מיסטריום

במאמר הקודם ראינו את השלכותיה של שלילת הגשמות הרמב"מיסטית לאורך הדורות, וכיצד זו הובילה בעקיפין לניתוקה של הדת מהמטאפיזיקה ול"מות האלוהים". זאת לאחר שראינו שגישת הרמב"ם לא היתה תמיד עמדתה הבלעדית של היהדות, ושלמעשה הרמב"ם חולל מהפכה של ממש בחשיבה הדתית של זמנו.

ואחרי כל זה, השאלה המתבקשת היא: מה עושים עכשיו? (או בלשון הישיבתית: "אז מה למעיישה?") בסדר, אז ראינו שהיו דעות שונות בעבר, שיש בעיות בטיעונים של הרמב"ם, ושלגישתו היו כמה השלכות מזיקות. מה זה אומר לגבינו? האם עלינו למחוק את עיקר האמונה השלישי, ולהתחיל (או לחזור) להאמין באלוקים שנראה כמו סבא זקן שיושב על ענן? האם מותר בכלל לחלוק על הרמב"ם, ועל דעה שהתקבלה כמעט ללא עוררין על כל גדולי ישראל, מכל הזרמים, מהרמב"ם ועד ימינו? וגם אם מותר, האם זה חכם?

כאן מן הראוי להבחין בין ההיבטים השונים של הנושא. ראשית, יש לשאול על מה בעצם מבוססת האמונה בשלילת הגשמות: האם על סמכותו ופסיקתו של הרמב"ם, או על העובדה שדבריו התקבלו בכל ישראל?

אילו היה מדובר ברמב"ם בלבד, הרי שהמסקנה המתבקשת היתה לוותר על עיקרון שלילת הגשמות, דווקא על פי גישתו של הרמב"ם! כי צריך לזכור דבר חשוב: להיות רמב"מיסט אמיתי, זה לא להיות מחויב לרמב"ם – אלא להיות מחויב לשכל ולהיגיון. הרמב"ם הוא האחרון שרצה לגדל חסידים שוטים, שמצטטים את דבריו ומגינים עליהם בקנאות, רק מפני שהוא זה שאמר אותם. שאיפתו היתה להעמיד תלמידים חושבים וביקורתיים, שיחתרו לברר את האמת בכוח שכלם, גם אם אותה אמת תתגלה כמנוגדת לדברים שהוא כתב. וכמו שהרמב"ם היה מתנגד בכל תוקף לכך שרופאים בני זמננו יסתמכו על תרופותיו שלו, במקום על חידושי הרפואה המודרנית – כך ללא ספק היה מתנגד ל"קראים רמב"מיסטים", שנשארים תקועים עם הפילוסופיה של ימי הביניים, במקום להתעדכן בתובנות החדשות של הפילוסופיה המודרנית. ומכיוון שהפילוסופיה העכשווית מודעת הרבה יותר למגבלותיו של השכל, ולחוסר היכולת שלו להוכיח טענות כמו שלילת הגשמות – הרי שהמסקנה המתבקשת, על פי גישת הרמב"ם עצמו, היא לוותר על מעמדה של שלילת הגשמות כעיקר אמונה מחייב. אפשר כמובן לסבור באופן אישי שהיא נכונה, אבל אין הצדקה להוקיע ככופר את מי שמפרש את התורה ודברי חז"ל כפשוטם. אדרבה, ברגע שהסתלק ההכרח הלוגי להוציא אותם מפשוטם, הרי שהפשט הוא ברירת המחדל המתבקשת. כך שאני מעז לשער, שאילו הרמב"ם היה חי כיום ומכיר את הפילוסופיה המודרנית, הוא היה נוקט בעמדה פחות נחרצת בעניין זה; אולי דומה יותר לזו של ר' משה תאקו, לפיה פשוט אין לנו יכולת להסיק בשכלנו מסקנות על אלוקים.

אבל כאמור, מדובר פה ביותר מאשר היסק לוגי של הרמב"ם. המהפכה שחולל הרמב"ם התקבלה בסופו של דבר על כל עם ישראל, ועל כל הזרמים השונים של היהדות, כולל אלה הרחוקים מאד מהפילוסופיה הרמב"מיסטית, כמו הקבלה והחסידות. גם אותם גדולי ישראל, שלא היססו להעביר ביקורת חריפה ביותר על גישתו הפילוסופית של הרמב"ם, ועל עמדתו בנושאים מסוימים (וכפי שראינו בפרקים הקודמים) – קיבלו ללא עוררין את שלילת הגשמות כעיקר אמונה מחייב. המציאות היום היא, שכל ילד יהודי מתחנך מינקותו לדעת ש"אין לו דמות הגוף ואינו גוף", ולפרש את התורה בהתאם, עד שקשה לנו אפילו לחשוב על אפשרות אחרת. קשה למצוא מהפכות אחרות שזכו לכבוש בצורה כה מוחלטת את היהדות, האמונה כל כך על מחלקות וריבוי דעות.

