מיסטריום

ג'ורג' אדוארד מור, מנסח "המהפך"

תארו לעצמכם את המקרה הבא: ראובן נכנס לביתו, ומוצא שם את אמו, המקבלת את פניו בחיוך ובברכה, ומכבדת אותו בעוגיות טריות מעשה ידיה. יש רק בעיה אחת: ראובן חזר הרגע מהלווייתה.

לא, זה לא אחד מסיפורי האימה הקצרצרים שאני נוהג לפרסם בפייסבוק, אלא דוגמא פילוסופית הממחישה התנגשות בין כשרים הכרתיים שונים. הכשרים העומדים פה בסתירה הם הזיכרון והחושים. מצד אחד, זכרונו של ראובן אומר לו שאמו מתה. הוא זוכר בבהירות רבה כיצד עמד לצדה ברגעיה האחרונים, כיצד הוא ושאר הקרובים בכו והתאבלו על פטירתה, כיצד התנהל טקס ההלוויה, וכיצד הורדה גופתה אל הקבר וכוסתה בעפר. אבל מצד שני, חושיו אומרים לו שאמו חיה; הוא רואה אותה לנגד עיניו, שומע את קולה, מחבק אותה, וכן הלאה. אחד ממקורות הידע שלו, אם כן, חייב להיות שגוי.

מה יעשה ראובן? הוא יכול כמובן להתחיל לבדוק טוב יותר את כל אחד מהמקורות. מצד אחד – האם אמנם ההלוויה התרחשה, או שמא היה זה חלום או דמיון? הוא יכול לשאול אנשים נוספים שהיו במקום, ולחפש תיעוד מצולם של האירוע. אולי אפילו יבקש לפתוח את הקבר ולבצע בדיקת דנ"א לגופה שבתוכו, כדי לוודא שזו אכן גופתה של אמו. מצד שני – האם האשה שלפניו היא אכן אמו? אולי זו מתחזה מתוחכמת? הוא יכול לבחון אותה בשאלות על נושאים הידועים רק לה ולו, ואולי לעשות גם לה בדיקות מעבדה שיוכיחו את זהותה. אבל אם בדיקות אלו אינן עומדות לרשותו, או שגם לאחר שנעשו הסתירה עומדת בעינה, יצטרך ראובן לבחור באפשרות אחת מהשתיים: או שאמו מתה, וחושיו מטעים אותו, או שאמו חיה, וזכרונו מטעה אותו.

אבל למעשה, ישנה גם אפשרות שלישית, שהתעלמנו ממנה קודם. כושר הכרתי שלישי מעורב ביצירת הסתירה הזו, והוא ההיגיון. ההיגיון של ראובן הוא שאומר לו, שלא יתכן שאמו תהיה מתה וחיה בו זמנית. למעשה, אם הבדיקות לא יצליחו להפריך אף אחת מהאפשרויות האחרות (למשל, גם לגופה בקבר וגם לאשה שלפניו יש את הדנ"א של אמו), ראובן עשוי להגיע למסקנה שלא הזיכרון או החושים מטעים אותו, אלא דוקא ההיגיון. אולי, בניגוד למה שאומר ההיגיון, אמו יכולה להיות מתה וחיה בו זמנית. איך זה יתכן? עובדה! עם עובדות לא מתווכחים. תשאלו את המדענים על תיאוריית הקוואנטים ועל הפרדוקסים שבה.

על כל פנים, לא ניתן יהיה להמשיך לסמוך במקרה זה על כל שלושת הכשרים – זיכרון, חושים והיגיון. ראובן יהיה חייב לוותר על אמונו באחד מהם, אם רצונו לגבש דעה כלשהי בנושא. כמובן, הוא יכול להחליט להשעות את שיפוטו, ולא לגבש שום עמדה; אבל אילו ירצה להכריע, יהיה חייב לבחור על מה לוותר. לפי מה יבחר – זה כבר עניין של נטייתו האישית, ועד כמה הוא מרגיש שכל אחד מהכשרים משכנע אותו. אולי הוא סומך יותר על הזיכרון, אולי על החושים, ואולי על ההיגיון. אין דרך אובייקטיבית שתכריע עבורו.

מה שרציתי להמחיש בסיפור הזה, הוא שלפעמים הכשרים ההכרתיים שלנו סותרים זה את זה. אמנם דוגמא קיצונית כמו זו שבסיפור היא דמיונית, וקשה למצוא מקרים של סתירות כה מובהקות; ואף על פי כן, יש מקרים כאלה. הרבה פרדוקסים מפורסמים בנויים על סתירות מעין אלו.

