מיסטריום

לא מעט אנשים מרימים גבה או שתיים, כאשר הם מתוודעים לעיסוק שלי בתחום האימה. האם זה ראוי שאדם דתי וירא שמים יצפה באופן קבוע בסרטי אימה, או יעלה לפייסבוק סיפורי אימה קצרצרים מדי ערב? אמנם כבר התרגלנו לדתיים השולחים את ידם באומנויות השונות, בספרות ואף בקולנוע, אבל אנו מצפים מהם לעסוק בנושאים מגזריים, או לפחות ליצירות עדינות, רגישות ומעוררות מחשבה. האימה נתפסת כתחום מרושע, אפל, אלים ואכזרי, הקשור לכל הרוע שבעולם, וראוי לכל בעל נפש להתרחק ממנו. מה לכהן בבית הקברות, הם שואלים.
מאמר זה נועד לתת מענה מסודר לשאלה זו, הנובעת במידה רבה מחוסר ידיעה והבנה. מי שמאמין שלכל דבר במציאות יש תכלית, ושאלוקים מתגלה בכל רבדי הבריאה, אמור להאמין שגם לתחום האימה המשגשג יש מקום כזה, וגם בו ניתן להשתמש באופן חיובי. מי שירצה לראות בדברים ניסיון אפולוגטי להצדיק בדיעבד את חולשותיי ויצריי האפלים, מוזמן לחשוב כך; אני לא חייב התנצלות לאף אדם, אלא מציע הסבר למי שמעוניין לשמוע אותו.
חוסר ההבנה בו מדובר, קשור קודם כל לתדמיתם של סרטי האימה בעיני הציבור שאינו מצוי בתחום. האסוציאציה שמעלות המלים "סרט אימה" עבור אנשים רבים, היא של זוועתון רווי דם וקרביים, בו רוצח מטורף מקצץ אנשים לחתיכות עם מסור חשמלי. כמובן שהדבר רחוק מאד מהאמת, וכדי להבהיר את הנושא, יש לברר קודם את המושגים השונים הקשורים אליו. מדובר בקבוצת מושגים, שמצד אחד הם בעלי מכנה משותף, אך מצד שני יש ביניהם הבדלים עצומים. מושגים אלה הם פחד, מתח, זוועה ואימה.

נתחיל מהפחד. פחד הוא רגש בסיסי שכולנו מכירים. למעשה הוא אחד הרגשות הראשונים המופיעים אצל התינוק, אם לא הראשון שבהם. ממילא ברור שהוא גם אחד הרגשות החזקים ביותר. עניינו של הפחד הוא בתחושת סכנה ואיום על קיומנו. האיום יכול ללבוש צורות שונות, כמו נפילה ממקום גבוה, היטרפות על ידי חיות, או פגיעה ומוות מידי אנשים אחרים. למרות כוחו של הפחד, תחושת איום פיזי לבד עדיין אינה אימה. אדם שרואה מחבל מסתער לעברו, או מוצא את עצמו תלוי מעל לוע הר געש, אמנם יפחד מאד, אבל לא יחוש אימה. ממילא גם סרטים שמציגים דמויות או מצבים מפחידים, אינם הופכים אוטומטית לסרטי אימה. עם כל הכבוד לגודזילה, קינג קונג, או החייזרים של "היום השלישי", הסרטים שלהם נחשבים לסרטי פעולה או מדע בדיוני. בשביל ליצור אימה דרוש אלמנט נוסף, כפי שנראה בהמשך.

מתח הוא רגש עדין יותר מפחד, וככזה הוא מתקרב יותר לאימה. מתח נוצר כאשר אין עדיין איום מוחשי, אבל קיימת תחושה שבכל רגע עלול להופיע אחד כזה. יש כאן גורם נעלם, מסתורי ובלתי ידוע, שהופך את תחושת המתח למורטת עצבים יותר מאשר הפחד עצמו – אתה כבר מעדיף שהאיום יופיע ו"נגמור עם זה", מאשר לחכות לו בציפיה דרוכה מעבר לכל פינה וכל דלת. הבלתי ידוע הוא המקרב את המתח לאימה, אבל כל זמן שהאיום עצמו שייך לסוג הפיזי, המוכר והידוע – זו עדיין לא ממש אימה. סרטי בלשים למיניהם, תעלומות רצח וכדו', מוגדרים כסרטי מתח, אלא אם כן יש בהם אלמנט נוסף שהופך אותם לאימה.

