הכל התחיל כשמצאתי באינטרנט אוסף של סיפורי אימה קצרצרים, שכל אחד מהם מורכב משני משפטים בלבד. בהיותי חובב אימה ידוע, החלטתי לפתוח בפייסבוק את הפינה "סיפורי אימה קצרצרים", ולהעלות אחד כזה כל ערב. לאור הפופולאריות הרבה של הפינה, המשכתי אותה גם לאחר שאזלו הסיפורים מהרשימה, כשאני מלקט סיפורים שונים מרחבי האינטרנט והספרות, ובשלב מסוים גם התחלתי להמציא סיפורים משל עצמי. עד כה הצלחתי לעמוד במשימה במשך יותר מחמישה חודשים, ולהעלות סיפור אימה קצרצר מדי יום ביומו, כמעט ללא יוצא מן הכלל. חלקם התארכו קצת יותר מהמינימום ההתחלתי, באופן שמותח את גבולות הגדרת המושג "קצרצר", אבל עדיין נשארו מספיק קומפקטיים ונוחים לשימוש.
האוסף לפניכם כולל את כל סיפורי האימה הקצרצרים שפרסמתי עד כה. את חלקם כאמור אני כתבתי, וחלקם מגיע ממקורות אחרים (המעוניין להשתמש בהם מעבר להפצה גרידא, מוזמן לפנות אלי לבירור מקורות של סיפורים ספציפיים). אני מקווה שהוא יגרום ללא מעט צמרמורות בקרב הקוראים, ולהפצת האימה ברחבי האינטרנט.
קריאה מהנה...
1. מצאתי בפלאפון שלי תמונה שלי כשאני ישן במיטתי. ואני גר לבד.
2. כל כך חשוך, צפוף ומחניק פה. אילו הייתי יודע שזה יהיה כך, הייתי מבקש קרמטוריום.
3. שניים וחצי ילדים זה הממוצע. לא מבין למה היא צרחה כל כך.
4. זה מבהיל להתעורר באמצע הלילה ולשמוע נקישות על זכוכית החלון. אבל זה היה אפילו עוד יותר מבהיל כשקלטתי שהנקישות מגיעות בעצם מהמראה.
5. "הכל בסדר חמודי", הרגעתי אותו. "זה אני, אבא; רק חלמת חלום רע." "אבא?", הוא זעק, "אבל מי זה מאחוריך?!"
6. חזרתי הביתה מאוחר בלילה, והושטתי את היד למתג של האור. אבל יד אחרת כבר היתה שם.
7. האשה הזקנה המפחידה ההיא בטלוויזיה, נראית כאילו היא מסתכלת ישר אליי. והמכשיר בכלל לא מחובר לחשמל.
8. "למה אתה מתנשם כל כך בכבדות?", היא שאלה. "אני לא!", עניתי.
9. הדבר האחרון שראיתי הוא את השעון מראה על 12:07, כשהיא נעצה בי את ציפורניה הרקובות וחסמה את פי עם ידה השניה.
התעוררתי בבהלה, שמח שזה היה רק חלום. ואז ראיתי שהשעון מראה 12:06, ושמעתי את דלת הארון נפתחת בחריקה.
10. "הי, אני לא מורדם!", אמרתי. "אנחנו יודעים", גיחך המנתח הראשי, והרים את האזמל.
11. מצאתי על השולחן פתק בכתב ידה של אשתי, מודיע שהיא תבוא מחר לקחת את הילד. אשתי נפטרה לפני חודש.
12. "אבא, תבדוק שאין מפלצות מתחת למיטה שלי", הוא ביקש. הסתכלתי מתחת למיטה, וראיתי שם אותו - עוד אחד כמוהו - רועד מפחד ולוחש: "אבא, יש מישהו על המיטה שלי..."
13. העובר בתוך הבטן שלי מתנועע בחוסר שקט. אני חושב שאני מרגיש אותו מתחיל לכרסם.
14. הכדור התעופף ונפל בחצר של ג'ונסון, חוטב העצים הזקן והמשוגע. בילי התנדב ללכת להביא אותו. אחרי כמה דקות הושלך לעברנו חפץ עגול מעבר לגדר. תפסתי אותו. זה לא היה הכדור.
15. הוא התעורר באמצע הלילה, לקולה של התינוקת בוכה בחדר הסמוך. אז שמע את אשתו מנענעת את העריסה ושרה בלחש "לכי לישון... לכי לישון..."
הוא התהפך במיטה ועמד להירדם שוב, כשראה לפתע שאשתו ישנה לידו שינה עמוקה.
16. בדרך חזרה מבית הספר, מצא דני תמונה מונחת על המדרכה. זו היתה תמונה של נערה יפה, מחייכת, זוקפת שתי אצבעות בסימן V. דני לא ראה מעולם נערה כזו. הוא שאל אנשים בשכונה, אבל איש לא זיהה אותה. הוא הניח את התמונה מתחת הכרית שלו כשהלך לישון.
דני לא התעורר בבוקר.
חוקר מקרי המוות שהגיע למקום, מצא מתחת לכרית שלו תמונה של נערה יפה, מחייכת, זוקפת שלוש אצבעות.
17. כשירדתי מהעמדה הדרומית, שאל אותי הקצין התורן אם ראיתי משהו יוצא דופן במהלך המשמרת. הוא סיפר שלפני כמה שנים התאבד בעמדה חייל עם הפרעה נפשית, ומאז היו חיילים שסיפרו שראו ושמעו שם דברים מוזרים, ויש שמאמינים שהעמדה רדופת רוחות.
אמרתי לו שאני לא מאמין בשטויות כאלה, אבל שהשומר השני היה מאד מפוחד ומוטרד, וטען שהוא שומע קולות קוראים לו, ובאמצע השמירה פשוט קם וברח מהעמדה.
הקצין הסתכל עליי במבט מוזר.
"איזה שומר שני?", שאל.
18. היא הסתכלה מתחת למיטה, וראתה אותו - מפלץ שחור גדול ומחריד, מלקק את שיניו החדות ומזיל ריר בציפיה.
היא הזדקפה בחיוך, ואמרה: "אין שם כלום חמודה, את יודעת שאין מפלצות בעולם. לילה טוב, וחלומות נעימים!"
19. אתמול בערב נשמעו דפיקות בדלת. בפתח עמדה הילדה המוזרה של השכנים, אוחזת בעגלת תינוק שבתוכה בובה. "תעלול או ממתק!" אמרה.
"ליל כל הקדושים הוא בעוד שבוע, חמודה. תבואי אז", אמרתי וסגרתי את הדלת.
למחרת בבוקר מצאתי את הראש התלוש של הבובה על סף הדלת שלי. הידיים והרגליים שלה נמצאו ליד דלתות שכנים אחרים. זה היה מטריד.
הערב נשמעו שוב דפיקות בדלת. זו היתה היא.
"תעלול או ממתק!" אמרה.
הפעם ישב בעגלה אחיה התינוק.
21. הרגתי את בעלי.
זה היה הסוף לשנים ארוכות של מכות, עינויים והשפלה מצדו. לא יכולתי לסבול את זה עוד. לא היתה לי ברירה. כשהוא ניסה להכות אותי שוב, תפסתי סכין מהמטבח ודקרתי אותו. הוא צחק ואמר שאפילו המוות לא יפריד בינינו. דקרתי אותו שוב ושוב עד שזה נגמר.
השארתי אותו שוכב שם וברחתי מהבית. נסעתי לבית מלון בעיר אחרת. הלובי היה ריק וחשוך. ניגשתי לקבלה להזמין חדר. "ערב טוב!" אמרתי.
"ערב טוב!", ענה הפקיד, והרים את מבטו מהעיתון לעברי. "אתם רוצים חדר זוגי?"
22. לפני ניתוח השתלת הלב, הזהירו אותו הרופאים שתהיינה תופעות לוואי לא פשוטות. הכינו אותו לכך שבתקופה שאחרי ההשתלה הוא יחוש כאבים בחזה, חולשה וסחרחורת.
אבל דבר לא הכין אותו לרגע בו הרגיש אצבעות קפואות ובלתי נראות לופתות את חזהו, ושמע קול לוחש באוזנו: "זה שליייי... תחזיר לי אותווווו..."
23. היא שמעה את יובל ממלמל מתוך שינה: "הנה היא... קח אותה..."
מעניין על מה חולם החמוד הקטן, חשבה.
ואז נכנסה לחדר של ענתי, ושמעה אותה ממלמלת: "לא... קח אותו, לא אותי... אותו, לא אותי..."
