לפעמים נראה שההתמודדות העיקרית של האמונה בימינו אינה עם עמדות מגובשות של כפירה ואתיאיזם, אלא עם ספקנות וחוסר ודאות. רוב האנשים עוזבים או מאבדים את אמונתם, לא בגלל שיש להם מערכת מסודרת של טיעונים והוכחות נגדה, אלא משום שיש להם שאלות וספקות לגבי אמיתותה. במאמר הבא אתייחס לכמה נקודות הקשורות לספקות ולאופן בו ניתן להתמודד איתם.
להטיל ספק זה הדבר הקל ביותר בעולם. אין אף עמדה או דעה שהיא, שלא ניתן לשאול לגביה "ואולי לא?", "ושמא להפך?". בעוד שאדם הטוען לטובת עמדה כלשהי, מתבקש להציג טיעונים בעלי תוכן, להראות את הקוהרנטיות שבעמדתו וכן הלאה, הרי שהספקן, או המבקר של אותה עמדה, אינו נדרש לעשות דבר פרט לדקלום "ואולי לא?". לא מדובר רק בדעות דתיות או פילוסופיות, אלא גם בעמדות מדעיות, המבוססות לכאורה על הוכחות אמפיריות; אין שום הסבר מדעי שלא ניתן להציג לו אלטרנטיבה, שלא לדבר על המתודה המדעית עצמה, שגם בה אפשר לפקפק בקלות רבה. כך שבעוד פילוסופים, אנשי דת ומדענים מתאמצים להסביר, לנמק, להדגים ולהוכיח את דעותיהם, יושב לו הספקן בנחת על הכורסה, מפטיר לעבר כל אחד מהם: "ואולי לא?", "מי אמר?", ומפיק הנאה רבה מניסיונותיהם הנואשים להתגבר על קליפות הבננה הללו שהוא שומט בדרכם. ישנה בדיחה על אדם שבחלומו באו אליו כל גדולי הפילוסופים להציג בפניו את עמדותיהם, והוא ניצח כל אחד מהם באמצעות משפט המחץ: "זה מה שאתה אומר!". אכן, טענה שאין עליה תשובה.
התיאור לעיל מתייחס ל"ספקנות בגרוש", שלא מנסה להציג משנה סדורה משל עצמה, אלא רק לפקפק בדעות אחרות. היו וישנם כמובן פילוסופים שניסחו מתודות ספקניות, שמטרתן לא רק לבקר אלא לנסות לברר את האמת מתוך הספקות. דיוויד יום למשל נקט בגישה אמפיריציסטית, לפיה רק הנתפס בחושים ראוי לאמון, והטיל את ספקותיו המפורסמים נגד טענות על מציאות לא אמפירית. אחרים פיתחו את הספקנות המדעית, לה כללים ודרישות משלה שנועדו לברר את האמת המדעית על המציאות. אולם הצד השווה לגישות אלה, הוא שאינן מטילות ספק בכל טענה, אלא מאמצות הנחות יסוד מסוימות ומסתמכות עליהן בלי להטיל בהן ספק. ספקן קיצוני יותר, יכול כמובן לפקפק בקלות באותן הנחות, וממילא בכל הבניין הנשען עליהן. ברגע שמשחררים את שד הספק מהבקבוק, קשה מאד לשים לו גבולות או להחזיר אותו בחזרה.
כמו כן, יש ספקנים שמגיעים מכיוון אחר. הם אינם מסתפקים בלנופף בטיעון ה"אולי לא", אלא מנסים לחתור עמוק יותר תחת התשתיות עליהן מבוסס הטיעון שהם מבקרים. עמדה זו, ששורשיה בעידן המודרני מופיעים אצל הוגים כניטשה, פרויד ומארקס, באה לידי ביטויה המלא בפוסטמודרניזם. אחד מעיסוקיו המרכזיים של הפוסטמודרניסט הוא בחשיפת ההשפעות העומדות מאחורי כל דעה ועמדה, ובהצבעה על כך שגם טיעונים שנראים רציונאליים והגיוניים, צומחים למעשה מתוך השפעות לא-רציונאליות, כמו הפסיכולוגיה, החברה, התרבות, הגנטיקה וכן הלאה. השקפותיו ואמונותיו של האדם אינן אלא רציונאליזציה מלאכותית שהוא עושה להשפעות בלתי מודעות המעצבות את תודעתו. ממילא, מה שעומד מאחורי ויכוחים ומחלוקות, אינו אלא השפעות חברתיות וסביבתיות שונות, ואף צד אינו צודק או טועה יותר מהשני, שכן מדובר למעשה בויכוחים על טעם וריח, לא על שחור ולבן.
