במאמר הקודם דיברנו על הגישה הספקנית, וראינו שכל מה שהיא מלמדת אותנו הוא על מגבלות ההכרה האנושית, לא על המציאות לכשעצמה. זו היתה הגישה המתייחסת לספק כאל נקודת מוצא. במאמר זה נבחן את הגישה הפוסטמודרנית, המבטאת ספקנות מסוג מורכב יותר, ונעמוד על הבעייתיות שבה.
אקדים ואומר, שהפוסטמודרניזם כולל בתוכו גישות וזרמים שונים, עם הבדלים שונים ביניהם, ולא אתיימר כאן להתייחס לכולם. הדברים הבאים מכוונים כלפי הנחות היסוד הפוסטמודרניות המרכזיות, מבלי להיכנס לדקויות כאלה ואחרות.
הטענה העיקרית של הפוסטמודרניזם, היא שכל דעה, אמונה, גישה והשקפה, היא למעשה תוצר של השפעות חברתיות, פסיכולוגיות, גנטיות, תרבותיות ואחרות, המעצבות את אישיותו של האדם ואת דעותיו ברמה הבסיסית ביותר. כיוון שכך, לאף דעה או אמונה אין תוקף של אמת מוחלטת, וכל "אמת" היא יחסית להקשר התרבותי בו היא נאמרת. ממילא, המסקנה דומה לזו של הספקנות הרגילה: כל טענה שעולה מותקפת מיד בביקורת לפיה היא אינה מבטאת את האמת המוחלטת, אלא רק הבניה חברתית כלשהי, בד"כ תוך הצבעה על כך שחברות שונות אוחזות בדעות שונות בנושא. השורה התחתונה היא שלא ניתן לטעון לשום אמת שהיא, לא ניתן לדעת את האמת, וכנראה שאין בכלל דבר כזה כמו אמת.
כפי שנראה כעת, הגישה הזו בעייתית מכמה כיוונים.
קודם כל, הטענה לפיה "הכל תלוי תרבות\ גנטיקה\ חברה\ וכדו'", נופלת בכשל הלוגי של "הוצאת עצמך מהכלל". אם כל טענה משקפת רק הבניות חברתיות, ולא את האמת הריאלית – הרי שגם טענה זו עצמה, לפיה הכל תלוי תרבות וכו', משקפת רק הבניה חברתית, ולא אמת ריאלית כלשהי. דהיינו, הפוסטמודרניסט טוען אותה רק משום שנחשף להשפעות תרבותיות מסוימות, לקח קורסים מסוימים באוניברסיטה, וכן הלאה. בחברות אחרות, כידוע, לא חושבים שהכל תלוי תרבות... כיוון שכך, אם מניחים שקיומן של השפעות מעין אלו שולל את ערך האמת של טענות, הרי שגם ערכה של הטענה הפוסטמודרנית נשלל, והיא אינה מבטאת אמת מוחלטת כלשהי. אבל אם היא לא מבטאת אמת מוחלטת, מה היא כן מבטאת? הפוסטמודרניסט המודע לעצמו, יטען אולי שהיא מבטאת רק את גישתו הסובייקטיבית האישית למציאות, והיא אכן אינה מתיימרת להיות אמיתית יותר מכל גישה אחרת. אבל זו עבודה בעיניים, ניסיון כושל לחמוק מהכשל הנ"ל, שנופל במקום זאת בפרדוקס של מור שראינו במאמר הקודם. אי אפשר לטעון "אני מאמין שהכל תלוי חברה", ובו זמנית לומר "אין זו האמת שהכל תלוי חברה". פוסטמודרניסטים ידועים אמנם בכישרונם ללהטוטי מלים ומשחקי שפה, אבל במקרה זה כוונתם ברורה בהחלט – הם אכן סבורים שהגישה הרלטיביסטית שלהם מבטאת אמת מוחלטת, ושכל הדעות האחרות הן אכן יחסיות ותלויות תרבות – רק שאסור להם לומר את זה בקול רם, כדי שלא יסתרו את עצמם. וכיוון שכך, הם נופלים בכשל של הוצאת עצמך מהכלל. מה גם, שאם נאמין להם, טענתם הופכת להיות חסרת משמעות, ביטוי לתחושה אישית שמנסה איכשהו לתאר את כל המציאות. זה הכשל הראשון של הפוסטמודרניזם.
