במאמר הקודם ראינו את הבעייתיות בקביעתו של הרמב"ם, לפיה מאמיני הגשמות הם מינים וכופרים שדינם מיתה. נעבור כעת לקשיים המהותיים יותר שמעוררת עמדתו של הרמב"ם. הקושי האחד קשור לתוכן של שלילת הגשמות, והשני למתודה שמאחוריה.
הבעיה המהותית עם שלילת הגשמות בנוסח הרמב"ם, היא ששלילה זו אינה נעצרת בטענה לפיה לאל אין גוף או דמות הגוף. עם זה היה אפשר להסתדר לא רע. אלא שהרמב"ם שולל מאלוקים הרבה יותר מזה; לשיטתו, כל תכונה או תואר שניתן להעלות על הדעת, אינם שייכים כלפי אלוקים, ואינם יכולים לתאר אותו. לא רק דמות אין לאלוקים, אלא גם אין לו רגשות ומחשבות, אהבה וכעס, כוונה ודיבור. כל מה שניתן לומר על אלוקים הוא על דרך השלילה – מה הוא לא – וככל ששוללים ממנו דברים רבים יותר, כך מתקרבים יותר לידיעתו באמת. האדם הפשוט יודע שלאלוקים אין גוף ודמות; החכם יותר יודע גם שאין לו מחשבה ורגש; והעוד-יותר-חכם מבין שאפילו לומר שאלוקים קיים, זו טעות, כי אין לייחס לו קיום במובן בו אנחנו תופסים את המושג. למעשה, אלוקים הופך להיות האפס המטאפיזי המוחלט, מין חור שחור שבולע כל מחשבה או תיאור המנסים להתייחס אליו, ואינו מאפשר לומר עליו דבר.
למותר לציין, עד כמה האל האריסטוטלי הזה שונה מאלוקים המתואר בתנ"ך ובדברי חז"ל. אלוקי התנ"ך וחז"ל אינו אפס מופשט, אלא אלוקים חיים ומלך עולם. הוא חושב, הוא מרגיש, אוהב, כועס, גומל, מעניש; הוא מנהל שיחות עם בני האדם, שומע את תפילותיהם, ניחם על מעשיו; הוא נורא ונשגב, אבל גם עניו וקרוב לכל קוראיו. במלים אחרות, אלוקי ישראל הוא אישיות חיה ופועלת, לא איזה עיקרון פילוסופי מתוחכם. למעשה, לקחת את אותו גורם מופשט של אריסטו והרמב"ם, שאינו יותר מאיזה כוח פיזיקאלי או מטאפיזי ראשוני, ולקרוא לו בשם "אלוקים" – אינו אלא שיתוף השם וחילון של מושג האל, בדומה לזה שעשה שפינוזה כאשר קרא לעולם "אלוהים".
איזו מין עבודת ה' אפשרית כלפי אלוקים שכזה? בעוד שהתנ"ך מדמה את היחס בין ה' לאדם במגוון דימויים, כגון אב ובן, מלך ועבד, ואפילו בעל ורעיה, ופותח בכך פתח למערכות יחסים מורכבות ומופלאות – הרי שהרמב"מיזם מתיר רק סוג אחד של קשר בין האדם לאל: ההשגה השכלית. ידיעת האל הפילוסופית היא, לפי הרמב"ם, פסגת השאיפות האנושית, ורק באמצעות השגה שכלית יכול האדם להתקרב לאלוקים. הדרך היחידה לאלוקים עוברת בפקולטה למדעי הרוח, במחלקה לפילוסופיה אנליטית. כל חיבור אחר בין האל לאדם, המבוסס על חוויה או רגש, אינו אלא אשליה והזיה, הגובלת בעבודה זרה (אמנם בהלכות יסודי התורה מדבר הרמב"ם על חשיבותן של האהבה והיראה כלפי ה', ובכך מציל משהו מהחוויה הדתית המקורית, אבל אין זה הדגש העיקרי במשנתו; ושימו לב גם שמדובר ביחס חד כיווני! ה' מצדו אינו אוהב אף אחד, ואינו משיב אהבה לעובדיו).
במסגרת כזו, של עבודת האל כעיון פילוסופי, לא ברור מהו מקומה של התפילה, ואיך היא משפיעה, אם בכלל. הרמב"ם עצמו לא עונה על שאלה זו, אם כי ניתן להבין מדבריו שתפקידה של התפילה הוא פסיכולוגי בלבד. גם עבודת המצוות הופכת להיות במידה רבה עניין חינוכי-פסיכולוגי, שכל תפקידו הוא לשמור על חברה תקינה, ולחנך את האדם להתרחק מדעות כוזבות, כמו עבודה זרה. מעטים האנשים שימצאו טעם וסיפוק ב"עבודת ה'" מעין זו, שאינה אלא תרגול פילוסופי עם כמה הדרכות מעשיות. ואכן, בדורות שאחרי הרמב"ם, רבים מאלה שהלכו בדרכו הפילוסופית, נטשו את קיום המצוות המעשיות, בטענה שמי שהגיע לתכלית – ההשגה השכלית – אינו זקוק עוד לכגון אלה, והן מיועדות להמון הנבער בלבד.
