סיפורי אימה קצרצרים 2

סיפורי אימה קצרצרים 2
פורסם ב 31/07/2014 11:10:08

 

בחודשים שחלפו מאז פרסמתי כאן את האוסף הראשון של סיפורי אימה קצרצרים, הלך העסק והתפתח. לאור הפופולריות לה זכו, נפתח דף פייסבוק רשמי (תודה לישורון ברטוב על היוזמה!), שעומד נכון לרגע זה על 1937 לייקים, והפך למעין מותג (שאפילו הצמיח דף פארודי מקביל בשם "סיפורי לא-אימה קצרצרים"). מתברר שיש ביקוש לסחורה, והעם צמא להפחדות וצמרמורות...

בניגוד לאוסף הקודם, שחלק גדול מהסיפורים בו נלקחו ממקומות אחרים, אתרים וספרים למיניהם - הרי שבאוסף הזה כל הסיפורים הם מקוריים וחדשים (אם כי בחלק מהמקרים תוכלו לזהות את המקור ממנו לקחתי את ההשראה). כתיבה ממושכת של סיפורי אימה קצרצרים מצריכה לא מעט דמיון כדי למצוא טוויסטים מפתיעים כל פעם מחדש, ולא לחזור שוב ושוב על קלישאות כמו "אה, זו היתה רוח רפאים" או "הוא בעצם מת והוא לא ידע את זה". אני מקווה שהסיפורים הבאים ימצאו חן בעיניכם, יפתיעו ויצמררו אתכם כראוי.

מומלץ לקרוא במנות קטנות, כפית אחת לפני השינה...

 

1. התינוק שלי, בן השנה, אוהב לשחק בשפופרת טלפון צעצוע ישנה מפלסטיק.
הוא מחזיק אותה ליד האוזן, אומר "הלו", ומקשיב בריכוז.
זה היה נראה לי ממש חמוד,
עד ששמעתי את הקול שעונה לו מהצד השני.

 

2. ג'רי האמין בפיית השיניים.
הוא שמר את כל השיניים שנפלו לו בקופסה קטנה, ושם אותה מתחת לכרית, בתקווה שפיית השיניים תבוא ותיקח אותן.
בוקר אחד הוא התעורר בתחושה מוזרה.
הוא בדק וגילה, שאכן מישהו לקח לו את כל השיניים -
אבל לא רק את אלה שבקופסה.

 

3. את שומעת, אמא", הוא אמר בטלפון. "הודיעו בחדשות שאיזה פסיכופת ברח מבית הסוהר. תשמרי על עצמך, טוב?"
"אל תדאג חמודי", היא אמרה. "נעלתי כבר את כל הדלתות והחלונות. אני הולכת לישון עכשיו. לילה טוב".
"לילה טוב אמא", הוא אמר, ושמע אותה מנתקת את הטלפון.
ואז שמע עוד מישהו מנתק.

 

4. אתה צועד הלאה והלאה, בתוך חשיכה מוחלטת.
אתה מגשש בידיך, מנסה לחוש קיר, דלת, חפץ מוכר כלשהו. כלום.
כבר אולי עשר דקות אתה הולך כך מבלי להיתקל בדבר.
ובכלל ישבת בחדר העבודה שלך כשהאורות נכבו.

 

5. התקשרתי בבהלה למכבי האש.
"שלום, אני מתארח במלון הפניקס שעל גבעת רוזינטון, ופרצה כאן שריפה גדולה! הלהבות מתקרבות לחדר שלי! הצילו!"

המרכזן בצד השני נשמע מבולבל.
"אדוני, על מה אתה מדבר? מלון הפניקס כבר לא קיים! הוא נשרף לחלוטין לפני עשר שנים, בתאריך הזה בדיוק, ומעולם לא נבנה מחדש!"

 

6. הוא ישב בניידת ליד צומת מגידו והקשיב לחדשות.
קטיושות בצפון. התפרצות פוליו בדרום. מחירי המזון עולים בעקבות הבצורת. כמה ילדים נהרגו בסדרת אסונות בירושלים.
נו, חשב לעצמו. זה לא סוף העולם.
הוא פנה לחברו שעמד מחוץ לניידת.
"הי חיים, משהו מיוחד? מי זה עבר הרגע בצומת?"
"שום דבר מיוחד", ענה חיים. "רק ארבעה פרשים".

 

7. הם אמצו את הילד מבית היתומים ולקחו אותו לביתם.

הם לא ידעו שגם אמא שלו באה איתו.

 

8. ראיתי הרגע את השכנה שלי נכנסת אלי הביתה דרך הדלת. הסגורה והנעולה.

 

9. הוא לא סבל שקוראים לו "בן כלבה".
זה הזכיר לו את אותו ערב נורא, כשאמא התחילה לנבוח ולהצמיח פרווה.

 

10. "אני פוחד ללכת לישון בחושך", הוא אמר. "אני שומע כל פעם קולות ורעשים מוזרים, כאילו איזו רוח רפאים מסתובבת לי בחדר".
"אז למה אתה לא מדליק את האור?", שאלתי.
"הו לא, זה הרבה יותר מפחיד", הוא אמר. "כי אז אני גם רואה אותה".

 

11. את מתעוררת באמצע הלילה ורואה את הילד עומד בכניסה לחדר.
"מה קרה חמודי?", את שואלת.
"לכי מפה... לכי... תסתלקי מפה!" הוא אומר בקול רועד.
את בוהה בו בלי להבין.
ואז את קולטת שהוא מסתכל אל מתחת למיטה שלך.

 

12. "את שומעת", אמרתי לה, "לא רציתי לספר לך את זה, אבל אין לי ברירה. בזמן האחרון אני שומע קולות, בתוך הראש שלי. קולות מפחידים, שדורשים ממני לעשות כל מיני דברים איומים. ניסיתי להתעלם מהם, אבל הם הולכים ומתחזקים. אני חושב שאין לי ברירה אלא לגשת לטיפול פסיכיאטרי".
היא הביטה בי בפנים חוורים.
"מה," לחשה, "גם אתה שומע אותם?!"

 

13. הגעתי במהירות לזירת התאונה. קהל סקרנים כבר התאסף מסביב.
בקצה הקהל הבחנתי בילדה קטנה עם זוג קוקיות, שנראתה המומה ומבולבלת. חשבתי לרגע לגשת אליה, אבל אז ניגש אליה גבר בחליפה שחורה, הניח את ידו על כתפה והוליך אותה מהמקום.
נדחקתי בין האנשים, והגעתי לגופה שהיתה מוטלת על הכביש, לפני הרכב.
היא נפגעה קשה מאד, אבל זיהיתי אותה מיד.
היו לה זוג קוקיות.

 

14. ראיתי עכשיו את הפחמי הזקן,
ההוא מהסיפור על שמלת השבת של חנה'לה.
צועד לאיטו, מנגב את הזעה מעל מצחו.
על גבו שק פחמים גדול וכבד,
שבתוכו משהו מפרפר.

 

15. ריצ'רץ'.
זה יכול להיות דבר ממש מפחיד,
אם אתה מציץ במקרה לחדר של אבא שלך כשהוא מתלבש,
ורואה אחד כזה,
על הגב שלו.

 

16. המעלית יורדת ויורדת, מטה ומטה.
מתחיל להיות חם פה בפנים.
אור אדום חודר דרך הסדקים שסביב הדלת, וקולות עמומים שנשמעים כמו צרחות נשמעים מבחוץ.
אני חושב שלא הייתי צריך ללחוץ על הכפתור "ג".

 

17. הדייט היא מוצלח. הבחור היה מקסים ומרתק.
היא רק לא הבינה למה הוא התכוון במשפט שאמר לאחר שהתבונן בה בפעם הראשונה:
"את נראית בדיוק במידה המתאימה."

 

18. בית הספר עמד נעול, שומם ונטוש במשך חמש השנים האחרונות, מאז הפיגוע ההמוני שהתרחש בתוכו.
אבל כשנכנסתי אליו, ועשיתי את דרכי בחושך בין האבק וקורי העכביש, מצאתי על הלוח רשימת שיעורי בית כתובה בגיר, שמעליה התאריך של היום.

 

19. הם קראו לו בילי הצוחק.
הוא צחק בטירוף בשעה שרצח את קרבנותיו.
הוא המשיך לצחוק כשהשוטרים תפסו אותו לבסוף.
הוא המשיך לצחוק כשהשופט דן אותו למוות בתליה.
והוא המשיך לצחוק כשהתליין הידק את העניבה על צוארו, ולחץ על הידית שהפילה אותו אל מותו.
מאז עברו שלוש שנים.
אני כל כך רוצה שהוא יפסיק כבר לצחוק.

 

20. אולי אתם חושבים שזה מוזר לעזוב בית בגלל כמה סתימות באמבטיה ובשירותים,
אבל גם אתם הייתם עושים את זה, אילו הייתם מציצים לתוך הצינור כדי לגלות את מקור הסתימה, ורואים עין אחרת מציצה לעברכם ואצבעות מזדחלות במעלה הצינור.

 

21. באותו ערב, אשתי ואני חזרנו הביתה, ומצאנו הודעה במשיבון של הטלפון.
בהודעה נשמע קול נמוך של גבר אומר: "אם אתם שומעים את ההודעה הזו, בירחו מיד מהבית! הם מגיעים!"
לאחר מכן נשמע קול של אשה צוחק בהיסטריה.
אשתי ואני זיהינו מיד את הקולות.
אלה היו הקולות שלנו.

 

22. באמצע הלילה נשמעו דפיקות חזקות על דלת ביתינו.
"לך תבדוק מי זה", לחשה אשתי בפחד.
ניגשתי אל הדלת הנעולה. "מי שם?" שאלתי.
הקול היחיד ששמעתי בתגובה היה נשימה מחרחרת.
הצצתי בזהירות דרך העינית, ולא ראיתי דבר.
ואז הרגשתי לפתע סחרחורת חזקה.
כשהיא חלפה, מצאתי את עצמי עומד מול דלת הבית.
מבחוץ.
התחלתי לדפוק עליה, אבל איש לא ענה לי.
ואז שמעתי מתוך הבית קול נשימה מחרחרת, וצעדים מתרחקים.

 

23. לא הבנתי מה הוא כל כך נלחץ מכמה עשים שחורים שמתעופפים בחדר.
עד שהוא גיהק שוב, וראיתי מאיפה הם מגיעים.

 

24. האינקוויזטור הראשי חשב שיש משהו מטריד מאד באסיר שלו.
אלה לא היו הכוויות והצלקות המחרידות שעל גופו, וגם לא העובדה שמצאו אותו מועד מעולף מתוך חור באדמה,
אלא המשפט שהוא אמר כשהתעורר ומצא את עצמו כבול במרתף העינויים,
משפט שהאינקוויזיטור לא שמע מעולם מפיו של אף אסיר:
"תודה לאל! זו רק האינקוויזיציה!"

