מיסטריום

במאמר הקודם ראינו את הרקע ההיסטורי למחלוקת בין המגשימים לשוללי הגשמות, ועמדנו על כך שהעיקרון לפיו "אין לו דמות הגוף ואינו לגוף" לא היה תמיד מובן מאליו. הרמב"ם למעשה חולל מהפכה בפרשנות התורה ובמחשבת היהדות, שהצליחה במידה כה רבה, עד שכיום קשה לנו לתפוס איך אפשר בכלל לראות את הדברים אחרת. מבחינה זו אנו מעין "תינוקות שנשבו". אבל חשוב לפקוח את העיניים ולהיות מודעים לאפשרויות האחרות, מסיבות שיוסברו בהמשך.

אציין שהופתעתי לטובה מהכמות הגדולה של התגובות החיוביות שהגיעו למאמר הקודם, ביניהן מספר "לייקים" חסר תקדים שלא זכה לו אף מאמר אחר שלי עד כה. הדבר מראה לדעתי על חוסר הנחת של מאמינים רבים עם ההשלכות של הרמב"מיזם, ורצונם במושג חי ומשמעותי יותר של אלוקים. ארחיב על כך בע"ה בהמשך. תודתי נתונה לכל אלה שהפנו אותי למקורות רבים נוספים בנושא, בספרות התורנית והמחקרית. בין היתר ראוי לציון המאמר הבא של הרב נתן סליפקין, העוסק בשאלה האם רש"י היה ממאמיני הגשמות:

http://www.hakirah.org/Vol%207%20Slifkin.pdf

וכן תגובתו של הרב שאול זוקר לדברים:

http://www.hakirah.org/Vol%209%20Zucker.pdf

ותגובתו של הרב סליפקין לתגובה:

http://www.hakirah.org/Vol%209%20Slifkin2.pdf

מעבר לדיון על עמדתו של רש"י, עוסקים המאמרים גם בשאלה עד כמה היתה אמונת הגשמות נפוצה בצרפת ובאשכנז באותה תקופה, ובנושאים אחרים הקשורים לנושא.

כמו כן, הגיעו כצפוי גם תגובות חולקות, שעיקר טענתן היתה שמאז ומעולם "ידעו" כל גדולי ישראל שלה' אין גוף ודמות הגוף, ורק בודדים שלא התעמקו בנושא חשבו אחרת, וממילא שאין זה נכון להציג את עמדתו של הרמב"ם כמהפכנית או שנויה במחלוקת. אבל עמדה זו נסתרת ע"י העדויות הרבות על תפוצתה של אמונת הגשמות, דווקא מפיהם של הרמב"ם וסיעתו. טענות שכאלה מזכירות טענות דומות שמנסות להפוך את הרמב"ם למקובל או לחב"דניק, או להראות שמאז ומעולם כל גדולי ישראל תמכו בציונות \ חלקו על הציונות, וכיוצא בזה. המתודה פשוטה מאד: לוקחים את המאמרים המתאימים, מוציאים מפשוטם את אלה שלא מתאימים (או שמייחסים להם רמזים וסודות), "מגיירים" לשיטה הרצויה כל מי שהתבטא באופן שאינו חד משמעי, ומשפילים את דמותו של כל מי שחלק במפורש. כך אפשר לתקן למפרע את היהדות ולהתאים אותה לכל גישה עכשווית, כאילו זו היתה העמדה היחידה מאז ומעולם. אבל כמובן שמחקר אובייקטיבי לא אמור להניח מראש ש"לא יתכן שמשהו חשב כך", אלא לנסות לברר את הדברים במקורם, בלי הנחות פרשניות מוקדמות שאינן מוכרחות.

