מיסטריום

במאמר הקודם הגדרנו את המושגים פחד, מתח, זוועה ואימה, ועמדנו על ההבדלים והדמיון ביניהם. השלב הבא הוא לבחון את המציאות בשטח בתחום סרטי האימה, ולראות כיצד הם מבטאים את המושגים הללו. הדברים רלבנטיים גם לספרי אימה, משחקי מחשב,משחקי תפקידים ושאר מדיות, אבל במסגרת זו אני מעדיף להתמקד בסרטים.
רוב הסרטים המכונים סרטי אימה, משלבים את שלושת החוויות הראשונות – פחד, מתח וזוועה – במידה כזו או אחרת. למרבה הצער, סרטי אימה טובים, איכותיים, שמתמקדים בחוויית האימה האמיתית, ומצליחים לעורר אותה אצל הצופה – הם דבר נדיר למדי. על כל סרט איכותי כזה, יש מאות סרטי זבל, זוועתונים סוג ז' ומטה, המתהדרים בכותרת "סרטי אימה", ומוציאים שם רע לכל הז'אנר. נעבור עכשיו על חלק מהקטגוריות המרכזיות בתחום, ונראה מה אפשר להוציא מתוכן.

נתחיל מהפחד. הפחד, כזכור, הוא רגש המתעורר לנוכח איום גופני ברור. כאשר האיום הוא טבעי ומוכר, הרגש נשאר בתחום הפחד בלבד, ויכול להיות משולב במתח מפני הופעת האיום, ובזוועה כאשר האיום מתממש באופן מחריד. רק כאשר האיום חורג מהתחום הטבעי ומהסכנה הפיזית, יכולה להופיע אימה.
נתח מרכזי מאד מסרטי האימה, שייך לקטגוריה הנקראת "אימה הישרדותית" (survival horror). מדובר בסרטים שבמרכזה קבוצת אנשים, המוצאת את עצמה בדרך כלל במיקום מבודד כלשהו, כאשר חיית טרף, מפלצת או קבוצת מפלצות מנסות לחסל אותם, והם נאבקים להישאר בחיים ולהימלט למקום מבטחים. האיום יכול ללבוש צורה טבעית, כמו חיות, דינוזאורים וכדו' (עד היום לא ברור לי למה סרטי כרישים נחשבים לסרטי אימה, ואילו "פארק היורה" נחשב לסרט פעולה); הוא יכול להיות יצור זר אך עדיין טבעי, כמו מפלצות, מוטציות או חייזרים (לדוגמא, סרטי "הטורף" ו"הנוסע השמיני"); או להיות משהו על טבעי בעליל, כמו זומבים ("ליל המתים החיים", ושאר סרטי הזומבים שהופיעו בעקבותיו). במקרה האחרון יכולה כאמור להופיע אימה לנוכח המסתורין והזרות של האיום, אבל על פי רוב הדגש העיקרי הוא על הפחד והמתח. זה לא אומר שאין סרטים טובים בתחום הזה – הנוסע השמיני למשל, מתקרב לתחום האימה בשל טבעו הזר של היצור הקטלני, הזוועות שהוא מחולל לגוף האדם, והאופן בו הוא נשאר סמוי מן העין לאורך רוב הסרט ושומר על מסתוריותו. ועדיין מדובר בסופו של דבר באיום פיזי בלבד.

חשוב לציין גם, שאי אפשר לשמור על מסתורין לאורך זמן. ברגע שזהותו ותכונותיו של האיום התגלו, הוא מאבד את מימד המסתורין שבו, והופך להיות איום מוכר, נושא לפחד ולא לאימה. זו הסיבה לכך שהרבה סרטי המשך לא הצליחו לעורר את אותה אימה כמו הסרט הראשון בסדרה, שכן המסתורין שבהם כבר התפוגג. מפלצות קלאסיות כמו ערפדים או אנשי זאב, שהטילו את אימתן על הצופים בסרטי האימה הראשונים, הפכו כיום לנושא לסרטי פנטזיה או רומנטיקה, בשל היותם מוכרים מכדי לעורר אימה.

לסרטי פחד יכולים להיות מסרים משלהם. הם ממחישים את חוסר האונים של האדם מול יצורים מסוכנים וחזקים, את חולשותיו העלולות להביא למפלתו, אך גם את האומץ, הגבורה והיכולת להתגבר על הסכנות. מצבי סכנה הם מבחן החושף את התוכן הפנימי של האדם, את הטוב כמו את הרע שבו. כמו שאמר צ'סטרטון: "הילד לא צריך סיפורי אגדות כדי ללמוד שיש מפלצות – את זה הוא יודע לבד; הוא צריך את הסיפורים כדי לדעת שאפשר לנצח את המפלצות". וזה בעצם מה שהסרטים האלה באים ללמד, בצורה מוצלחת יותר או פחות.