 

25. "יש מישהו בדלת", היא אמרה. "איש בחליפה שחורה. הוא אומר שהוא בא לאמא".
"תגידי לו שאמא חולה מאד", אמרתי, "ושהיא לא יכולה לראות אף אחד".
"הוא אמר שהוא יודע, שבגלל זה הוא בא", היא ענתה. "הוא אמר שהוא... פסיכ- פסיכו- משהו..."
"פסיכולוג? פסיכיאטר?", שאלתי ברוגזה. "בשביל מה אנחנו צריכים..."
"לא", היא נזכרה. "פסיכופומפ".

 

26. "מי הבחורה הזו, שעומדת מאחוריך בתמונות האלה?", שאלתי.
"זו ארוסתי לשעבר", הוא ענה בשקט. "היא מופיעה בכל התמונות המשפחתיות שלנו, מאז..."
"מאז שהתארסתם?", שאלתי.
"לא", הוא ענה. "מאז שהיא התאבדה, יום אחרי שביטלתי את האירוסין איתה".

 

27. אני בטוח שיש לי רוח רעה בבית.
קניתי מצלמה שמסוגלת לקלוט ישויות בלתי-נראות, הסתובבתי איתה בבית, וצילמתי בכל פינה.
בתמונות לא ראו שום דבר מיוחד.
אבל אני עדיין מרגיש מועקה רובצת על כתפיי.
איפה הרוח הזו יכולה להסתתר?

 

28. בשבוע האחרון, הוא התעורר כל פעם באמצע הלילה, וגילה שכל האורות בחדר שלו דולקים.
למרות שהוא כיבה אותם בוודאות לפני השינה.
בסופו של דבר זה כל כך הטריד אותו, שהוא ניתק את כל הנורות מהחשמל.
באותו לילה הוא התעורר, וגילה שהמחשב שלו דולק.
הוא ניגש אליו, וראה על המסך הודעה כתובה:
"תחזיר את האורות. אנחנו נהנים להסתכל עליך כשאתה ישן".

 

29. היא - אמא'לה! מה זה החושך הזה פתאום?! אני פוחדת!
הוא - זו רק הפסקת חשמל. אל תפחדי חמודה, הנה, תני לי יד.
היא - אני מפחדת... אני מרגישה שאנחנו לא לבד פה...
הוא - מה פתאום, רק שנינו כאן. את מדמיינת דברים.
היא - לא... אני מרגישה שיש כאן עוד מישהו...
הוא - שטויות, אין פה אף אחד. ואל תלחצי לי את היד כל כך חזק.
היא - אני בכלל לא מחזיקה לך את היד!!!

 

30. ד"ר שכטמן, הפסיכיאטר, הביט בי מהורהר מבעד למשקפיו.
"רוחות הרפאים שסיפרת לי שאתה רואה", הוא אמר, "הן הזיות שקיימות רק בראש שלך. העין קולטת חפץ שגרתי, כמו רהיט או בגד, עם קצת אור או צל, והדמיון שלך הופך את המראה לדמות רפאים שנראית מוחשית. זה סוג של סכיזופרניה קלה. אני רושם לך כדורים שיגרמו להזיות להיעלם".
בדרכי החוצה עיינתי במרשם שהוא הגיש לי. "תודה ד"ר שכטמן", אמרתי. "אתה באמת מאד עוזר - "
ואז סובבתי את ראשי, וכל מה שראיתי לפני היה כסא ריק, שעליו מונח חלוק ישן.

 

31. למה אישפזו אותי, אתה שואל?
זה בגלל שלמדתי שפת מורס.
זה אולי נשמע לך מוזר,
אבל גם אתה היית משתגע, אם היית יושב לבד בבית בערב,
עם מנורות פלורוסנט מהבהבות,
וקולט פתאום מה הן אומרות.

 

32. זה הילד הששי שנעלם השבוע.
כמו במקרים הקודמים, גם הפעם נמצאה תמונה במקום בו ראו אותו לאחרונה.
תמונה שבה הוא נראה כשארשת של אימה על פניו.
המשטרה חוקרת כמובן את המקרים, אבל אני חושש שהם לא ימצאו את הילדים הנעדרים.
אני גם חושב שאני יודע איפה הם נמצאים.
אה, ותיזהר מאד לא לקרוע את התמונות האלה.
אחת כבר נקרעה לנו בטעות.
זה היה ממש מבהיל לשמוע את הצרחה, ולראות את הדם נוזל ממנה.

 

33. השעה כבר היתה מאוחרת, והמנהל יצא ממשרדו ועמד לעזוב את בית הספר השומם, כששמע לפתע קול בכי מאחת הכיתות.
הוא הביט פנימה וראה ילדה קטנה עומדת בפינה ובוכה.
"מה קרה לך?", שאל.
"המורה אמרה לי לעמוד בפינה ולא לזוז בלי רשות", היא ענתה. "וכולם כבר הלכו, ואני עומדת פה ה-מ-ו-ן זמן. אני יכולה כבר ללכת הביתה?"
"כן, בודאי", אמר המנהל, מזועזע. "מי המורה שהענישה אותך?"
"גברת היגינס", אמרה הילדה.
"גברת היגינס?!", קרא המנהל. "היא לימדה פה לפני... עשרים שנה בערך!"
ואז גילה שהוא מדבר לחדר ריק.

 

34. הנערה רצה בשארית כוחותיה. עוד כמה מטרים והיא תגיע לבית ותהיה בטוחה. אבל אז השיג אותה הרוצח עם המסור החשמלי, וקרע אותה לגזרים כשהוא צוחק בטירוף.
צפיתי בסרט הזה עם צביקה אצלו בבית, כששמתי לב שהוא מחוויר לפתע וממלמל "אלוהים אדירים... זה לא יתכן..."
"מה אתה כל כך מתרגש?", שאלתי אותו. "זה רק סרט טפשי. וחוץ מזה, אמרת לי שכבר ראית אותו שלוש פעמים."
"בדיוק", הוא אמר. "ובכל הפעמים הקודמות, היא הצליחה לברוח!"

 

35. המשכתי לצפות בסרט עם צביקה.
על המסך, הרוצח הפסיכופת סיים לטפל בעוד קרבן, והניף את ראשה הכרות אל מול המצלמה.
עכשיו, אני בדרך כלל לא נבהל מסרטי אימה,
ובטח שלא צורח.
אבל זה היה הראש של אחותי.

 

36. לעזאזל עם הערפל הארור הזה!
בגללו אני מסתובבת בתל אביב כבר שעה ולא מוצאת איפה החניתי את האוטו. ועכשיו כבר בכלל הלכתי לאיבוד.
הערפל גם גורם לכל הבניינים להיראות מוזר, ישנים כאלה... ופנסי הרחוב נראים כמו תאורת גז...
אם לא הייתי יודעת שאני בתל אביב 2014, הייתי בטוחה שזו לונדון הויקטוריאנית בסוף המאה ה-19.
או, אני רואה פה מישהו עומד בכניסה לסימטה.
אולי הוא יוכל לעזור לי.

 

37. אספתי את כל האורחים בסלון. סקרתי בריכוז את פניהם.
"המצב הוא כזה", אמרתי. "אנחנו כאן שבעה אנשים, באחוזה עתיקה ומבודדת. לפני פחות משעה התבצע כאן רצח. בחנתי היטב את הנתונים והנסיבות, וחוששני שאין מנוס מהמסקנה... שאחד מהנוכחים כאן הוא ערפד".
ציפיתי לתגובות של הלם, זעזוע או גיחוך. אבל כולם המשיכו להביט בי בפנים חתומים.
ואז הנרי התחיל לחייך.
"אבחנה מדויקת מאד, שרלוק", הוא אמר. "טעית רק בפרט קטן".
הוא הצביע עלי.
"אחד מהנוכחים כאן", הדגיש, "הוא לא ערפד".
ולפתע החלו כולם לחייך.

 

38. הוא הגיע בבוקר לחנות, וגילה שפרצו אותה בלילה.
מישהו ניפץ את חלון הראווה, ולקח את כל הבגדים שהוצגו בו, ואת כל הבובות שעליהן היו מונחים הבגדים.
הדבר המוזר הוא, שהזכוכית נופצה מבפנים.

 

39. כשהשכבתי אותו לישון, הוא נראה מהורהר.
"אבא", הוא אמר. "אתה זוכר שלפני שבועים חלמתי על סבתא ברכה, ובדיוק באותו יום היא באה לבקר אותנו?"
"כן", אמרתי.
"ולפני שבוע חלמתי על דודה רבקה מאמריקה, ובדיוק באותו יום היא קפצה לפה לביקור פתע?"
"נכון", אמרתי. "זה באמת היה מפתיע".
"אז אתמול", הוא אמר, "חלמתי על פרדי קרוגר".

 

40. לפני שהלך לישון, הוא עשה סיבוב בבית לבדוק שהכל כשורה.
הנה אשתו שוכבת במיטה שלה.
הנה הילדים במיטות שלהם, מכוסים היטב בשמיכות.
הנה התינוקת בעריסה.
הכל שקט ורגוע.
מצוין, חשב לעצמו,
אפשר בקלות לחשוב שהם פשוט ישנים.

 

41. אני במשמרת לילה בחדר המתים העירוני.
זו יכולה להיות חוויה מאד מפחידה. לפעמים נדמה כאילו איזו גופה זזה פתאום.
זה ממש מקפיץ לי את הלב.
אבל הלילה אין ממה לפחד. אין אף גופה בחדר. הוא ריק לגמרי.
רק אני נמצא פה. אז אין מצב ש -
מישהו נאנח.

 

42. הרגע התעוררת מסיוט משונה.
אתה מנסה לפקוח את העיניים.
אתה לא מצליח.
אתה מנסה להגיד משהו.
הפה לא נפתח.
אתה שומע צחקוק מוזר לידך.
מה לעזאזל קרה לך?
ואז, ממרחק, אתה שומע את אשתך צועקת:
"מישהו ראה את קופסת כלי התפירה שלי?"

 

43. צבא הצלבנים עולה על ירושלים... האינקוויזיטורים של טורקמדה גוררים אנשים למרתפי העינויים ומעלים אותם על המוקד... חמיילניצקי והקוזאקים שלו טובחים המונים בפוגרומים עקובים מדם... היטלר הכריז על הקמת הרייך בן אלף השנים, בעוד הצבא הנאצי משלים את כיבוש אירופה...
כיביתי את מהדורת החדשות.
תחיית המתים הזו היא בהחלט לא מה שציפינו.

 

44. הם הצטופפו סביבו במרתף, מבוהלים ורועדים. הוא ידע שגורלם נגזר.
"עשינו טעות נוראה", הוא אמר. "לאורך כל ההיסטוריה זלזלנו בהם, בעם הקטן והשפל הזה. התייחסנו אליהם בגועל ובסלידה. הרגנו, טבחנו ורמסנו אותם ללא רחמים. לא ציפינו שיום יבוא והם יעלו לגדולה, שהם ישלטו בעולם. אבל זה קרה, ועכשיו הם רוצים את הנקמה שלהם. השנאה שלהם טופחה לאורך דורות, והם לא ינוחו עד שהם ישמידו את כולנו עד האחרון. ראיתם את הטבח שמתחולל בחוץ. זה קורה עכשיו בכל מקום. סופנו הגיע".
קול רחש מצמרר נשמע מעבר לדלת. כולם החווירו. הם באים.
מחשבה אחת חלפה בראשם:
היינו צריכים להתייחס יפה יותר לג'וקים.

