"מה שלא ראיתי – לא קיים;
אני רציונאליסטית!"
אמרה הצפרדע שאינה יכולה לראות חפצים דוממים,
ומעולם לא יצאה משלולית הבוץ בה גדלה.
המאמר הקודם, בו עסקתי באמונה בשדים, גרר תגובות רבות ודיונים ארוכים. אחת הטענות שחזרו ונשמעו בו, היתה הטענה שאמונה בדברים כמו שדים, כשפים, מיסטיקה וכדו', מנוגדת לרציונאליזם. זו אינה טענה חדשה; האבחנה בין גישות "רציונאליסטיות", כזו של הרמב"ם ופילוסופים אחרים, לבין גישות המכונות "מיסטיות" (או בשמות פחות מחמיאים), מוכרת וידועה. אבל כשהתחלתי לחשוב על הנושא, התברר לי שהאבחנה הזו לא ברורה כלל. מה זה בכלל רציונאליזם, ולמה הוא מנוגד למיסטיקה, ולאמונות כמו שדים?
ראשית כל, יש להבחין בין רציונאליות לרציונאליזם. רציונאליות פירושה, באופן כללי, לפעול בצורה מירבית בהתאם לשיקולים הרלבנטיים. אדם רציונאלי הוא זה שלוקח בחשבון את כל הנתונים, ואת המטרות שהוא רוצה להשיג, ופועל באופן שיקדם אותן. חשיבה רציונאלית אינה עומדת בשום סתירה מהותית עם מיסטיקה; אנשים כמו הרמב"ן, רמח"ל והרב קוק היו מיסטיקנים מובהקים, ואיש אינו חולק על הגאוניות, השכל הישר והחשיבה המסודרת שלהם.
רציונאליזם, לעומת זאת, זה עניין אחר. מדובר בגישה פילוסופית, שראשיתה אצל דקארט, וממנו התפשטה ברחבי אירופה (לכן היא נקראת גם רציונאליזם קונטיננטלי). לפי גישה זו, ניתן וצריך להגיע לידע על המציאות באמצעות היקשים לוגיים, המבוססים על ידע אפריורי הטבוע בשכל האנושי. יריבה של גישה זו הוא האמפריציזם, הטוען שכל הידע שלנו נרכש ע"י הניסיון בלבד.
הרציונאליזם אליו מתכוונים כיום בדיונים מעין אלה, אינו זהה לרציונאליזם הקונטיננטלי. הגדרה של המושג נמצאת ב-RationalWiki, אנציקלופדיה מקוונת המוקדשת כולה לקידום הרציונאליזם מהסוג המדובר, ולמאבק בגישות לא-רציונאליסטיות. שם, תחת הערך Rationalism, מופיעה ההגדרה הבאה (תרגמתי מאנגלית):
"רציונאליזם היא פילוסופיה המייחסת חשיבות רבה להיגיון (במיוחד ללוגיקה) ולתצפית אמפירית [...] המושג מתייחס באופן נפוץ יותר לסינתזה בין רציונאליזם קונטיננטלי ליריבו הפילוסופי הקודם, האמפיריציזם. רציונאליזם רופף יותר זה, סבור שתצפית אמפירית הינה שימושית יותר מאשר אינטואיציות כדי להגיע לאקסיומות היסוד, אבל ניתן להשתמש בהיגיון דדוקטיבי על בסיס אותן אקסיומות גם כן. ההתגלמות הטובה ביותר של דרך זו להשגת ידע היא המתודה המדעית; לפיכך, רציונאליסטים נוטים לייחס חשיבות רבה למדע, ולראות בו את המקור העיקרי או היחיד לאמת".
רציונאליזם, אם כן, אינה מערכת של טענות על המציאות, אלא מתודה שאמורה להוביל לטענות כאלה. הרציונאליזם "החדש" מקבל את טענת האמפיריציזם, ושואף לבסס את הנחות היסוד שלו על הניסיון החושי, אך הוא מוכן להשתמש בהיגיון ובלוגיקה כדי להגיע על בסיסן למסקנות נוספות.