24. רציתי לראות את סבא עוד פעם אחת לפני ההלוויה, אז ירדתי בלילה לחדר בו השכיבו אותו.
הדלת היתה נעולה; הצצתי דרך חור המנעול.
מאז, הזיכרון הכי ברור שלי מסבא הוא העין שלו, מביטה לתוך שלי, מקרוב.
25. הגעתי למלון באמצע הלילה והזמנתי חדר. הייתי כל כך עייף שנפלתי מיד על המיטה ונרדמתי, בלי להדליק את האור. למרות העייפות לא ישנתי טוב, כי על הקירות היו תמונות עם פרצופים מפחידים, וכל פעם שהתעוררתי ראיתי אותם מביטים בי. אמרתי לעצמי לסלק את התמונות האלה בבוקר.
אבל בבוקר גיליתי שבכלל לא היו תמונות על הקירות, רק חלונות.
26. חייגתי למשטרה במהירות.
"שלום, זה בקשר לרצח שדיברו עליו בחדשות. לפני כמה דקות נכנס לבית הקפה שלי גבר שנראה מעורער בנפשו, עם כתמי דם על הבגדים, ממלמל כל הזמן על דם, סכין ודקירות. הוא יושב עכשיו כאן בפינה. אני חושב שזה הרוצח שאתם מחפשים".
השוטר בצד השני נשמע מבולבל. "כבר תפסנו את הרוצח, אדוני", הוא אמר. "אבל הגופה נעלמה".
27. אחותי אומרת שאמא רוצה להרוג אותנו.
אמא אומרת שאין לי בכלל אחות.
28. הוא התעורר בבהלה מסיוט שחזר ונשנה בימים האחרונים. הוא לא הצליח לזכור מה היה בחלום, רק שהוא נגמר ב"בום!" קולני. באנחה, הכריח את עצמו לקום ולהתלבש, ושירך את רגליו לעוד משמרת משמימה בחברת האבטחה בה עבד.
במהלך המשמרת רדפו אותו מחשבותיו ללא מנוח. הוא חשב על אשתו שעזבה אותו, על ילדיו המתנכרים אליו, על בריאותו המתרופפת, על העבודה חסרת הטעם שהוא שקוע בה, ללא תקווה לשינוי באופק. לבסוף החליט לעשות מה שתכנן כבר מזמן. הוא שלף את אקדחו, התעלם מצעקות הבהלה של האנשים סביבו, הכניס את הקנה לפיו ולחץ על ההדק.
הוא התעורר בבהלה מסיוט שחזר ונשנה בימים האחרונים. הוא לא הצליח לזכור מה היה בחלום, רק שהוא נגמר ב"בום!" קולני. באנחה הכריח את עצמו לקום ולהתלבש, ושירך את רגליו לעוד משמרת משמימה בחברה האבטחה בה עבד.
29. יש לי בבית תמונה שצילמתי באולם החתונות "הכתר".
כל מי שרואה אותה מרגיש שיש בה משהו מטריד. אולי זה בגלל שהפנים של הכלה שרויים בצל, שבעיניו של החתן יש מבט מוזר, או שהפרצופים של שאר האנשים יצאו קצת מטושטשים.
אבל אני אגיד לכם מה באמת מטריד בתמונה הזו.
צילמתי אותה כשהאולם היה ריק.
30. נסעתי בכביש 55 בשומרון בשעת לילה מאוחרת, כשראיתי לפתע אשה עומדת בצד הכביש ומנופפת לי בקדחתנות לעצור. עצרתי לידה. היא נראתה חבולה ופצועה.
"עזור לי!", קראה בפנים מוכתמים בדם ודמעות. "היתה לנו תאונה, והתינוק שלי לכוד בתוך הרכב, אתה חייב להוציא אותו!"
הלכתי בעקבותיה וראיתי את הרכב שלה בתעלה ליד הכביש. החלק הקדמי שלו היה מרוסק לגמרי, אבל האחורי נותר שלם. הבטתי פנימה וראיתי את התינוק צורח במושב שלו. הצלחתי להידחק דרך השמשה השבורה, שחררתי אותו ולקחתי אותו החוצה. רציתי לתת אותו לאמא שלו, אבל לא ראיתי אותה בשום מקום.
כוחות ההצלה, שהגיעו למקום כעבור כמה דקות, מצאו אותה. היא היתה במושב הקדמי.
31. "אבא, היה לי חלום רע".
אתה פוקח את עיניך במאמץ, ורואה אותה עומדת בחושך ליד המיטה שלך.
"אמממ... אל תפחדי חמודה, רוצה לבוא למיטה שלי ולספר לי מה חלמת?"
היא מניעה את ראשה בשלילה. מוזר, אתה חושב. "למה לא?"
"כי בחלום שלי," היא לוחשת, "כשאני מספרת לך, היצור שלובש את העור של אמא מתעורר."
אתה בוהה בה, המום מכדי לדבר.
השמיכות מאחוריך מרשרשות.
32. יום אחד, כשאתה צועד ברחוב בתל אביב, ניגש אליך קבצן זקן, ומבקש ממך לעשות לו טובה ולמסור מעטפה לכתובת בדרום תל אביב, שנמצאת בדרכך. אתה מסכים.
כמה דקות לאחר מכן אשתך מתקשרת ומספרת שהילד לא מרגיש טוב, ואתה ממהר הביתה ושוכח מהשליחות שקיבלת.
יומיים לאחר מכן, אתה שומע בחדשות שהמשטרה גילתה בדרום תל אביב מחסן מלא בעצמות אדם מכורסמות, ובשרידי גופות שנראה שעברו התעללות קשה. הכתובת שלו היא בדיוק הכתובת אליה התבקשת להעביר את המכתב!
מזועזע, אתה פותח את המעטפה. בפנים יש פתק ועליו שורה אחת:
"זה האחרון שאני שולח לכם היום."
33. הבת שלך צורחת בלי הפסקה, ועכשיו היא גם התחילה לזחול.
בנסיבות אחרות זה היה נורמלי. אם היא לא היתה בת 16. ואם זה לא היה על התקרה.
34. בשעת לילה מאוחרת, כשצעדתי בסמטאות צפת, ניגש אלי יהודי ושאל: "תוכל להשלים לנו מניין לערבית? יש לי יארצייט".
למרות שכבר התפללתי קודם, נעניתי לבקשתו. נכנסתי בעקבותיו לשטיבל ישן ומאובק, בו המתינו עוד שמונה אנשים. הוא ניגש לדוכן והתחיל בתפילה. לקראת סוף התפילה גברה עלי עייפותי והתנמנמתי מעט.
כשהתעוררתי, המקום היה ריק וחשוך. עשיתי את דרכי לכיוון הדלת, כשלפתע הבחנתי במשהו מוזר. העקיבות היחידים באבק שעל הרצפה היו שלי.
35. היא עמדה מתחת לחופה בשמלת כלה, משותקת מפחד. דמויות אפלות הקיפו אותה מכל עבר.
הגבר הגבוה והחיוור שלצידה הוציא מכיסו טבעת כסופה, אמר "הרי את מקודשת לי בטבעת זו..." וענד אותה לאצבעה; ואז חשף את ניביו החדים וקירב את פיו לגרונה.
היא התעוררה בבהלה, כשהיא לופתת את צווארה. הוא היה בריא ושלם. היא נשמה עמוק והחלה להירגע. ואז ראתה על אצבעה את הטבעת.
36. שלושה חברים שלי מתו במהלך השבוע שעבר.
כל אחד מהם נמצא מת כשהוא אוחז בידו את הטלפון, והבעה של אימה נוראית קפואה על פניו. לא ברור מהי סיבת המוות, ואף שיחה נכנסת לא זוהתה.
אבל אני גיליתי דבר מעניין: כל אחד מאותם חברים, זמן קצר מאד לפני מותו, העלה לפייסבוק הודעה, בה סיפר על כמה מחבריו שמתו גם הם באותן נסיבות. כנראה שהדבר הזה, מה שלא יהיה, הולך ומתפשט. עכשיו, מה שאני חושב זה...
חכו, שניה, מישהו מתקשר אלי. אני כבר חוזר.
37. הילד שלי, בן החמש, הראה לי ציור שהוא צייר: דמות מפחידה עטופה בגלימות שחורות, בלי פנים, עם עיניים אדומות זוהרות, וטפרים ארוכים על האצבעות.
"מי זה?" שאלתי. "אהרון הכהן", הוא ענה.