הכשל השני קשור למעבר מהקביעה לפיה דעותיו של אדם מושפעות ע"י התרבות, החברה וכדו', לטענה לפיה אף דעה אינה מבטאת את האמת המוחלטת, ושאין בכלל אמת מוחלטת בנמצא. כפי שנראה מיד, אין שום קשר בין הקביעה לבין המסקנה.
נניח שאנו מסכימים שהתרבות והחברה אכן משפיעות ומעצבות את דעותיו של כל אדם הגדל בתוכן, טענה שנשמעת סבירה למדי. מדוע עלינו להסיק מכך, שדעות אלה אינן מבטאות את האמת המוחלטת? האם העובדה שהתחנכתי אצל מורים מסוימים, או קראתי ספרים מסוימים, מובילה למסקנה שהידע שרכשתי אצלם, או האמונות שהם הקנו לי, אינם משקפים את האמת אלא רק "הבניה חברתית", או "משחקי כוח" כלשהם?
בואו ניקח לדוגמא את הידע המדעי. בחברה בה גדלתי, לימדו אותי שהעולם הוא עגול ומסתובב סביב השמש. חברות אחרות בעולם ובהיסטוריה לימדו את ילדיהן שהעולם הוא שטוח ועומד על גב ארבעה פילים, שעומדים על צב ענק. האם שתי הדעות הללו הן יחסיות באותה מידה, ואף אחת מהן אינה אמיתית יותר מהשניה? האם הדעה לפיה ליקוי חמה מתרחש כאשר הירח עובר בין הארץ לבין השמש, היא "הבניה חברתית" לא פחות מהדעה לפיה הוא מתרחש כשנחש גדול מנסה לבלוע את השמש? נראה לי שגם הקיצוניים יותר בין הפוסטמודרניסטים יימנעו מהשמעת טענות אבסורדיות שכאלה. לפחות בכל הקשור למציאות האמפירית, יש דעות נכונות ויש שגויות, והעובדה שבחברות שונות מאמינים בדעות שגויות, אינה הופכת את הדעות הנכונות ל"יחסיות" או "תלויות תרבות". כמו שכתבתי במאמר הקודם, המציאות הריאלית קיימת כפי שהיא, בלי קשר לדעותיהם וספקותיהם של בני האדם לגביה. העולם היה עגול מאז ומעולם, גם כאשר לאנשים לא היתה שום דרך לדעת את זה, ולהכריע בוויכוחים בין הדעות השונות. הירח היה תמיד עשוי מאבן, גם כאשר לא היתה אפשרות לברר אם הוא לא עשוי במקרה מגבינה שוויצרית.
אנו רואים אם כן, שהעובדה שרכשתי את ידיעותיי בעקבות השפעות חברתיות מסוימות, לא הופכת אותן בשום אופן ל"רלטיביות"; הן בהחלט עשויות לבטא את האמת המוחלטת על המציאות, או משהו קרוב לכך מאד, בוודאי קרוב יותר מאשר דעות שגויות בעליל (ואני לא מתייחס כאן לאיזו נואומנה קנטיאנית תיאורטית, שלא מעניינת אף אחד, אלא למציאות האמפירית הנוגעת לכולנו כבני אדם). לא יעלה על הדעת, שבשל רצוננו לכבד חברות אחרות, נבטל לחלוטין את מושג האמת, ונטען שאין שום עדיפות לדעה אחת על פני אחרת.
