איך להבין את הראיה מהתכנון - חלק ב

איך להבין את הראיה מהתכנון - חלק ב
פורסם ב 13/11/2013 17:41:27

במאמר הקודם הצגנו את הראיה מהתכנון, וראינו שיש להבין אותה לא כמסקנה של טיעון לוגי, אלא כרושם ראשוני ואינטואיטיבי שמתקבל מתוך התבוננות בעולם. כל עוד אין סיבה לחשוב אחרת, או להטיל ספק באינטואיציות שלנו, רושם זה אכן מהווה ראיה לקיומו של מתכנן תבוני.

לפני שנמשיך, אתייחס לכמה תגובות שהגיעו בעקבות המאמר הקודם. אחת הטענות היתה, שגוף האדם וגופותיהם של שאר בעלי החיים, רחוקים מאד מלהיות כליל השלמות. יש בהם כל מיני פגמים וחסרונות, וחלקים מסוימים נראים כאילו הורכבו באופן הפוך ממה שהיה ראוי להיות. חלקים אחרים נראים מיותרים, כמו התוספתן למשל. האם פגמים אלו לא מעידים על כך שאותן מערכות התהוו באקראי? האם בורא מושלם כמו אלוקים, לא יכול היה ליצור יצירות מושלמות ונטולות פגמים?

התשובה היא, שללא ספק דרושים כמה חיבורים הפוכים במוח כדי להגיע למסקנה מעין זו. גוף האדם, וגופו של כל יצור חי, הוא יצירת מופת מורכבת ברמות בלתי נתפסות. כל תא הוא מעבדה בה פועלים אלפי גורמים בתיאום מופלא ליצירת חלבונים ושכפול דנ"א. כל אחת ממערכות הגוף מתאמת בתוכה מיליוני תאים כאלה, ופועלת בהרמוניה עם שאר המערכות. המוח לבד, אפילו מוחו של יצור קטן ופשוט, משוכלל יותר מהמחשבים המתקדמים ביותר. אז האם כל התכנון הברור הזה בטל ומבוטל, בשל כמה פגמים וקצוות רופפים? אם נחזור למטוס הבואינג מהפרק הקודם, האם קיומם של כמה חוטים רופפים, או כמה ברגים שהוברגו שלא במדויק, מוביל למסקנה שכל המטוס אינו אלא תוצר של אקראיות עיוורת? או אם ניקח דוגמא פשוטה יותר – האם אפו החסר של הספינקס במצרים, מעיד על כך שהספינקס לא פוסל בידי אדם, אלא נוצר כתוצאה משחיקה טבעית של רוח וגשם? מבין כל הטיעונים האתאיסטיים, זה ללא ספק אחד העקומים ביותר. פגמים ביצירה אולי מעידים על כך שהיא אינה מושלמת, אבל לא על כך שכולה אקראית.

ולמה שבורא מושלם ייצור יצירה בלתי מושלמת? עלי להודות שאיני מבין את הטענה. הבורא, כך אנו מניחים, הוא מושלם; וכי מישהו טען אי פעם שגם יצירותיו אמורות להיות מושלמות? וכי האדם אינו נתון למחלות, למומים, לתאונות ולמוות? וכי מישהו מכחיש את הסבל, הכאב וההרס הקיימים בעולם? אז אפשר לשאול כמובן למה בחר הבורא לברוא עולם בלתי מושלם, וזו שאלה תיאולוגית עתיקה וידועה. אבל התוספתן ועמוד השדרה לא מוסיפים לה שום דבר. קיימים בבריאה מספיק תכנון ושלמות כדי להעיד על בורא תבוני, והחסרונות שבה הנם חסרונות ביצירה, שאינם מאפילים על התבונה הניכרת בה.

(במאמר מוסגר אציין, שאכן הראיה מהתכנון בפני עצמה לא מעידה על כך שהמתכנן, או הבורא, הוא מושלם. היא רק מראה שקיים מתכנן בעל תבונה וכוח גדולים מספיק כדי ליצור את העולם כפי שהוא. ייחוס השלמות לאלוקים קשור לטיעונים פילוסופיים אחרים, שלא נעסוק בהם כאן.)

הנקודה הזו ממחישה את אחד היתרונות של המאמין על האתאיסט, כאשר השניים מנסים להסביר את העולם. המאמין לא חייב לטעון שהכל מתוכנן; האתאיסט, לעומת זאת, חייב לטעון שהכל אקראי. המאמין יכול לייחס את התכנון לחלקים מסוימים של העולם, לזמנים מסוימים, לתופעות מסוימות, ולהשאיר את שאר העולם ביד המקרה. הסבר כזה יכול לתת מענה לשאלות על פגמים וחסרונות בבריאה. לעומת זאת, האתאיסט אינו יכול להכניס אפילו גרם אחד של תכנון לעולם; הוא חייב לעשות שמיניות באוויר, כדי להסביר את כל מערכות הטבע כתוצר של תהליכים עוורים לחלוטין – עד הבורג האחרון. ומי שחושב שההסברים של האבולוציה הם פשוטים, סבירים ומתקבלים על הדעת, כנראה לא ראה את האקרובטיקה האפולוגטית שמופיעה אצל תומכיה כאשר יורדים לפרטים המורכבים של הביולוגיה. קל לדבר באופן כללי על מוטציות וברירה טבעית; יותר מסובך להסביר לפי זה איך נוצרו יצירות ביולוגיות מורכבות ומדהימות. לא אאריך בדוגמאות כי אין זו מטרתי, והרוצה ימצא כאלה בשפע בספרים כמו "חידת הקיום" של פרופ' משה טרופ, ובאתרים העוסקים בנושא. על כל פנים, המחויבות האפריורית להסביר הכל מבלי להניח שום תכנון, אינה אלא ביטוי לקמצנות אונטולוגית ולבריחה מהשכל הישר, והיא מעוורת את עיניהם של החוקרים ומונעת מהם לקבל את ההסבר הפשוט יותר. אולי אפשר פשוט לקרוא לזה יראת אלוהים?