"אהרון הכהן?!" קראתי. "הוא בכלל לא נראה ככה!"
לא?" הוא שאל בפליאה. "אז מי זה היה שנכנס לסוכה שלנו אתמול בערב, כשהזמנת את האושפיזין?"
38. בליל הושענא רבא, בהפסקה בין השיעורים, הוא יצא החוצה להתאוורר קצת.
הוא נשען על הגדר ליד בית הכנסת, ואור הירח הטיל את צילו על הקיר.
לקח לו רגע להבחין שמשהו מוזר בצל. משהו חסר בו.
הראש.
(עי' דרכי משה ורמ"א על סי' תרסד ס"א(
39. בלילה הראשון של סוכות, הסדינים והסכך התנפנפו בלי הרף, למרות ששום רוח לא נשבה.
בלילה השני, הופיעו בסדינים של הדפנות חתכים ארוכים, כאילו מישהו שיסף אותם עם סכין.
בלילה השלישי, הופיעו על הסדינים טביעות ידיים אדומות מדם.
בלילה הרביעי, ראינו על הסדינים צללית של דמות שעומדת מחוץ לסוכה. עם קרניים על הראש. כשיצאנו לא ראינו אף אחד.
בלילה החמישי, טפטף נוזל שחור ומסריח מהסכך.
בלילה השישי, כשהגענו לסוכה, שמענו קולות בכי מבפנים וראינו צלליות של אנשים. כשנכנסנו, היא היתה ריקה.
בלילה השביעי, האדמה נסדקה ונפתחה, והסוכה נקרעה לגזרים ונמשכה לתוך האדמה. בקושי הספקנו לצאת ממנה בזמן.
אתם חושבים שזו באמת היתה טעות לבנות אותה בבית הקברות?
40. היא ישבה בשעת ערב מאוחרת לבד בביתה, כשהפלאפון שלה צפצף. זו היתה הודעת SMS מבעלה, שהיה עדיין במשרד. נאמר בה שבחדשות דיווחו על רוצח מסוכן שנמלט מהכלא, ונראה לאחרונה לא רחוק מהשכונה שלהם. כדאי שתנעל את כל הדלתות והחלונות, תכבה את האורות, ותסגור את עצמה במרתף עד שבעלה יחזור.
היא פעלה לפי ההוראות של בעלה, נעלה את הדלתות והחלונות, כיבתה את האורות, ירדה למרתף והבריחה את הדלת מבפנים.
היא ישבה שם והמתינה בחושך, כשלפתע הבחינה במשהו זוהר בפינה. היא התקרבה אליו.
זה היה הפלאפון של בעלה.
41. הלילה חלמתי חלום מטריד.
בחלום, ראיתי כרכרה שחורה רתומה לסוסים שחורים. על העגלה היו מונחים ארבעה ארונות מתים סגורים, ואחד פתוח.
הרכב, איש לבוש שחורים וחיוור פנים, הביט לעברי ואמר: "בוא תעלה, יש מקום לעוד אחד". ואז התעוררתי.
במהלך היום, כמעט ושכחתי מהחלום המוזר. לאחר סיום הלימודים יצאתי לתחנה לחכות לטרמפ. הטרמפיאדה היתה עמוסה למדי.
מכונית עצרה במקום, והנהג הודיע שהוא נוסע לקרני שומרון. רציתי להיכנס, אבל כמה טרמפיסטים הקדימו אותי ונכנסו לפני.
עמדתי לוותר, כשהנהג פנה לעברי ואמר "בוא תעלה, יש מקום לעוד אחד". נכנסתי למכונית, כשקלטתי לפתע שפרצופו של הנהג נראה לי מוכר.
"לא תודה", אמרתי במהירות ויצאתי מהרכב.
עקבתי אחריו במבטי כשהוא התרחק לאורך הכביש...
והספקתי לראות את הסמיטריילר שועט לעברו מהנתיב השני.
42. צלצול הטלפון העיר אותה באמצע הלילה. היא הרימה את השפופרת.
"הלו?", אמרה.
היא שמעה קול צחוק נמוך, צרוד ומצמרר.
"הא הא הא הא הא".
"מי זה?" צעקה.
הצחוק נשמע שוב.
"הא הא הא הא הא".
"עזוב אותי!" צרחה, נתקה את הטלפון, והשליכה את השפופרת לקצה החדר.
ואז שמעה שוב את הצחוק.
"הא הא הא הא הא".
43. היא הביטה בחרדה ברופא הבודק את בנה התינוק. היא ראתה אותו מודד את חומו הקודח, מאזין לשיעולו המחרחר, בודק את פעימותיו המהירות של לבו הקטן.
"אנא אלוהים", התפללה בדממה כשדמעות בעיניה. "עשה שהוא יחיה! שלושה בנים כבר איבדתי, אל תיקח ממני גם את זה! הוא רק תינוק קטן! הוא מעולם לא עשה כל רע! אנא ממך אלוהים, שמע את תפילותיי!"
הרופא סיים את בדיקותיו ופנה אליה.
"אל תדאגי, גברת שיקלגרובר", אמר. "אדולף הקטן יחיה".
44. אשה זקנה חיה לבדה עם הכלב שלה. בכל לילה הכלב היה ישן מתחת למיטתה, וכאשר האשה היתה מרגישה מפוחדת או חסרת ביטחון, היא היתה מושיטה את ידה, והכלב היה מלקק אותה ומרגיע את האשה.
לילה אחד שמעה האשה בחדשות שרוצח מטורף נמלט מבית הכלא ומסתובב באזור. היא נעלה היטב את הדלתות והחלונות, כיבתה את האורות, ושכבה לישון. מדי פעם בפעם היתה מתעוררת, מושיטה את ידה, וחשה את ליקוקו המרגיע של הכלב השומר עליה.
באמצע הלילה שמעה האשה טפטוף מחדר האמבטיה. היא בדקה אם הכלב מתחת למיטה, והרגישה את הליקוק המוכר. היא קמה ונגשה לבדוק.
כשפתחה את הדלת, ראתה את גופתו השחוטה של הכלב, כשדמו מטפטף לתוך האמבטיה. על המראה היה כתוב בדם: "גם אנשים יכולים ללקק!"
45. אני נהג אוטובוס.
השעה עכשיו היא שעת לילה מאוחרת, והנוסעים היחידים באוטובוס הם משפחה - איש, אשה וילדה. הם ממש מטרידים אותי. כל פעם שאני מסתכל במראה, אני רואה אותם נועצים בי מבטים. בלי למצמץ. בלי לזוז. בלי לומר מלה. מביטים בי ומחייכים מין חיוך משונה.
וכשאני מסתובב, אני רואה שהם בכלל יושבים עם הגב אלי.
46. לאחר שסיימתי לאכול את הסנדוויץ' שלי, יצאתי לרחוב, ושמתי לב להומלס אחד שיושב בצד, וכל פעם שמישהו עובר לפניו, הוא ממלמל משהו. ניסיתי להקשיב למה שהוא אומר.
עברה לפניו אשה מבוגרת, והוא מלמל "פרה".
אחר כך עבר בחור צעיר, והוא מלמל "עוף".
אחר כך עבר גבר גבוה, והוא מלמל "בן אדם".
אחר כך עברה אשה צעירה, והוא מלמל "פיצה".
אחר כך עבר איש זקן, והוא מלמל "בצל".
לא הצלחתי להבין את ההיגיון או התבנית בדבריו.
ניגשתי אליו. הוא הביט לעברי ואמר "סנדוויץ'."
"מה זה שאתה אומר?" שאלתי אותו.
הוא חייך ואמר: "יש לי כשרון טלפתי כזה. כשאני רואה מישהו, אני יודע מיד מה הדבר האחרון שהוא אכל".
47. ערב אחד הלכתי עם שניים מחבריי לחקור בית, שיצא לו שם של רדוף רוחות. רוצח מטורף תפס לפני שנים את כל בני המשפחה שגרו שם, עקר את עיניהם ואח"כ רצח אותם באכזריות. מאז הבית עמד שומם. רצינו לבדוק אם נוכל לראות שם רוחות רפאים.
התחלנו להסתובב ברחבי הבית. המקום היה חשוך, והיה לנו רק פנס אחד. עברנו בסלון, במטבח, בחדרי השינה, באמבטיה, ולא ראינו שום דבר מיוחד. לבסוף ירדנו למרתף הבית, המקום בו התרחש הרצח. המרתף היה חשוך כזפת. אפילו עם הפנס בקושי ראו משהו.