קחו לדוגמא את הפרדוקסים המפורסמים של זנון, באמצעותם רצה להוכיח את טענתו של רבו, פרמנידס, לפיה אין שום תנועה בעולם. לכאורה, החושים סותרים בעליל טענה מוזרה מעין זו – הרי אנו מבחינים בתנועה בכל רגע! אבל פרמנידס וזנון טענו, שהחושים מטעים אותנו, ושלפי ההיגיון לא תיתכן שישנה תנועה. כך למשל ניסח זנון את פרדוקס החץ, לפיו חץ שנורה למטרה לא יוכל להגיע אליה לעולם, שכן לפני שיעבור את המרחק אליה עליו לעבור את חצי המרחק, ולפני כן את רבע המרחק, ולפני כן את שמינית המרחק, וכן הלאה עד לאינסוף. ומכיוון שעליו לעבור אינסוף יחידות מרחק בדרך, הרי שייקח לו אינסוף זמן להגיע, והוא לא יגיע למטרה לעולם. אבל הרי אנחנו רואים שהוא מגיע? – אשליה אופטית בלבד. אנחנו יודעים הרי שעינינו, וגם שאר החושים, יכולים להטעות אותנו לא מעט. לכן מוטב שנסמוך על ההיגיון הצרוף, כפי שממחישה הדוגמא מהחץ, ולא על החושים המתעתעים, ונגיע למסקנה שאין כל תנועה בעולם.

הפרדוקסים של זנון העסיקו פילוסופים ומתמטיקאים במשך דורות רבים, והוצעו להם פתרונות שונים. מה שבטוח הוא, שהם ככל הנראה לא שכנעו אף אחד לוותר על האמונה בקיומה של תנועה. הם נקראים פרדוקסים משום שההיגיון והחושים סותרים כביכול זה את זה, אבל במקרה זה, ההכרעה היא חד משמעית לטובתם של החושים. קל לנו יותר להניח שדוקא ההיגיון מתעתע בנו, גם אם אין לנו מושג איפה הטעות, מאשר להניח שהחושים מטעים אותנו בצורה כה עקבית ושיטתית. אנחנו יכולים להניח שאנו מוטעים על ידיהם פה ושם, אבל לייחס להם תעתוע כה משמעותי, פירושו לוותר באופן מוחלט על כל האמון שלנו בחושים – וזה צעד שאנחנו לא מוכנים לעשות רק על סמך כמה טיעונים לוגיים. בהתנגשות הזו, ההיגיון הוא שהושלך הצידה.

מאות שנים אחר כך, ניסח הפילוסוף ג'ורג' אדוארד מור (1873-1958) את הטיעון הידוע בתור "המהפך של מור", המשמש להגנת ה"קומון סנס" והשכל הישר מפני טיעונים ספקניים כמו אלה של דיוויד יום. במאמרו משנת 1939, "הוכחה לקיומו של עולם חיצוני", הפריך מור את הטענה לפיה איננו יכולים לדעת שעולם חיצוני אכן קיים, בכך שהרים את ידיו ואמר: "הנה יד אחת, והנה עוד אחת". אתה טוען שאיננו יכולים לדעת שיש עולם חיצוני, אבל הנה, אני כן יודע – ומכאן שאתה טועה. לא כולם השתכנעו כמובן מהטיעון הזה, אבל הנקודה החשובה שלו היא, שפעמים רבות ההנחות הפילוסופיות שלנו מובילות אותנו למסקנות, שנראות לנו פחות משכנעות מאשר ההנחות הללו עצמן. אם ההיגיון מנסה להוכיח לי למשל שאין לי ידיים, וזו מסקנה שנראית לי אבסורדית, אעדיף לייחס את השגיאה להנחות הפילוסופיות, ולא לחושים שלי. אי אפשר להסתמך על כושר הכרתי מסוים, כמו ההיגיון, כדי לשכנע אותי לוותר על האמון בכושר הכרתי חזק יותר, כמו החושים או החוויה. אם תהיה סתירה בין השניים, ההיגיון הוא שיושלך הצידה, כמו במקרה של זנון. הוא אינו הסמכות העליונה לגבי גיבוש דעותינו על המציאות, אלא רק אחד המתמודדים. השופט המכריע הוא השכל הישר, האינטואיציות, או נטייתו האישית של כל אדם.

למה חשוב לדעת את הדברים? משום שלפעמים מנסים ההיגיון והפילוסופיה לכפות עלינו דעות, שנראות לנו מנוגדות לחלוטין לאינטואיציות ולשכל הישר שלנו. דוגמא מובהקת לכך קשורה לויכוח בין הדטרמיניזם לבחירה החופשית. לפי הדטרמיניזם, חופש הבחירה הוא אשליה; כל מעשינו, דיבורינו ומחשבותינו כפויים עלינו מכוח חוקים פיזיקאליים שלא ניתן לחרוג מהם, ורק נדמה לנו שאנחנו בוחרים בחופשיות. דעה זו, שבמשך זמן רב העסיקה בעיקר פילוסופים, החלה להתפשט באחרונה בחוגי מדעי המוח. כביכול התגליות החדשות על טבעו של המוח ופעולותיו (כמו הניסויים של ליבט), מוכיחות באופן מדעי שאכן אין לאדם בחירה חופשית. ויש כאלה שמשתכנעים מהדברים, ומקבלים את הדטרמיניזם כעובדה מוכחת.

