לסיכום קטע זה, מתברר שהעמדה השוללת את הגשמות אינה נובעת לא מהמקרא, לא מדברי חז"ל, וגם לא מהמסורת. המקרא וחז"ל מלאים בתיאורים מגשימים, ואינם שוללים את הגשמות בשום מקום, ואילו העמדה השוללת הופיעה רק עם פריחתה של הפילוסופיה היוונית בארצות האיסלם, בעוד שבארצות אחרות נשמרה המסורת המגשימה במשך מאות שנים. מכיוון שלא מצינו מקור מוקדם לתקופה האיסלמית, השולל במפורש את הגשמות, הרי שהרוצה לטעון שזו היתה מסורת מקובלת בעם ישראל – עליו הראיה. מה גם שכאמור, הרמב"ם ותומכיו מתארים בעצמם את תפוצתה של העמדה המגשימה.

שלילת הגשמות, אם כן, מבוססת על מקור אחד ויחיד: על השכל וההיגיון, הפועלים לפי עקרונות הפילוסופיה היוונית הרציונאליסטית. הרמב"ם האמין באמונה שלמה בכוחו של ההיגיון, ובמסקנה המתחייבת ממנו, לפיה אין לאלוה דמות הגוף. כיוון שכך, היה עליו למצוא דרך לעקור מפשוטם את כל המקראות ודברי חז"ל המורים אחרת, ולצאת למלחמת חורמה נגד אמונת ההגשמה שהיתה נפוצה בעם ישראל. על האופן בו חולל הרמב"ם את המהפכה, ועל ההשלכות המזיקות שהיו לכך – בע"ה במאמר הבא.





print
כניסה למערכת