"טוב, אני לא רואה שום דבר", אמרתי. "מישהו מכם רואה משהו?"
"לא, גם אני לא רואה שום דבר."
"גם אני לא רואה כלום."
"גם אני לא מצליח לראות שום דבר".
אז יצאנו משם והלכנו הביתה בלי לראות אף רוח רפאים. אבל משום מה נשארתי עם הרגשה מוזרה.
יש לכם מושג למה?
48. אסיר שנידון למאסר עולם, חיפש דרך לברוח מבית הכלא. הוא התיידד עם הקברן של הכלא, וזה הציע לו תכנית: בפעם הבאה שימות מישהו בכלא, יחמוק האסיר לחדר בו מכינים את המתים לקבורה, ייכנס לארון המתים וישכב ליד הגופה. כך יוציאו אותו מבית הכלא ויקברו אותו. בארון המתים יש מספיק אויר לשעה, ובזמן הזה יספיק הקברן לחזור לבדו לבית הקברות, לחפור ולשחרר את האסיר מהארון. האסיר הסכים לתכנית, אבל זמן רב חלף, ואף אחד לא מת בכלא.
ואז, ערב אחד, שמע האסיר את הפעמון המודיע על הלוויה העומדת לצאת מהכלא.
הוא התגנב במהירות לחדר החשוך בו היה ארון המתים, נכנס לתוכו ליד הגופה, וסגר את המכסה.
כעבור כמה דקות, הוא שמע כיצד נועצים מסמרים במכסה הארון, ואז הרגיש כיצד מניפים אותו ומעמיסים אותו על עגלה. הוא הרגיש את הארון מיטלטל במשך כמה דקות, ואז מונמך אל תוך הקבר. אז שמע כיצד משליכים עפר על הארון.
האסיר שכב בשקט וחיכה בקוצר רוח לקברן שיבוא לשחרר אותו. כל המצב היה מאד לא נעים. הוא התחיל לתהות למי שייכת הגופה השוכבת לידו.
הוא הדליק גפרור ולאורו ראה את פניו של הנפטר.
זה היה הקברן.
49. בתחילת הנסיעה, כל המושבים היו מלאים. אולם ככל שנמשכה הנסיעה, הלך מספר הנוסעים והתמעט. יותר ויותר מושבים התרוקנו.
אין לי מושג איך זה קרה, אבל פתאום גיליתי שנשארתי לבד במטוס.
50. הוא עצר את המכונית, הוציא את גופתה של אשתו מהמושב האחורי, העמיס אותה על כתפיו והחל לצעוד בתוך היער.
הוא לא תכנן להרוג אותה, אבל המריבה ביניהם התלהטה והוא איבד שליטה על עצמו. לפחות הכלבה הזו לא תטריד אותי יותר, חשב לעצמו כאשר השליך את הגופה לתוך ביצה טובענית, וראה אותה שוקעת ונעלמת.
הוא חזר הביתה והתרחץ, אבל לא הצליח להיפטר מהריח המבאיש של הביצה שנדבק אליו. מה שהטריד אותו כעת זה מה יספר לבנו בן החמש. הוא החליט לספר לו שאמא נסעה לבקר את אחותה. אבל כאשר הילד קם בבוקר, הוא לא שאל איפה אמו, אלא רק הביט באביו במבט משונה ופנה לעיסוקיו.
לאורך היום המשיך הילד לנעוץ באביו מבטים מוזרים, והריח של הביצה המשיך לדבוק בנחיריו. האיש התחיל לחשוד. אולי הילד יודע מה קרה?
"אתה רוצה לשאול משהו?" שאל. הילד הנהן.
"משהו שקשור לאמא?" הנהון.
"אתה בטח רוצה לדעת איפה היא", אמר.
"לא", ענה הילד. "אני רוצה לשאול למה הפנים שלה כל כך חיוורים, ולמה אתה סוחב אותה שק-קמח כל היום".
51. קרן היתה נערה יפה ומוכשרת, בת יחידה ואהובה להוריה. לרוע המזל היא נהרגה בתאונת דרכים כמה ימים לאחר יום הולדתה ה-17.
הוריה היו שבורים. המזכרת האחרונה שנותרה להם ממנה היתה סרט הוידיאו שצולם ביום הולדתה האחרון. הם צפו בו כמעט כל ערב כשדמעות ביניהם, במיוחד בסוף הסרט, כשקרן קמה ובירכה את הוריה מול המצלמה.
כעבור שבוע בערך, הם התחילו להבחין בשינויים מוזרים שהופיעו בסרט. החדר נראה חשוך יותר; המוזיקה נשמעה צורמנית; פניהם של האורחים נראו מעוותים; פניה של קרן עצמה נראו לפעמים שונים ומבוהלים. ככל שצפו בסרט יותר פעמים, הלכו השינויים והתגברו, עד שהצפיה נעשתה מטרידה ולא נעימה. הם הניחו שהסרט התקלקל, החליטו לצפות בוידיאו רק עוד פעם אחת אחרונה.
בפעם הזאת השיבושים היו בולטים ביותר. הם חיכו לסוף הסרט, וראו את קרן קמה ומתייצבת מול המצלמה כדי לברך אותם.
ואז ראו לפתע דמעות מתחילות לזרום מעיניה. פניה האדימו והחלו להינמס כמו שעווה באש. ולפני שדמותה נעלמה, הם ראו את קרן מביטה ישירות לעברם וצורחת:
"תצילו אותי! אני בגיהנום!"
ואז החשיך המסך.
52. ענת הכירה את קובי דרך פורום באינטרנט. הם התכתבו באמצעות הצ'אט, וענת גילתה שיש להם הרבה תחומי עניין משותפים. לאחר כמה ימים של שיחות צ'אט ארוכות, הציע קובי שהם ידברו דרך הסקייפ. ענת הסכימה, ובאותו ערב הם ניהלו בסקייפ שיחה מרתקת שנמשכה כשעתיים. ענת נהנתה מהרעיונות המקוריים של קובי ומההומור שלו, ובנוסף לכך הוא גם נראה ממש חמוד. היא הלכה לישון אותו ערב בהרגשה נעימה.
בשתיים בלילה קמה ענת מתוך שינה, צעדה סהרורית לעבר החלון, פתחה אותו וקפצה מגובה שש קומות אל מותה.
חוקרי המשטרה שבדקו את המקרה, עברו על ההקלטות של שיחות הסקייפ במחשב כדי לנסות לגלות את הרקע למקרה.
השיחה האחרונה שנשמרה בזיכרון היתה מוזרה מאד.
בהקלטה נראתה ענת מנהלת שיחה ערנית, בעוד שבצד השני נראתה רק צללית אפלה בחדר חשוך, לוחשת שוב ושוב בקול נמוך ומצמרר מלה אחת: "מותי... מותי... מותי..."
53. ההורים שלי תמיד הזהירו אותי לא לפתוח את דלת המרתף. לא לגעת בדלת המרתף. לא להתקרב אפילו לדלת המרתף.
פעם אחת, בזמן שהם ישנו, גברה עלי סקרנותי. ניגשתי אל דלת המרתף ופתחתי אותה.
אור השמש כמעט הרג אותי. מאז אני לא מתקרב אליה יותר.
54. ירדתי למרתף של הבית הישן, למקום בו התחולל לפני חמש שנים הרצח שזעזע את המדינה. לאור הפנס ראיתי את העדויות שנותרו מהאירוע. כתמי דם יבש עוד כיסו את הרצפה, ועל הקירות נראו טביעות כפות ידיים אדומות-חומות. הללו היו מטרידות ביותר. הן הופיעו על הרצפה, לאורך הקירות, ואפילו על התקרה. לא רציתי לחשוב איך הן הגיעו לשם.
אבל את טביעת כף היד המטרידה ביותר גיליתי רק מאוחר יותר, אחרי שחזרתי הביתה.
היא היתה על גב החולצה שלי. והיא היתה עדיין אדומה וטריה.
55. פתחתי את הפייסבוק, והופתעתי לראות שכל החברים שלי החליפו את תמונות הפרופיל שלהם. בתמונות החדשות הופיעו הפרצופים שלהם כשהם נראים חיוורים, רקובים ומדממים, כמו פרצופים של גוויות.
כתבתי סטטוס: "מה הטרנד החדש הזה עם תמונות הפרופיל? זה קשור לליל כל הקדושים?"
בן רגע התחילו להופיע תגובות על הסטטוס. כולן היו זהות:
"אאאאררר..."