 

45. "תתעורר, תתעורר", שמעתי אותה לוחשת לי.
פקחתי את עיניי וראיתי אותה יושבת במיטה בחושך, מבוהלת.
"יש מישהו בבית", לחשה. "אני שומעת אותו מתקרב הנה..."
היא הביטה לכיוון הדלת.
"הנה הוא, הוא נכנס לחדר!", צרחה, "הוא ניגש אלי!"
כתם דם הופיע לפתע על חולצתה, כשהוא מתפשט במהירות.
ואז היא נעלמה.
נאנחתי והבטתי בשעון.
כפי שחשבתי, היו אלה בדיוק התאריך והשעה,
בהם היא נרצחה לפני 5 שנים, בידי מחבל שחדר לביתנו.

 

46. להרגיש סחרחורת, לחוש את המציאות מיטשטשת ומתערפלת, לראות דמויות במסיכות ופרצופים מפחידים מקיפים אותי - זה דבר רגיל כשאני שותה במסיבה בפורים.
אבל עכשיו לא פורים ובכלל לא שתיתי.

 

47. התעוררתי עם כאב ראש ובחילה נוראית.
הרמתי את ראשי במאמץ, וראיתי את חבריי שוכבים סביבי על הרצפה.
כנראה שבאמת שתיתי יותר מדי במסיבת פורים הזו. אפילו לא מצליח לזכור מה עשיתי.
גררתי את עצמי החוצה, והקאתי את כל תכולת הקיבה שלי.
אוי לא.
אני ממש מקווה שזה רק נראה כמו אצבעות.

 

48. מצאנו אתמול את אמילי, הילדה הנעדרת.
סיור משטרתי מצא אותה משוטטת ביער והביא אותה לתחנה. הבדיקות אישרו בוודאות את זהותה.
כשנשאלה לגבי מה שקרה לה, סיפרה הילדה סיפור משונה על פיות מרושעות שחטפו אותה והחזיקו אותה כלואה בעולם בלהות אפל, ממנו נמלטה במאמצים רבים.
ניתן היה להתייחס לכך כאל דמיונות של ילדה בת עשר, אלמלא עובדה מטרידה אחת.
אמילי הוכרזה כנעדרת לפני 50 שנה.

 

49. "חייבים לבדוק מה עושה את הרעשים האלה בעליית הגג", היא אמרה.
הוא החזיק לה את הסולם בזמן שהיא טיפסה עליו, פתחה את הדלת והציצה פנימה.
"אמא'לה!" היא צרחה. "יש פה עכבר ענקי!"
"רק עכבר?", הוא גיחך. "נו, אני אביא את המלכודת..."
ואז שמע קול נגיסה, וגופתה חסרת הראש של אשתו נפלה עליו מלמעלה.

 

50. כל לילה יש לי סיוטים,
וכל לילה כשאני מתעורר מהם, אני בודק איפה אני נמצא,
ומגלה שאני במיטה שלי, בחדר שלי, בבית המוכר שלי.
למרות שהלכתי לישון במקום אחר לגמרי.

 

51. הכנסתי רגל למקווה והוצאתי אותה מיד. צמרמורת עברה בגופי.

"פישמן!", צעקתי. "למה אתה לא מחמם את המקווה? המים קרים כמו קרח!"

"לא יכול להיות", אמר פישמן. "החימום דולק מהבוקר". הוא הכניס יד למקווה, והצטמרר גם הוא.
"צודק", הוא אמר. "הם באמת קפואים. ממש מוזר. מנחם וולף טבל פה ממש כמה דקות לפניך, ויצא בלי לומר על זה מלה".

"מנחם וולף?", קראתי. "אתה בטוח?"

צמרמורת עברה שוב בגופי.

בדיוק הייתי בדרך להלוויה שלו.

 

52. ... וראתה את היצור המחריד רוכן לעברה, כשהוא חושף את ניביו בנהמה.
היא התעוררה בצרחה.
כשהיא מתנשמת במהירות, היא הביטה בחשש סביבה -
וראתה את היצור המחריד רוכן לעברה, כשהוא חושף את ניביו בנהמה.
היא התעוררה בצרחה.
כשהיא מתנשמת במהירות, היא הביטה בחשש סביבה -
וראתה את היצור המחריד רוכן לעברה, כשהוא חושף את ניביו בנהמה.
היא התעוררה בצרחה.
כשהיא מתנשמת במהירות, היא הביטה בחשש סביבה...

 

53. "אל תפחד חמודי", אמרתי לו. "זה היה רק סיוט. רק חלום רע. אין ממה לפחד."
לפעמים אין מנוס משקרים חינוכיים.

 

54. הוא שמע את הזומבים הולמים על הדלת.
לרגליו שכבו אשתו וילדיו, מתים. הוא עצמו ירה בראשיהם זה עתה. מוות כזה היה גורל עדיף על פני נפילה בידי המתים החיים, שהשתלטו על כל האזור.
הוא רק הצטער שלא נותר לו כדור אחרון עבור עצמו.
"קדימה!" צרח בעיניים דומעות לעבר הדלת. "בואו ותגמרו עם זה כבר!"
הדלת נפרצה.
חיילים חמושים נכנסו לחדר. חיילים אנושיים, חיים.
"הכל בסדר", אמר המפקד. "חיסלנו את כל הזומבים באזור. ניצלת!"

 

55. "דוקטור", היא אמרה בקול רועד, "אני לא יודעת מה קורה לי. אני לא זוכרת שום דבר, אפילו לא את שמי. אני לא יודעת איפה אני נמצאת, ואיך הגעתי לכאן. אבל אני מרגישה שהסוף שלי קרוב, ולפני שהוא יגיע, אני רק רוצה לדעת... מי אני?"
"ובכן", אמרתי, "את דמות בסיפור אימה קצרצר שהמצאתי".

 

56. יש פולש בבית שלי.
אני מקשיב בחושך, ושומע אותו פותח וסוגר את הדלתות, מזיז את הרהיטים, מתעסק עם החפצים.
עושה בביתי כבתוך שלו.
אני חייב לשים לזה סוף.
אני אלמד את בני התמותה העלובים האלה, שהעזו לבוא הנה, מי האדון האמיתי של הבית.

 

57. "פרצוף-חזיר! פרצוף-חזיר!"
הוא עמד שם לבדו, ילד קטן חיוור ורועד, מול כיתה שלמה - 20 תלמידים - הלועגים ומשפילים אותו על המום המולד בפניו. הוא התכווץ בפינה, בעוד צעקותיהם הולכות ומתגברות -
והתעורר שטוף זיעה.
יותר מעשרים שנה חלפו מאז, חשב לעצמו, והסיוטים עדיין ממשיכים.
למזלו, הוא יודע איך להפסיק אותם.
הוא קם, ניגש לארון הבגדים שבחדרו, פתח אותו והביט פנימה בחיוך.
19  גולגלות, מסודרות בשורות על המדפים, חייכו אליו בחזרה. רק מקום פנוי אחד נותר.
כן, הוא חשב. הסיוטים ייגמרו בקרוב.

 

58. הבטתי מבעד לזכוכית.
שלושה כרישים הגיחו מתוך החושך כשהם חגים בעצלתיים. אחד מהם, לבן גדול, התחכך בזכוכית כשהוא חושף את מלתעותיו הכבירות.
זה נראה ממש כמו במצפה התת-ימי באילת, חשבתי.
רק שזה החלון של הסלון שלי.

 

59. היא אחזה במנורת הנחושת הישנה, ושפשפה אותה באצבעותיה.
ענן עשן ולהבות פרצו מהמנורה, והחוצה הגיח ג'ין ענק, אדום ומפלצתי למראה. "חופשי!" הוא שאג. "סוף סוף חופשי!" הוא הביט עליה בחיוך זדוני, והושיט לעברה את ידו הענקית עטוית הטפרים.
"חכה!" היא צעקה. "אתה אמור לשרת אותי ולמלא לי שלוש משאלות! ככה זה בכל האגדות!"
"האגדות שלך טעו בפרט קטן", גיחך הג'ין. "זה להפך".

 

60. הם שעטו במורד מדרגות בית המלון.
"זה...חסר...טעם" היא התנשפה. "ניסינו כבר את כל המעליות, עלינו וירדנו בכל המדרגות, בדקנו את כל הדלתות, וכל פעם – "
"בדיוק בגלל זה אנחנו חייבים לברוח מכאן!" הוא התיז. "משהו במלון הזה ממש לא בסדר! הנה, אולי הדלת הזו..."
הם פתחו את הדלת בתנופה ומעדו דרכה.
מבט אחד הספיק כדי להבהיר להם שחששם התממש.
הם שוב נמצאים בקומה 13.

 

61. כשהייתי ילד, התעוררתי לילה אחד, וראיתי צללית של אדם לא מוכר בכניסה לחדר. הוא התקדם לעברי באיטיות. צרחתי והוא נעלם. ההורים אמרו שזה היה רק חלום.
משום מה נזכרתי בזה הלילה, עשרים שנה אחרי, כשהתעוררתי באותו חדר אצל ההורים שלי, שהתארחנו אצלם בשבת. בחשש מה הבטתי לעבר הדלת. לא היה שם אף אחד.
קמתי והלכתי לשירותים. כשסיימתי, עמדתי לחזור למיטה.
ואז הבחנתי בצללית של ילד יושבת בתוכה.
התקדמתי לעברו באיטיות.
הוא צרח ונעלם.

 

62. "אתה שומע", הוא אמר. "לפני שנה, בלילה אחרי שחגגו לי יומולדת 10, חלמתי חלום מפחיד. ראיתי איש עם גלימות שחורות וברדס שמכסה את הפנים, שהחזיק גרזן גדול ומאיים. הוא הסתכל עלי ואמר: 10 ".
"כנראה הוא רצה לברך אותך ליום ההולדת", אמרתי.
"ואתמול בלילה", הוא המשיך, "אחרי שחגגו לי יומולדת 11, שוב חלמתי על האיש הזה".
"באמת?" שאלתי. "ומה הוא אמר עכשיו? 11?"
"לא" הוא אמר. "9".

 

63. כשחזרה הביתה באותו ערב, היא הופתעה לראות את בעלה מקדם את פניה, ומזמין אותה לאכול איתו לאור נרות ארוחת ערב רומנטית, שהוא הכין בעצמו.
זו באמת היתה הפתעה משמחת. האוכל והיין היו מצוינים, בעלה היה מקסים, והיא נהנתה מכל רגע.
עד שבהמשך הערב ניגשה למקרר כדי להביא עוד יין,
ומצאה שם את שרידי גופתו המבותרת של בעלה.

