הראיה הידועה והנפוצה ביותר לקיומו של אלוקים, היא ככל הנראה זו הנקראת הראיה מהתכנון, או הראיה מהמורכבות. ראיה זו מסתמכת על קיומן של מערכות משוכללות ומורכבות ביקום בכלל, ובעולם החי בפרט, כדי לטעון שלא יתכן שמורכבות שכזו תיווצר במקרה. בהכרח ישנו כוח בעל תבונה ויכולת העומד מאחוריהן, וכוח זה הוא אלוקים.
תחושה אינטואיטיבית זו, לפיה לא תיתכן מורכבות שכזו ללא מתכנן, משותפת לחלק גדול מבני האדם, אם לא לרובם. זה מה שהופך את הראיה מהתכנון למשכנעת במיוחד, והיא משמשת הן את פשוטי העם והן את הפילוסופים בויכוחים על קיומו של האל. ניסוחים פופולאריים שלה משתמשים בדוגמאות כמו השעון של פיילי והבואינג של הויל, לפיהן קיומו של מכשיר משוכלל כמו שעון או מטוס סילון, מעיד על קיומו של יוצר תבוני מאחוריו; המחשבה כאילו הללו נוצרו במקרה, נשמעת אבסורדית לחלוטין.
כמובן שהאתאיסטים לא ישבו בחיבוק ידיים, והעלו טיעונים וביקורות שונות כנגד הראיה מהתכנון. במאמר זה נסקור כמה מאותם טיעונים, ונראה כיצד יש להבין את הראיה באופן העומד בפני הביקורת.
אחד מטיעוני הנגד הידועים לראיה מהתכנון, נמצא אצל הפילוסוף הספקן דיוויד יום, בספרו "דיאלוגים על הדת הטבעית". יום הבין את הראיה מהתכנון כמתבססת על אנאלוגיה בין העולם לבין חפצים מתוכננים מוכרים, כמו שעונים, בתים וכדו' (מטוסי בואינג טרם היו בזמנו). כביכול, כשם שקיומו של שעון מעיד על שען, כך קיומו של עולם מעיד על בורא. על כך הגיב יום, שישנם הבדלים גדולים מדי בין חפצים מלאכותיים לבין העולם, מכדי שניתן יהיה לעשות ביניהם אנאלוגיה. בראש ובראשונה מבדיל ביניהם הניסיון; הניסיון הוא שמלמד אותנו, ששעונים ושאר חפצים נוצרים בידי אדם, ולכן בכל פעם שאנו רואים חפץ שכזה, אנו מניחים שמישהו יצר אותו. לעומת זאת, אין לנו שום ניסיון קודם עם יקומים, עולמות ויצורים חיים, עליו ניתן להסתמך כדי לטעון שדברים מעין אלה נוצרים באופן מתוכנן. נכון אמנם שיש דמיון מסוים בין העולם לבין חפצים מלאכותיים מתוכננים, אבל ישנם גם הרבה הבדלים, שהופכים את האנאלוגיה לחלשה ביותר. כיוון שכך, טוען יום, לא ניתן להסתמך עליה כדי לטעון שגם לעולם יש יוצר תבוני.
טעותו של יום היתה בכך שהבין את הראיה מהתכנון כמסתמכת על אנאלוגיה. ולא היא; ההשוואה לחפצים מלאכותיים נועדה רק כדי לשבר את האוזן, אבל אין בה צורך כדי להסיק את קיומו של מתכנן תבוני לעולם. העולם עצמו, על המערכות המורכבות הקיימות בו, יוצר רושם ישיר של תבונה ותכנון על המתבונן בו, ללא צורך לאנאלוגיה לכל חפץ אחר. העולם מעיד בעצמו על בוראו.