"אאאאררר..."
"אאאאררר..."
זה כבר היה מוזר מדי, אז סגרתי את הפייסבוק. כשפתחתי אותו מאוחר יותר הכל חזר למצב הרגיל. אחר כך שמעתי שהיה היום באג עולמי בפייסבוק. חתיכת באג משונה זה היה...
56. היא הביטה מהחלון אל תוך הלילה. מדי פעם האיר ברק את החשיכה.
"יש מישהו בחצר", היא אמרה בקול רועד. "הוא עומד שם כבר כמה זמן בלי לזוז, ומסתכל על הבית שלנו."
"אל תדאגי", עניתי בחיוך, בלי להרים את מבטי מהספר. "זה רק הדחליל שהעמדתי בגינה. שמתי אותו שם אתמול, כשלא היית בבית".
ברק נוסף האיר את החושך.
"באמת?", היא שאלה. "אז לאן הוא נעלם עכשיו?!"
57. לא רק החיים משתמשים בפייסבוק. גם המתים משתמשים בו.
אבל רק מי שעומד למות תוך שלושה ימים, יכול לראות את הפוסטים שלהם.
אני יודע את זה, כי בעצמי ראיתי לפני יומיים פוסט של חבר שמת לפני שנה.
והיום פגעה בי משאית ונהרגתי.
זה הפוסט הראשון שאני מעלה בתור מת.
אז... מה שלומכם?
58. אוף, המחשב הארור הזה שוב נתקע! לכל הרוחות! לכל השדים והרוחות!
מה...? מי...? אההה! לא התכוונתי! לא קראתי לכם! תעזבו אותי! לאן אתם לוקחים אותי?!
אוף, לעזאזל! לעזאזל!
59. "יש לי בדיוק את מה שאתה צריך", אמר הרוקח הזקן. "המחיר הוא 5000 דולר".
"5000 דולר!" צעק הבחור שישב מולו. "זה נורא יקר!"
"יקר אבל שווה", השיב הרוקח. "רעל מהיר, קטלני, נטול טעם וריח, לא משאיר שום עקבות, נראה כמו מוות טבעי. בדיוק מה שאתה מחפש."
"אבל אני בכלל לא צריך רעל", אמר הבחור. "באתי לקנות שיקוי אהבה..
"אהה! יש לי שיקוי אהבה מצוין!" אמר הרוקח, ושלף בקבוק קטן מתוך מגירה." כמה טיפות, והבחורה תתאהב בך עד כלות החושים. היא לא תחשוב על שום דבר חוץ ממך, תרצה להיות בקרבתך כל היום וכל הלילה, לא תרפה ממך לרגע, תשתוקק להכיר כל פרט ופרט עליך, תשמור עליך בקנאות ולא תתן לאף אחת אחרת אפילו להתקרב אליך..."
"וואו, נשמע מעולה! זה פשוט חלום!" קרא הבחור. "וכמה זה עולה?", שאל בחשש
"רק 5 דולרים", השיב הרוקח.
"שיגעון!" קרא הבחור, הניח מיד את הכסף על השולחן, ולקח את הבקבוק. "תודה רבה לך אדוני! שלום!" אמר כשיצא מהחדר בחופזה, וסגר אחריו את הדלת.
הרוקח הזקן חייך לעצמו. "להתראות", אמר.
60. מצאתי טביעת כף יד של ילד על המראה באמבטיה שלי. מבפנים.
61. בית הקברות שעומד מאחורי הבית שלי נראה די מפחיד בלילה, מואר באור ירח כשצללים מתנועעים בין המציבות.
ומה שהכי מפחיד זה, שהוא לא היה שם אתמול.
62. כשקמתי בבוקר, מצאתי באפר ליד המיטה שלי עקבות רגליים של תרנגולים.
זה ממש משונה - מי לעזאזל פיזר לי אפר על כל הרצפה בבית?!
63. סיימנו את הדייט שלנו בשעה מאוחרת, והיא ביקשה שאלווה אותה הביתה. הסכמתי והתחלנו ללכת ביחד. להפתעתי הרבה, כשעברנו ליד בית הקברות, היא פנתה ונכנסה פנימה.
כשצעדנו דרך בית הקברות הרגשתי מתוח ומוטרד. מה היא מחפשת כאן? רק כאשר יצאנו שוב בצד השני, לכיוון שכונת הבתים החדשה שעמדה שם, נרגעתי. היא פשוט עשתה קיצור דרך.
העיקר שהיא לא הבחינה בקבר שלי.
64. מנגיסטו הבחין מרחוק בלהבות של כתובות האש, ובאנשים בבגדים לבנים המתקהלים סביבן, והחיש את צעדיו.
בתור האתיופי היחיד בשכונה, הוא הרגיש עד כה מבודד מהחברה; ההזמנה לבוא לאירוע בסניף במוצאי שבת ארגון, באה אליו כהפתעה משמחת. הוא לא רצה לאחר למפגש הזה.
הוא הגיע מתנשף למקום, ועמד לברך לשלום את חבריו החדשים; ואז קלט לפתע שהלהבות שראה בוקעות מצלב עץ גדול ובוער, ושכל הנוכחים לובשים גלימות לבנות וברדסים.
65. החוטאים הנידונים בגיהנום, עוברים שם עינויים קשים מנשוא.
לפעמים, כדי להגביר את סבלם, גורמים להם לחלום חלום מוחשי. בחלום הם שוכחים שהם בגיהנום, וחוזרים לחיים הקודמים שלהם. הם יושבים בביתם, והכל נראה טוב ונעים. ואז, ברגע בלתי צפוי, הם רואים פתאום הודעה כתובה בה נאמר להם להתעורר - ובבת אחת הם מתעוררים ומוצאים את עצמם שוב בעינויי הגיהנום. והנפילה הפתאומית הזו היא חוויה נוראית.
ועכשיו שקראתם את זה, הגיע הזמן [להתעורר!]
66. השעונים מראים על חצות.
הכל בחוץ חשוך, קר וקודר.
כולם כאן מפוחדים ומתוחים, מחכים שהלילה הארוך ייגמר כבר.
חיים אומר שעוד מעט השמש תזרח;
אבל הוא אמר את זה כבר כל כך הרבה פעמים ב-30 השעות האחרונות, שאף אחד כבר לא מאמין לו.
67. לפני שבוע היה לי סיוט מוזר ומוחשי. חלמתי שאני כלוא בחלל צר וצפוף, ואין לי מקום לזוז. היה קר מאד, ממש קפוא, וחשוך לחלוטין. ניסיתי לחבוט ולבעוט בדפנות, אבל לא הצלחתי להשתחרר. רק כעבור זמן שנראה כנצח, התעוררתי.
כדי להרגיע את עצמי, קמתי והלכתי למטבח לשתות משהו. ניגשתי למקרר, ולפתע שמעתי חבטה חזקה מכיוון המקפיא - כאילו משהו חובט בו מפנים! בעקבותיה באו עוד חבטות ודפיקות, וכל המקרר התנועע והיטלטל בחוזקה.
עמדתי משותק מפחד ובהיתי במחזה המשונה. כעבור כמה דקות, החבטות והטלטולים פסקו. חיכיתי עוד כמה דקות, ואז פתחתי בזהירות את המקפיא. הוא היה ריק.
עד היום אני תוהה מה הייתי רואה אם הייתי פותח אותו קודם.
68. חגגנו היום את יום ההולדת השמיני של רחלי שלנו.
הבאנו לה במתנה כובע חדש ויפה.
היא קצת התלוננה על כך שכל שנה אנחנו מביאים לה דווקא כובע;
אבל מה אנחנו יכולים לעשות? יש לה ראש כל כך יפה.
אילו רק היה לה גם גוף...
69. מה ההבדל בין פחד לאימה?
פחד זה כשאתה הולך לבד בחוץ באמצע הלילה, ורואה מולך כלב שחור גדול, שחושף שיניים ומתחיל לנבוח עליך בטירוף.
אימה זה כשאתה קולט שלא עליך הוא נובח.
70. בערב אחרי שעברנו לדירה החדשה, דפקו כמה אנשים על הדלת שלנו. הם אמרו שהם השכנים מלמטה, ושהם ישמחו להכיר אותנו.
רק אחרי שהם הלכו, נזכרנו שאנחנו גרים בקומת הקרקע.
71. ערב אחד ישבתי עם אחי בסלון מול הטלוויזיה.