מה עושה את ההבדלים בין הדעות השונות? באופן פשוט, האמצעים עליהם הן מבוססות. ככל שלחברה יש כלי מחקר מוצלחים יותר, וגישה למקורות ידע טובים יותר, כך גדלים סיכוייה לגלות את האמת הריאלית. יתכן כמובן שהשפעות חברתיות מסוימות יגרמו להטיות מן האמת, בשל אינטרסים כאלה ואחרים; אך עדיין, עצם העובדה שהחברה היא זו שהחדירה בי את דעותיי, אין משמעותה בשום אופן שדעות אלה הן יחסיות.
בסדר גמור, יאמר עכשיו הפוסטמודרניסט. לגבי המציאות האמפירית אני מסכים איתך שיש אמת מוחלטת, או לפחות משהו אובייקטיבי מספיק עבור כל בני האדם. הרי כל אדם שייחשף לנתונים המלאים על המציאות האמפירית, יגיע לאותן מסקנות לגביה. הטענה שלי – כך יאמר – מופנית כלפי טענות שאינן אמפיריות, טענות הקשורות למטאפיזיקה, אתיקה, תיאולוגיה וכדומה. בתחומים אלה, בניגוד לתחום המדעי, לא רק שאין הסכמה על שום דעה, אלא שאין אפילו הסכמה באלו כלים להשתמש כדי לברר את האמת! ולכן, בכל הקשור לנושאים אלה, אין שום אמת מוחלטת, והדעות השונות משקפות "אמיתות" יחסיות בלבד, שאף אחת מהן אינה נכונה יותר מחברתה.
כאן למעשה מסתמך הפוסטמודרניסט על מה שנקרא "הטיעון מהמחלוקת", לפיו קיומן של מחלוקות בנושאים שונים מעידה על כך שאין שום אמת מוחלטת באותם נושאים. אלא שגם במקרה זה, אין שום קשר בין הטענה לבין המסקנה. קיומן של מחלוקות אינו מוכיח בשום צורה שאין אמת מוחלטת.
למעשה, לא ברור בכלל איך הטיעון מנסה להתחיל. האם בכל נושא בו קיימת מחלוקת, אף אחד מהצדדים אינו צודק יותר מהשני? ומה לגבי הדוגמאות שראינו לעיל לגבי צורת העולם? חוסר היכולת להכריע במחלוקת אינו משנה דבר – כאמור, גם במחלוקות מדעיות היו סוגיות, שבמשך אלפי שנים לא היתה שום דרך להכריע בהן. למציאות הריאלית, כמובן, זה לא הפריע להיות בדיוק כפי שהיא. אם כן, מדוע לחשוב שבנושאים מטאפיזיים, אתיים או תיאולוגיים, אין אמת ריאלית ומוחלטת, רק משום שאנשים חלוקים לגביה? יתכן שבעתיד תימצא דרך להכריע בסוגיות אלה, ויתכן שלא, אבל מגבלות הידע אינם אומרים דבר על המציאות. כמו בתחום המדעי, סיכוייה של חברה מסוימת להגיע לאמת, תלויים בכלים בהם היא משתמשת: לימוד הנושאים, ניתוח הטענות, השוואה לדעות אחרות, דיון וויכוח פוריים, וכן הלאה. נכון שקשה יותר להצביע על התקדמות בתחום הפילוסופי כמו בתחום המדעי, אבל עדיין אין זה אומר ש"כל הדעות יחסיות" ובטח שאין זה אומר שאין אמת מוחלטת, שניתן להגיע אליה בקירוב.
[להפרכה שיטתית ויסודית של הטיעון מהמחלוקת בהקשר המוסרי, עיינו בספרו של דוד אנוך, "Taking Morality Seriously", בו הוא מראה מדוע טיעון זה מתקשה להתרומם בכלל. אמנם יש מה להשיג על דבריו, ואני עושה זאת בעבודת הדוקטורט שלי, אבל בעיקר הדברים הוא צודק.]
