במאמר הקודם ראינו את הנחת היסוד של המדע, לפיה ניתן לסמוך באופן עקרוני על הכשרים האפיסטמיים שלנו. ראינו גם כיצד הנחות אחרות, כמו נטורליזם, עשויות לערער את אותה הנחה ולשמוט את הבסיס מתחת כל הפרויקט המדעי.
נעבור כעת להנחת יסוד אחרת של המדע, כשאנו הולכים בסדר הפוך לסדרת הטלות הספק של דקארט. אם בפעם הקודמת עסקנו בתקפותו של ההיגיון עצמו, הרי שמה שעומד כעת על הפרק (בהנחה שעל ההיגיון אפשר לסמוך איכשהו), הוא קיומו של העולם הפיזי. המדע מניח, כמובן, שקיים עולם פיזי וריאלי שניתן לחקור אותו. אם אין עולם כזה, למדע לא תהיה הרבה עבודה.
רגע, מה זאת אומרת?, אתם שואלים. ברור שיש עולם פיזי – הרי אנו רואים וחווים אותו בכל רגע! ובכן, דקארט כידוע ערער על הוודאות הזו באמצעות טיעון החלום. גם בחלום אנחנו חשים שאנו נמצאים במציאות פיזית, וחווים אותה באמצעות חושינו, ואף על פי כן זוהי אשליה הקיימת בתודעתנו בלבד. אם כן, יתכן שגם העולם שאנו חווים כשאנו ערים, קיים למעשה בתוך תודעתנו, כמו איזו מטריקס או חלום מוחשי. יתכן שאין שום עולם חומר בנמצא. מה שברור הוא, שאין ולא תיתכן שום הוכחה לקיומו של עולם כזה, שכן הוכחות כאלה יכולות להסתמך רק על החושים, בעוד שהחושים עצמם יכולים כאמור לתעתע בנו. כך שלמעשה, יתכן שמי שצודקת זו דוקא התפיסה האידיאליסטית – לפיה המחשבה והתודעה הן הממשות היחידה, והעולם הפיזי קיים בתוכן (גישה המזוהה בעיקר עם ג'ורג' ברקלי); או אולי אפילו הסוליפסיזם – העמדה לפיה רק אני (או אתה, הקורא) קיים, וכל שאר המציאות, כולל האנשים והכל, אינם אלא אשליות כמו בחלום.
כאמור, לא ניתן להפריך את העמדות הללו, ולכן ההנחה לפיה בכל זאת קיימת מציאות חומרית, היא בגדר אמונה בלבד. אמנם רוב האנשים לא מאמינים בסוליפסיזם (למרות שהמשפט הזה עצמו מניח את המבוקש נגד סוליפסיזם בצורה בוטה...), אבל הוא תמיד בגדר אפשרות, שרק אמונה יכולה להכריע כנגדה.
טוב, תאמרו. אז המדע מניח שיש עולם פיזי. רובנו כאמור מניחים כך. זו לא הנחה שקשה כל כך לאמץ, נכון? אלא שגם הפעם, כמו במאמר הקודם, מתברר שהנחות אחרות של המדע עשויות דוקא לדחוף אותנו לאמץ את הסוליפסיזם, ולזנוח את האמונה בקיומו של עולם פיזי – ובכך שוב לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי המדע.