על המסך נראתה נערה בורחת בצרחות בתוך הבית, כשרוצח חבוש במסיכה לבנה פוסע באיטיות לעברה, עם סכין חדה ונוטפת דם בידו.
בהתחלה זה היה משעשע, אבל אחרי כמה זמן התחיל להיות משעמם.
"שנפסיק?", שאלתי. אחי הנהן בראשו.
הרמתי את המכשיר שלידי ולחצתי על הכפתור.
"אתה יכול לחסל אותה, מייק. סיימנו", אמרתי לתוכו.
אולי מחר נראה משהו על רוחות רפאים במקום זה.
72. מה ההבדל בין פחד לאימה?
פחד זה להתעורר משינה ולהרגיש זוג ידיים לופתות את גרונך וחונקות אותך.
אימה זה לגלות שאלה הידיים שלך.
73. מה ההבדל בין פחד לאימה?
פחד זה כשאתה מסתכל במראה, ורואה שהפנים שלך מלאות פצעים מוגלתיים ומדממים.
אימה זה כשאתה ממשש אותם ומרגיש שהם חלקים ונקיים לגמרי.
74. מה ההבדל בין פחד לאימה?
פחד זה להיכנס הביתה ולראות חיית טרף נוהמת עומדת ליד הבגדים הקרועים של אשתך.
אימה זה לראות אותה בתוך הבגדים הקרועים של אשתך.
75. כשנכנס לחדר בו היתה מאושפזת אשתו, היה לו נדמה לרגע שהוא רואה צללית אפלה רוכנת לידה. הוא מצמץ והדליק את האור, והצללית נעלמה.
"בואי יקירתי", אמר. "באתי לקחת אותך לטיפולים".
היא פקחה את עיניה בחולשה. "השעה כבר 12:00?", שאלה בקול רפה.
"לא, עכשיו 11:15", הוא ענה.
"מוזר", אמרה. "חשבתי ששמעתי אותך אומר לי קודם שתבוא לקחת אותי ב12:00 ".
76. חבר שלי, שהצטרף לאחרונה לכת מיסטית מוזרה, הזמין אותי לאכול אצלו. הוא הגיש לי בשר לא מזוהה.
חשדתי בהתחלה שזה בשר אדם, אבל ברגע שטעמתי ממנו, זיהיתי מיד שזה לא.
77. אל תקחו כל כך ברצינות את כל סיפורי האימה האלה. שניים מתוכם לא קרו במציאות.
78. בשעת לילה מאוחרת, אתה מגיע עייף למיטה שלך ורוצה לשכב לישון. אבל אז אתה רואה שמישהו כבר שוכב עליה. זה אתה.
79. ישנתי שינה עמוקה, וחלמתי חלום נעים בו אני שוכב לי על שפת הים.
שמעתי ברקע קולות חבטה עמומים, כמו של מישהו משחק במטקות.
אחר כך שמעתי קול של חול נשפך, כמו של מישהו שבונה ארמון חול.
ואז התעוררתי ומצאתי את עצמי בתוך ארון מתים סגור וקבור באדמה.
80. היא התפרצה לכביש בדיוק לפני האוטו שלי.
בלמתי בחריקה, אבל זה היה מאוחר מדי.
הספקתי לראות את פניה המבוהלות לאור פנסי הרכב, לפני שפגעתי בה. הן היו מוכרות לי היטב.
זו כבר הפעם הרביעית שאני דורס מישהי בלילה בכביש הזה, מול הפנייה לבית הקברות.
וכל פעם זו אותה מישהי.
81. אתה שוכב לבד בחדרך במלון, ולא מצליח להירדם בגלל הלחישות והדיבורים שנשמעים כל הזמן מעבר לדלת.
בסוף אתה מחליט לצאת ולהגיד לאנשים שם שיפסיקו כבר להפריע לך. ואז אתה קולט פתאום שהקולות בכלל לא מגיעים מבחוץ.
82. הרוצח הסדרתי, שבמהלך השבוע האחרון רצח שמונה בני אדם ואכל חלקים מגופותיהם, נורה הלילה למוות בידי שוטרים;
אבל תוצאות הנתיחה שלאחר המוות הראו שהוא מת כבר לפני שבועיים.
83. הם ישבו לבדם על הספסל בפארק הציבורי החשוך.
"את יודעת", הוא אמר, כשהוא משחק בעצבנות בגומיה המקיפה את פרק כף ידו, "אומרים שפסיכופטים נוהגים לפעמים לשחק בגומיות כדי להרגיע את עצמם".
84. אחת המטופלות שלנו, שרון בת ה-6, היתה נוהגת לנשוך את עצמה עד זוב דם. כל בוקר היינו מוצאים על זרועותיה סימני נשיכה טריים. כדי למנוע זאת, החזקנו אותה בבידוד, נתנו לה כדור שינה חזק וקשרנו את זרועותיה. אבל למחרת שוב הופיעו סימני הנשיכה. הפעם על הגב.
85. כשהייתי ילד, ישבתי ערב אחד בחדרי, כשפתאום כבו כל האורות בבית.
התחלתי לגשש בחושך, ואז שמעתי את אמא קוראת לי מהמטבח.
צעדתי לכיוון המטבח, כשלפתע אחזו בי זוג ידיים ומשכו אותי לחדר הסמוך, וקולה של אמא לחש באוזני: "אל תלך לשם, חמודי. גם אני שמעתי את זה."
86. "זה ההרוג השלישי שאנחנו מוצאים השבוע", אמרתי. "וגם לו יש את אותו סימן צריבה על הגב, שנראה כמו טביעת כף רגל יוצאת דופן".
"טביעת כף רגל?", הוא שאל בחשש. "של תרנגול?"
"יותר גרוע", אמרתי. "של עגל".
(על פי יומא יט, ב)
87. הלילה שוב היה לי את אותו סיוט. על האיש הגבוה עם הכתר והעיניים הבוערות, שרדף אחרי עם חנית ביד.
זו ללא ספק היתה הפעם האחרונה שאני צוחק על שאול המלך.
(על פי יומא כב, ב)
88. נכנסתי לסלון, ופתאום ראיתי את הסביבון על השולחן.
זה היה סביבון העץ הישן של סבתא ז"ל, הזכור לי מימי ילדותי.
לא ראיתי אותו מאז שהייתי בן שש. אין לי מושג איך הוא הגיע לכאן פתאום.
היה מאד מוזר לראות אותו על השולחן אצלי בסלון. כשהוא מסתובב מעצמו.
89. התנמנמתי בסלון, לאורם הדועך של נרות החנוכה. רק האחרון נשאר דולק.
ואז פקחתי את עיניי, וראיתי אותה שם, עומדת מאחורי הנר.
"מי את?!" שאלתי.
"כל זמן שהנר דולק", לחשה, "אפשר לתקן."
ואז היא כיבתה אותו בנשיפה.
90. כשהייתי קטן, ננעלתי בטעות במרתף החשוך.
דפקתי על הדלת בפראות במשך רבע שעה, עד שהאחים שלי שמעו ופתחו אותה.
אלה היו הרגעים המפחידים ביותר בחיי. כמעט.
הרגע המפחיד יותר היה אחרי שיצאתי מהמרתף וסגרתי את הדלת.
ואז החלו להישמע שוב דפיקות מבפנים.
91. שכבתי במיטה וניסיתי להירדם. הלילה בחוץ היה סוער.
אור הירח המלא הטיל על הקיר מולי את צילם של ענפי העץ שמחוץ לחלון.
הם נראו כמו ידיים ארוכות, מתנועעות הלוך ושוב ברוח החזקה.
שמעתי אותם שורטים את שמשת החלון.
ואז נזכרתי שקצצתי אותם לפני יומיים.
92. בזמן האחרון אני מפחדת מרותי.
היא עוקבת אחרי לכל מקום. כשאני משחקת, אני מרגישה פתאום מישהו נועץ בי מבטים, ואז רואה אותה יושבת מאחורי ומתבוננת בי, בלי ששמעתי שהיא נכנסה.
אתמול בלילה התעוררתי וראיתי אותה עומדת ליד המיטה שלי, ומסתכלת עלי בחיוך משונה.
ספרתי על זה לאמא שלי, אבל היא אומרת שאני סתם מדמיינת. אבל אני לא. אני יודעת שרותי רוצה לעשות לי משהו רע.
למה בכלל קנו לי את הבובה הזו?!
93. חברים יקרים,
החלטתי לסגור סופית את הפייסבוק.
ואני לא מתכוון לחשבון הפרטי שלי.