לגבי השימוש בהיגיון, אין כאן שום דבר המייחד את הרציונאליזם; כפי שצוין לעיל, מיסטיקנים רבים משתמשים אף הם בהיגיון ובלוגיקה בצורה שיטתית. הטענה המשמעותית יותר היא זו, לפיה הנחות היסוד שלנו אמורות להתבסס על הניסיון האמפירי. פירושה הוא, למעשה, "מה שאנו יודעים שקיים, הוא מה שראינו". זה לכשעצמו הגיוני בהחלט; הבעיה היא שהרציונאליזם אימץ בעקבות זאת גם את הטענה ההפוכה, לפיה "מה שלא ראיתי – לא קיים". "ראיתי" במובן הנרחב, של הניסיון האמפירי הביקורתי והמצטבר, ו"קיים" לפחות במובן של רלבנטי עבורנו. במלים אחרות, מה שקיים הוא רק מה שניתן להוכיח באמצעות התנסות אמפירית ישירה, או להסיק את קיומו באופן לוגי מתוך תצפיות אמפיריות. ובהנחה שלא ראינו מעולם ישויות ותופעות מיסטיות כמו שדים, מלאכים ואלוקים, ושאי אפשר להוכיח את קיומם באופן לוגי על בסיס המידע שבידינו – הרי שהם אינם קיימים, ואמונה בהם היא בלתי-רציונאליסטית. זה המקום בו הרציונאליזם מתנגש עם המיסטיקה והעל-טבעי. כל מה שאנו מכירים באופן נסיוני הוא הטבע, וכל מה שחורג ממנו ואינו ניתן להוכחה, אינו קיים.
עכשיו תעצרו ותחשבו לרגע. כמה הגיונית, או רציונאלית, נשמעת לכם הטענה "מה שלא ראיתי – לא קיים"? האם היא עצמה עומדת במבחן רציונאליסטי? אין ספק שהיא אינה מבוססת על ניסיון חושי. אדרבה, הניסיון מלמד אותנו שאנו מכירים רק חלק קטן מאד ממה שקיים. כמה כבר ראה כל אחד מאיתנו במו עיניו? ואפילו אם נצרף את כל הניסיון האמפירי והמדעי של כל בני האדם, איזה חלק מהמציאות הוא מכסה? אפילו בכדור הארץ הקטן שלנו, החושים שלנו קולטים רק ספקטרום מצומצם של המציאות, והניסיון שלנו מקיף תקופה קצרה עד כדי גיחוך בהיסטוריה. ועוד לא דיברנו על המרחביים האינסופיים כמעט של היקום, גלקסיות אחרות, ושמא גם יקומים אחרים עם חוקי טבע שונים, שהמדע משער כיום את קיומם. לאור זאת, הטענה "מה שלא ראיתי – לא קיים", נשמעת יומרנית ומגוחכת מפיהם של גדולי החוקרים, באותה מידה שהיא נשמעת כזו בפיה של הצפרדע בה פתחנו את המאמר. הלזה ייקרא רציונאליזם? הזהו ההיגיון הצרוף במיטבו? אדרבה, מכיוון שישנם שיקולים משמעותיים המראים על כך שטענה זו אינה נכונה, הרי שיהיה זה בלתי רציונאלי לדבוק בה. הרציונאליזם, אם כן, נראה כבלתי רציונאלי.
יתרה מזאת, מה פשר ה"ראינו" במשפט "לא ראינו"? מי אמור בדיוק לראות? אם נקבל עדויות ראיה, הרי שיש לנו רבות מאד כאלה הקשורות לניסים, שדים, רוחות ושאר תופעות על טבעיות, מתקופת התנ"ך וחז"ל ועד ימינו. לא מעט מהן נמסרו מפי אנשים רבים, חכמים ושפויים לחלוטין. למה הן לא נחשבות לראיה? משום שלא ניתן לחזור עליהן בניסוי אמפירי שכל אדם יכול לבצע? אם כן, יש פה הנחה לפיה רק תופעות בעלות עקביות ושיטה שניתן לחזות, קיימות במציאות, וכל תופעה שלא ניתן לנבא או לחזות כרצוננו, אינה קיימת – אפילו אם רבים מעידים שראו אותה במו עיניהם. וזה כן נשמע לכם הגיוני? אם אלוקים מחולל ניסים, האם הוא חייב לעשות אותם לפי תבנית קבועה וצפויה? (למעשה הוא עושה זאת כל הזמן – לזה קוראים "הטבע".) אם ישנם שדים או רוחות, האם הם חייבים להופיע לפי דרישתו ותנאיו של החוקר הסקפטי? (אילו אני הייתי שד, הדבר האחרון שהייתי עושה הוא למסור את עצמי לידי המדענים...) אגב, לא מעט מיסטיקנים טוענים שמסלול ההכשרה שהם מציעים, יעניק להולכים בו בסופו של דבר את האפשרות לחוות חוויות דומות לשלהם, ולהיווכח בעצמו באמיתות דבריהם. אבל הרציונאליסט כמובן, לעולם לא ינסה זאת ברצינות, ולא יקדיש שנים ארוכות מחייו לתרגולים רוחניים תובעניים; הוא הרי "יודע" מראש שהכל הבל. אם לא תראה לו את זה עכשיו ומיד תחת המיקרוסקופ במעבדה, זה לא קיים. כל דבר אחר הוא ממבו-ג'מבו ושטיפת מוח.