הפוסטמודרניסט יתנגד להגדרתו כספקן, שכן כאמור הוא אינו מסתפק (!) בהטלת ספק סתמית, אלא משקיע מאמצים בחשיפת הגורמים מאחורי הדעות השונות. מבחינתו, פוסטמודרניזם אינה נקודת מוצא (כמו הספקנות), אלא מסקנה שהגיע אליה, לאחר שהתוודע ליסודות הרעועים שבבסיס כל הדעות. מכיוון שהאדם שבוי בגנטיקה, בפסיכולוגיה ובחברה שלו, אין ביכולתו להגיע לאמת שתהיה נכונה יותר מזו של אדם מרקע אחר. אבל גם אם נקודת המוצא של הפוסטמודרניסט אינה ספקנית, המסקנה שלו היא בהחלט כזו – לא ניתן להגיע לבירור האמת, אם בכלל יש דבר כזה כמו אמת. מבחינה זו, הפוסטמודרניסט זהה לחלוטין לאיש הטוען "זה מה שאתה (-החברה שלך) אומר!". אין הבדל משמעותי בין טענה זו, לבין ה"אולי לא?" הסתמי. שתיהן שוללות מכל עמדה שהיא את תואר האמת.
הנקודה שצריך לשים לב אליה ביחס לספקנות ("רגילה" או פוסטמודרנית), היא, שהיא נמצאת כולה במישור ההכרתי, האפיסטמולוגי של האדם, לא במישור האונטולוגי. דהיינו, ספקנות אינה אומרת דבר על המציאות הריאלית; כל מה שהיא מבקרת זה את יומרתו של האדם לחשוף את האמת על מציאות זו. אבל המציאות עצמה, תהא אשר תהא, קיימת ותתקיים, בלי קשר לדעותיו של האדם לגביה. נדירות ביותר הן העמדות השוללות כל היבט ריאלי מן המציאות, ורואות את כל כולה כמותנית אך ורק בתפיסתו של האדם. יתכן שישנם חלקים מהמציאות שקשה לברר את האמת לגביהם, ויתכן שבמקרים מסוימים זה אף בלתי אפשרי עבורנו; אבל המוגבלות שלנו אינה משפיעה על הריאליה של אותם חלקים, והם ימשיכו להיות כפי שהם, ויתכן שגם ישפיעו עלינו בדרכים מסוימות, בהווה או בעתיד.
הרבה עובדות ריאליות אינן ידועות לנו, בהיותן מרוחקות מאיתנו במרחבי החלל ו\או הזמן. אנחנו לא יודעים איך קראו לסגן של אלכסנדר מוקדון, או האם יש חיים על כוכבים אחרים. יתכן שביום מן הימים זה יתגלה לנו, ויתכן שלא נדע לעולם. אבל חוסר הידיעה שלנו, והדעות השונות הנשמעות בנושאים אלה, אינן משנות את העובדות הריאליות לגבי אותו סגן ואותם חייזרים. אם ישנם חייזרים בכוכב אחר, הם מנהלים את חייהם בשקט ושלווה, מבלי שהספקות שלנו לגבי קיומם יפריעו להם. כך, להבדיל, גם לגבי אלוקים: בסופו של דבר, התשובה לשאלה האם הוא קיים או לא, אינה תלויה ביכולת שלנו לענות על שאלה זו. אם אלוקים קיים, הוא קיים גם אם אין לנו דרך להוכיח את זה, וגם אם כל טיעון לקיומו מותקף בביקורת ובספקנות.
כאן עלינו להבדיל בין הספקנות כנקודת מוצא, לבין הספקנות כמסקנה, כמו הפוסטמודרניזם. הספקנות כנקודת מוצא, אינה אלא עמדה נפשית, המשקפת את נטיותיו של האדם ולא את המציאות הריאלית. כמובן, גם האמונה היא עמדה נפשית, שאינה תואמת בהכרח את המציאות הריאלית – לא כל האמונות הן נכונות; אולם האמונה שואפת, ומנסה, לכוון אל המציאות הריאלית. המאמין שואף להגיע להתאמה בין אמונותיו ובין המציאות. אדם אינו יכול בו זמנית להאמין ב-X, ולהחזיק בדעה ש-X אינו נכון (מה שנקרא בלשון הפילוסופים Moore's Paradox). הוא יכול לחוש תחושה של אמונה כזו, ולהתכחש לה בטענה שזו אינה אלא אשליה; אבל במקרה זה, הוא אינו באמת מאמין. מאמין אמיתי הוא זה הטוען שאמונתו משקפת את המציאות. לעומת זאת, הספקנות אינה אומרת דבר על המציאות הריאלית. היא מגיבה אך ורק לניסיונות לומר משהו על אותה מציאות. כיוון שכך, היא מנותקת לחלוטין מהמישור הריאלי, ואינה מבטאת דבר פרט לנטיותיו ההכרתיות של הספקן.