נעבור למתח. סרטים שהדגש העיקרי שבהם הוא תחושת המתח, נקראים מותחנים, ורובם אינם מתיימרים כלל להיות סרטי אימה – אלא אם כן המתח משולב בזוועה, או בפחד יוצא דופן. שיגעון וטירוף, למשל, יכולים לעורר תחושת זוועה, ולכן סרטים כמו "פסיכו" ו"שתיקת הכבשים", שבמרכזם רוצחים מטורפים ומזעזעים, משיקים לתחום האימה. אבל כל זמן שהעל-טבעי לא נכנס לתמונה, עדיין לא הגענו לאימה של ממש.

כאן המקום להתייחס לנתח גדול נוסף של סרטי ה"אימה" – הקטגוריה המוכנה סרטי סלאשר (slasher). במרכזם של סרטים אלה נמצא רוצח סדרתי, פעמים רבות חבוש מסיכה, המחסל באופן שיטתי בני נוער ריקים ופוחזים, עד שהוא מובס בסוף (באופן זמני) בידי "הנערה האחרונה". גם בסרטים אלה הדגש העיקרי הוא על המתח והפחד, ובדרך כלל הם מכילים לא מעט זוועה. הרוצח יכול להיות בן אנוש טבעי לחלוטין (גם אם מטורף), כמו בסרטים כגון "המנסרים מטקסס", "הצעקה", "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון", "אגדה אורבנית" ועוד; הוא יכול להיות בעל תכונות על טבעיות מסוימות, כמו ג'ייסון וורהיס בסרטי "יום ששי ה-13" ומייקל מיירס בסרטי "ליל המסכות", שאינם ניתנים להריגה; או להיות בעל אופי על טבעי מובהק, כמו פרדי קרוגר בסרטי "סיוט ברחוב אלם", או קנדימן בסרט הקרוי על שמו. כצפוי, הסוג האחרון של הסלאשרים הוא המפחיד ביותר, שכן הוא כבר מסוגל לעורר אימה של ממש, שנובעת לא רק מהחשש למות תחת סכינו של הרוצח, אלא מהערעור שלו על תמונת המציאות המוכרת. "סיוט ברחוב אלם" הוא ללא ספק אחד הסרטים המפחידים ביותר בתולדות הקולנוע, אם כי האפקט שלו נשחק לאורך הסדרה, ככל שדמותו של פרדי הפכה למוכרת ומגוחכת יותר.
לסרטי הסלאשר, בנוסף לחוויית המתח והפחד, יש גם מסרים חינוכיים המוטמעים בהם, שמטרתם לעודד התנהגות נאותה אצל בני נוער. כתבתי על כך בהרחבה במאמר "מסיכות, סכינים ותיכוניסטים מתים".

התחום השלישי הוא הזוועה. למרות שהיא נמצאת כאמור גם בקטגוריות אחרות, ישנה קטגוריה שהזוועה היא הדגש העיקרי שלה. מדובר בסרטים הנקראים ספלאטר, גור (gore) או פורנו-עינויים, ומכילים סצנות מזעזעות של אלימות גראפית ופלסטית, ככל שמסוגל הדמיון החולני להעלות על הדעת, בדרך כלל עם מעט מאד עלילה מעבר לכך. מצערת מאד העובדה שסרטים מעין אלה, שרובם המוחלט הם זבל גמור, מסווגים תחת אותה קטגוריה עם סרטי אימה איכותיים.
למרות שאני לא נוהג ולא ממליץ בשום אופן לצפות בסרטים מעין אלה, אוסיף כמה מלים לגבי היחס אליהם. אנשים רבים מניחים כמובן מאליו, שצפיה בסרטי זוועה משחיתה את הנפש באופן כלשהו, פוגעת ברגישות המוסרית וכדו'. אני אישית מפקפק בשני החלקים של הטענה. ראשית, אני לא חושב שהיחשפות למחזות זוועה פוגעת בהכרח בנפש; אולי אצל אנשים מסוימים זה כך, אבל אני מכיר אנשים שנחשפו ללא מעט מחזות זוועה, בסרטים כמו גם במציאות, ונותרו אנשים עדינים, רגישים ומוסריים ללא דופי (טענות על פגמים בלתי מורגשים בנפש לא מקובלות עלי ללא ראיות תומכות). אדרבה, לפעמים הבלטת הזוועה שבמוות ובפציעה, יכולה לגרום לאנשים לסלוד יותר מאלימות והרג, במקום להתייחס אליהם כאל משהו "מגניב". שנית, גם אם נאמר שחשיפה כזו אכן מחספסת את הנפש והופכת את האדם לקשוח יותר, לא ברור שזה דבר רע; האם האידיאל הגברי החדש הוא של "סיסי" המתעלף למראה כל טיפת דם? לצערנו יש לא מעט מצבים במציאות, המצריכים התמודדות עם מראות קשים, ואנשים צריכים להיות מוכנים לכך. זו לא סיבה להתחיל לצפות בסרטי ספלאטר כמובן, אבל הטענה שסרטים כאלה משחיתים את הנפש נראית לי לא מבוססת בעליל, ונובעת מפיהם של אנשים המערבבים בין תחושת גועל אישית לבין טענת נזק כוללנית.