הרציונאליזם מניח פה הנחות שאינן בהן שום דבר סביר במיוחד. למעשה, נראה שאין הוא אלא מסווה דק למטריאליזם – לאמונה שכל מה שקיים הוא החומר הדומם, המת והעיוור, שאינו מסוגל אלא לנוע במעגלים חוקיים ובלתי משתנים. הוא משקף את רצונם של התומכים בו להיצמד לתפיסת עולם נוחה, מוכרת וצפויה, ולהתנגד לכל חדירה והשפעה של כוחות אלוהיים, רוחניים ועל טבעיים, שהאדם המערבי אינו אוהב. אנשי העולם העתיק ראו את האלוהי בכל עץ ואבן; האדם המודרני מעדיף להרחיק אותו ממנו עד כמה שיותר, למרומי הטרנסצנדנציה הבלתי נתפסת, ולא לתת לו דריסת רגל משמעותית בחייו. שאיפה מובנת אולי, אבל מה לה ולהתהדרות בנוצות "ההיגיון הצרוף"? האם הטיה אפריורית נגד כל תופעה לא מוכרת ולא שגרתית, היא המאפיין המייחד את ההיגיון והתבונה?
רק רגע, יאמרו הרציונאליסטים, שמת בפינו טענה שאינה משקפת את עמדתנו כראוי. לא אמרנו בודאות, שמה שלא ראינו – לא קיים. זו הנחה מתודית בלבד. אנחנו לא שוללים את האפשרות, שאי שם במרחבי החלל והזמן מרחפים להם שדים ורוחות למיניהם, חדי-קרן ורודים ומפלצות ספגטי מעופפות. אבל עד שלא תימצא הוכחה אמפירית לקיומם – מבחינתנו הם אינם רלבנטיים, ואנו מניחים שהם אינם קיימים. הרי מה האלטרנטיבה שלך? שנניח שכל מה שלא ראינו – כן קיים? אם נתחיל להשתולל ככה, זה יהיה סופו של המחקר המדעי, שקידם אותנו כה יפה עד הלום. כולנו ניטרף בידי מפלצות ספגטי רעבתניות, ונחזור לחשכת ימי הביניים.
כאן נמצאת לדעתי הטעות המרכזית של הרציונאליזם. הוא מניח סוג של בחירה בינארית, שחור-לבן, בין שתי אפשרויות בלבד: או שמשהו מוכח מדעית, ואז אנו יודעים שהוא קיים – או שהוא לא מוכח מדעית, ואז אנו מניחים שהוא לא קיים. אבל האמת היא, שבין שתי האפשרויות הללו קיים תחום אפור נרחב מאד. בין ידע ודאי לשלילה מוחלטת, נמצא תחומה של האמונה.
נניח שהרציונאליזם והמדע הצליחו לחשוף את העובדות לגבי חלק מסוים מהמציאות, ולהאיר עליו את אור ההבנה הבהירה. מה קורה מעבר למעגל האור, בכל התחום החשוך? מה קיים שם? נגיע לשם עם הזמן, אומר הרציונאליסט. בסופו של דבר המדע יאיר את הכל. יתכן; אבל בינתיים, מה שקיים שם בחוץ (אם קיים), לא מחכה לנו כדי שנאשר את קיומו. החיידקים לא חיכו לואן-לבנהוק שיגלה אותם, כדי לגרום מחלות לבני אדם. החשמל לא חיכה לפרנקלין כדי לחולל ברקים. אנחנו רוצים לגבש לעצמנו תמונת עולם רחבה כמה שיותר, ולהתייחס גם למה שנמצא מעבר למעגל האור של המדע. אבל אנחנו לא יכולים לראות בבירור מה נמצא שם. מה אנו עושים במקרה זה?