 

64. בלילה אחרי שפרסם את כתבת הרכילות בעיתון, הוא התעורר וראה טביעות ידיים אדומות כדם מופיעות בזו אחר זו על קירות חדרו ועל התקרה. כאילו משהו בלתי נראה מזדחל עליהם.
בלילה השני, טביעות ידיים ירוקות כריקבון הופיעו על וילונות החלון, על השטיחים, ועל הסדינים במיטתו.
בלילה השלישי הוא התעורר בתחושת אימה. הוא כשל לאמבטיה, הביט במראה, וגילה שגופו מכוסה בטביעות ידיים לבנות כעצם וחסרות תחושה, כמו בשר מת.
ואז הוא ראה אותה עומדת מאחוריו, מחרידה ונוראה כמגיפה.
"מ..מי את?" זעק.
אבל הוא ידע את התשובה עוד לפני שהיא לחששה אותה.
צרעת.

 

65. הוא לא הקדיש תשומת לב לחתלתול שדרס באותו בוקר. סתם יצור טורדני שנקלע לו לבין הגלגלים באמצע המירוץ להביא את הילד לגן ולהגיע בזמן לעבודה.
אבל כשהוציא את הילד מהגן אחר הצהריים, הוא ראה איש ואשה לא מוכרים עומדים ליד הרכב שלו.
"ילד כל כך יפה יש לך", אמרה האשה. "כדאי שתשמור עליו טוב טוב..."
"כן", אמר הגבר. "כי אתה יודע, אנחנו איבדנו הבוקר את הילד שלנו".
ואז הוא ראה שהעיניים שלהם צהובות עם אישונים צרים, כמו עיני חתול.

 

66. "מה עם האלמנה שגרה בקומה מעליך?" שאלתי. "היא נראית טוב וגם עשירה. אולי תנסה..."
"בשום פנים ואופן", הוא ענה. "ראיתי כבר כמה וכמה גברים נכנסים לדירה שלה..."
"אז אתה לא מנסה בגלל שאתה חושב שאין לך סיכוי מולם?" שאלתי. "או בגלל שאתה חושב שהיא מופקרת?"
"לא", הוא הנמיך את קולו. "בגלל שלא ראיתי אף אחד מהם יוצא החוצה".

 

67. לאחר שערך תצפיות על הבית בו גרה הבחורה שהוא יוצא איתה, התברר לו שבנוסף אליה מתגוררות שם עוד שתי בחורות צעירות ויפות, ושלוש נשים זקנות ומפחידות למראה.
הדבר המוזר הוא, שהוא מעולם לא ראה את הצעירות והזקנות בו זמנית.

 

68. סופת רעמים וברקים השתוללה בשמי הלילה.
"אנחנו חייבים לעשות משהו לגבי הפסקות החשמל האלה", הוא אמר. "אנחנו פה ארבעה אנשים בבית, וזה לא יתכן – "
"אבל זו בדיוק הבעיה!" היא צעקה. "ואם האורות יכבו שוב – "
האורות כבו שוב.
נשמעה צרחה איומה.
האורות נדלקו.
עכשיו הם היו שלושה.

 

69. אני לא יודע איזו ישות אפלה הגיעה לאחרונה לבית שלי,
ואני לא רוצה להישמע מודאג מדי -
אבל ראיתי עכשיו כמה רוחות רפאים נמלטות ממנו בצרחות אימה.

 

70. ברגע שפקחה את עיניה, היא נזכרה מיד: היום הוא יום הולדתה הששי!
היא הביטה ליד מיטתה, ונשימתה נעתקה -
על הכסא ישבו שתי בובות גדולות נהדרות, בדיוק כמו אלה שהיא חלמה עליהן!
"יו, אמא, אבא, תודה רבה!" היא קראה. "איזו מתנה יפה קניתם לי! אמא? אבא? איפה אתם?"

 

71. הם ישבו אבלים בחושך, מנסים למצוא נחמה.
"הוא היה ילד כל כך טוב", היא לחשה.
"כן", הוא אמר. "לפחות זה נגמר. מסכת הייסורים הזו באה לקיצה".
"רגע", היא אמרה לפתע. "שמעת את זה? זה נשמע כמו צעדים מבחוץ..."
הם הקשיבו בשקט דרוך.
ואז הדהדה גניחה מצמררת מעבר לדלת.
בתורה מסופר שכל בכורות מצרים מתו במכת בכורות;
מה שלא נכתב זה שאחר כך הם חזרו.

 

72. "עזבתי את העיר בגלל הצרחות", הוא אמר.
"הצרחות?", שאלתי.
"תאר לך שכל לילה, בשעה 2:00 בדיוק, אשתך מתעוררת בצרחות מסיוט שהיא לא מצליחה לזכור", הוא אמר. "כל לילה. ב-2:00 בדיוק. זה מטריד, נכון? מפחיד אפילו. מורט עצבים, הייתי אומר."
"בהחלט", אמרתי. "אבל למה לעזוב בגלל זה את העיר? יש טיפולים, כדורים - "
"כי זו לא רק אשתי שהיתה מתעוררת ככה", הוא אמר. "זו כל העיר."

 

73. לאחר עוד יום של עבודה מפרכת בחווה המבודדת, הגיע הזמן לישון. את מכבה את האור ונכנסת למיטה.
כשאת שוקעת בשינה, את שומעת במעומעם את קולות החווה המוכרים מקיפים אותך. נחרות הסוסים באורווה. קריאות הינשופים מעל הגג. יללות התנים במרחק. זמזום מסור חשמלי מעבר לדלת...
רק רגע.

 

74. מני הוא טיפוס ממש מוזר.
בזמן האחרון שמתי לב שהוא עוקב אחרי ונועץ בי מבטים בריכוז. הוא גם ביקש ממני כמה פעמים שאשאיל לו בגדים שלי, ואפילו את הנעלים שלי.
כששאלתי אותו למה הוא רוצה ללבוש אותם, הוא ענה:
"כדי להתרגל".
מוזר בהחלט.

 

75. "בעלך ממשיך להתקשר אליך?" שאלתי.
"כל ערב", היא ענתה. "בהתחלה הוא היה צועק ומקלל. אחר כך הוא היה מצלצל ופשוט שותק. לפעמים נאנח. חשבתי שבזה זה ייגמר. אבל אז הוא התחיל לדבר בקול משונה, מפחיד. הוא אמר שהוא יודע איפה אני נמצאת... שהוא בדרך אלי... שהוא ייקח אותי בחזרה אליו..."
היא רעדה.
"אני חושבת שעשיתי טעות איומה", אמרה.
"בזה שעזבת אותו?" שאלתי.
"לא", היא אמרה. "בזה שקברתי אותו חי".

 

76. עמדנו שנינו ליד הקבר הטרי.
"תודה על עזרתך," היא אמרה. "בזכותך נמצאו שרידי גופתה של אמנדה מורגן והובאו לקבורה, ורוצחה נתפס ובא על עונשו. לא אשכח לך את זה."
"שמחתי לעמוד לשירותך, גברתי", אמרתי. "ועכשיו שהרוצח איננו והסכנה חלפה, אולי תואילי לגלות לי את שמך האמיתי?"
היא חייכה חיוך עצוב.
"חשבתי שתגלה אותו לבד, אדוני הבלש", אמרה.
ולנגד עיני, היא התפוגגה ונעלמה, מותירה אותי לבד ליד הקבר.

 

77. אתה מתעורר למשמע הצרחות שלה:
"תדליק את האור! תדליק מהר את האור!!!"
אתה מדליק מיד את האור, וסוקר במהירות את החדר. אתה לא מבחין בשום דבר יוצא דופן.
"אין פה שום דבר", אתה אומר. "מה – "
"למה אתה לא מדליק את האור כבר?!" היא צורחת.
ואז אתה מבחין בזוועה בשני החורים השחורים במקום בו היו עיניה.

 

78. "זה כבר העובד השלישי שנרצח השבוע", הוא אמר. "גם הוא נמצא עם סימני חנק וחבורות על הגרון והפנים. בנוסף, כמה עובדים נשבעו שהם ראו יצור מוזר, דומה לעכביש גדול, מתרוצץ במפעל. אם זה יימשך..."
"מתי כל הצרות התחילו?", שאלתי.
"לפני חודש, כשבן רוג'רס נהרג בתאונה." הוא ענה. "היד שלו נתפסה במכונה ונקטעה, והוא דימם למוות. העובדים טוענים שהוא קילל את המפעל לפני מותו. מה שמוזר הוא..."
הוא היסס לרגע.
" ...שהיד הכרותה שלו לא נמצאה עד היום."

 

79. "את היית ליד שרה כשהשד הרצחני השתלט עליה" אמרתי. "תארי לי איך זה היה".
"זה היה נורא", היא אמרה, חיוורת. "היא ישבה פה על הספה הזו, ונראתה חיוורת לגמרי. אשר ביקש ממנה לתאר איך השד השתלט על אחותה. היא עמדה לספר,  ופתאום התחילה להשמיע מין קולות תקתוק מוזרים כאלה, בלי הפסקה: טיק. טיק. טיק. טיק. טיק. טיק. טיק. טיק. טיק..."

 

80. הוא סקר באהבה את נכדיו הקטנים המכונסים סביבו.
"אתם יודעים, ילדים", הוא אמר. "בלילות הקשים של השואה הנוראה, כששכבתי על הדרגש בצריף כואב, רעב, וקופא מקור, דבר אחד החזיק אותי בחיים: החלומות. חלמתי שאני נשאר בחיים, עולה לארץ, מקים משפחה וזוכה לראות ילדים ונכדים. החלומות האלה הם שנתנו לי כוח, עד שזכיתי בחסדי ה' לראות אותם מתגשמים - והנה אני יושב כאן אתכם היום!"
נכדיו הביטו בו בעיניים מעריצות. הוא חייך לעברם בחיבה.
והתעורר על הדרגש בצריף.

 

81. לחישה מצמררת נשמעה סמוך לאוזנה.
היא פקחה את עיניה בבהלה. מישהו נמצא בחדר!
בזהירות, היא הוציאה את ראשה מחוץ לשמיכה, והביטה מסביב. היא לא הבחינה בשום דבר חשוד.
היא יצאה מהמיטה, ובדקה בארון הבגדים, במסדרון, מתחת למיטה.
שום דבר.
היא חזרה למיטה והתכרבלה שוב בשמיכה, מנסה להירגע ולהירדם,
כשאז נשמעה שוב לחישה מצמררת סמוך מאד לאוזנה:
"עכשיו תפסתי אותך!!!"
ולפתע היא נזכרה שהיא בכלל הלכה לישון בלי שמיכה.