במה מדובר? במתודה המדעית ישנם מספר עקרונות המשמשים להכרעה בין תיאוריות שונות. לכל תופעה ניתן להציע אינספור הסברים, והעקרונות המדעיים נועדו לברור את האוכל מתוך הפסולת, ולמצוא את ההסברים המוצלחים יותר לתופעות. בין העקרונות הללו נמנים עקרונות הפשטות, החסכנות, העקביות וההסבר המקיף. הנציג המובהק של עקרונות אלה הוא "התער של אוקהם", הקובע שאין להניח את קיומן של יותר ישויות ממה שנדרש, ושיש להעדיף את ההסבר הפשוט יותר, ולא הסברים המסבכים שלא לצורך (להצגתו וביקורת עליו, עיינו במאמר "לשבור את התער של אוקהם"). המדע גם יעדיף להסביר מכלול של תופעות באמצעות הנחה או עיקרון אחד, אם הדבר מתאפשר, מאשר להציע הסבר שונה לכל תופעה בפני עצמה. כמו כן, הוא יעדיף לתת הסבר מסוג העמדה על המוכר, ולהסביר את התופעות על פי עובדות שכבר ידועות לנו, מאשר להניח את קיומם של גורמים שלא ידענו עליהם עד כה. יש להדגיש שמדובר בעקרונות אצבע, שיידחו במקרה בו הניסויים סותרים אותם, אבל תפקידם בגיבוש תיאוריות מדעיות מרכזי ביותר.
והנה, הפלא ופלא: על פי עקרונות אלה ממש, נראה שיש העדפה ברורה לסוליפסיזם על פני הדעה לפיה קיים עולם פיזי ריאלי. הסוליפסיזם הרבה יותר חסכני – הוא מניח את קיומה של ישות אחת בלבד, דהיינו אני (או אתה), במקום את קיומם של אינספור עצמים וישויות. הוא מציע הסבר אחיד, מקיף ופשוט לכל המציאות: כל המציאות אינה אלא תוצר של התודעה שלי. זאת במקום להסתבך עם כל מיני תיאוריות מורכבות על חוקים פיזיקאליים, משוואות מתמטיות, בריאת היקום וכדו'. ההסבר הסוליפסיסטי מעמיד את הכל על המוכר, שכן התופעה לפיה התודעה שלנו יוצרת חלומות, הזיות ומציאות שנראית מוחשית, היא תופעה מוכרת היטב, והיא יכולה בקלות להוות הסבר לעולם שאנו רואים סביבנו (או שאני רואה סביבי). לעומת זאת, האלטרנטיבה שמניחה את קיומו של עולם פיזי, צריכה להמציא כל מיני גורמים שונים ולא מוכרים כדי להסביר אותו, כמו המפץ הגדול וכל מיני תהליכים קוסמיים אחרים. ההסבר הסוליפסיסטי גם מקיף ביותר, ונותן מענה לכל מיני תופעות לא מובנות, שתמיד ניתן להסביר כתעתוע כלשהו של התודעה, במקום לנסות לייצר משוואות שיתרצו אותן.
במלים אחרות, ההסבר הסוליפסיסטי, או לפחות האידיאליסטי, הוא התגשמות חלומותיו של כל מדען, ועונה בצורה מושלמת על כל הדרישות המצופות מהשערה מדעית. אמנם לא נראה שהוא עומד בדרישות של הינתנות להפרכה או יכולת ניבוי, אבל מצד שני, גם התפיסה הריאליסטית של המציאות לא עומדת בהן ככל הידוע לי. לא עולה בדעתי דרך להפריך אחת מהן, או להציע ניבוי שקיים באחת ולא באחרת. ולכן, לפי עקרונות האצבע של המדע עצמו, ובהינתן שכל שאר הגורמים שקולים – יש לבחור דוקא בסוליפסיזם כהשקפת העולם המועדפת. רק שכאמור, בהעדרו של עולם פיזי, המדע יכול ללכת לחתום בלשכת האבטלה...