יום טוען שהניסיון שלנו עם חפצים מלאכותיים מורכבים, גורם לנו לעשות אנאלוגיה מוטעית בינם לבין עולם הטבע. אבל מה אם לא היה לנו ניסיון שכזה? תארו לעצמכם איש מערות מתקופת האבן, שבחיפושו אחר מזון נתקל לפתע במטוס בואינג. הוא לא מכיר אף אדם שיש לו את היכולת ליצור אפילו את הבורג הקטן ביותר במטוס. הוא כמובן לא ראה מעולם מטוסים נוצרים בידי אדם, וגם לא משהו דומה למטוסים – היצירה הכי משוכללת שהוא מכיר היא אבן מחודדת. אף על פי כן, ברור שהמסקנה (הנכונה) שאיש המערות יגיע אליה, בהנחה שהוא אמנם פרימיטיבי אבל לא מפגר, היא שחפץ משונה זה תוכנן באופן תבוני. הוא מורכב מדי ותכליתי מדי מכדי להיות תוצר של המקרה העיוור. איש המערות אינו זקוק לשום אנאלוגיה לחפצים מוכרים, שכן קיומו של המטוס מכריז ישירות על קיומו של מתכנן מטוסים; והוא הדין לאדם בכל התקופות, העומד משתאה מול המורכבות המדהימה של היקום. הוא לא זקוק לשעונים בשביל לראות את טביעות ידיו של המתכנן בבריאה. אם תרצו, אפשר להביא דוגמאות דומות מחפצים חייזריים למיניהם, העשויים להתגלות בעתיד בכוכבים רחוקים. כאשר לחפץ מסוים יהיו תכונות מסוימות, יגיעו כולם למסקנה שיש תכנון מאחוריו, גם אם הוא שונה מכל עצם מוכר מכדור הארץ, ואין לנו מושג מי יכול היה ליצור אותו.
למעשה, באופן הזה מתברר שהראיה מהתכנון אינה תוצאה של טיעון לוגי, מסקנה שמגיעים אליה מתוך הנחות מסוימות. היא לא מסקנה לוגית, אלא רושם ראשוני וישיר. כשם שהיופי האסתטי הוא תכונה שהאדם חווה ישירות בעצמים מסוימים, ללא צורך בטיעונים סבוכים, כך התבונה היא תכונה של עצמים מסוימים, שהאדם יכול לחוות ישירות כשהוא מתבונן בהם. זו הסיבה לכך שנסיונות לנסח את הראיה מהתכנון בדפוס של טיעון לוגי, נוטים להסתבך וליפול בכשלים שונים. חוויית התכנון בעולם היא אינטואיציה ראשונית של האדם, הקודמת לכל מהלך לוגי מלאכותי, שמנסה לצמצם את נפש האדם לתחום האנאליטי הצר. ברגע שמבינים אותה ככזו, ממילא נופלים רבים מהטיעונים המכוונים נגדה.
כמובן שניתן בקלות להטיל ספק באותה אינטואיציה או חוויה, ולטעון שמדובר ברושם מוטעה הנוצר מסיבות פסיכולוגיות כאלה ואחרות. אבל טענה כזו פותחת פתח לספקנות כלפי כל האינטואיציות הרווחות, ההיגיון והשכל הישר בכלל. באותה מידה אפשר להטיל ספק באינטואיציות עליהן מבוסס המדע, כמו ההנחות לפיהן יש קשר סיבתי בין אירועים שונים, או שחוקי הטבע הם אוניברסליים (באופן אירוני מישהו, מי שהעלה ספקות כאלה נגד המתודה המדעית היה לא אחר מאשר דיוויד יום עצמו). דרך זו מובילה למבוי סתום, לפיו אי אפשר לדעת שום דבר, וממילא אין טעם לדבר על כלום. נגד גישות כאלה נהג הפילוסוף ג'ורג' אדוארד מור להפעיל את מה שנקרא "המהפך של מור", לפיו במקרה בו הטיעונים מובילים למסקנה בלתי מתקבלת על הדעת, התגובה המתבקשת היא לנטוש את הטיעונים ולא לקבל את המסקנה. מכיוון שבפועל כולנו נותנים דרך קבע אמון באינטואיציות ובשכל הישר שלנו (באופן מודע או בלתי מודע), יהיה זה רציונאלי להמשיך לעשות זאת, כל זמן שאין לנו סיבה לוותר עליהם. ספקנות לשמה, נוסח "אולי אנחנו טועים", היא לא סיבה כזו.