אפשר אולי להתווכח על זה, אבל אני רואה בכך את יד ההשגחה. אני מאמין שהתפתחותו הרוחנית של עם ישראל לאורך הדורות, והפנים השונות שלובשת היהדות, אינם עניין שבמקרה, אלא ביטוי לתהליך האלוהי שעם ישראל צריך לעבור. דעות שונות וזרמים שונים צצים ועולים כל הזמן, אבל בסופו של דבר המחלוקות מוכרעות מכורח המציאות – יש כאלה שנדחים החוצה, יוצאים מכלל ישראל או עוברים מן העולם, ויש כאלה שהופכים לנחלת הכלל ולנכסי צאן ברזל של היהדות.

הכרעות שכאלה לא מושגות בזכות השכל בלבד, או טיעונים מוחצים כלשהם. קחו את הקראים לדוגמא: על פניו, יש הרבה מאד היגיון וכוח שכנוע בעמדתם, ובמשך מאות שנים הם היו גורם מרכזי ורב השפעה בעם ישראל, כשבקהילות מסוימות אף היוו את הרוב. אף על פי כן אנו רואים, שבמבט היסטורי, הם התדלדלו ועברו מהעולם כמעט לחלוטין, כשכל מה שנותר מהם כיום הוא קהילה זעירה שרבים לא שמעו עליה כלל. לעומת זאת, זרמים שהיו בתחילה קטנים ושוליים כמו ברסלב, וזכו לרדיפות ולבוז, הפכו בסופו של דבר לכוחות מרכזיים ובעלי השפעה רבה.

אפשר לדבר כמובן על גורמים סוציולוגיים ופסיכולוגיים כאלה ואחרים, אבל אי אפשר להיות יהודי מאמין בלי לייחס ליד ההשגחה העליונה לפחות התערבות מסוימת בנושאים אלה. אני אישית מאמין ב"אבולוציה רעיונית", תהליך שבו הדעות הנכונות והמוצלחות יותר מתבררות עם הזמן, ואילו הפחות נכונות נדחות החוצה. למעשה, זה חלק משמעותי מהביסוס לאמונה ביהדות עצמה – עצם העובדה שהיא שרדה ושגשגה זמן כה רב, היא נקודה משמעותית לטובתה. ולכן ראוי לאמץ עיקרון זה גם בתוך היהדות.

כמו כן, יש לציין ששלילת הגשמות היא מזמן לא עניין יהודי בלבד. לא רק היהדות אמצה דעה זו, אלא גם חלקה המכריע של האנושות. התפיסה של אלוקים בדמות אדם נשמעת כיום ילדותית ומגוחכת עבור רוב האנשים הדתיים בעולם, ברוב הדתות הגדולות. אם יש התקדמות כלשהי בתפיסות הדתיות – ואני כאמור מאמין שבהחלט יש – הרי שבמקרה זה, כיוונה הוא חד משמעי, ואין כל עניין לנסות ולהחזיר תפיסות ישנות שרק יעוררו כיום גיחוך ולעג.   

אבל אחרי כל זה, בואו נשים לב מה בדיוק התקבל מתוך גישת הרמב"ם ומה לא. שלילת הגוף ודמות הגוף מאלוקים, אכן התקבלה ללא עוררין. אם נשאל יהודי ברחוב האם לאלוקים יש דמות, הוא ישיב מיד שוודאי שלא. אבל לעומת זאת, אילו נשאל את אותו יהודי, האם אלוקים אוהב את עם ישראל – תהיה תשובתו שוודאי שכן. זאת למרות שלפי הרמב"ם, ייחוס תכונות כמו אהבה לאלוקים, הוא הגשמה לא פחות מלייחס לו דמות פיזית. אלא שבנושא זה, ברוך ה', עמדתו בהחלט לא התקבלה. יהודים בכל הדורות, כולל גדולי הרבנים והחכמים, המשיכו להאמין ולהתפלל לאל החי, האוהב, הכועס, הגומל והמעניש, ולא לאפס המטאפיזי המוחלט שתיאר הרמב"ם. וגם אם המתוחכמים שביניהם התפלפלו לרוב סביב התוכן המדויק של תארים אלה, הרי שבסופו של דבר דמותו הכללית של אלוקים בעיני היהודים נשארה דומה למדי לתיאוריו התנ"כיים והחז"ליים. שלילת הגשמות נבלמה בדמות הגוף, או קצת אחריה, ולא התפשטה הלאה. רק יחידים כמו ליבוביץ' הלכו עם הרמב"ם עד הסוף; עם ישראל לא הגיע לשם.

(אנקדוטה קצרה: כששאלו את הסופרת אורלי קסטל-בלום בריאיון ברדיו באיזה אלוהים היא מאמינה, היא השיבה "הרגיל, אני חושבת"... אלוקים "הרגיל", זה שהאדם מן השורה מאמין בו, הוא בהחלט לא אלוהי הרמב"ם או ליבוביץ'.)