זאת ועוד. המגמה השוללת לא נעצרה באלוקים בלבד, אלא הלכה והתפשטה בכל מרחבי העולם המטאפיזי. בעקבות אלוקים הלכו גם המלאכים למיניהם, שאיבדו גם הם את קיומם המוחשי והחי, והפכו לאיזה משל לכוחות הטבע; לאחר מכן הושמדו גם גן עדן וגיהינום, שאינם מופיעים כלל אצל הרמב"ם במובנם המסורתי, וכל שאר העולמות העליונים; ובסופו של דבר, לא נשאר שריד ופליט מכל מה שמעבר ל"גלגל הירח". כיום, מי שיטען שלמלאכים יש כנפיים, או שבגיהנום שורפים את החוטאים, עלול למצוא את עצמו מואשם בעבודה זרה, לא פחות...
מה שנותר לאדם הוא רק המציאות הפיזית, החומרית, של העולם הזה. כל השאר הפך ללא רלבנטי, הפשטה פילוסופית במקרה הטוב, משל-ללא-נמשל במקרה הרע. הביטוי המובהק למסקנות של גישה זו, מופיע כמובן אצל ישעיהו ליבוביץ, שראה את היהדות כ"דת ללא מטאפיזיקה", את קיום המצוות כביטוי הלגיטימי היחיד לעבודת ה', ואת התפילה כדקלום מונוטוני של טקסט ללא כל ציפיה שמשהו ישתנה בעקבותיה. בעקבות הרמב"ם, זלזל ליבוביץ בכל תפיסה מוחשית יותר של אלוקים, וראה בה עבודה זרה. ומכיוון שמעטים מאד הם האנשים המוכנים לעבוד את ה' באופן כזה, של קיום מצוות ללא כל משמעות מטאפיזית, הרי שאלה שקבלו את הנחותיו של ליבוביץ הפכו בד"כ לחילונים גמורים, וזנחו גם את המצוות המעשיות. אחרי הכל, אם הצלחנו לסלק מהיהדות את ריבונו של עולם, להיפטר גם מהמצוות זה לא עניין מסובך במיוחד.
אלו אם כן התוצאות הבעייתיות של שלילת הגשמות, מצד התוכן שבה. אבל לתוצאות בעייתיות לא פחות הובילה המתודה שמאחורי שלילת הגשמות.
הרמב"ם, כאמור, הגיע למסקנותיו בעקבות הפילוסופיה הרציונאליסטית שלו. הוא היה מודע לכך שהללו עומדות בסתירה לפשט הכתובים ודברי חז"ל, אבל אמונו באמיתותה של אותה פילוסופיה היה כה גדול, עד שהדרך היחידה שראה להציל בה את התורה, היתה להוציא מפשוטו את כל מה שסותר את הרציונאליזם. לפי הבנתו של הרמב"ם, אילו נתעקש לקבל את דברי התורה פשוטם, הרי שניאלץ להסיק שהתורה פשוט איננה נכונה, שכן היא נסתרת ע"י העיון הפילוסופי.
בכך למעשה העניק הרמב"ם לרציונאליזם מעמד של בכורה אפיסטמית על פני מקורות הידע האחרים, והמליך את ההיגיון על המסורת, החוויה הדתית, והאמונה התמימה. ההיגיון הוא הפוסק והמכריע האחרון בכל דבר, והוא הקובע מה יתכן ומה לא יתכן, מה אמת ומה שקר. כל מי שלא יתיישר לפיו – יאבד.
אכן, אין להכחיש את חשיבותם האפיסטמית של השכל וההיגיון. בלעדיהם לא ניתן להבין את התורה, או אפילו להסביר את מחויבותנו כלפיה. אלא שהרמב"ם העניק להם סמכות ויכולות גבוהות יותר מכפי שראוי להם. בעוד שכיום אנו מודעים יותר למגבלותיו של ההיגיון, וממילא פתוחים יותר לקבל אפשרויות שונות (שלא לדבר על צורות אינטליגנציה שונות, כמו אינטליגנציה רגשית או רוחנית), הרי שמבחינתו של הרמב"ם ההיגיון הוא כלי מדויק כמו המתמטיקה – ושימוש נכון בו מוביל למסקנות חד משמעיות שאינן ניתנות לערעור. כל מה שעומד בסתירה למסקנות אלה, שגוי בהכרח.