דרך אחרת לתקוף את הראיה מהתכנון, היא באמצעות פיתוח תאוריות מדעיות, שיסבירו כיצד מערכות מורכבות יכולות להיווצר באופן עיוור ואקראי, ללא כל תכנון תבוני ותכליתי מאחוריהן. התאוריה העיקרית בתחום זה היא כמובן תאוריית האבולוציה, המנסה להסביר את קיומן של כל צורות החיים השונות כתוצאה של שרשרת אירועים עיוורת, מוטציות וברירה טבעית. אם האבולוציה תוכח כנכונה, הרי שהדבר מפיל לכאורה את הטענה לפיה מערכות מורכבות לא יכולות להיווצר במקרה – כי הנה אנו רואים שהן יכולות גם יכולות.
למעשה, האבולוציה אינה מאיימת כלל על הראיה מהתכנון. אפילו אם נניח שכל העובדות שהיא מתארת אכן התרחשו בפועל, ואכן החיים התפתחו מצורות פשוטות לצורות מורכבות באופן של מוטציות וברירה טבעית – עדיין אין בעובדות הללו כדי להוכיח שום דבר לגבי המקריות או העיוורון של התהליך. השאלה האם תהליך שכזה הוא טבעי או מתוכנן, אינה שאלה מדעית, אלא שאלה מטאפיזית, וככזו אין למדע שום דבר לומר לגביה. ומכיוון שהרושם של תכנון תבוני שעושות עלינו המערכות הביולוגיות עומד בעינו, המסקנה האינטואיטיבית תהיה שגם התהליך המוביל אליו תוכנן באופן תבוני, כך שיוביל להופעת אותן מערכות.
משל למה הדבר דומה? נגיד שאנו רואים על הרצפה תמונה ענקית של המונה ליזה. מסקנתנו המיידית תהיה שמישהו תבוני צייר אותה שם, והיא לא נוצרה במקרה. עכשיו, נניח שיתברר לנו שהתמונה נוצרה בפועל ע"י שרשרת ארוכה מאד של אבני דומינו ראלי צבעוניות, שכאשר נפלו והפילו זו את זו, יצרו בסופו של דבר את התמונה. כל נפילה של אבן דומינו היא אירוע טבעי לחלוטין, תוצאה של כוחות פיזיקה עוורים, שאינה מצריכה שום תכנון. האם המסקנה היא אם כן שהמונה ליזה נוצרה באופן עיוור? ודאי שלא – המסקנה היא שמישהו תבוני סידר את אבני הדומינו, כך שנפילתן העיוורת תיצור לבסוף את המונה ליזה. נו, ומה אם יתברר לנו שהאבנים סודרו במקומן ע"י רובוט מכאני חסר תבונה, שפשוט הסתובב במקום ופלט אותן בשורות? האם אז נודה שהתהליך היה עיוור? בדיוק להפך – אנו נטען שמישהו תכנת את הרובוט לעשות כך. ואם נגלה שהרובוט נוצר במפעל אוטומטי לגמרי, ללא מגע יד אדם? אז נאמר שמישהו תבוני תכנן את המפעל הזה. וכל כך למה? למה שלא נודה שהמונה ליזה הזו נוצרה באקראי וזהו? פשוט מאד – כי דברים כמו המונה ליזה לא נוצרים באקראי, נקודה. היא יותר מדי מתוכננת בשביל זה, וזה רושם ברור שהיא עושה עלינו, גם אם זו הפעם הראשונה שאנו רואים אותה. לא אכפת לנו איך בדיוק קרה התהליך בו היא הופיעה – בכל מקרה נסרב להודות שהוא היה עיוור. אדרבה, אם הוא כל כך אוטומטי ונטול התערבות אנושית ישירה, זה רק מעיד על גודל התבונה העומדת מאחוריו.