 

82. "ספר לי איך איבדתם את האנשים האלה", אמרתי.
"התפרצנו למרתף", הוא אמר. "ההומלס הפסיכי ההוא, דוג'סון, היה שם עם איזו ילדה קטנה שהוא קשר לעמוד ושפך עליה נפט. הוא צרח עליה שהיא בת השטן, ועמד לשסף את גרונה ולהצית אותה. ממש ברגע האחרון הצלחנו להשתלט עליו ולשחרר אותה."
"ואתה רוצה להגיד לי, שתוך כדי מאבק הצליח ההומלס הזה לקרוע לגזרים במו ידיו שלושה שוטרים חמושים ומיומנים?", שאלתי בפקפוק. "קשה לי להאמין שהוא - "
"זה לא היה הוא", הוא אמר בקדרות. "זו היתה היא".

 

83. הוא השקיף מהחלון אל תוך הלילה הערפילי.
זה היה ממש מוזר, אך הוא ראה זאת בבירור: סוס שחור התרחק בדהרה מהבית, כשעל גבו שתי דמויות. האחת גבוהה וכהה, והשניה קטנה יותר ומוכרת להכאיב. הוא יכול היה כמעט להישבע שזה...
דלת החדר שמאחוריו נפתחה. הוא הסתובב. הרופא עמד בפתח.
"אני מצטער מאד אדוני", הוא אמר. "לא הצלחנו להציל את הבן שלך."

 

84. "אולי תפסיק כבר להשאיר את מברשת השיניים שלך בכיור כל פעם?", אמרתי ברוגזה לשותפי לדירה. "ועוד כשהיא מלוכלכת בדם! לפחות תנקה אותה!"
"אני?!" הוא קרא בפליאה. "הייתי בטוח שזו המברשת שלך!"

 

85. ישבתי בסלון ביתו של חברי והבטתי לעבר הגינה. חברי הבחין במבטי.
"אה, אתה רואה את הפסל החדש שקניתי?", הוא שאל. "זה פסל יווני מקורי של מדוזה, המפלצת המיתולוגית. נראה מרשים, נכון?"
"אני לא רואה מפה פסל של מדוזה", אמרתי, "אבל הפסלים של אשתך והילדים נראים ממש אמיתיים! מאיפה השגת אותם?"

 

86. הוא עמד בבית העלמין הצבאי, ביום הזיכרון, כאשר נשמעה הצפירה.
באוזניו היא נשמעה כמו זעקה הבוקעת מתוך תהום, כמו אלפי נשמות מייללות בכאב, כמו תרועת השופר המבשר על יום הדין. הוא האזין לה עד שדעכה בפתאומיות, באנקת גסיסה.
סביבו, ראה אנשים מזילים דמעות, מתייפחים על קברי יקיריהם.
הוא לא סיפר לאיש שמערכת הצופרים כלל לא פעלה באותו היום.

 

87. סערה אדירה השתוללה בחוץ. ברקים קרעו את חשכת הלילה, וקולות הרעמים נשמעו כמו שאגות של מפלצות מעולם אחר.
הבית רעד כולו. חלונות התנפצו. דלתות נפתחו ונטרקו. כלים הוטחו ברצפה.
בתוך כל התהו ובהו, היא שמעה את דני בן השנתיים צורח בהיסטריה בחדרו. היא רצה אליו מהר ככל שיכלה.
"אל תצרח, דני חמודי, אל תצרח!", היא קראה. "הנה, קח סוכריה!"
דני לקח את הסוכריה בידו השמנמנה ודחף אותה לפיו. הוא חייך.
הסערה נפסקה בן רגע.
"אמא טובה", אמר.

 

88. גופתה נמצאה בחדרה, על מיטתה.
הדלת היתה נעולה מבפנים, ולא נמצאו כל סימנים לפריצה או לנוכחות של אדם אחר במקום.
על השידה נמצא מכתב התאבדות בכתב ידה, וצנצנת ריקה של כדורי שינה. בבדיקה פתולוגית התברר שהיא בלעה מנת יתר של כדורי שינה, שיכולה היתה להמית סוס.
הפסיכיאטר שטיפל בה בתקופה האחרונה דיווח שהיא סבלה מסכיזופרניה פרנואידית, ומהזיות מאיימות שגרמו לה לחרדות ולנטיות אובדניות.
המסקנה היתה ברורה בהחלט. פרט לשאלה אחת שלא נפתרה:
לאן נעלם הראש שלה.

 

89. זה היה אמור להיות סרט אימה אילם בשחור לבן, אבל איתן ואורלי ישבו כבר חמש דקות מול המסך והשתעממו כהוגן. כל מה שראו היו איש ואשה בבגדים מיושנים, יושבים על ספה ובוהים באויר, מבלי לעשות דבר.
"מה זה הסרט המעאפן הזה?", שאלה אורלי. ואז הצביעה לפתע אל המסך. "תראה! משהו קורה סוף סוף!"
מאחורי הזוג שעל המסך החלה להתממש דמות בלהות מחרידה, שעיניה וטפריה נוטפים דם. היא התקרבה באיטיות לעבר הזוג.
"עכשיו זה נהיה מפחיד", אמר איתן בשביעות רצון. "הי, זוג גלמים! תסתכלו כבר אחורה! תיזהרו! מאחוריכם!"
אבל הזוג שעל המסך לא הסתכלו אחורה. במקום זאת הם הצביעו קדימה, לעבר המסך, והחלו לצעוק בקדחתנות ללא קול. כאילו הם מנסים לומר משהו לצופים בבית.

 

90. הוא אחז בסכין השחיטה ביד רועדת. מאבק התחולל בקרבו.
בשר זה רצח, אמר לו הקול שבראשו. להרוג ולאכול חיות זה פשע מחריד. מי שעושה זאת הוא רוצח. נאצי. מפלצת.
ההתלבטות היתה קשה. לרגע נראה היה שהוא ייכנע. אך קול צרחותיהם של הכבשים הנשחטים הכריע את הכף.
הוא הידק את אחיזתו בסכין, חבש את מסיכת הכבש על פניו, פתח את דלת בית המטבחיים וצעד פנימה.
כן, הריגת בהמות ואכילתן זה פשע.
הגיע הזמן לשחוט את הפושעים.

 

91. החתונה הסתיימה. החתן והכלה נכנסו לחדרם, כשלפתע הוא החוויר.

"הריח של הבושם שלך", הוא אמר. "בדיוק כמו זה של אשתי הקודמת, עליה השלום. גם היא שמה אותו ביום החתונה. מעורר זיכרונות... מאיפה השגת אותו?"

"אני?", היא אמרה בהפתעה. "לא שמתי שום בושם".

 

92. "תראה לי שוב את ההקלטה מזירת האירוע", אמרתי.

הוא הפעיל את הסרטון. על המסך נראה האולם המרכזי של מועדון "לימבו", ובתוכו עשרות אנשים רוקדים. איכות התמונה היתה גרועה מאד, אבל ניתן היה להבחין שיש משהו מוזר וגרוטסקי, חולני ממש, באופן בו הם רקדו והתנועעו.

"אוקיי", אמרתי. "אז ההקלטה הזו צולמה חמש דקות לפני שהתרחש הפיצוץ, בו נהרגו כידוע כל הנוכחים ב'לימבו'. זה די מזעזע, אבל – "

"לא חמש דקות לפני הפיצוץ", הוא אמר. "אחריו".

 

93. "שמעת?" אמר תומר. "עכשיו גם לינוי נעלמה! זו כבר הבת החמישית מהשכבה שלנו שנעדרת, ולמשטרה עדיין אין מושג מה קורה!"

"אתה רציני?", אמר גיא. "רק אתמול בערב ראיתי אותה במסיבה! אפילו צילמתי אותה באייפון החדש שלי! זה מוזר, בן אדם..."

אחרי שתומר התרחק, הוציא גיא את האייפון מכיסו. הוא נכנס לגלריית התמונות, ופתח את האחרונה שבהן.

על המסך הופיעה דמותה של לינוי, כשהיא צורחת ללא קול, ודופקת בייאוש על הדופן השקופה של כלאה. גיא הביט בה בחיוך.

"עם היפות שלי..." מלמל.

 

94. כבר שעה שאני נוסע לאורך הכביש החשוך והערפילי, מבלי להגיע לסופו.

נסעתי בכביש הזה עשרות פעמים בעבר.

זה מעולם לא לקח יותר מרבע שעה.

והייתי רוצה שהטרמפיסט הזה, במושב האחורי, יפסיק כבר לחייך את החיוך המוזר שלו.

מתי בכלל העליתי אותו לרכב?

 

95. מצאתי את מפקד הפלוגה ליד המעלית בקומת הכניסה של הבניין הישן.
"שלחתי את הסגן שלי עם צוות של ששה לוחמים כדי להביא אותה" הוא אמר. "אני מאמין שהם יצליחו להתמודד עם אשה זקנה אחת... אה, הנה המעלית מגיעה, הם בטח חוזרים איתה..."
דלת המעלית נפתחה.
המעלית היתה ריקה.
ועל רצפתה היו מונחות שבע דיסקיות.

 

96. האדם האחרון בעולם הביט סביבו בתדהמה.
אלוהים אדירים, חשב.
מילת הקסם הזו - מילת השואה - באמת פעלה!

 

97. האדם האחרון בעולם נכנס לחדרו,
כשהוא מותיר מאחוריו את גופתו של האדם האחד-לפני-אחרון.
סוף סוף סיימתי עם כל זה, חשב.
אולי עכשיו יהיה לי קצת שקט.

 

98. "לקחת את הכדורים שלך?", שאלתי בעדינות.
"כן", היא אמרה ברעד. "ההזיות האלה... זה נורא!... כאילו כל העולם מסביבי הופך לסיוט אפל ומפחיד, וכל האנשים נראים פתאום כמו שדים מחרידים ומגחכים. לא הייתי יכולה לעמוד בזה. תודה לאל שהפסיכיאטר רשם לי את הכדורים האלה! אגב, הוא אומר שאני משתפרת, ועוד שבוע כבר לא אזדקק להם. זה יהיה כל כך טוב לחזור סופית למציאות!"
בהחלט, חשבתי לעצמי, כשאני מבליע גיחוך. בקרוב יגיע הזמן בו תחזרי למציאות.

 

99. "בוא אלי", היא לחשה. "התקרב עוד... בוא לזרועותיי..."
הוא ניסה להתנגד לה, אבל מבטה הבוער כמו היפנט אותו. חסר אונים, הוא צעד אל תוך חיבוקה החם והעוטף.
הם מצאו בבוקר את גופתו החרוכה, שוכבת בתוך שרידי המדורה העשנים.

 

100. חייגתי במהירות לאשתי.
"הכל בסדר אצלך?", שאלתי. "הספקתי לשמוע אותך אומרת שאת רואה איזו דמות מפחידה מנסה להיכנס לבית, ואז הקו התנתק...."
"כן, הכל בסדר גמור", היא אמרה. "סתם דמיינתי. לא היה שם כלום".
"אני מבין", אמרתי. חשש מסוים ניקר בי. "ומה שלום אורי הקטן שלנו?", שאלתי.
"אורי הקטן והחמוד ישן בשקט במיטה שלו", היא ענתה. "למה – "
ניתקתי מיד את הטלפון, ליבי הולם בפראות.
לילד שלנו קוראים שי.