הרגש הבא הוא זוועה. כשמה כן היא – היא מתעוררת כאשר האדם נחשף למשהו שמזעזע אותו, ומערער את הדימוי שיש לו על העולם. לרוב האנשים יש תפיסה מסוימת לגבי האופן בו הדברים אמורים להיות. יש מוסכמות חברתיות ותרבותיות, יש טאבואים שאסור להפר. כאשר האדם נתקל במשהו שסותר בחריפות את מה שאמור להיות, הוא מזדעזע. הטאבואים החזקים ביותר קשורים לאלימות ומין, וממילא הדרך הפשוטה ביותר לעורר זעזוע, היא באמצעות נושאים אלה. מחזות של דם משפריץ, קרביים נשפכים, אברים נקצצים וכדומה, לא בהכרח מעוררים פחד, אבל הם מזעזעים את האדם המרגיש שהגוף האנושי "לא אמור" לקבל יחס כזה. כך גם לגבי סצנות של פורנוגרפיה קשה וסוטה, כמו גילוי עריות, בעילת קטינות, משכב זכור ובהמה, וכיוצא בזה, שגם לגביהם מרגיש האדם שזה "לא אמור להיות כך". תחום נוסף המעורר זעזוע הוא השיגעון והטירוף, הגורמים לאנשים להתנהג בצורה לא צפויה ולא מקובלת, בניגוד לכל הנורמות החברתיות. מטורפים יכולים לעורר פחד, כי הם יכולים להוות איום פיזי, אבל יותר מזה הם מעוררים זעזוע בשל התנהגותם החריגה, גם אם אינה מסוכנת.
סרטים רבים הנחשבים לסרטי אימה, הינם למעשה סרטי זוועה. באנגלית משמשת המלה horror בשני מובנים, הן לזוועה והן לאימה, מה שיוצר חוסר אבחנה בין התחומים. אבל למעשה מדובר בשני רגשות שונים בעליל, וזוועה עדיין איננה אימה.

מהי אם כן האימה? אימה מכילה בתוכה פחד ומתח, וגם זעזוע, אבל גם מעבר להם. מה שמייחד אותה הוא תחושת המסתורין והלא ידוע, אבל לא רק "לא ידוע" במובן של "באיזה חדר מסתתר הרוצח", אלא במובן של דברים שאינם מוכרים כלל לאדם, ולפעמים אינם ניתנים לתפיסה. אימה אמיתית קשורה כמעט תמיד לעל טבעי, למה שמעבר למוות, לעולמות או מימדים אחרים. זו הסיבה לכך שבסרטי אימה כה רבים מופיעים יצורים אל-מתים, כמו רוחות רפאים, ערפדים, זומבים וכדו', או ישויות ממימד אחר, כמו שדים או כוחות כישוף. המפגש עם מציאות שכזו מערער את תפיסת העולם של האדם, משמיט את הקרקע הבטוחה מתחת רגליו, ומאיים עליו בדרכים שאין לו מושג איך להגיב להן. יתירה מזאת, לא רק גופו של האדם הוא המאוים, אלא לפעמים גם נפשו, שפיותו או עצם נשמתו. רוצח או חיה יכולים להרוג את האדם, אבל רוחות, שדים וערפדים יכולים לגרום לו לאבד את נשמתו, ולדון אותו לקיום מקולל ונצחי. חוסר הידיעה על אודות יכולתם, הופך את האימה לחדה וחזקה יותר.