חשוב להיות מודעים לכך, כדי לסלק מהדיון טעות נפוצה. בניגוד למה שחלק מהספקנים סבורים, ספקות אינם מפריכים טענות אמת. אם מישהו משמיע דעה, וטוען טענה כלשהי על המציאות, העובדה שניתן להפטיר כלפיו "ואולי לא?", אינה מהווה הפרכה לתיאוריה שלו. המציאות הריאלית, כאמור, אינה מושפעת מספקנותם של בני אדם כלפיה, וממילא טענות בדבר המציאות עשויות להיות אמיתיות, גם אם יועלו כנגדן כל הספקות שבעולם.
דווקא כוחה הבלתי מוגבל של הספקנות, להטיל את ספקותיה כלפי כל טיעון וטענה שהם, הוא זה המרוקן אותה מתוכן. מכיוון שישנה מציאות ריאלית כלשהי, הרי שלפחות חלק מטענות האמת כלפיה הן נכונות; ומכיוון שניתן להעלות ספקות כלפי כל טענת אמת שהיא, הרי שהספקנות השיטתית שוללת בהכרח גם את טענות האמת הנכונות, ובכך מפספסת כל אמונה נכונה או ידע של המציאות. על כל דבר אפשר לומר "אולי לא", אבל בסופו של דבר יש משהו שהוא "כן"; המאמין אולי יגיע אליו – הספקן בוודאי שלא. המאמין מנסה לברר את האמת, ולוקח על עצמו את הסיכון שבטעות; הספקן מעדיף שלא לנסות, וממילא אינו צודק ואינו טועה, שכן אינו טוען דבר.
כיוון שהספקנות כנקודת מוצא היא כאמור עמדה נפשית, אין לה שום עדיפות על פני האמונה. אין זה נכון שברירת המחדל היא להטיל ספק בכל דבר, ולהאמין רק במה שמוכח מעבר לכל ספק אפשרי (ואין דבר כזה). אדם יכול כמובן לנקוט בגישה כזו, אבל אין לה כל יתרון על פני הגישה המוכנה לקחת סיכונים, לטעון טענות אמת, ולקוות להגיע דרכן להכרת המציאות. דומה הדבר לשני מסלולי השקעה בבנק, האחד נטול סיכונים ונטול רווח, והשני כרוך בסיכונים גבוהים ובסיכויים לרווח גבוה במקביל. הבחירה בין שני המסלולים היא עניין של נטייה אישית; העובדה שפלוני בחר במסלול הראשון, אינה "מפריכה" את המסלול השני. אמנם הדוגמא אינה מדויקת, שכן גם הספקן בסופו של דבר מקבל החלטות מעשיות, ובכך לוקח על עצמו סיכונים. אין בחיים מסלול בטוח לחלוטין. כיוון שכך, מי אמר שהסיכונים שבספקנות, כמו החמצת האמת, קטנים יותר מאשר הסיכון שבאמונה? האם לא עדיף להמר על אמת כלשהי, מאשר לפסוח על כל הסעיפים בלי לבחור באף אחד מהם? (להרחבה עי' במאמר "איידס, בגידות והרצון להאמין", ובמאמרו של ויליאם ג'יימס המקושר שם).
בפרפראזה על המימרא של כריסטופר היצ'נס, "מה שניתן לקבל בלי ראיות, ניתן לדחות בלי ראיות" – אפשר לנסח מימרא דומה ביחס לספקנות: מה שמבוסס על "אולי לא?", ניתן לדחות באמצעות "דווקא כן!". לא צריך יותר מזה. אם הספקן מבקש להציג תמונת מציאות חלופית, יתכבד ויטען עבורה. כל זמן שהוא מתחמק ממשימה זו, יתכבד נא שלא להפריע לאלה המנסים בכל זאת להגיע לאמת.
עד כאן עסקנו בספקנות כנקודת מוצא. במאמר הבא נתייחס בע"ה לספקנות כמסקנה – הספקנות הפוסטמודרנית.