כאן בדיוק נכנסת לתמונה האמונה. לא אמונה עיוורת, הממהרת לקפוץ למסקנות, בנוסח "אם אני לא יודע מה זה, זה בטח שדים\חייזרים\ניסים"; אלא אמונה שמנסה ללקט מקורות מידע, עדויות ואינטואיציות, ולגבש על פיהם סברות הגיוניות לגבי אותו תחום בלתי מוכר. נכון, לסברות ולהשערות שלה אין תוקף של הוכחה מדעית, ותהיה זו טעות לייחס להן תוקף כזה; אבל כל זמן שיש להן על מה להתבסס, והן אינן סותרות את הידע הקיים – האמונות שמתגבשות באופן זה, יכולות להיות רציונאליות לחלוטין.
"הכל מדע", טוענים כמה מדעניסטים-רציונאליסטים יהירים. לא, לא הכל מדע. לא צריך להיות מיסטיקן, כדי לדעת שהתחום המוסרי למשל, מופקע לחלוטין מתחומו של המדע. אף מחקר מדעי לא יכול להכריע עבורנו בשאלות מוסריות, ולא חשוב כמה סיפורים יספר על התהליך האבולוציוני בו התפתחו החלקים במוח שאחראיים לחוש המוסרי שלנו. גם לא צריך להיות מיסטיקן, כדי לדעת שבחקר העבר למשל, בין אם מדובר בהיסטוריה או בתחום המשפטי-פלילי, לא תמיד נמצא הוכחות העומדות בקריטריונים מדעיים. מחקר ארכאולוגי, או חקירת מעשה פשע, מסתמכים בדרך כלל על ראיות נסיבתיות, עדויות בעל פה או בכתב, והשערות של סבירות, שמבחינה מדעית נוקשה הן חסרות תוקף. מה נותן למסקנות של חקירות אלה תוקף כלשהו? האמונה. אמונה באמינותם של העדים, בתיארוך של הממצאים, בתמונה הגדולה הנבנית על פי כמה פריטי מידע. לא דבר פשוט הוא; אנשים יכולים להישלח לכלא לכל החיים בגלל אמונות כאלה. אז הביקורת חשובה והכרחית, בעיקר אם מתגלים ממצאים חדשים, אבל בסופו של דבר האמונה היא שקובעת.
אין צורך לומר, כמובן, שהמחקר המדעי עצמו מסתמך על אמונות לכל אורך הדרך. כל מדען מסתמך על מחקריהם וכתביהם של קודמיו, ורואה בעדויותיהם מקור אמין; אף אחד אינו יכול להמציא את הגלגל מההתחלה. שלא לדבר על הנחות אחרות המובלעות במתודה המדעית. הפוזיטיביזם הלוגי, גישה פילוסופית שפרחה ודעכה באירופה בין שתי מלחמות העולם, ניסתה להציג עמדה לפיה כל טענה שאינה ניתנת להוכחה מדעית או לוגית, אינה אלא שטויות חסרות משמעות; היא קרסה בין היתר בשל העובדה הפשוטה, שהנחת היסוד שלה עצמה, אינה ניתנת להוכחה מדעית או לוגית כלשהי. אין זה אלא ניסיון מתוחכם לאכוף אמונה מסוימת על אנשים אחרים, במסווה של "היגיון צרוף".