בברכה, מארק צוקרברג.
94. היא קצת חששה ליסוע לבד בלילה במונית.
היא התחילה להילחץ, כשהבחינה שהנהג האסייתי נועץ בה כל הזמן מבטים משונים דרך המראה.
היא פחדה ממש, כשהוא התחיל לנהוג במהירות ברחובות החשוכים, לכיוון אחר לחלוטין מזה שהיתה צריכה.
אבל אז, לאחר סיבובים ופיתולים, הוא עצר לפתע מול הבית שלה.
"היכנסי מהר, תנעלי את הדלת, ותשרפי את כל הבגדים שלבשת עכשיו". הוא אמר. "רוח רעה עוקבת אחרייך. ניסיתי לבלבל אותה כדי שתאבד את עקבותייך."
"מה... איך אתה יודע?" היא גמגמה בחשש.
הנהג הצביע על השמשה האחורית של המכונית.
היא היתה מכוסה בטביעות ידיים מדממות.
95. התעוררתי ומצאתי את עצמי קשור למיטה, בחדר לא מוכר שנראה כמו מעבדה.
סביבי היו פזורות גופות מרוטשות ומבותרות. כולן נראו בדיוק כמוני.
איש עם חלוק לבן מוכתם בדם רכן מעלי עם אזמל ביד. הוא חייך חיוך לא נעים.
"הבה ננסה זאת שוב מהתחלה, טוב?", אמר.
96. הלילה היה חשוך וסוער.
"מה היללות המפחידות האלה?", שאל בני בחשש.
"אל תפחד, זו רק הרוח", אמרתי לו.
ואז ראיתי אותה.
97. כשהייתי ילד קטן, פחדתי נורא מאיש המספריים.
זה היה סיפור על איש מפחיד שבא בלילה לילדים, וגוזר להם את בהונות הרגליים עם המספריים החדים שלו.
לפעמים הייתי שוכב במיטה ולא מצליח להירדם מרוב פחד. לפעמים היה לי ממש נדמה שאני רואה אותו עומד למרגלות המיטה שלי, ושומע אותו נוקש עם המספריים שלו. קליק-קלאק. קליק-קלאק.
אז הייתי צורח בפחד, וההורים היו באים להרגיע אותי. והם היו מסבירים לי שאיש המספריים לא קיים, ושאני רק מדמיין, ושאין ממה לפחד בחושך. וכך הם החזירו לי את השקט והביטחון שלי.
אבל דבר אחד הם לא הצליחו להחזיר לי.
את הבהונות.
98. ליוויתי את הפתולוג לחדר הקירור, ופתחתי את הדלת הנעולה.
"הגופה שאתה רואה בפנים", אמרתי לו, בעודו צועד פנימה, "היא גופתו של מייקל מאיירס. הרוצח הסדרתי שהטיל את חיתתו על העיר, ורצח למעלה מ-20 בני אדם בחודשים האחרונים. היו כאלה שהאמינו שיש לו כוחות על טבעיים, אבל כמו שאתה רואה, גם אותו הצלחנו לחסל בסוף".
הפתולוג הסתובב לעברי בפרצוף משונה.
"איזו גופה?", שאל.
99. זה היה הערב שלפני החתונה.
מחר הוא היום החשוב ביותר בחייו, והחשש הגדול שלו היה שיגמגם או יתבלבל מתחת החופה.
הוא החליט לעשות כמה חזרות כדי למנוע את האפשרות הזו.
כשהוא עומד לבדו בחדרו, הוא אחז בידו את הטבעת, הושיט אותה קדימה ואמר בקול צלול וברור: "הרי את... מקודשת לי... בטבעת זו... כדת משה וישראל".
ואז כבו לפתע האורות. הוא הרגיש את הטבעת נמשכת מידו, ושמע קול רפאים מהדהד בחושך: "אני מסכימה".
100. הוא התעורר.
"איזה חלום מוזר זה היה", חשב. "כנראה אני ממש לחוץ מהחתונה שלי הערב".
ואז שם לב שהוא נמצא במקום שנראה כמו מרתף אבן עתיק, ולידו שוכב שלד מתפורר, לבוש בשמלת כלה ישנה, עם הטבעת שלו על אצבעו.
101. היה זה בליל שבת, כשהתארחתי ביישוב של חברי. החשמל היה מנותק, ואכלנו יחד לאור הנר. לפתע ראיתי את חברי מחוויר. הוא קם בבהלה, וכיבה את הנר. חושך השתרר בחדר.
"למה אתה מכבה את הנר בשבת?!" קראתי. "אתה מתיירא מפני גויים? מפני ליסטים?"
"לא", הוא לחש, והצביע ביד רועדת לכיוון החלון. "מפניה."
102. השעה היתה מאוחרת. הוא ישב לבדו בבית המדרש ולמד בהתמדה.
בזמנים כאלה הוא היה אוהב לדמיין שהוא היחיד בעולם שלומד תורה כרגע, והלימוד שלו מקיים את העולם כולו. זה נתן לו כוחות להמשיך.
אבל הלילה התגברה עליו העייפות. בסביבות 2:00 הוא החליט שלמד מספיק. מותר לו עכשיו ללכת לישון קצת. בטח יש מספיק לומדי תורה אחרים בעולם.
הוא יצא מבית המדרש והחל לצעוד לכיוון חדרו. תוך כדי פיהוק הוא הרים את מבטו למרום, וראה את המוני הכוכבים פרוסים ברקיע. "מה רבו מעשיך ה'", חשב.
ואז, לנגד עיניו, בזה אחר זה, הם החלו לכבות.
103. מנהגו של הרבי היה להעלות לתורה כל שבת את אביו, עליו השלום, שכבר לא היה בין החיים. והיה מכריז ואומר "יעמוד אבי מורי, שלישי", ומטה את אוזנו כמאזין לברכותיו, ועונה אמן אחריהן. והיו המתנגדים והמשכילים מלעיגים על הדבר.
עד שפעם אחת הוא העלה אותו להגבהה.
104. נכנסתי לחדר, ומצאתי אותם יושבים סביב שולחן ערוך, כשהנרות דולקים.
"שבת שלום", אמרתי. "אתם רוצים שאעשה לכם קידוש?"
"אין צורך", היא ענתה. "בעלי יבוא עוד מעט לקדש לנו".
"בעלך?" שאלתי במבוכה. "הוא לא...?"
אלמנתו של רבי יהודה הנשיא רק חייכה.
ואז הרגשתי שמישהו עומד מאחורי.
(על פי כתובות קג, א)
105. זה לא היה פשוט בכלל, אבל לאחר מאמצים רבים הצלחתי להשיג שליה של חתולה שחורה בת שחורה, בכורה בת בכורה. עשיתי כל מה שצריך, שרפתי אותה ושמתי את האפר בעיניים. למרבה האכזבה, לא ראיתי שום דבר מיוחד. ממש כלום.
יצאתי לסלון. הילדים הסתכלו עלי בפליאה.
"מה זה בעיניים שלך?", הם שאלו.
"שום דבר", אמרתי. "ניסיתי לעשות משהו שכתוב בגמרא, וזה לא עבד. אולי לא עשיתי את זה נכון. ואולי הטבעים השתנו. ואולי חז"ל פשוט טעו בקטע הזה".
ואז אשתי נכנסה לסלון והביטה בי במבט משונה.
"עם מי אתה מדבר?", שאלה.
106. "היא עוקבת אחרי", הוא אמר בקול רועד, "מאז שראיתי אותה מתהלכת בבית הקברות. אני רואה אותה כל ערב, עומדת מול הבית שלי. כל פעם היא מתקרבת יותר. אתמול היא כבר היתה ממש מול החלון!"
"ומה גורם לך לחשוב שזו רוח רפאים?", שאלתי. "אשה רגילה לא יכולה להסתובב ליד הבית שלך?"
היא יכולה", הוא אמר. "אבל לא בלי ראש".
107. הוא עמד בפתח הבית לעת ערב, וצפה בילדיו משחקים ומתרוצצים בחצר.
ברגעים כאלה, היה קל לדמיין שהכל כרגיל, כפי שהיה לפני האסון. אבל הוא ידע שאין זה כך. הוא ידע באיזו קלות הם עלולים להיפגע, וכמה צריך לשמור עליהם.
באנחה, הוא אחז בידית דלת חדר הקירור, ופתח אותו לרווחה.
"ילדים, בואו הביתה!", קרא.