כעת ניתן לראות את המכנה המשותף לאימה ולזוועה. שניהם מערערים את תמונת העולם של האדם, ומפגישים אותו עם מציאות שלא העלה בדעתו, שבעיניו אינה אמורה להתקיים. אבל ההבדל בין השניים גדול מאד: שכן המציאות אותה חושפת הזוועה, היא מציאות של עיוות סדרי העולם הזה, הרס המוסכמות והערכים; ואילו המציאות שחושפת האימה (בבחינת מגלה טפח ומכסה טפחיים), היא מציאות שמעבר לעולם הזה, של משהו שקיים בנפרד ובנוסף על המוכר. היא לא מערערת את הערכים הקיימים, אלא ממקמת אותם בהקשר שהופך אותם ליחסיים בלבד, לחלק קטן מתוך משהו גדול יותר.
רגש האימה, ברובד הגבוה שלו, קשור באופן הדוק לחוויה הדתית. אנו רואים בתנ"ך, החל מאברהם אבינו ועד דניאל, שהמפגש עם האלוהי ועם המלאכים כרוך תמיד בתחושות חזקות של אימה, חיל ורעדה. עמד על כך רודולף אוטו בספרו "הקדושה", בו זיהה את האימה של המפגש עם המיסטריום טרמנדום – המסתורין הנורא – כחוויה הדתית הבסיסית ביותר, עליה נבנות בהמשך חוויות דתיות מורכבות יותר. אוטו טען במפורש, שהאימה הכרוכה במפגש עם רוחות רפאים ודומיהם, שייכת לאותו סוג של אימה של המפגש עם האלוהי.
התיאור המוחשי ביותר של חווית האימה הנבואית, והדמיון בין מפגש עם רוח רפאים להתגלות נבואית, מופיע בדבריו של אליפז התימני:
"בשעפים מחזיונות לילה, בנפול תרדמה על אנשים,
פחד קראני ורעדה, ורוב עצמותי הפחיד.
ורוח על פני יחלוף, תסמר שערת בשרי.
יעמוד, ולא אכיר מראהו; תמונה לנגד עיני.
דממה, וקול אשמע" (איוב ד, יג-טז)
זהו אם כן רגש רוחני ונאצל, שמאפשר לאדם להיפתח לגילוי האלוהי, ולבטל את האגו שלו ואת תפיסתו המצומצמת בפני משהו גדול יותר. שהרי אין כמו האימה כדי להניע את האדם לשינוי ולפעולה קיצוניים. אדם יכול לראות מחזות מופלאים ונהדרים, להפטיר לעצמו "איזה יופי", ולחזור הביתה לשגרה. אבל הזעזוע שגורמת אימה אמיתית, יכול לשנות בן רגע את האדם, ולדרבן אותו להפוך לאיש אחר. אם משתמשים ברגש זה בצורה נכונה, הוא יכול להביא לתוצאות חיוביות ביותר.

אני אוהב להשוות את היחס בין זוועה לאימה, ליחס בין פורנוגרפיה לרומנטיקה. הן סרטי פורנו והן סרטים רומנטיים, עוסקים בתחום ש"בינו לבינה", ומבחינה זו יש ביניהם גורם משותף. אבל ההבדל ביניהם הוא שמיים וארץ, שכן הפורנו עוסק בצד הנמוך, הגופני והייצרי של הקשר הזוגי, ואילו הרומנטיקה עוסקת בצד הרגשי והרוחני שלו, העדין והנאצל. הוא הדין לגבי זוועה ואימה, כאשר הראשונה עוסקת על פי רוב בתחום הגופני והחומרי, ואילו השניה חודרת אל מעמקי הנשמה ואל הפחדים הדקים ביותר הגנוזים שם.
בשני המקרים, לא תמיד קל להבדיל בין השניים. סרטים רומנטיים מכילים לא פעם סצנות מין, וסרטי אימה מכילים פעמים רבות גם קטעי זוועה. אבל ככל שהסרט איכותי יותר בתחומו, כך הוא יצליח לעורר את הרגש הרצוי, מבלי להזדקק לאמצעים נמוכים. שהרי אין קל יותר מלזעזע את הצופה באמצעות הפצצתו בסצנות עירום ומין בוטות, או להציף אותו בים של דם וקרביים שפוכים. לא לחינם סרטי ניצול (exploitation Films), שמטרתם היא ליצור תחושת זוועה אצל הצופים, נחשבים לסרטים זולים מהאיכות הנמוכה ביותר. כך גם סרטי אימה רדודים, מהסוג המכונה B-movies, שאינם מכילים יותר מאשר רוצח מטורף או מפלצת במסע הרג. אבל לכלול באותה קטגוריה סרטי אימה איכותיים, זה בדיוק כמו להתייחס לרומנטיקה כחלק מהפורנוגרפיה. זו תפיסה שטחית ונעדרת הבנה לחלוטין של תחומים אלה.

במאמר הבא אתייחס בע"ה לסוגות השונות של סרטים הקיימים כיום, תוך אבחנה בין פחד, מתח, זוועה ואימה, ואעסוק בשאלה באיזה מהם מומלץ לצפות, ואיזו תועלת ניתן להפיק מהם.