וכיוון שניתנה רשות למשחית לחבל, שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע. ברגע שניתנה הסמכות בידי ההיגיון, נפתח הפתח לכל אדם לקבוע לעצמו מה נראה לו הגיוני ומה לא, כראות עיניו המצומצמות וניסיונו המוגבל. וכך בעקבות הרמב"ם הופיעו תלמידים, ששללו את הנבואה, את הניסים, וחלק ניכר מהמסופר בתנ"ך, פשוט משום שזה לא נראה להם הגיוני; גישה זו הגיעה לכדי קיצוניות אצל האלגוריסטים בזמנו של הרשב"א, שהוציאו את התורה כולה מפשוטה, וראו בסיפורי האבות ואף במצוות משל לרעיונות פילוסופים. וכל כך למה? משום שנראה להם "לא הגיוני" לקבל את הדברים כפשוטם.
כדי להמחיש את האבסורד שבגישה זו, די להתבונן בפלאים המדהימים של תקופתנו, הנמצאים כיום בכל בית, שאילו היו מספרים עליהם לפילוסוף בן זמנו של הרמב"ם – היו ללא ספק מוכחשים על ידו כ"בלתי הגיוניים בעליל". אנו יודעים כיום עד כמה קצרה ידו של הרציונאליזם ללמד משהו על המציאות הפיזית, המוכרת לנו, ולכמה שגיאות הובילו ניסיונות אלה; איזו הצדקה אם כן יש להשליט את הרציונאליזם על תחום מוכר עוד פחות, על אלוקים וכל מה שמעבר לטבע? בעולם בו סמארטפונים נמצאים בכל כיס, צריך להיות מאד מקובע מחשבתית כדי להכריז שמטה שהופך לנחש, או אל שמדבר עם בני אדם, הם "לא הגיוניים" וצריך להוציאם מפשוטם.
הרמב"ם כמובן לא היה אחרון הרציונאליסטים. אם נעבור לעולם הפילוסופיה הכללית, הרי שרנה דקארט (המאה ה-17) זכה למעמדו כאבי הפילוסופיה המודרנית, בזכות המתודה הרציונאליסטית בה השתמש. לפני דקארט עסקה הפילוסופיה בשאלה מה קיים במציאות; דקארט העביר את מרכז הדיון לשאלה מה אנו יכולים לדעת בוודאות. הוא הציב את השכל כבסיס לכל עולמו של האדם, ודרש לקבל כאמת ודאית רק את מה שהשכל מאשר.
כמאה שנים אחריו, בא עמנואל קאנט, וחולל מהפכה נוספת, כשקבע שהשכל האנושי אינו מסוגל לתפוס את המציאות כפי שהיא, אלא למעשה מעצב אותה לפי הכלים שלו. בכך נסתם הגולל על תקוותם של בני האדם לתפוס באופן שכלי דברים שמעבר לניסיון האנושי, כמו קיומו של האל. ואם מאמצים את קביעתו של דקארט, לפיה יש לקבל רק את מה שמוכח שכלית, ואת קביעתו של קאנט על מגבלות השכל האנושי – הרי שהמסקנה המתבקשת היא, שאי אפשר לדעת שום דבר לגבי אלוקים. פרידריך ניטשה, שהכריז כמה עשרות שנים אחרי קאנט ש"אלוהים מת", רק הסיק את המסקנות המתבקשות מהרציונאליזם; כלשונו של אחד מרבותיי: דקארט הכין את החבל, קאנט תלה את אלוהים, וניטשה רק גילה את הגופה...
אנו רואים אם כן לאן מובילה הכתרתו של ההיגיון כדיקטטור הבלתי מעורער, וכיצד מה שהתחיל בשלילת הגשמות, הוביל לשלילת קיומו של אלוקים בכלל, ולהשמדת העולם המטאפיזי על כל אשר בו. כוונותיו של הרמב"ם היו רצויות, ואמונתו בהיגיון היתה אמיתית; אך מכיוון שהאמין בהיגיון יותר מדי, פתח את הפתח בפני כל אדם לערער את התורה והאמונה כרצונו וכראות-שכלו, ובסופו של דבר נסללה הדרך לכפירה גמורה ולאתיאיזם. זאת בעוד שיחס מאוזן יותר להיגיון, היה משאיר מקום גם לכוחות כמו האמונה והחוויה הדתית, ולהכרה במגבלות שכלנו, וממילא היה מאפשר להשאיר את האמונה על כנה מבלי לעקם את התורה.
במאמר הבא נעסוק בע"ה בשאלה מה המסקנות המעשיות מכל זה עבורנו, ובמה ראוי לנו להאמין בימינו.