 

הערה נוספת: בדוגמא של איש המערות והמטוס שהבאתי במאמר הקודם, הרושם של התכנון מתקבל מתוך התכליתיות של מבנה המטוס. איש המערות רואה אותו במעופו, ומבין איך הכנפיים, המדחפים, הגלגלים וכן הלאה פועלים בתיאום כדי להביא לידי תעופה, ומכאן הוא מסיק שיש מתכנן למטוס. הוא הדין בנמשל, לגבי המערכות הביולוגיות: האופן התכליתי המובהק שלהן, מבנה האברים ושיתוף הפעולה בין אלפי ומיליוני גורמים היוצרים ביחד תוצאות כמו תזונה, רביה, מידע חושי וכדומה – הוא היוצר את הרושם של תכנון. דרוש מאמץ גדול במיוחד כדי לראות במערכת הרביה למשל, משהו שהופיע במקרה ושרד, ולא מערכת שתוכננה במכוון לשם יצירת ולדות חדשים.

 

נחזור לענייננו. טיעון נוסף המועלה כנגד הראיה מהתכנון, הוא זה המנוסח באופן רווח בשאלה "מי תכנן את אלוקים?". אם העולם הוא יצירה מורכבת ומשוכללת, שקיומה מעיד על מתכנן תבוני – הרי שאלוקים, לכאורה, הוא הרבה יותר מורכב ומשוכלל. האם לא מתבקש אם כן להניח, שמישהו תכנן וברא אותו? ואם כן, תישאל כמובן השאלה מי ברא את אותו מתכנן, וכן הלאה עד לאינסוף. כיוון שכך, יוצא לכאורה שהנחת קיומו של אלוקים לא פתרה כלום, ורק הכניסה אותנו לרגרסיה אינסופית. לכן אפשר לעצור את הרגרסיה כבר בשלב הראשון, ובמקום לטעון ש"אף אחד לא תכנן את אלוקים" וש"הוא פשוט תמיד היה ככה" – לטעון את אותן טענות על היקום, ולהניח שאף אחד לא תכנן אותו והוא פשוט היה ככה.

אציג כעת שתי תשובות אפשריות לטענה זו.

התשובה הראשונה קשורה לתפישת המושג "אלוקים", והתפישה שמתמודדת בצורה הטובה ביותר עם הטיעון לעיל, היא זו של הרמב"ם. כידוע לקוראים הוותיקים, התיאולוגיה של הרמב"ם היא ממש לא כוס הקפה שלי, אבל דווקא בנושא זה יש לה מענה מן המוכן. תשובתה היא, שמושג האלוקים עצמו הוא בלתי נתפס. לא רק שאלוקים אינו מורכב, אלא הוא פשוט בתכלית הפשיטות, עד  כדי כך שאיננו יכולים לומר עליו דבר וחצי דבר. אפילו להגיד עליו שהוא קיים, זה דיבור מושאל בלבד. לכן איננו מדברים כלל על אלוקים לכשעצמו.

אז על מה אנחנו כן מדברים? על פעולותיו של אלוקים בעולם. אלוקים, במובן זה, הוא כמו כוח המשיכה: אין משמעות לדיבור עליו באופן מופשט ומנותק מהחומר, אבל אנו רואים היטב את פעולותיו כפי שהן מתבטאות בחומר. במלים אחרות, "אלוקים" פירושו התנהלות מסוימת של העולם, השונה מהאופן בו הוא היה מתנהל אילו אלוקים לא היה בנמצא. ההבדל המהותי ביותר אולי בין עולם עם אלוקים לעולם בלי אלוקים, הוא שהראשון מכיל בתוכו טלאולוגיה, תכלית סופית כלשהי שלקראתה הוא מתנועע, ואילו השני מתנועע באופן סיבתי ועיוור בלבד. עולם עם אלוקים, למשל, הוא עולם שמתנהל בצורה כזו, שבסופו של דבר הצדיקים יבואו על גמולם והרשעים יבואו על עונשם – בעוד שבעולם בלי אלוקים, אין שום הכרח שכך יהיה.