אם כן, אז מה למעיישה? אז למעיישה נראה, שמצד אחד, אין צורך לחולל מהפכות גדולות, ולנסות להחזיר את האמונה באלוקים בעל דמות אדם. מה שהתקבל על רוב גדולי ישראל ברוב הדורות, ועל רובה של האנושות, טוב מספיק בשבילנו, גם אם יש לנו כמה קושיות על זה. הנזקים שתוארו במאמר הקודם, כתוצאה משלילת הגשמות, נבלמו במידה רבה בידי מגמות אחרות שהופיעו ביהדות, כמו ירידת קרנו של הרציונאליזם ופריחתה של המיסטיקה לאחר גירוש ספרד, או האידיאליזציה של האמונה התמימה במאתיים השנים האחרונות. אפשר להאמין באל חסר דמות, ועדיין לשמר בו מספיק חיוניות ותארים חיוביים כדי לאפשר עבודת ה' עמוקה ונלהבת, שממלאת את הנפש כולה ולא רק את ההיגיון הקר.

אבל מצד שני, לא צריך להיות קנאים מדי לנושא הזה. עלינו להכיר במגבלות שכלנו והגיוננו, ולדעת שאלוקים יכול להיות הרבה דברים שאנחנו לא מעלים כלל בדעתנו. אין מקום להתייחס להגשמות מסוימות כאל כפירה או עבודה זרה, בעיקר כשהן לא מכוונות כלפי עצמותו של האל, אלא כלפי תכונותיו, גילויים שונים שלו, וכל שכן מלאכים או מציאויות רוחניות אחרות. למעשה ניתן למצוא כמה ביטויים כאלה במקומות שונים באחרונים, שלא היו מחויבים להיגיון הרציונאליסטי הנוקשה. וכבר כתב הרב קוק (קובץ א, לא) שדעתו קרובה יותר לסברת הראב"ד, שאין לקרוא מין למי שסבור שלאל יש דמות.

הגישה העקרונית, לעניות דעתי, צריכה להיות דומה לזו של ר' משה תאקו: להיות מודעים למגבלותינו, ומתוך כך לגשת אל המקורות בענווה ובראש פתוח, ולנסות ללמוד את משמעותם עבורנו, בלי להעמיס עליהם מטענים פילוסופיים מיותרים. לסלק את האיום המשתק של "כפירה", ולברר ללא דעות קדומות מה התנ"ך וחז"ל רוצים לומר לנו. ומה שבאמת חשוב בסופו של דבר, הוא לא ההגדרות המטאפיזיות המתוחכמות של אלוקים, אלא המפגש והקשר שלנו איתו – מה הוא אלוקים עבורנו, וכיצד אנו דבקים בו ועובדים אותו.

ואלו הם דבריו הנפלאים של רש"ר הירש:

"על ביטויי ההגשמה הנמצאים בתורה, יש שפילספו על ביטויים אלו כדי להרחיק מה' כל גשמיות, עד שדיללו את הכרתנו מהשי"ת לגמרי. התורה יכלה בודאי להמנע מביטויים אלו, אלמלא רצתה ללמדנו על ידם את העיקרים על חופש רצונו של ה', ועל בחירתו החפשית של האדם... הכרה זו חשובה יותר מהספקות הנוצרות על ידי ביטויי ההגשמה." (בראשית ו, ו)

"כבר פירשנו את חשיבות לשונות ההגשמה המצויות במקרא ביחס אל ה', סכנת הטשטוש של הא-לוקות גדולה מסכנת ההגשמה... חובה על האדם להאמין באמונה שלמה בא-ל וביחסו הקרוב אל כל אדם, ואמונה זו היא חשובה מכל מחקר על מושגים טרנסצדנטליים - כנצחיות, וחוסר גשמיות של הא-ל, שכן מושגים אלה הם תלושים מחיינו המוסריים לא פחות מן הספרות האלגבראיות...  " (שם ח, כא)

ויעויין במאמרו של הרב שרלו באקדמות כ"ח (אדר תשע"ג), העוסק בהרחבה בנושא זה.

כמו כן, מומלץ לקרוא את ספרו של יוחנן מופס, "אישיותו של אלוהים: תיאולוגיה מקראית, אמונה אנושית ודמות האל", העוסק גם הוא רבות בנושא. לדבריו, כשם שבעבר הגנו על האמונה באמצעות דה-מיתולוגיזציה שלה, יתכן שכיום יש להגן עליה דווקא באמצעות רה-מיתולוגיזציה שלה, ובהחזרת אותם חלקים קיומיים ורוחניים, שנדחו בעבר בבוז מפני השכלתנות הצרה. את הספר ניתן לקרוא כאן:

http://www.kotar.co.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=96866549#1.0.3.fitwidth

ואם אתם שואלים אותי במה אני אישית מאמין, אומר שאני מאמין שאלוקים יכול להיות מה שהוא רוצה – ברצותו יהיה חסר דמות, וברצותו ילבש דמות אדם, או כל דמות אחרת. ואני רוצה לראות את זה שיטען, שלהאמין בכל-יכולתו של אלוקים זו כפירה.

סוף דבר הכל נשמע, את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם.