במה מדענים מאמינים - חלק א

במה מדענים מאמינים - חלק א
פורסם ב 05/03/2014 14:17:33

 

לא פעם בדיונים הקשורים למדע, נשמעות טענות כמו "המדע זו לא אמונה, הוא בנוי על הוכחות", או "למדע אין הנחות יסוד, הוא מטיל ספק בכל דבר", וכיוצא בזה. כשהדיוטות משמיעים טענות כאלה, זה עוד נסבל, אבל כשמדובר במדענים זה כבר בהחלט מביך. כל מי שלמד קצת פילוסופיה של המדע, יודע היטב שהמדע בנוי על כמה וכמה הנחות יסוד, שמעצם הגדרתן אינן ניתנות להוכחה. במלים אחרות, גם המדע, כמו כל השקפה וגישה שהיא, מבוסס על אמונה – אמונה באמיתותן של אותן הנחות, שעליהן הוא נשען. בכך אין הוא שונה באופן מהותי מאמונות, דתות ופילוסופיות שונות, המבוססות גם הן על אקסיומות בלתי מוכחות. מן הראוי שלפחות מדענים, העוסקים בתחום, יהיו מודעים למסגרת בה הם פועלים, ולא יחרגו ממנה בהצהרות יומרניות וחסרות כיסוי. כי כמו שאמר הפילוסוף דניאל דנט: "אין דבר כזה מדע חופשי מפילוסופיה; יש רק מדע שהמטען הפילוסופי שלו הועלה על הסיפון ללא בחינה".

במאמרים הבאים אציג כמה מהנחות היסוד עליהן מבוסס המדע – "עיקרי האמונה" שלו, אם תרצו. על פי רוב מדובר בהנחות סבירות ושימושיות, אבל בהחלט לא מוכרחות. חשוב לדעת את הדברים, כדי לא ללכת שולל אחרי הילת הוודאות המוכחת שנקשרת לעתים למדע ע"י כמה מחסידיו השוטים.

 

ראשית כל, המדע הוא סוג של פעילות אפיסטמית, דהיינו הכרתית. כדי שנוכל לעשות מדע, עלינו להסתמך על הכשרים ההכרתיים שלנו – התודעה, החושים, הזיכרון, ההיגיון, וכן הלאה. בלי להניח שהם אמינים וניתן לסמוך עליהם, אנו נידונים לחיים של ספקנות וחוסר ודאות מתמדת. לא נוכל להיות בטוחים אפילו בדברים שנראים לנו ברורים ביותר, כמו 1+1=2. דקארט כידוע התייחס לרעיון זה כאל "השד המתעתע", ישות זדונית תיאורטית שעלולה להטעות ולבלבל אותנו כך שלעולם לא נדע את האמת. אין לנו דרך להוכיח שלא קיים שד מתעתע כזה, או גורם כלשהו הגורם לנו לשגות באופן עקבי. הדבר היחיד שניתן לנו לעשות, אם איננו רוצים להתפלש כל חיינו בביצת הספקנות, הוא להאמין – להאמין בכך שניתן לסמוך על התודעה, השכל וההיגיון שלנו, שיובילו אותנו לדעות נכונות על המציאות. הרי לנו כבר אמונה אקסיומטית ראשונה שכל מדען מאמץ בהכרח.

טוב, תאמרו. זו לא חוכמה. זו אמונה כל כך בסיסית, שבלעדיה באמת אי אפשר לזוז. אנו מתייחסים אליה כאל מובנת מאליה. נכון שבסופו של דבר אי אפשר להוכיח את אמיתותה, אבל פקפוק בה הוא בגדר ספקנות פילוסופית גרידא, שלא מובילה לשום מקום. אז לא נורא אם גם המדע מתבסס עליה. אין בכך בכדי לגרוע מוודאותו.

אלא שבאופן פרדוקסאלי משהו, דווקא המדע – או ליתר דיוק, תפיסות מדעיות מסוימות – נותנים לנו סיבה טובה ביותר לפקפק באמינותה של התודעה שלנו, וממילא בכל מה שבנוי עליה. התפיסות בהן מדובר הן הנטורליזם והאבולוציה, והשילוב ביניהן עשוי להיות הרסני עבור התשתית של המדע עצמו.

מי שניסח זאת בצורה הברורה ביותר הוא אלווין פלנטינגה, מגדולי הפילוסופים האנאליטיים וגדול הפילוסופים של הדת בדורנו (ההוא שבתמונה למעלה). בספרו Warrant and Proper Function משנת 1993, פיתח פלנטינגה טיעון שהופיע כבר אצל הוגים כמו ק.ס לואיס, והציג אותו באופן הבא (מנוסח כאן בצורה פשטנית מאד, לטובת הקורא הבינוני והסביר): נטורליזם פירושו האמונה שהמציאות הטבעית היא היחידה שקיימת, ואין בנמצא ישויות על-טבעיות כלשהן, כמו אלוהים (מהו בדיוק "טבע" בהקשר זה, זו שאלה סבוכה בפני עצמה). אבולוציה פירושה התיאוריה לפיה האורגניזמים השונים, כולל האדם, הגיעו לדמותם הנוכחית כתוצאה מתהליך עיוור (דהיינו לא מתוכנן) של הופעת מוטציות וברירה טבעית. בעוד שכל אחת מהאמונות הללו יכולה להתקיים בפני עצמה, הרי שמי שמחזיק בשתיהן, בנטורליזם ובאבולוציה (כמו מרבית האתיאיסטים), למעשה שומט את הקרקע מתחת רגלי עצמו.

ולמה זה כך? חישבו לרגע על משמעות הדברים. אם הנטורליזם צודק, הרי שאף ישות עליונה לא תכננה את האדם כשתכלית כלשהי לנגד עיניה. הוא פשוט "צמח" במקרה, דרך הברירה הטבעית. זה נכון כמובן גם לגבי מוח האדם, שגם הוא אינו אלא תוצר של ברירה טבעית. במהלך האבולוציה הופיעו צורות שונות של מוחות, מערכות עצבים וכיוצא בזה, והמוצלחות יותר הן אלה ששרדו, עד שהתפתח המוח האנושי בדמותו הנוכחית. והמוח האנושי הוא כמובן המקור לתודעה, למחשבה, להיגיון ולשאר הכשרים האפיסטמיים שלנו (הרי לפי הנטורליזם, אין לנו נשמה רוחנית או משהו כזה).

וכאן נכנס הקאצ'. בעולם נטורליסטי, האבולוציה כאמור אינה מכוונת מלמעלה. כל מה שקורה הוא, שהמוצלח יותר שורד. גם המוח שלנו לבש את דמותו הנוכחית, פשוט כי הוא היה מוצלח יותר מהצורות שקדמו לו. אבל מה המשמעות של מוח "מוצלח" יותר? "מוצלח" יותר בהקשר זה, אין פירושו דווקא זה שמכוון טוב יותר להכרת האמת – אלא זה שמועיל יותר להישרדות, דהיינו גורם לאדם להתנהג באופן "שריד" יותר. ולהיות מועיל להישרדות, ממש לא אומר בהכרח להיות אמין יותר. יתכן שישנם מצבים הכרתיים המכוונים טוב יותר לאמת של המציאות, אבל הם מזיקים להישרדות. לדוגמא, יתכן שמבנה מוחי מסוים קולט יותר מימדים של המציאות, אבל הדבר מסיח את דעתו של בעל המוח וגורם לו ליפול בידי טורפים. במקרה כזה, המוחות שישרדו הם אלה שתופסים פחות מימדים של המציאות, וממילא רחוקים יותר מהשגת האמת. או יתכן למשל שמבנה מוח מסוים הוא כה רציונאלי, שבעליו אינו רואה טעם בהזדווגות ובהעמדת צאצאים; במקרה כזה הגנים שיעברו הלאה יהיו שייכים דווקא למוחות הפחות רציונאליים. וכן כיוצא בזה.

כיוון שכך, אומר פלנטינגה, אם אנחנו נטורליסטים ואבולוציוניסטים, אין לנו שום סיבה לחשוב שהמוח שלנו מלמד אותנו את האמת על המציאות. כל מה שהוא גורם לנו לתפוס ולחשוב, הוא מה שיגרום לנו להתנהג באופן שתורם ביותר להישרדות ולהתרבות – אבל לא בהכרח האמת. ייתכנו פערים רבים בין "הכרת האמת" ובין "תועלת להישרדות". יתכן שהרבה מחשבות, דעות ורעיונות שנראים לנו משכנעים לגמרי, נראים לנו כך רק מפני שהאמונה בהם מועילה להישרדות. זו הרי טענה שנשמעת פעמים רבות כנגד האמונה הדתית – שהיא התפתחה כיוון שהיתה לה תועלת הישרדותית כלשהו, ולא משום שהיא משקפת את האמת.

אבל אם כך, הרי שהאמונה בנטורליזם ובאבולוציה עצמה, נופלת תחת אותו הטיעון. באותה מידה יתכן, שאנשים מאמינים בנטורליזם ובאבולוציה, לא משום שאלו דעות נכונות – אלא משום שהאמונה בהן תורמת איכשהו להישרדות. המוח האנושי התפתח בצורה כזו, שיש לו (לפחות אצל אנשים מסוימים) נטיה לאמץ את האמונה בנטורליזם ואבולוציה. אבל גם אם אמונה זו היא בעלת ערך הישרדותי, כל קשר בינה לבין המציאות הוא מקרי בהחלט.

במלים אחרות, המשמעות של השילוב בין נטורליזם ואבולוציה היא שאנחנו לא יכולים לסמוך על המוח שלנו שילמד אותנו את האמת, אלא רק שיעזור לנו לשרוד ולהתרבות. אבל אם אנחנו לא יכולים לסמוך על המוח שלנו, מניין לנו בכלל לדעת שהנטורליזם והאבולוציה נכונים? אולי המוח שלנו מקבל אותם רק מפני שאלו דעות מועילות אך שקריות? מניין לנו בכלל לדעת שמשהו נכון? אולי כל האמונות, הדעות וההיגיון שלנו אינן אלא מערכת של הזיות, דמיונות ואשליות, שמסיבה כלשהי מועילה להישרדות שלנו? אבל מצד שני, אם אנחנו לא יכולים לדעת שהנטורליזם והאבולוציה באמת נכונים, אז אולי המוח שלנו לא התפתח בתהליך עיוור שכזה, אלא תוכנן באופן מכוון; ואז אולי בכל זאת אפשר לסמוך עליו...

מה שקרה הוא, אומר פלנטינגה, שהשילוב הקטלני בין נטורליזם לאבולוציה, הגשים את הסיוט של דקארט, והפך את המוח שלנו עצמו לשד המתעתע. מרגע שאימצנו דעות אלה, איננו יכולים לומר עוד על שום דעה שהיא "נכונה" או "אמיתית". כל שאנו יכולים לומר עליה הוא שהיא מועילה להישרדות. ומכיוון שזה כולל גם את האמונה בנטורליזם ובאבולוציה עצמן, ובכל התיאוריות המדעיות באשר הן, הרי שנוצר לנו חור שחור שהתודעה שלנו נבלעת בתוכו בצרחת אימים. תודה רבה באמת לנטורליסטים ולאבולוציוניסטים, שהביאונו למצב בו המוח שלנו עצמו הפך לשד מתעתע החוצץ בינינו ובין המציאות (גם אם כוונותיו רצויות...).

אני מקווה שאף אחד לא ינסה בשלב זה לטעון שהאבולוציה אינה "אמונה", כי יש הרבה ראיות מדעיות לאמיתותה. ברגע שאי אפשר לסמוך על המוח, משום שהוא מכוון להישרדות ולא לאמת, אין משמעות לשום "ראיה מדעית", וגם לא לוגית או מתמטית. ההיגיון הבסיסי ביותר שלנו הופך להיות מוטל בספק. אולי אנחנו מאמינים בחוקי הלוגיקה לא משום שהם נכונים, אלא משום שזו אמונה מועילה? לפני שמדברים על ראיות מדעיות, צריך לבסס קודם כל את האמון בהכרה עצמה. הנטורליזם והאבולוציוניים המשולבים ביחד, עושים את ההפך הגמור.

יצויין, שפלנטינגה הדגיש שהטיעון לא בא להפריך את תיאוריית האבולוציה עצמה, אלא רק את השילוב שלה עם נטורליזם. במלים אחרות, אמונה באבולוציה המונחית בידי אלוהים, המוודא התאמה בין מוח האדם לבין המציאות, היא אמונה אפשרית ועקבית שאינה סותרת את עצמה. רק השילוב בין אבולוציה לנטורליזם יוצר עיוורון כזה, ההופך את המוח לבלתי אמין, וממילא מערער את האפשרות להסתמך על התודעה שלנו בכל הנוגע לידיעת האמת.

ביקורות רבות הופנו נגד הטיעון של פלנטינגה, בידי מדענים ופילוסופים שונים. ריכוז שלהן ניתן למצוא בספר Naturalism Defeated? שערך ג'יימס ביילבי (2002), כמו גם את תגובותיו של פלנטינגה לאותן ביקורות. מדובר בדיונים פילוסופיים אנליטיים ברמה גבוהה, שלא ניכנס אליהם כאן. לענייננו, מה שחשוב הוא ההבנה, שהמדע עצמו – כשלוקחים אותו בכיוון מסוים – עלול לערער דוקא את ההנחה הבסיסית מכל: את האמונה בשכל, בהיגיון ובתודעה שלנו. ובכך, כמובן, הוא כורת גם את הענף עליו הוא יושב, כי בלי שכל והיגיון, לא יתכן שום מדע.

אם המדע רוצה לקחת את עצמו ברצינות, הוא חייב לתת אמון בכשרים האפיסטמיים האנושיים. ולכן עליו להיזהר מאמונות הגורמות לפקפוק באותם כשרים, או לפחות למצוא דרך להסביר למה הן לא באמת מערערות אותם.

על כל פנים, עד כה ראינו הנחת יסוד אחת של המדע, לפיה אנו נותנים אמון בכשרים ההכרתיים הבסיסיים שלנו, וראינו שהיא אינה מוכרחת כלל – בעיקר לאור הנחות אחרות של המדע. במאמר הבא נראה בע"ה הנחות יסוד נוספות העומדות בבסיסו של המדע, ונבחן את מידת הסבירות שבהן.





print
כניסה למערכת