מכיוון שאלוקים, מבחינתנו, אינו אלא תיאור של אופן מסוים בו מתנהלים הדברים, לא שייך לשאול לגביו מי תכנן או ברא אותו. הוא אינו עצם מורכב, אלא כמו כוח המשיכה – מהות פשוטה בתכלית, שבאה לידי ביטוי דרך עולם החומר והתופעות. בכך מנוטרלת השאלה "מי תכנן את אלוקים", ואנו יכולים להסיק את קיומו מתוך התכנון והתכליתיות שבעולם, בלי להסתבך ברגרסיות.

 

גם אם איננו מקבלים את התאולוגיה הרמב"מיסטית, ואנו רואים את אלוקים כישות בעלת תארים חיוביים ולא שליליים בלבד, עדיין השאלה דלעיל אינה מערערת את הראיה מהתכנון. התשובה היא כזו: אנו רואים עולם שיוצר רושם ברור של תכנון ותבונה. במלים אחרות, נראה בבירור שקיים כוח תבוני הפועל בעולם. לכן אנו מניחים שקיים כוח אחד כזה לפחות. בכך הסברנו את התופעות שנראות תבוניות.
עכשיו אנו שואלים, מי תכנן את הכוח הזה. אבל הוספת מתכנן למתכנן, לא מוסיפה לנו הסבר לתופעה חדשה כלשהי; את קיומה של התבונה כבר הסברנו באמצעות המתכנן הראשון, וקיומו שלו לא מוסיף תופעה מוחשית מסוג חדש. כיוון שכך, אנו יכולים להניח שאותו מתכנן הוא "עובדה קשוחה" (brute fact) של המציאות, שאינה דורשת הסבר לקיומה.

למה אי אפשר לקבוע שעולם החומר לכשעצמו הוא עובדה קשוחה שאינה דורשת הסבר? פשוט, משום שעולם החומר לכשעצמו אינו מכיל תבונה, בעוד שחלק ניכר מהתופעות שבו עושות רושם מובהק של תכנון תבוני. הסבר שאינו מתייחס אליהן, הוא הסבר פגום, כמו תאוריה פיזיקאלית המתעלמת מקיומם של עצמים נופלים ואינה מציעה להם הסבר. ברגע שהכנסנו למציאות את קיומו של כוח תבוני, הרי שהסברנו בכך את כל התופעות הרלבנטיות, ולכן זה מקום מוצלח הרבה יותר לעצור בו את הרגרסיה מאשר בחומר הדומם. מכאן ואילך אין לנו סיבה להוסיף מתכננים על גבי מתכננים. אין זה משנה מהן תכונותיו של אותו מתכנן, והאם יש לו תארים חיוביים כלשהם. גם אם כן, יהיה זה מוצדק לראות בו את תשתית המציאות, מבלי לשאול מי תכנן אותו. כל הסבר חייב להיעצר מתי שהוא – ואלוקים הוא נקודת עצירה טובה ואינטואיטיבית בהרבה מאשר המקרה העיוור.

 

הערה לסיום. רבים מרגישים אי נוחות מראיות המסתמכות על אינטואיציות ו"שכל ישר", במקום על הוכחות מדעיות אמפיריות וחותכות. האינטואיציות והשכל הישר יכולים כידוע להטעות אותנו, ואכן הטעו בני אדם רבים בעבר. אכן זה כך; ודאי שתחושות אינטואיטיביות יכולות לטעות, בדיוק כמו החושים, הזיכרון, ההיגיון – ואפילו המדע (!). אבל בסופו של דבר, זה הטוב ביותר שיש לנו. מי שחושב שהמתודה המדעית או הלוגית מספקת אלטרנטיבה לשימוש באינטואיציות, כנראה אינו מודע ליסודות שעליהן היא בנויה, ולהנחות הבלתי-מוכחות שהמדע מניח על כל צעד ושעל. בעיקר כאשר מדובר בתאוריות גדולות כמו המפץ הגדול והאבולוציה, המתיימרות להסביר תופעות המקיפות מיליארדי שנים ומיליארדי שנות אור – הפער בין הממצאים המוחשיים לבין האקסטרפולציות הנעשות על גביהן, אדיר כמו הפער בין ראש סיכה לבין היקום. כל מה שיש הוא כמה נקודות, שהמדע קושר ביניהן בקווים דמיוניים, ומנסה לגבש לפיהן תמונת עולם כוללת – כמו אותם אסטרונומים קדומים שראו בכוכבים צורות של אלים, חיות ויצורים שונים. הקווים הללו אינם אלא תוצר של האינטואיציות, של הרושם הנוצר מתוך התבוננות בתופעות, והנחות כמו האוניברסליות של חוקי הטבע, יכולת האדם להבינם וכן הלאה. מי שמסתמך על האינטואיציות הללו כדי לקבוע, למשל, שהאדם התפתח מהרכיכה, על סמך דמיון במאובנים, בדנ"א וכדומה (למרות שאיש לא ראה את זה קורה מעולם ואין לכך שום הוכחה) – אין שום סיבה שלא יסתמך עליהן כדי להגיע למסקנה הפשוטה ביותר: יש בורא לעולם.

 





print
כניסה למערכת