על השורש הרוחני העומד מאחורי סרטי הספלאטר, ומה גורם לאנשים להימשך אליהם, כתבתי במאמר "ספרים של דם". על סדרת סרטי המסור, המהווה חריג יוצא דופן בין סרטי הספלאטר, בשל העומק הפילוסופי והפסיכולוגי שבה, כתבתי במאמרים "אלוקים משחק במסור", ו"הרהורים נוספים בעקבות המסור".

הגענו לקבוצה האחרונה, לסרטים המבטאים אימה של ממש. סרטים אלה מכילים בהכרח אלמנטים על טבעיים, וככל שהם מוצלחים יותר, הם נזקקים פחות לשימוש בדם, אלימות, זוועה וכיוצא בזה. במקום זה הם משתמשים במסתורי, במרומז, באפל ובבלתי נתפס, כדי להעביר צמרמורת בצופה ולגרום לו לחוות אימה קרה. צללית מסתורית בחושך יכולה להפחיד יותר מנהרות של דם וקרביים. ארכטיפים מסוימים פועלים על נפש האדם, ומעוררים בה אימה כמוסה, חזקה יותר מהפחד ההישרדותי. "החוש הששי", "מגרש השדים", "הניצוץ", "פולטרגייסט", "פרויקט המכשפה מבלייר", "פעילות על טבעית", "הצלצול", "הרוע שבפנים" (Insidious), "לזמן את הרוע" – כולם סרטי אימה שנחשבים מהמוצלחים ביותר, למרות שכמות ההרוגים והדם שבהם קטנה ביותר, ומתרחשת על פי רוב מחוץ למסך. האימה שהם מעוררים היא תוצאה ישירה של מפגש עם העל טבעי, שלא צריך להרוג אותך כדי להפחיד אותך.
התועלת בחוויות מעין אלה, כפי שכבר נאמר, היא שינוי המודעות של האדם, ויציאתו מהמסגרת הבטוחה והמצומצמת, להכרה בדברים גדולים ושונים שמעבר לה. זה אמנם מפחיד ומאיים, אבל מעשיר את החוויה, ובסופו של דבר מאפשר לאדם להיפתח אל האלוהי ולהכניס אותו לעולמו.

כמו כן, סרטים אלה פועלים בסופו של דבר דווקא לחיזוק החיבור של האדם למציאות הארצית, הרגילה והמוכרת. כדברי הפסוק "כיתרון האור מן החושך", את יתרונו של האור לומדים להכיר דווקא מתוך המפגש עם החושך. אם העולם הרגיל נראה לאדם שגרתי, אפור ומשעמם, הרי שחוויות אימתניות עם כוחות אפלים, יכולות לגרום לו להעריך יותר את מצבו.
בהקשר זה, שימו לב לעובדה מעניינת. בעוד שבסרטי סלאשר הדמויות המרכזיות הם בני נוער הוללים, שלא מעניינים אף אחד, ומותם נתפס כעונש צודק – הרי שבסרטי אימה "גבוהה", מי שנמצאת במרכז העלילה היא פעמים רבות משפחה נורמטיבית בהרכב מלא. הסכנה העל טבעית מאיימת על הבית החם, על הזוגיות והמבנה המשפחתי, ועל הקשרים בין הורים לילדים. לעתים, סדקים במבנה המשפחתי הם אלה שמאפשרים לסכנה לחדור מלכתחילה. קחו לדוגמא כמה מהסרטים המוצלחים של השנים האחרונות – "הרוע שבפנים", "רוח זדונית" (Sinister), "לזמן את הרוע" – ותראו איך בכולם היחסים הפנים-משפחתיים נמצאים במוקד העלילה. כך גם בסרטים ישנים יותר. בניגוד לסלאשר, היוצר הזדהות מסוימת עם הרוצח, סרטים אלה יוצרים הזדהות דווקא עם המשפחה, ומגדילים את האימה מפני הסכנה העל טבעית המרושעת. כל פעם לאחר שצפיתי בסרט שכזה, הדבר הראשון שרציתי לעשות הוא ללכת לחבק את אשתי וילדיי, ולומר להם כמה שאני אוהב אותם וכמה הם חשובים לי. אם זו לא סיבה מספיק טובה לראות את הסרטים האלה, אני לא יודע מה כן.

לסיום, יש לציין את שתי הקטגוריות שלדעתי הן האיכותיות ביותר ברמת האימה שלהן: אימה גותית, ואימה קוסמית. שתי אלה נפוצות יותר בספרות מאשר בסרטים, ואולי אקדיש להן יותר התייחסות בפעם אחרת.