ואם כך הדבר לגבי ציור של המונה ליזה, על אחת כמה וכמה לגבי הגברת מונה ליזה עצמה, או כל איש או אשה שחיו אי פעם, שמהווים מורכבות מדהימה לאין ערוך מכל מערכת המוכרת לנו. לא משנה מה התהליך בהם נוצרו – התוצאה הסופית שלו מעידה על כך שמראש כוונו חוקי הטבע להוביל לתוצאה זו, בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה.
אם לחדד את הדברים, כאשר אנו רואים תהליך אקראי-לכאורה מוביל לתוצאה מתוכננת-לכאורה, יש לנו שתי אפשרויות: להניח שהתוצאה אינה באמת מתוכננת – או להניח שהתהליך אינו באמת אקראי. במקרה של האבולוציה למשל, אם נניח שהיא נכונה, האתאיסט יטען שזו ראיה לכך שמורכבות יכולה להופיע בלי תכנון – ואילו המאמין יטען שזו ראיה לכך שהאבולוציה עצמה תוכננה באופן תבוני (ואדרבה, לברוא חוקי טבע כאלה שמובילים באופן אוטומטי להופעת מערכות מורכבות, זה אפילו יותר מדהים מלברוא את כל היצורים באופן ידני...). אכן, פילוסופים תיאיסטיים העוסקים כיום בראיה מהתכנון, מתמקדים בעיקר בהצבעה על "הכוונון העדין" של היקום – האיזון הנכון בין כוחות הטבע היסודיים, שאילו היה שונה בכהו זה ממצבו הנוכחי, לא היתה הופעתם של חיים מתאפשרת בכלל. אבל את כל זה נשאיר לאנשי המדע. מבחינה פילוסופית, הדברים אינם מעלים ולא מורידים. כל זמן שהיקום יוצר רושם של תכנון, המסקנה המתבקשת היא שהוא אכן תוכנן; המדע יכול לכל היותר לומר באיזה אופן קרה התהליך, לא מה עומד מאחוריו.
כל זה כמובן בהנחה ש"הסיפור האבולוציוני הגדול" אכן מתאר נכונה את העובדות ההיסטוריות; אין צורך לומר, שאין שום דרך להוכיח שזה אכן כך. ברגע שמניחים מתכנן תבוני על-טבעי, מתבטלות כל ההנחות עליהן נסמכת האבולוציה. הרחבתי על כך במאמר "ההיפותזה המיותרת של דרווין". שלא לדבר על הבעיות הקשות נגד התאוריה במסגרת המדע עצמו.
סיכומו של דבר: יש דברים היוצרים רושם מובהק של תכנון. מערכות הטבע, ובפרט אלה הביולוגיות, יוצרות רושם מובהק כזה. אין שום סיבה אפריורית להתכחש לרושם הזה, ולייחס אותו לשגיאה או כשל כלשהו. ממילא, כאשר קיימים הסברים שונים להופעתן של מערכות מורכבות, ברירת המחדל היא להעדיף את ההסבר האינטואיטיבי יותר, המניח תכנון תבוני, על פני ההסבר האקראי והעיוור. להסבר העיוור אין שום יתרון לכשעצמו, וכל מה שעומד מאחוריו הוא קמצנות אונטולוגית, והסירוב להכניס לתמונת המציאות משהו שקיומו לא מוכח באופן מוחלט (עי' במאמר "עמודי היסוד של האתיאיזם"). בהתנגשות בין האינטואיציה לפיה לעולם יש מתכנן, לבין הקמצנות האונטולוגית, זוכה הראשונה ביותר נקודות סבירות – ולכן רוב רובה של האנושות מאמינה באלוקים, והאתיאיסטים אינם אלא אחוז קטן. כיוון שכך, חובת ההוכחה עליהם, לשכנע אותנו למה להעדיף את ההסבר העיוור והקמצני על פני ההסבר התבוני הפשוט.
במאמר הבא נתייחס בע"ה לעוד טיעונים הנשמעים נגד הראיה מהתכנון, ונגיב גם עליהם.