 

101. התעוררתי באמצע הלילה לשמע רעש חשוד.
הצצתי בזהירות, וראיתי גבר מגודל בכובע גרב חולף במסדרון.
מיד התחבאתי מתחת לשמיכות והעמדתי פני ישן. ה' ישמור, פורץ בבית... שייקח הכל, רק שלא יפגע בי...
רק כעבור חצי שעה, כשהרעשים פסקו ושקט השתרר, העזתי לצאת החוצה.
צעדתי בזהירות לכיוון הסלון, כדי לבדוק את הנזקים -
וראיתי את גופתו הקפואה והמרוקנת מדם של הפורץ מכווצת בפינה, כשעל פניו הבעת אימה נוראה, ושני נקבים קטנים על צווארו.

 

102. הטלפון שלי צלצל. זו היתה היא.
"אני לא יודעת איפה אני נמצאת", היא בכתה. "חשוך פה וקר, ואני לא מצליחה למצוא את הדרך הביתה... ויש פה... דברים מפחידים... הם עוקבים אחרי... עזור לי, בבקשה!"
"אל תדאגי, חמודה", אמרתי לה בשקט. "הכל יהיה בסדר. תחזיקי מעמד. אנחנו נמצא דרך להחזיר אותך הביתה."
השיחה התנתקה.
וכל שיכולתי לעשות הוא להביט בגופה הדומם השוכב על המיטה, וללטף את ידה הרפויה.
לרופאים עדיין אין מושג איך להעיר אותה מהתרדמת.

 

103. ילדה קטנה יושבת לבדה בפארק ציבורי באמצע הלילה, כשהיא בוכה ומסתירה את פניה בידיה, זה מחזה מעורר חשד. התקרבתי אליה בזהירות.
"את צריכה עזרה?", שאלתי.
בן רגע היא הסתובבה לעברי בנהמה, חושפת פנים מחרידות וניבים ארוכים מרוחים בדם.
בתנועה מיומנת שלפתי את יתד העץ המחודדת, ונעצתי אותה בליבה. היא התמוטטה באנקה.
"נוחי בשלום", אמרתי. ואז שמעתי צעקה מבוהלת מאחורי.
הסתובבתי במהירות, וכשזיהיתי את הדמות שהופיעה לפתע מעבר לפינה, חשתי את דמי קופא בעורקיי.
יגאל שילון.

 

104. הוא נצמד ביאוש למצבת השיש הקרה, מתעלם מטיפות הגשם הצוננות שהחלו ליפול על גופו.
"ויקטוריה שלי!", זעק. "איך יכולת לעזוב אותי? מי יתן מותי אני תחתיך!"
ברק הבריק בשמים, מסנוור את עיניו. רעם התגלגל.
ולפתע מצא את עצמו שוכב בארון מתים צר וחשוך,
ואי שם מעליו, נשמעה גניחה מקפיאת דם, וקול צעדים נגררים מתרחקים מהמקום.

 

105. שני הצדדים נערכו אחד מול השני, מוכנים לקרב האחרון. למאבק המיסטי שהמנצח בו יקבע את גורל העולם והאנושות, ויוכל לעצב אותם כרצונו.
"אני רואה אותם", אמרתי. "בצד אחד נמצאים דרקולה, סאורון, וולדמורט, ג'ק המרטש, פרדי קרוגר, ג'ייסון וורהיס, פינהד, חניבעל לקטר, אפוקליפסה, הג'וקר..."
"נשמע גרוע מאד", הוא אמר.
"בהחלט", עניתי. "עכשיו אתה רוצה לשמוע מי נמצא בצד של הרעים?"

 

106. היא התקשתה להתרכז בנהיגה. שיחת הטלפון מלפני שלושה ימים לא נתנה לה מנוח. היא הרימה את השפופרת בביתה, ושמעה מהצד השני צרחה מחרידה, שנקטעה בגרגור חולני. היא לא זיהתה את הקול, אבל הוא נשמע לה מוכר באופן מטריד.
היא לא הבחינה במיכל הדלק המתרוקן, עד שמצאה את עצמה תקועה בצד הכביש הבין עירוני. באנחת תסכול היא התקשרה הביתה, לבקש מג'רי שיבוא לאסוף אותה.
רגע לאחר מכן קרו שלושה דברים:
היא שמעה את השפופרת מורמת בצד השני;
היא הבחינה במראה בדמות מבעיתה במסיכה מתרוממת במושב האחורי, כשהיא מניפה סכין;
והיא קלטה פתאום של מי היתה הצרחה.

 

107. כשהלכתי לישון במיטתי, הכל נראה בסדר. אבל כשהתעוררתי באמצע הלילה, הבחנתי מיד שמשהו לא בסדר. משהו מוזר ומפחיד קרה.
סיבוב מהיר הבהיר לי שדלתות הבית נעולות, וכל החלונות סגורים ומוברחים.
אף אחד לא יכול להיכנס לבית.
גם לא אני.

 

108. לילד שלי בן החמש יש חבר דמיוני. וזה בסדר גמור. אבל בזמן האחרון הוא התחיל לפחד מהחבר הזה. הסיפורים שהוא התחיל לספר עליו, והדברים שהוא טען שאותו חבר אמר לו, נשמעו כל כך מטרידים, שהתחלתי לפחד בעצמי.
לקחתי את הילד לפסיכולוג, וסיפרתי לו על כל העניין. אבל הפסיכולוג רק הביט בי במבט משונה.
"איזה ילד?", שאל.

 

109. התעוררתי ושמעתי את הילד קורא לי מחדרו.
"מה קרה חמודי?", שאלתי מהמיטה, אפוף שינה. "חלמת חלום רע?"
"לא."
"כואב לך משהו?"
"לא."
"אתה צמא? רעב?"
"רעבבב...." נשמעה התשובה.
ורק אז קלטתי שזה לא הקול שלו.

 

110. "דוקטור, אתה חייב לעשות משהו!", היא התחננה. "זה אלפרד!"
אבל הרופא היה חסר אונים.
סקירה חפוזה של אלפרד גילתה שלושה פצעי יריה בראש, עוד חמישה נוספים בחזה, וכמה סימני דקירה סביבם.
שום דופק. שום נשימה. שום פעילות מוחית.
לא היה דבר שהרופא יכול היה לעשות,
בעוד אלפרד צועד לעברם, נוהם ומזיל ריר.

 

111. "אני עובד במוזיאון השעווה", הוא אמר, "וכמעט כל ערב ניגש אלי לפחות אחד מהמבקרים, ושואל למה האורות ליד הפסל של דרקולה כבויים, ואם זה בגלל שדרקולה פוחד מהאור, או איזו בדיחה מעין זו. זה כבר נהיה ממש מטריד".
"ואתה באמת מקפיד להדליק את התאורה לידו כל ערב?", שאלתי.
"לא", הוא ענה. "כי אין לנו בכלל פסל של דרקולה".

 

112. מיכל עלתה על גג הבניין לשאוף קצת אויר, ונדהמה לראות בחורה עומדת בקצה הגג ומביטה למטה, כאילו עומדת לקפוץ.
בחורה שנראתה בדיוק כמוה.
"היי!", צעקה מיכל.
הבחורה הסתובבה בבהלה, מעדה לאחור, ונפלה בצרחה למטה.
מיכל מיהרה לקצה, והספיקה לראות את כפילתה צונחת למותה מגובה 20 קומות.
באותו רגע נשמעה צעקה מאחוריה, "היי!"
מיכל הסתובבה בבהלה, מעדה לאחור, ונפלה בצרחה למטה.
הדבר האחרון שראתה כשהביטה למעלה, היה בחורה בת דמותה, מביטה בה בבהלה מעל קצה הגג.

 

113. כדורי האויב שרקו סביבו. הוא התכווץ מאחורי המחסה, והעיף מבט לאחור.
כפי שציפה, חבריו לצוות עמדו שם. הם תמיד היו איתו כשנקלע למצבים מסוכנים.
הם חייכו לעברו, וקראו לו להצטרף אליהם;
אבל החיוכים לא היו נעימים.
אחרי הכל, הוא היה היחיד מביניהם שנשאר בחיים.

 

114. המאושפז צרח בטירוף, כשהוא מתפתל בתוך כתונת הכפייה שלו ומטיח את ראשו בקיר המרופד של תאו. פניו היו מסיכה של זוועה.
"מה הסיפור שלו?", שאלתי.
האח היסס לרגע. "ובכן... ג'ונס טען שיש לו את מספר הטלפון של השטן בעצמו. הוא סיפר לד"ר שיינמן שהוא דיבר עם השטן בטלפון, והשטן הוא זה שאמר לו להרוג את בני משפחתו. כשד"ר שיינמן פקפק בכך, ג'ונס התרגז והציע לו שיתקשר למספר הזה וישמע בעצמו."
"ומאז ג'ונס משתולל ככה בלי הפסקה?", שאלתי.
"לא, ג'ונס מת", ענה האח. "האיש שבתא הוא ד"ר שיינמן."

 

115. "שיישרפו אותך חי!", צרח נהג המונית. "שתיחנק אמן! אינשאללה שתחלה בסרטן, ותמות בייסורים אתה ואשתך והאם-אמא שלך!"
על זה לא יכולתי לעבור בשתיקה.
"שתחלה בצרעת!", צעקתי בחזרה. "שעופרת רותחת תזרום לך בעצמות, והריאות שלך יתמלאו בדבורים שמנסות לפרוץ החוצה!"
זה גרם לו להפסיק מיד לצרוח.
הדבורים, אני מתכוון.

 

116. הוא חזר לביתו ונכנס לחדרו.
גופתה המוכתמת בדם של אשתו שכבה שם על המיטה, בדיוק כפי שהשאיר אותה, בוהה בו בעיניים ריקות.
הוא לא חש כל חרטה. הכלבה הבוגדנית קיבלה מה שמגיע לה.
אבל למה היא נראית כל כך רטובה?
הוא חייג מספר טלפון.
"אנריקו", אמר, "מה עם הגופה של אשתי שאמרתי לך להיפטר ממנה?"
"עשיתי את זה, בוס", ענה אנריקו. "לפני שעתיים זרקתי אותה בתוך שק לנהר."

 

117. "מותק!" היא קראה. "איזה צבע שיער מתאים לי עם השמלה הזו?"
"לכי על בלונדיני", הוא ענה.
היא פתחה את הארון וסרקה את המדפים, עד שמצאה מה שחיפשה.
"יש לי פה אחד פשוט מושלם!" אמרה. "אני כבר מחליפה..."
ואז פתחה את הסרט שעל צווארה, הסירה את ראשה, והניחה אותו במקומו על המדף.