108. באותו לילה צפיתי בוידאו בסרט "דרקולה". השעה היתה מאוחרת והתנמנמתי מול המסך. התעוררתי בפתאומיות, מתוך הרגשה שמשהו מוזר קרה. הסרט כבר הגיע לסיומו, והיה נדמה לי שפספסתי משהו. הרצתי אותו אחורה, והתחלתי לצפות בו שוב, ומיד שמתי לב שמשהו חסר בו.
כל הדמויות מופיעות על המסך, חוץ מאחת. דרקולה.
ואז הרגשתי יד מונחת על כתפי מאחור.
109. באותו יום כיפור הוא הרגיש מאד מוזר ומבולבל. הוא הרגיש שהוא חייב לדבר עם הבן שלו על כך. הוא הלך לבית הכנסת, וראה את בנו עומד בפנים בתפילה. הוא חיכה לו בחוץ.
ואז הגיעה תפילת "יזכור". והבן לא יצא.
110. מגדת העתידות הזו היתה ממש מוזרה.
כששאלתי אותה מה צפוי לקרות לי מחר, היא לא ענתה, רק צרחה עלי: "די!!!"
רק כשיצאתי ממנה קלטתי שהיא דוברת אנגלית.
111. עליתי לרכב כשכולי נוטף מים.
"תודה רבה אדוני", אמרתי. "אני עומד פה כבר חצי שעה בסערה הזו, ואף אחד לא עצר! בדיוק אמרתי שהייתי מוכן לעלות עכשיו לטרמפ אפילו עם השטן בעצמו!
אגב, לאן בדיוק אמרת שאתה מגיע?"
112. נהגתי אל תוך הלילה הגשום.
הטרמפיסט שאספתי ישב בשקט במושב האחורי, עטוף במעיל גשם ובכובע גרב.
ברדיו השמיעו לפתע אזהרה לציבור מפני פסיכופט רצחני שמסתובב בדרכים, ומסרו תיאור מפורט שלו. העפתי מבט זהיר במראה לעבר הטרמפיסט שלי ובחנתי אותו. הוא לא הגיב.
המשכתי ליסוע הלאה בחיוך.
הוא לא זיהה אותי.
113. נהגתי אל תוך הלילה.
תוך כדי נסיעה הבטתי במראה.
במושב האחורי, נועץ בי מבט משונה, ישב הטרמפיסט שראיתי עומד בגשם בצומת מורשה.
ולא עצרתי לו.
114. "יקירתי", הוא שאל, "איפה כל הקמעות והסגולות ששמתי בעריסה של התינוק? "
"זרקתי אותם", היא ענתה. "נמאס לי מכל האמונות הטפלות האלה, ומכל סיפורי הסבתא על לילית ורוחות רעות. התינוק שלנו לא צריך את כל זה."
"טוב", הוא אמר, "אבל איפה הוא?"
115. קלאנג!
התעוררתי בבהלה לקול חבטה אדירה שנשמע מהמטבח.
המחבת שוב נפלה על הרצפה.
כל לילה, באותה שעה בדיוק, היא נופלת איכשהו על רצפת המטבח ומעירה אותי.
ואני בכלל שומר אותה מתחת למיטה שלי.
116. זה די מפחיד להיות לבד בלילה בדירה חשוכה, חשבתי לעצמי כשיצאתי מהמקלחת, והדלקתי את האור בסלון. באור רואים שאין ממה לפחד.
ואז נזכרתי שכבר הדלקתי אותו קודם.
117. הוא פקח את עיניו, ולבו החסיר פעימה.
פניה של אשתו המתה הביטו לעברו מתוך החושך.
כעבור רגע נשם לרווחה. זו היתה רק תמונה.
ואז קלט שהיא מרחפת באויר.
118. אני לא אשמה שיואב מת!
אפילו שנורא כעסתי עליו, כי הוא תמיד מציק ומרביץ לי בגן.
אבל לא סיפרתי את זה לאף אחד.
רק לבובה שלי רותי, לפני שהלכתי לישון.
ואין לי מושג איך היא הגיעה לחדר שלו.
119. כשבילתה במסיבה, הרגישה לרגע דקירה קלה בגבה, כמו עקיצה. היא לא הקדישה לכך תשומת לב. בדרכה הביתה, מאוחר יותר, היא שמעה את מאיה קוראת לה מאחוריה.
"איך היה במסיבה?", שאלה מאיה.
"אחלה", ענתה.
"יופי", אמרה מאיה. "ולמה יש לך על הגב מדבקה שכתוב עליה 'ברוכה הבאה למועדון האיידס'?"
120. אתה מתעורר מזיע על הספה בסלון ביתך.
השעה כבר מאוחרת מאד. הכל חשוך וערפילי כל כך.
איפה אשתך? למה היא לא חוזרת כבר הביתה?
ואז מצלצל הטלפון. זו היא.
"איפה את?!" אתה קורא.
"אני? בבית כמובן! כבר לפני שעה חזרתי!" היא צועקת. "אבל איפה אתה?!"
121. בכל פעם שלוק הקטן היה רואה את התמונה בסלון, הוא היה פורץ בצרחות היסטריות, ונראה מבועת ממש.
ג'ון ומרתה לא הבינו למה התינוק בן חצי השנה, שהם אימצו מבית היתומים, מגיב בצורה כזו. זו רק תמונה של גבריאל המלאך. מה יש לו לפחד?
רק כשהתחילו לצמוח ללוק זוג קרניים קטנות אדומות וזנב, הם הבינו.
122. הרופא רכן בריכוז מעל פני המטופל, כשהוא בוחן אותם בפנס.
"העין נראית רגילה בהחלט", חשב לעצמו. "האישון מתכווץ בתגובה לאור, עוקב אחרי הפנס... עכשיו היא מצמצה..."
אלוהים אדירים.
הוא הזדקף וכיבה את הפנס.
"אתה יכול לסגור את הפה", אמר.
123. משהו מוזר קורה לאשתך בזמן האחרון.
כל פעם שאתה מתעורר באמצע הלילה, אתה רואה אותה עומדת ליד עריסת התינוק, ומתבוננת בו בריכוז. במשך שעה שלמה. בלי לזוז.
כשהיא מרחרחת. ומלקקת את שפתיה.
124. כשהייתי ילד, אבא שלי תמיד היה מכסה לי את הפנים עם הטלית שלו, בזמן ברכת כוהנים.
לא הבנתי למה הוא לא רוצה שאראה את הכוהנים.
עד שפעם אחת הצצתי מתחת הטלית. ואז הבנתי.
הוא לא רצה שאתחיל לצרוח, כמו בפעם ההיא, שראיתי אחד מהם עומד ליד המיטה שלי באמצע הלילה.
125. הוא נכנס למרפאה. חדר ההמתנה היה ריק.
לדלת חדר הרופא היה מוצמד פתק גדול, ובו כתוב: "אתה הבא בתור."
מוזר, חשב, ופתח את הדלת .
ואז ראה את גופתו המרוטשת של הרופא.
126. צוות הארכאולוגים חפר בזהירות בערימות האבנים במערה שנחשפה לא מזמן ליד ירושלים. המקום היה מלא בשברי פסלים ואביזרי פולחן קדומים.
"התקופה האלילית היתה אפלה ונוראה", אמר אחד מהם. "קרבנות אדם, אורגיות פרועות של אלימות ורצח, ושחיתות מוסרית בכל מקום. מפחידה אותי המחשבה על החיים בזמנים כאלה. טוב שהעולם התקדם מאז".
"הי, תראו!", אמר לפתע ארכאולוג אחר. "מצאתי כד עופרת חתום, מתקופת ראשית בית שני! מעניין מה יש בתוכו!"
(על פי יומא סט, ב)
127. הם עמדו במסדר, פלוגת חיילים מבודדת במדבר באמצע שום מקום, צלליות שחורות בלבד על רקע הלילה החשוך.
המפקד ספר את החיילים פעם נוספת. צמרמורת עברה בגבו.
החשש הגדול שלו היה שמישהו ייעדר, שיהיו פחות מדי חיילים.
אבל מה שהתברר היה אפילו יותר מטריד.
היו שם הרבה יותר מדי.
128. "דוקטור", שאלתי בחרדה, "כמה זמן עוד נותר לי לחיות?"
הרופא הביט בשעונו.
129. אתה מתעורר. היא לא.
130. משום מה כולם חושבים שיש לי יום הולדת היום.
כנראה הם קראו את השורה הלא נכונה על המציבה.
לעוד סיפורי אימה קצרצרים