לא ניכנס כאן לדיון במדעי המוח ובאותם מחקרים, והרוצה להרחיב בנושא מוזמן לקרוא את הספר "מדעי החופש" של הרב מיכאל אברהם, העוסק כולו בסוגיא זו; הנקודה היא, שלפי האמור לעיל, לעולם לא יהיה ניתן להוכיח באופן פילוסופי או מדעי את שלילת הבחירה החופשית. הסיבה לכך היא, שהחוויה לפיה יש לנו חופש בחירה, חזקה בהרבה מכל ההנחות המדעיות והטיעונים המבוססים עליהן. מור הפריך את טיעוניו של יום בכך שהרים את ידו; גם אנחנו יכולים להפריך את טיעוני הדטרמיניזם בכך שנזיז את ידינו. הנה, עכשיו בחרתי להזיז את היד, ועכשיו לא – סימן שיש לי בחירה חופשית, והטיעונים הנגדיים הם שגויים. מה תאמר, שהתחושה שלי היא אשליה בלבד? נו, זה גם מה שזנון טען לגבי התנועה. אבל נראה לי סביר יותר שהטיעונים הדטרמיניסטיים הם שגויים או אשלייתיים, גם אם אינני יודע איפה בדיוק השגיאה בהם, מאשר לקבל את זה שתחושת החופש שלי היא שגויה. כמובן, מי שתחושת החופש שלו אינה כה חזקה, בהחלט יכול להשתכנע מטיעוני הדטרמיניזם; אבל מי שכן משוכנע שיש לו חופש בחירה, לא צריך להיבהל מאותם טיעונים, כשם שאף קשת לא נבהל מהפרדוקסים של זנון. אם על כורחנו אחד הכשרים שלנו מוטעה, מוטב לייחס את הטעות להיסקים הפילוסופיים, מאשר לחוויה כה בסיסית וקיומית, שבמובן מסוים חזקה אף יותר מהחושים (ואכן, בספר "מדעי החופש" הנ"ל מוסבר למה אין בממצאיהם של מדעי המוח שום דבר שמחייב לוגית לקבל את הדטרמיניזם, כמו גם ניסויי מחשבה הממחישים עד כמה קשה באמת להאמין בדטרמיניזם ובהשלכותיו).

הוא הדין גם בתחומים אחרים בהם קיימת התנגשות בין מקורות שונים. לעולם אי אפשר לכפות על האדם בכוח ההיגיון, לוותר על אמונה שהוא משוכנע בה יותר מבתקפותו של ההיגיון. וככל שמשתמשים יותר בטענה שחוויות, אמונות ואינטואיציות יכולות להטעות (מה שנכון, כמובן), חוזרת הטענה גם כלפי הצד השני, ומצביעה על כך שגם טיעונים פילוסופיים ומדעיים יכולים להטעות. בסופו של דבר, גם ההיגיון מבוסס על אמונה – אמונה בכך שאכן ניתן לסמוך עליו שלא יתעתע בנו. האמונה קודמת להיגיון. ולכן כשיש התנגשות ביניהם, המסקנה היא כלשון הפייטן הסקוטי וויליאם מקגונגל, שמצטט הפילוסוף אלווין פלנטינגה: "When faith and reason clash, let reason go to smash". או בעברית: כשאמונה והיגיון מתנגשים, יושלך ההיגיון לקרשים.

צריך להיות מאד זהירים עם האמירה הזו. היא בהחלט לא באה לומר שאפשר לזרוק את השכל ולהאמין בכל אמונה טפלה שעולה על הדעת. צריך גם להגדיר מה כולל ההיגיון ומה כוללת האמונה בהקשר זה (פלנטינגה עצמו התכוון רק לאמונות בסיסיות, כאלה שהאדם מוצא בתוכו כחלק מתפיסת עולמו היסודית, לא לדעות נרכשות). ההיגיון והאמונה אמורים לפעול ביחד ולאזן אחד את השני, כמו שתיארתי בסיפור "אמונה והיגיון – סיפור אהבה". יש לשאוף לצמצם למינימום את ההתנגשויות ביניהם, וברוב המקרים הדבר ניתן להיעשות, והסתירות אכן מתבררות כמדומות. הנקודה היא, שההיגיון אינו דיקטטור כל יכול, שבסמכותו לכפות על האדם לקבל כל פסק היוצא מפיו. אם ההיגיון מנסה לסתור את חוויותיו ואמונותיו הקיומיות של האדם, את הדברים בהם הוא ודאי יותר מאשר בהיגיון עצמו, אזי סופו יהיה שיודח מתפקידו, ככל דיקטטור אחר. על פסיקותיו לעמוד לביקורת של הערכאה הגבוהה והבסיסית ביותר של האדם, הלוא היא האמונה, איש איש ואמונותיו. על הרוצה לקבל את דברי ההיגיון, לעשות זאת על פי החלטתו ואמונתו, לא מתוך תחושה מדומה של כפיה.