 

118. זו כבר הפעם השלישית שזה קורה.
בחורה צעירה עומדת לבדה בטרמפיאדה בשעת לילה.
רכב נהוג בידי גבר זר עוצר לידה ואוסף אותה.
כמה שעות אחר כך, מתקבלת במשטרה הודעה על חטיפה ותקיפה.
המשטרה מאתרת את המקום ממנו נשלחה ההודעה, מגיעה לשם, ומוצאת רק גופה מושחתת ומרוקנת מדם.
אותו הדפוס חוזר על עצמו.
חייבים להוציא אזהרה לכל הנהגים.

 

119. "מה זה? עוד אחד?!"
"כן. את רואה את הזנב, הפרסות, הקרניים, השיניים... בדיוק כמו אצל האחרים."
"מזעזע! זה כבר השמיני היום! איך זה יכול להיות?"
"אין לי מושג".
"אבל... מה נגיד לכל הנשים?"
"תשאירי את זה לי", אמר הרופא.
הוא נשם נשימה עמוקה, ופנה לעבר מחלקת היולדות.

 

120. אני לא יודע איך הגעתי לעיר הזרה, החשוכה והגשומה הזו, וכמה זמן הייתי שם.
רק רציתי לחזור הביתה בשלום.
אוטובוס ישן עצר לידי. עליתי.
"אני חייב לצאת מפה", אמרתי לנהג. "אבל אין לי כסף".
"אין בעיה!", הוא ענה. "הרי יש לך כרטיסיה שלמה!"
הוא לחץ את ידי כשהוא מחייך חיוך משונה.
רגע לאחר מכן פקחתי את עיניי במיטתי.
כמה מוזר, חשבתי.
ואז ראיתי שהזרת שלי נעלמה.

 

121. "המצב חמור", אמר ראש השב"כ. הוא הניח כמה תצלומים על השולחן.
"השגנו תמונות של המחבלים שביצעו את הרציחות והחטיפות האחרונות. מדובר בוודאות באותה חוליה, שהיתה אחראית לגל הפיגועים שהתחולל לפני עשר שנים".
"אני לא מבין", אמר שר הביטחון. "למה לא חיסלנו אותם כבר אז?"
"אז זהו", אמר ראש השב"כ. "שחיסלנו."

 

122. הזומבים סגרו עליו מכל עבר, נוהמים ברעב ושולחים לעברו את ידיהם הנרקבות.
זה לא יכול להיות! הוא זעק בדממה, בעודו מכה נואשות בגרזן לכל עבר, קוצץ אברים וראשים. זה חלום בלהות! פשוט חלום בלהות!
הוא התעורר על רצפת הפאב.
"תודה לאל", נאנח בהקלה. "אסור לי לשתות אחרי שאני רואה המתים החיים..."
ואז ראה את שרידי חבריו פזורים סביבו, וקלט לפתע מה הוא מחזיק בידו.

 

123. "את באה לכאן הרבה?", שאלתי.
"כמעט כל ערב", היא ענתה בחיוך. "אני ממש אוהבת לאכול פה!"
לעזאזל, חשבתי.
אני חייב להסתלק מבית הקברות הזה.

 

124. "את באה לכאן הרבה?", שאלתי. "אני לא זוכר שראיתי אותך קודם."
"רק כשמישהו עומד למות", היא אמרה. "ורק הוא יכול לראות אותי."

 

125. "את באה לכאן הרבה?", שאלתי.
"רק פעם בשנה", היא אמרה, "בתאריך הזה."
"אה, יש לך היום יום הולדת?", שאלתי.
"לא", היא ענתה. "אזכרה".

 

126. "את באה לכאן הרבה?", שאלתי.
היא הביטה בי במבט מוזר.
"זו כבר הפעם הרביעית השבוע שאתה שואל אותי את זה", אמרה.

 

127. "האם שמת לב להתנהגות המוזרה של הכלב בלילה?", שאלתי.
"כמובן!", הוא ענה. "שמעתי אותו נובח בטירוף כל הלילה".
"והאם אתה מסיק מכך שהבית הזה אכן רדוף רוחות?", שאלתי.
"יתכן מאד", הוא אמר. "כלבים מתנהגים כך לעתים תכופות כאשר הם חשים בנוכחותה של רוח רפאים, או ישות על טבעית אחרת. אמנם לא ראיתי בבית איש חוץ משנינו, אבל יתכן שהכלב הבחין ברוח או שד. האם גם אתה חושב שהבית רדוף?"
"בהחלט", אמרתי. "אין שום כלב בבית."

 

128. "שרית המסכנה", הוא אמר. "הזהרתי אותה לא לצאת עם הבחור הזה. אמרתי לה שהוא נראה לי מוזר. אבל הוא חיזר אחריה בכזו התלהבות, והרעיף עליה כאלה מתנות, עד שבסוף הוא סובב לה את הראש לגמרי."
"ומה קרה אז?", שאלתי.
"נשברה לה המפרקת", הוא ענה.

 

129. "סילביה הטילה עלי קללה", הוא אמר בקול רועד. "לפני שלושה ימים, כשחטפתי קריזה והכיתי אותה, היא אמרה שהיא מקללת אותי בקללת בעל-זבוב, ושעוד שבוע יגיע שד מחריד וייקח אותי לגיהנום. מאז יש לי סיוטים נוראיים כל לילה, וכשאני מתעורר אני רואה את סילביה מגחכת לעברי בין הצללים..."
"אתה סתם לחוץ", אמרתי. "מה אתה מתרגש מהקללה שלה? אני בטוח שאין לה באמת כוחות קסם..."
"אני בטוח שיש לה". הוא אמר. "חתולים רגילים לא יודעים לדבר."

 

130. הזקנה המצומקת שכבה במיטתה, שערה האפור והדליל פזור על הכר. בידיה הרועדות היא אחזה תמונה של נערה בלונדינית יפה כבת 17, וכשהביטה בה, זלגו דמעות על לחייה הקמוטות.

"האשה במיטה היא ג'ייני", אמר הרופא. "היא טוענת שבלילה שעבר היא הותקפה על ידי... מין רוח רפאים. זה השפיע עליה קשות".

"חלומות של זקנים", אמרתי בביטול. "ומי הנערה בתמונה? הנכדה שלה?"

"זו ג'ייני עצמה", אמר הרופא. "עד אתמול בערב היא נראתה ככה".

 

131. הוא ראה אותם נוחתים משמי הלילה.

הוא ראה אותם אוחזים שני ילדים – את אדם בן השמונה ואת חברתו איבי –  וממריאים איתם בתוך עמוד של אור.

הוא שמע את עצמו צועק: "מה אתם עושים? למה אתם לוקחים אותם?"

והוא שמע את תשובתם מהדהדת בתוך ראשו, שתי מילים בלבד,

אבל רק כשראה את המטאור הענק צונח בלהבות לכיוון כדור הארץ, הבין אותה:

להתחיל מחדש.

 

132. "זה טפשי לגמרי!" הוא אמר. "אנחנו יושבים פה כבר שעה בחושך, ומנסים ליצור קשר עם עולם המתים, בלי שום הצלחה. הכוס לא זזה. הנרות לא הבהבו. אף קול רפאים לא נשמע. אני מסתלק מפה!"

הוא קם וצעד לכיוון הדלת.

"חכה!", קראתי. "אל תלך - "

וזו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו,

כשהוא יצא וסגר אחריו את הדלת,

שלא היתה שם לפני שתי דקות.

 

134. "צפיתי בהקלטה שהבאת לי", אמרתי. "תסביר לי שוב מאיפה היא הגיעה."

"ההקלטה היא מזירת הרצח של משפחת קרופורד", הוא אמר. "ככל הנראה צולמה בידי הרוצח עצמו. רואים שם את גופותיהם של ארבעת בני המשפחה, וצללית שכנראה שייכת לרוצח. השוטר בראון מצא את ההקלטה, ונהיה די אובססיבי בקשר אליה. הוא צפה בה שוב ושוב בתקווה לזהות לפיה את הרוצח. נראה שהשיג התקדמות מסוימת, ואז נעלם במסתוריות. קיוויתי שתוכל לעזור לנו לפתור את תעלומות העדרו".

"חוששני שכן", אמרתי בקדרות. "בהקלטה שראיתי מופיעות חמש גופות."

 

135. באותו לילה במחנה, סמי ורועי יצאו לשחייה באגם.

כעבור כרבע שעה, שמענו צרחות נוראיות.

רצנו לאגם וראינו את רועי נקרע לגזרים ונטרף בידי תנין ענקי.

את סמי לא ראינו בשום מקום. היינו בטוחים שאיבדנו גם אותו.

אבל כמה דקות מאוחר יותר הוא יצא מהמים.

הוא נראה בריא ושלם. רק הפה שלו היה מלא דם.

 

136. היא נכנסה לחדר. הוא שכב במיטה, מכוסה בשמיכה עבה. רק ראשו הציץ החוצה.

"בוקר טוב", היא אמרה. "איך אתה מרגיש היום?"

"די מוזר", הוא ענה. "הכאבים מהפצעים נעלמו לחלוטין, אבל אני מרגיש תחושה מוזרה של קהות חושים בכל הגוף. ואני גם לא מצליח לזוז!"

"תן לי לבדוק אותך", היא אמרה.

היא משכה מעליו את השמיכה, וצרחה.

לא היה כלום מתחתיה.

 

137. "אמא ואני יוצאים הערב", אמרתי. "נחזור מאוחר. דודה מרג'י תבוא עוד מעט לשמור עליכם".

"אבל אנחנו לא רוצים שהזקנה המפחידה הזו תבוא!", הם קראו. "תמיד היא באה כשאתם הולכים! כל פעם אנחנו מתעוררים בלילה, ורואים אותה עומדת לידינו, ומסתכלת עלינו במבט מפחיד!"

"איך אתם מדברים?!", גערתי בהם. "דודה מרג'י היא אשה נחמדה מאד, והיא גם בכלל לא כזו מבוגרת!"

"לא דיברנו על דודה מרג'י", הם אמרו.

 

138. "אתה שומע", הוא אמר. "עשיתי מחקר שורשים רציני על משפחת ורנר, וגיליתי דבר מוזר: במשך מאות שנים לפחות, כל הבנים הבכורים במשפחה הזו, בלי יוצא דופן, היו רוצחים צמאי דם. אני לא יודע אם זה גנטי או תוצאה של קללה כלשהי, אבל כשהם מגיעים לגיל 30 קורה להם כנראה משהו שהופך אותם לפסיכופטים רצחניים".

"מעניין מאד", אמרתי.

"אבל שתי העובדות הבאות מעניינות עוד יותר", הוא אמר. "אמא שלי היא בת למשפחת ורנר. והיום יש לי יום הולדת."

 

139. שניות ספורות לאחר שנשמעה האזעקה בירושלים, כבר הגעתי למקלט. לכן הופתעתי מאד למצוא אותו מלא באנשים לא מוכרים, מצטופפים סביב מכשיר רדיו ישן. משהו בהם נראה מוזר. הם הביטו לעברי כשנכנסתי.

"ערב טוב", אמרתי. "אתם פה כבר הרבה זמן?"

"ועוד איך!", הם ענו. "הירדנים הארורים האלה לא מפסיקים להפציץ!"