נחזור לעמדתו של הרמב"ם. שלילת הגשמות איננה חידוש של הרמב"ם, אבל הוא היה הראשון שהקדיש מאמצים כה רבים למאבק נגד אמונת הגשמות, לעקירתה מן השורש, ולפרשנות שיטתית של התנ"ך ודברי חז"ל על פי הגישה השוללת. כוונתו של הרמב"ם היתה כמובן לשם שמים, ותרומתו למחשבת ישראל היא לאין שיעור; אך למהפכה שחולל היו גם כמה צדדים בעייתיים, שחלקם הופיעו מיד וחלקם צמחו בדורות מאוחרים יותר. ספר מורה הנבוכים, כידוע, עמד במרכזה של מחלוקת עזה לאורך הדורות, מזמנו של הרמב"ם ועד ימינו. רבים מגדולי ישראל יצאו בחריפות רבה נגד גישתו הפילוסופית הרציונאליסטית, וראו אותה במסוכנת, בעייתית וגובלת בכפירה. ידועים דבריו של הגר"א על הרמב"ם, ש"הפילוסופיה הארורה היטתו ברוב לקחה"; ור' יעקב עמדין, בספרו "מטפחת ספרים", מתקשה להאמין שהרמב"ם הוא זה שחיבר ספר שערורייתי כמו מורה הנבוכים, ומטיל ספק בזהות המחבר. אמנם ברוב המקרים הביקורת לא כוונה כנגד שלילת הגשמות, שהתקבלה כמעט ללא עוררין; אבל ההכרה בבעייתיות שבגישה הרמב"מיסטית יכולה לפקוח את עינינו גם להיבטים השליליים שבנושא זה.

הויכוח בין המגשימים לשוללי הגשמות התקיים כאמור עוד לפני הרמב"ם, אבל הרמב"ם הוא שלקח את המאבק צעד נוסף קדימה, והכריז על מאמיני הגשמות כעל מינים וכופרים, שאין להם חלק לעולם הבא. חישבו על ההשלכות החמורות של קביעה שכזו: בפעם הראשונה בתולדות עם ישראל, מוצאים את עצמם יהודים יראי שמים, המאמינים בתורה שבכתב ושבעל פה, ומקפידים על קלה כבחמורה – מואשמים בכפירה ובמינות, ומורחקים מכלל ישראל! ועל מה ולמה? – על עצם אמונתם בדברי התורה וחז"ל, שנחשבת לפתע לכפירה ועבודה זרה, רק משום שהעיזו לפרש את התורה כפשוטה, ולא על פי הפירוש האריסטוטלי האליגוריסטי! תארו לעצמכם שיקום היום רב גדול ומשכיל, שישתכנע בתיאוריות המדעיות על גיל העולם והאבולוציה, ויכריז שכל מי שמאמין שהעולם נברא בששה ימים – הוא לא סתם בור ותמים, אלא כופר ואפיקורס, שאין לו חלק לעולם הבא. מהיום מותר לפרש את התורה רק לפי פירוש דרווין והוקינג... זהו צעד קיצוני שאין לו תקדים. עם כל המחלוקות הגדולות שהיו בין התנאים והאמוראים לגבי תפיסת העולם הדתית, מעולם לא קרה שקבוצה שלמה של מאמינים הוצאה מכלל ישראל, בשל סירובם לקבל פירוש מסוים לתורה. הרי לא מדובר פה על קראים הכופרים בתורה שבעל פה, או על נוצרים המבטלים את קיום המצוות, אלא על תלמידי חכמים המאמינים בתורה כולה, שחטאם היחיד הוא שאינם מקבלים את פירוש אריסטו! ועל כך הם נחשבים לגרועים יותר מעובדי עבודה זרה!

להכרזה על המגשימים כמינים יש השלכות מעשיות חמורות: לפי דברי הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש, פ"ד ה"י), המינים הם בני מוות שכל הקודם להורגם זכה, ללא צורך בסנהדרין או בבית דין. פירוש הדבר הוא, שאם הייתם פוגשים את אחד מבעלי התוספות, או אולי אפילו את רש"י עצמו, שהיו סבורים שלה' יש דמות – חייבים הייתם לשלוף את חרבכם, ולהרוג אותם בו במקום! האם גזר דין מוות שכזה, בעולם הזה ובעולם הבא, על יהודים כשרים ותמימים, הוא לגיטימי? והאם עלינו להאמין שהקב"ה למעשה נתן לנו את התורה כמין מלכודת מוות, שכל הקורא אותה בלא הבנה פילוסופית מספקת, עלול ליפול בתהום ההגשמה, ולנחול אבדון נצחי? ושגם חז"ל הלכו בדרך זו, ועוד הוסיפו מכשולות ומלכודות רבים במדרשיהם המגשימים, כדי להפיל עוד תועים נוספים למעמקי ההגשמה והכפירה – מבלי שיוסיפו מילת אזהרה כלשהי? ואין לומר שהיה ברור להם שאיש לא יטעה בדבר כה מובן מאליו, שהרי הרמב"ם עצמו מציין כמה רבים הם אלה שהשתבשו בכך. נמצא אם כן, שהתורה היא בעצם סם המוות לכל מי שלומד אותה מבלי שעבר קורס הכנה בפילוסופיה אריסטוטלית. ואלו דברים קשים מאד.