נראה אם כן, שגישתו הרלטיביסטית של הפוסטמודרניסט כלפי טענות מטאפיזיות, מוסריות וכדו', משקפת למעשה את הנחת היסוד שלו – לפיה מציאות מטאפיזית אינה קיימת. זו אינה מסקנה הנובעת מקיומם של חילוקי דעות, שכן כאמור חילוקי דעות אינם מובילים כלל למסקנה כזו; אלא זו הנחת יסוד שלו, שהוא מנסה לגבות באמצעות הצבעה על מחלוקות שונות. אבל בשביל לשלול מציאות מטאפיזית, אין צורך להיות פוסטמודרניסט; ישנם מספיק מטריאליסטים השוללים כל מציאות שאינה חומרית, אתיאיסטים השוללים את קיומו של האל, ולא-קוגניטיביסטיים השוללים את הריאליות של המוסר, מבלי להיות פוסטמודרניים בשום צורה שהיא. ויש כמובן טיעונים כאלה ואחרים בעד ונגד עמדותיהם, כמו לגבי כל עמדה אחרת. אלא שהפוסטמודרניסט סבור משום מה, שהתגלתה לו איזו אמת מופלאה על המציאות, איזה מטא-נרטיב (הס מלהזכיר!), ממנו הוא יכול לצפות בנחת על מאבקיהם של כל בעלי העמדות האחרות, ולהצביע בלגלוג על ההשפעות המניעות כל אחת מהן – בעודו פטור בעצמו מלקחת חלק במאבק הזה. אבל זוהי אשליה בלבד. הצבעה על העובדה שכל דעה מושפעת מהחברה, אינה מובילה לכשעצמה לשום מסקנה מטאפיזית או אתית כלשהי. אם רוצה הפוסטמודרניסט לטעון לטובת מטריאליזם, אמפיריציזם, תיאוריית שגיאה מוסרית וכן הלאה – יתכבד ויגיש את טענותיו בצינורות המקובלים, ויעמיד את עצמו בפני הביקורת הפילוסופית. הצבעה על השפעות שונות אינה מובילה לא לאמת מוחלטת, ולא לשלילתה של אמת מוחלטת, ולמעשה לא לשום מסקנה שהיא. היא יכולה אמנם ללמד אותנו שכדאי להיות ביקורתיים כלפי מה שמלמדים אותנו, ושרצוי להיות פתוח גם לעמדות שונות מהמקובל – אבל בין זה לבין שלילת האמת, אין שום קשר שהוא.
בסופו של דבר, הן הספקנות "הרגילה" והן שלילת האמת הפוסטמודרנית, שואפות למקד את הדיון בתחום אחד: התחום הנורמטיבי. מה שמעניין אותן הוא האופן בו יכולים בני אדם לחיות זה עם זה בצורה טובה ומוצלחת, והם סבורים שהטלת הספק וערעור תוקפן של האמיתות הגדולות, יובילו לחברה פתוחה וסובלנית יותר. התחום הנורמטיבי הוא אכן נושא חשוב, שראוי להקדיש לו דיון בפני עצמו, אבל המתודה של הרס האמת והוודאות כדי להוביל לתוצאה זו – מפוקפקת הן מבחינה ערכית והן מבחינה מעשית, ואין כאן מקום להאריך. רק אציין, שהנחות יסוד כמו "אם אתה לא יכול להוכיח את דעתך, אסור לך לכפות אותה על אחרים" – הן בעצמן תלויות תרבות באופן מובהק, כך שניסיון להשמיע טענות כאלה על גבי ביקורת כלפי כל האמיתות האחרות, הוא מגוחך באופן פתטי. אם אין אמת מוחלטת, אל תצפו שנאמין במוסר מוחלט, בטח לא בזה שאתם מנסים להחדיר לנו מהדלת האחורית.
היוצא מכל הדברים הוא, שבעוד שספקנות על סוגיה השונים יכולה לאתגר את הוודאות שלנו בנושאים מסוימים, הרי שבסופו של דבר אין היא אומרת דבר על המציאות הריאלית. ומי שרוצה לנסות ולומר משהו על זו, יצטרך לקחת את הסיכון של הטעות, להתעלם מהספקות שאינם מובילים לשום מקום, ולצעוד בנתיב המעניין של הבירור והאמונה.