 

140. "הרס"פ שלנו מפחיד אותי", הוא אמר. "לא רק שיש לו את הקעקועים המוזרים האלה, ושהוא מדבר כל הזמן על השטן, היום נכנסתי למקלחות של הפלוגה וראיתי אותו שר כשהוא מתקלח..."

"אז מה?", אמרתי. "הרבה אנשים שרים כשהם מתקלחים".

"לא במים רותחים", הוא אמר.

 

141. "בלילות האחרונים קורים לי דברים מחרידים", היא אמרה בקול רועד. "אני מתעוררת באמצע הלילה משותקת, לא מסוגלת להזיז אצבע; ואז אני מרגישה כאילו מישהו חונק אותי, דוקר אותי בסכין בכל הגוף, ואחר כך שורף אותי. מה זה? איזה שד שרודף אותי?"

"שטויות", הוא אמר. "זה לא שום שד או משהו כזה. אף אחד לא רודף אותך. זו תופעה מוכרת וידועה".

"תודה לאל!", היא אמרה בהקלה. "אז מה זה?"

"פשוט חיזיון נבואי קטן לעתיד", הוא אמר, "על מותך ומה שאחריו".

 

142. רונן זינק מאחורי מחסה בשניה האחרונה. פיצוץ הרקטה סינוור והחריש אותו, אבל כעבור רגע חושיו חזרו אליו. הוא התרומם בזהירות.

לפניו עמד האיש הרזה לבוש השחורים, שישב לידו באוטובוס.

"ראית את זה?!", אמר רונן, המום. "זה היה קרוב!"

"כן", אמר האיש. "יותר מדי קרוב. בוא".

 

143. "אחרי הדייט אתמול בערב, היא בקשה שאלווה אותה הביתה", הוא אמר. "אבל מיהרתי למשחק, אז היא הלכה לבד. לא ידעתי אז איזה מזל היה לי. רק למחרת שמעתי ש"המחסל" תפס אותה באחת הסמטאות והוריד לה את הראש. עוברת בי צמרמורת כשאני חושב כמה הייתי קרוב למות. לא היה לי מושג!"

"מפחיד!" אמרתי. "הרוצח הסדרתי הזה מסתובב אצלכם חופשי?"

"הוא לא רוצח", הוא אמר. "הוא מחסל ערפדים".

 

144. "הבן שלי מפחיד אותי", הוא אמר. "אתמול הוא הסתכל עלי במבט מוזר, ואמר בקול נמוך וצרוד: "אני הולך לאכול את הנשמה שלך..." ממש עשה לי צמרמורת!"

"נו, זה בטח משהו שהוא ראה בטלויזיה", אמרתי.

"טלויזיה? הוא בן חצי שנה!", הוא אמר.

 

145. כשהגענו לבית החדש, שמענו רעשים מוזרים מהמרתף. אבא שלי ירד לבדוק. הוא חזר משם חיוור כולו, נעל את המרתף ואסר עלינו להתקרב אליו.
מאז, התנהגותו הלכה ונעשתה מוזרה ומפחידה יותר ויותר. הייתי חייב לגלות מה גרם לכך. כשהוא לא היה בבית, ניצלתי את ההזדמנות, פרצתי את המנעול וירדתי פנימה.
אני לא יודע מה ציפיתי למצוא שם.
בטח לא את הגופה שלו.

 

146. צ'ארלי הכבאי לא ראה מעולם מחזה כזה.
להבות משתוללות ברחבי הכנסיה, גופות מוטלות מכל עבר, עשן עולה מפיותיהן ועיניהן; ובמרכז הכל עומדים בדממה ילד וילדה בהירי שיער, מביטים בשלווה בתופת המתחוללת סביבם.
"רוצו מהר החוצה, ילדים!" הוא צעק. "מה אתם עומדים שם תקועים כמו שני גזרים?"
השניים הסתובבו לעברו כאיש אחד. עיניהם הבוערות ננעצות בו.
"כרובים", הם אמרו.

 

147. התעוררתי ומצאתי סימני נשיכה מדממים על הגב והצוואר שלי.
הרופא שבדק אותם אמר שטביעות השיניים הן שלי.

 

148. "הנערה שהותקפה, ליסה בקר, התאבדה שלשום בלילה", הוא אמר. "היא תלתה את עצמה בחדרה".

"ומה לגבי שלושת החשודים בתקיפה?", שאלתי.

"מתים גם הם. אתמול בלילה. נחנקו למוות".

"הם התאבדו?", שאלתי.

"זה נראה כך", הוא אמר. "אבל על הגרונות שלהם מצאנו את טביעות האצבעות שלה".

 

149. "אמא", הוא אמר. "אני פוחד. חלמתי עכשיו שטירנוזאורוס רקס מגיע לאכול אותי".

היא נאנחה. "ידעתי שאסור היה לי לתת לך לראות פארק היורה", אמרה. "אין שום טי-רקס בסביבה. אין לך ממה לפחד. שתה כוס מים חמודי, ותחזור לישון. לילה טוב".

היא כיבתה את האור ויצאה מהחדר.

הוא נשאר שוכב במיטה בעיניים פקוחות.

אין ממה לפחד, אמר לעצמו. אין שום טי-רקס בסביבה.

לאט לאט שקע בשינה.

על השידה ליד המיטה שלו, המים בכוס רעדו.

 

150. פקחתי את עיני בבית החולים. לרגע לא זכרתי איך הגעתי לשם, ואז הכל חזר אלי: הנסיעה עם אשתי בדרך החשוכה; הדמות המאיימת שהתרוממה לפתע מהמושב האחורי, אוחזת בגרזן; הצחוק המטורף; הרכב סוטה מהכביש; הצרחות של אשתי -
אשתי! מה קרה לה? היא בסדר?
קול צעדים נשמע. אחות נכנסה לחדר.
"איפה אשתי?" ניסיתי לקרקר.
"אל דאגה, אתם תהיו בסדר", חייכה האחות. "שלושתכם".

 

151. השעה היתה מאוחרת כשצעדנו בדרך הביתה אחרי המסיבה.
"שמעת את הסיפור החדש של חיים?", היא אמרה. "הוא טוען שיש לו הוכחות לקיומן של מכשפות באזור, ושהוא אפילו הצליח לצלם אותן מתעופפות עם כנפי עטלף. הוא אומר שכשזה יתפרסם בתקשורת, זו תהיה סנסציה אדירה".
"נו בטח", אמרתי לה. "חיים והסיפורים שלו. את זוכרת את הפעם הקודמת שהוא..."
באותו רגע נפל משהו מהשמיים והתנפץ לרגליי.
היו אלה המשקפיים של חיים.

 

152. זמן רב רציתי לחזור ולבקר בבית היתומים בלונדון, בו גדלתי כילד. הגעתי אליו בשנת 1942, לאחר שהורי נהרגו במלחמה. זה לא היה מקום נעים. גרתי שם יחד עם עוד 32 ילדים. הבניין היה ישן, חשוך ומאיים. אם הבית היתה קשוחה ומפחידה. וכולנו האמנו שרוח רפאים של ילד מת רודפת את המקום. למרות זאת, רציתי לחזור ולראותו שוב.
אבל כשהזדמנתי שנית למקום, אחרי שנים רבות, הבניין לא עמד שם. במקומו ניצבה אנדרטת זיכרון, וכך נכתב עליה:
לזכרם של 32 ילדים, שנספו יחד עם אם הבית,

כשבית יתומים שעמד במקום קרס בהפצצות על לונדון,
בשמיני לנובמבר 1940.

 

153. הוא לא ידע כמה זמן הוא תועה במערות האפלות. מאז שנפל ונחבל בראשו, איבד את חשבון הזמן. הוא רק ידע שמישהו - או משהו - רודף אחריו. ושעליו לצאת משם כמה שיותר מהר.
לפתע ראה מולו דלת אבן, שאור אדום בוקע מאחוריה. הוא התקרב בזהירות.
קול רועם הדהד במערה: "זהו השער של הגיהנום. האם ברצונך לעבור בו?"
"לא, ממש לא", הוא אמר ברעד. גיהנום! רק זה חסר לו!
"האם אתה בטוח?", חקר הקול.
"בטוח בהחלט", הוא ענה.
"כרצונך", הרעים הקול. הדלת נעלמה. "אז תישאר בתוכו."

 

154. "אני מנסה להתגבר על הכאב על מותו של בני הקטן", הוא אמר בקול שבור. "אבל כל פעם שאני חוזר הביתה, ורואה את תיק האוכל האדום שלו תלוי שם בפינה, זה מעורר בי זכרונות כאלה... שאני לא יכול לשאת את זה יותר..."

"אני מבין את הקושי שלך", אמרתי. "אבל לאור הנסיבות, נראה לי שלטובתך כדאי שתיפטר מהתיק הזה, אם הוא מכאיב לך כל כך".

"זה לא עוזר", הוא אמר. "ניסיתי כבר. שרפתי אותו. שלוש פעמים".

 

155. הטלפון צלצל. היא הרימה את השפופרת. זה היה הוא.

"הצלחתי לחזור", הוא ליחשש בקול מרושע. "נחשי איזו ילדה קטנה נמצאת איתי כאן? ונחשי מה אני עומד לעשות לה?"

"לא יכול להיות. אתה משקר", היא אמרה.

"באמת?", הוא אמר. "אני אתחיל בלחתוך לה אצבע קטנה מיד שמאל. ואז כבר תראי אם אני משקר..."

באותו רגע, היא חשה תחושה מוזרה בידה השמאלית. היא הביטה בה בהלם.

אצבעה הקטנה נעלמה.

 

 

156. ראיתי את גופתו מוצאת מהבית. כנראה התקף לב, אמרו הרופאים. מוזר. אדם צעיר, בריא. רק לפני כמה ימים חזר מטיול בהאיטי. ממש עצוב.

טוב, עכשיו צריך לדאוג לבת הקטנה שלו.

היא ישבה בחדר הסמוך, מחבקת את בובתה בדממה.

"בואי, חמודה, צריך ללכת", אמרתי. "את יכולה לקחת איתך את בובת הקש שלך. רק כדאי אולי שנוציא קודם את הסיכות האלה שתקעת בה – מישהו עלול להיפצע בטעות..."

 

157. הוא מעד לתוך הסלון. אשתו ושני בניו הגדולים הביטו בו בתדהמה.
"אלוהים אדירים! אתה מדמם!" קראה אשתו. "מה קרה לך?!"
"שלושה מטורפים... במסיכות לבנות... תקפו אותי בסכינים, כשיצאתי מהעבודה", הוא התנשף. "הצלחתי לברוח מהם... התחבאתי עד שהייתי בטוח שהם איבדו אותי... אני חייב לחבוש את הפצע..."
הוא צלע לחדר האמבטיה, ופתח את מגירת התרופות.
הנה התחבושות... הפלסטרים... חומר חיטוי...
שלוש מסיכות לבנות.

 

 

 

 






print
כניסה למערכת