כאן למעשה נוצרה לראשונה תפיסה דוגמטית של היהדות, לפיה כל יהודי חייב להאמין בעיקרי אמונה קשוחים ומוגדרים היטב, וכל חריגה מהם נחשבת לכפירה וליציאה מכלל ישראל. זאת, כפי שמציין כבר האברבנאל, בדומה לנצרות ולאיסלאם, שעסקו רבות באותו זמן בניסוח עיקרים דוגמטיים מחייבים, ובניגוד למסורת המקובלת של מחלוקות פרשניות שרווחה בימי חז"ל. נכון שגם חז"ל קבעו גבולות גזרה לאמונה היהודית, והוציאו מהם את הכופרים במציאות ה', בתורה מן השמים ובתחיית המתים; אבל מעולם לא הרחיקו לכת לטעון, שהמפרש פסוקים לפי פשטם, עלול לאבד את חלקו לעוה"ב.

כך קרה, שדווקא הרמב"ם, הנחשב בעיני רבים כסמל לסובלנות ופתיחות מחשבתית, לביקורתיות ולחקירה שכלית – הפך את היהדות לדוגמטית ומקובעת, וקבע עקרונות אמונה נוקשים, שעצם הטלת הספק בהם נחשבת לכפירה. כשם שאימוצה של מחשבת אריסטו בידי הכנסיה הקתולית שיתק את המחשבה הפילוסופית והמדעית באירופה למשך מאות שנים – כך, להבדיל, אימוץ הגישה האריסטוטלית בידי הרמב"ם, שיתק את המחשבה היהודית למשך זמן רב, כשהאיום בכפירה מתנופף מעל ראשו של כל מי שהעיז להטיל בה ספק. כלשונו של שד"ל: "ואלמלא הראב"ד שעמד נגד הרמב"ם וגזר בפרץ (...) והרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו להרמב"ם ולאריסטו" (כרם חמד ג, עמ' 67).

ואכן, יש לציין את הגהת הראב"ד הידועה על דברי הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ג ה"ז), לפיה אין ראוי לקרוא מין למי שמאמין בגשמות, שכן "כמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפ"מ שראו במקראות, ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות". למרות שהראב"ד עצמו רואה באמונת הגשמות שיבוש הדעת, אין הוא מוכן להוציא מכלל ישראל את מי שסבור כך, והוא אף מייחס דעה זו ל"גדולים וטובים ממנו" (לפליאתו הרבה של הכסף משנה שם).

[אמנם, יש שרוצים לפרש שהמלה "ממנו" פירושה כאן לא "יותר מהרמב"ם" אלא "מבינינו" או "מאיתנו", מה שמרכך קצת את הדברים (אם כי התואר "גדולים וטובים" נשאר בעינו); אבל פירוש זה נראה דחוק, בעיקר לאור העובדה שמקור הביטוי הוא כנראה בפסוק "אשר פגע בשני אנשים צדיקים וטובים ממנו" (מלכים א, ב, לב), ושם הכוונה היא ברורה.]

ומעניין להביא את דברי ר' דוד שפרבר בשו"ת אפרקסתא דעניא (חלק ד סי' שע), בשם רבותיו, שבשעה שפסק הרמב"ם שמאמיני הגשמות הם מינים, גורשו נשמות רבות מתוך גן עדן, ובשעה שהשיג עליו הראב"ד ולימד עליהן זכות, החזירו אותן בחזרה לגן עדן...

עם כל הקושי והבעייתיות שבהגדרתם של המגשימים כמינים, הרי שעד כה מדובר רק בהיבט טכני של המחלוקת, שאינו קשור לתוכנה של העמדה שוללת הגשמות. במאמר הבא נראה בע"ה את הבעיות המהותיות יותר שמעוררת גישתו של הרמב"ם,  ואת השפעתן על הקשר האמוני בין היהודי לאלוקיו.