לאור האמור, מתברר מדוע אין שום דבר לא רציונאלי באמונה בשדים, במיסטיקה או באלוקים. הרציונאליזם מעמיד פנים שהאלטרנטיבה היחידה אליו היא אנרכיה אונטולוגית חסרת מעצורים, שתציף את עולמנו בחדי קרן ורודים ובמפלצות ספגטי משתוללות. אין זה כך; תחום האמונה אמנם אינו מכיל גבולות ברורים וחדים כמו התחום המדעי, אבל הוא אינו מופקר לחלוטין. פועלים בו השכל הישר, ההיגיון הבריא, האינטואיציות והחושים הטבעיים. עובדה היא, שרוב רובם של האנשים אינם פתיים מאמינים בכל דבר, ולא תמצאו כיום אף אחד כמעט שמאמין בדברים חסרי בסיס כמו המפלצת מלוך-נס. מה שאנשים נוטים להאמין בו, הוא אותם דברים שיש לגביהם סיבות מצטברות להאמין; שדים למשל, הם תופעה שעדויות רבות עליה קיימות מראשית ההיסטוריה ועד ימינו אלה, ובניגוד למיתוס המדעניסטי, לא כולן הופרכו, ואפילו לא רובן. אין שום סיבה אם כן שלא להאמין בהם, בפרט אם אתה יהודי דתי המייחס ערך לעדויותיהם של חז"ל וגדולי ישראל. שוב – עדויות אלה אינן בגדר הוכחה מדעית, וניתן לפקפק בהן, אבל הן בהחלט בגדר סיבה להאמין.
וזו הנקודה, שכפי שהתברר לי בדיונים על הנושא, קשה כל כך לרציונאליסטים לתפוס. "אין הוכחות!" הם שבים ומכריזים, "דברי חז"ל, עדויות ראיה, צילומים, תופעות מוזרות – לא מוכיחים שיש שדים! אולי הם טעו, הזו, זייפו, שיקרו, אולי יש לזה הסבר אחר!". הם אינם מבינים, שאילו היו הוכחות – לא היה צורך להאמין. היינו פשוט יודעים. אמונה שייכת דווקא כשאין הוכחות, אלא רק שיקולים שונים של אמון, סבירות ואינטואיציה. העדר הוכחה אינו הוכחת ההעדר; החושך אינו אי-קיום, אלא רק אי-ידיעה, וזה המקום בו נכנסת האמונה. למה שלא אאמין לדברי חז"ל, ראשונים ואחרונים, המעידים על דברים שראו בבירור במו עיניהם? רק משום שאני לא ראיתי את זה? כמה יומרני צריך להיות בשביל לקבוע, שאם אני מעולם לא ראיתי שדים ממרום שבתי בכורסא שבסלוני, הרי שכל מי שראה אותם אינו אלא הוזה, טועה או שקרן?
אמר לי פעם אתאיסט בויכוח, שערימת קש בגובה האוורסט, עדיין אינה זהב. ערימה ענקית של עדויות, דיווחים וצילומים למיניהם, אינם מהווים הוכחה מדעית. אני מסכים; אבל ערימת קש בגובה האוורסט, גם אם אינה זהב, עדיין שווה הרבה מאד... וככל שמספר העדויות, הראיות והתופעות הלא מוסברות גדול יותר, כך הניסיונות לתרץ את כולם באמירות כוללניות כמו "הזיות", "זיופים" וכדו', נעשה פתטי יותר. בסדר, לא ביקשתי מכם לקבל זאת כאמת מוחלטת – אבל למה לא להאמין? למה לא להודות שאנחנו לא יודעים, אבל שישנה סבירות לא רעה שהדברים אכן נכונים?
פתטיים במיוחד הם הנסיונות של דתיים מסוימים לרקוד על שתי החתונות בין רציונאליזם לאמונה. הם יעשו שמיניות באויר כדי להסביר שחז"ל לא התכוונו, שהם דיברו על משהו אחר, שהם הושפעו מהתרבות הבבלית, וכן הלאה. לא רק שפירושים אלה אינם עומדים בשום מבחן סבירות, לא ביחס לחז"ל ובטח שלא ביחס לדורות מאוחרים בהרבה – אלא שכל המוטיבציה מאחוריהם מפוקפקת לחלוטין. למה, לכל השדים והרוחות, לא לקבל את הדברים כפשוטם? רק משום שאנחנו לא ראינו אותם? ניסיון לשלב בין דת לרציונאליזם, כמוהו כניסיון לשלב בין תפילה לאתאיזם. הדת היא אמונה; הרציונאליזם הוא שלילת האמונה. לאו דוקא הדתית – כל אמונה שהיא. רק מה שמוכח, קיים. ומה יעשו אותם "דתיים-רציונאליסטיים" עם אמונות כמו ניסים, יציאת מצרים, מתן תורה, נבואה, מלאכים, עולם הבא, ואלוקים בעצמו? יוכיחו אותן באופן אמפירי או לוגי? או שפה פתאום עדויות הקדמונים כן נחשבות אמינות? ממה נפשך – אם מאמינים בדברים שלא ראינו, אין סיבה לא להאמין בשדים. ואם לא מאמינים בכלום – אין מקום לדת. ומה שעצוב פה הוא הזיהוי המוטעה שלהם בין רציונאליזם לרציונאליות, כאילו טענת "מה שלא ראיתי – לא קיים" מבטאת את השכל, ההיגיון והתבונה; כאילו התבונה והמדע אונסים אותם לכפור בכל מה שלא מוכח מדעית. וכל זה רחוק מאד מהאמת.
ואני שוב מדגיש. אסור לאמונות מיסטיות למיניהן לבוא על חשבון המחקר המדעי, האמפירי והביקורתי. זה החשש המוצדק מפני שיבה לזמנים פרימיטיביים, בהם כל תופעה בלתי מוכרת יוחסה מיד לשדים, כשפים או ניסים. מי שצועק "שדים!" על כל רעש מוזר בחושך, לא מקדם אותנו לשום מקום. מצד שני, גם מי שצועק "הזיה!" על כל עדות ראיה, לא ממש מקדם אותנו לאנשהו. במקרים בהם המחקר המדעי לא מצא הסברים מניחים את הדעת (ו"מניח את הדעת" הוא לכשעצמו עניין של אמונה אישית), יש בהחלט מקום להעלות השערות מהתחום הבלתי מוכר, המכונה בשמות המתעתעים "מיסטי" או "על טבעי". ואלו אמנם השערות ואמונות בלבד, שיתכן שיופרכו יום אחד; אבל בינתיים אין בהן שום דבר לא הגיוני, ומי יודע, אולי הן דוקא יקדמו אותנו למקומות חדשים.
ארתור סי. קלארק אמר, שכל טכנולוגיה מתקדמת מספיק, תיראה כמו כישוף למי שאינו מכיר אותה. על משקל זה אפשר לומר, שכל מדע מתקדם מספיק, ייראה כמו מיסטיקה למי שאינו מכיר אותו (נסו לספר למדענים מלפני 300 שנה על התאוריות העכשוויות, ותיווכחו בכך). "מיסטיקה" ו"על טבעי" אינם אלא שמות לאותם חלקים במציאות שאיננו מכירים עדיין. רק צפרדע יומרנית במיוחד תטען בהחלטיות שהם אינם קיימים. יום יבוא, ואולי הם יהיו חלק בלתי נפרד מתמונת עולמנו.
לסיכום, מתברר שלהיות רציונאליסט זה לא ממש רציונאלי. יותר משהרציונאליזם מבטא את ההיגיון הצרוף, הוא מבטא קיבעון מחשבתי והעדר דמיון, המתבטאים בהנחה "מה שלא ראיתי – לא קיים". מכיוון שיש לנו סיבות טובות להניח שקיימים דברים רבים שלא ראינו, ומכיוון שרציונאליות פירושה לקחת בחשבון את כל הסיבות – הרי שהמסקנה הרציונאלית היא לדחות את ההנחה הרציונאליסטית הזו. לרציונאליזם, כמו למדע, תפקיד חשוב בתחומו שלו; הוא נכשל כשהוא נעשה עיוור למה שמחוץ לתחומו, למה ששייך לתחומה של האמונה. יותר נכון יהיה לנסח את ההנחה שלו בצורה הפוכה: "מה שראיתי – קיים". זו קביעה רציונאלית בהחלט. ומה לגבי מה שלא ראיתי? מי יודע? אף אחד. אבל אפשר להאמין.
פתחנו בצפרדע, ונסיים בשייקספיר, שניסח היטב את התובנה הכל כך הגיונית ופשוטה הזו: "ישנם יותר דברים בשמים ובארץ, הוראציו, ממה שהפילוסופיה שלך מעלה בדעתה". מה נשמע לכם יותר הגיוני, זה או "מה שלא ראיתי – לא קיים"? תחליטו בעצמכם.
לדיון מעניין בנושא, ראו:
http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=1104872&whichpage=3&forum_id=1364