בעייתיות דומה קיימת לגבי הנחה נוספת שהמדע מבוסס עליה, לפיה העבר (היה) קיים. כדי להעלות השערות ותיאוריות על אירועים שהתרחשו בעבר, בין אם מדובר לפני עשר דקות או מיליארד שנה, צריך להניח כמובן שהעולם אכן התקיים בעבר. הנחה זו מסתמכת הן על הזיכרונות שלנו, בכל הנוגע לתקופת חיינו, והן על הממצאים הפיזיים, שקיימים לכאורה כבר זמן רב מאד. דא עקא, שעל פי אותם עקרונות מתודיים שהוזכרו לעיל, ניתן להציע הסבר מועדף, שאינו נזקק כלל להנחה שהעולם היה קיים בעבר. למה שלא נניח, למשל, שהיקום נוצר לפני רגע, באיזו קפיצת קוואנטים מדהימה ויוצאת דופן, בדיוק בדמותו הנוכחית? מהמעט הידוע לי, תיאוריית הקוואנטים אינה שוללת אפשרות כזו, גם אם הסבירות שלה נמוכה בצורה קיצונית (אבל הי, תומכי תיאוריית האבולוציה למשל מעולם לא הניחו לשיקולים של סבירות נמוכה להפריע להם במיוחד). תמיד אפשר להניח שמבין אינספור יקומים על פני זמן אינסופי, במקרה נוצר אחד שנראה כמו עולם זקן ומפותח, עם אנשים, תרבויות, טכנולוגיה והכל. וכמובן שהזיכרונות שלנו אינם אלא אשליה שנוצרה בנו בעקבות הסתגלותו של המוח לאותה היווצרות פתאומית. אנחנו מכירים הרי היטב מנגנונים של יצירת זיכרונות מזויפים, כך שאין שום בעיה לייחס אותם למקרה שלנו – בעיקר אם אנחנו גם סוליפסיסטים כנ"ל (משפט עם סתירה פנימית...), ואז כל מה שאנחנו צריכים להניח הוא את קיומה של ישות אחת (אני), שנוצרה ברגע זה ממש, כשכל שאר המציאות קיימת בתודעתה בלבד, וכל זיכרונותיה אינם אלא אשליה. האין זה חסכני, פשוט ומקיף בצורה מופלאה? אוקהם הזקן מזיל דמעות ממש מרוב התרגשות, לנוכח הסבר כה נהדר למציאות כולה.
(אגב, טענות כאלה רלבנטיות אף יותר ביחס לאתאיזם, השולל בנחרצות כל ראיה לקיום האל המבוססת על חוויה, אינטואיציה וכדו', מפקפק בגורם האנושי, וביקורתי ביותר כלפי כל טענה שאינה מוכחת כראוי. גישה ספקנית כזו ניתן להפנות בקלות גם כלפי קיומו של העולם, לא רק של אלוהים, והאתאיסט יצטרך להסביר למה בקיומו של הראשון הוא דוקא כן מאמין, ואינו מסביר אותו כסוג של אשליה או הזיה. בסופו של דבר לא יהיה לו מנוס מלהודות שמדובר ב..אמונה, רחמנא ליצלן.)
לסיכום מתברר, שההנחות לפיהן קיים עולם פיזי ריאלי, שהיה קיים גם בעבר, הן בגדר אמונות בלבד, ולא עוד אלא שהן עומדות במתח עם עקרונות המתודה המדעית, הדורשים לכאורה להחליף אותן בהסבר פשוט יותר. אם מישהו מחליט בכל זאת להאמין בהן, עליו לדעת שאין זה כלל מובן מאליו. יש פה סוג של בחירה שרירותית או אינטואיטיבית, שהיא לגיטימית בהחלט, אבל לא מוכחת או מחויבת.
אולי יהיו כאלה שיאמרו, שהמדע אינו באמת מניח את קיומו של עולם פיזי. יתכן, הם יאמרו, שהאידיאליזם צודק, והכל קיים בתודעה שלנו; אף על פי כן, אי אפשר להכחיש שיש לנו רושם ברור של מציאות פיזית, כולל של ממצאים מהעבר, ומה שהמדע עושה הוא להתייחס לרשמים הללו. גישה זו נקראת פנומנולוגיה, והיא מתייחסת לתופעות כפי שהן לפנינו, מבלי לעסוק בשאלה מה עומד מאחוריהן. לחילופין ניתן לנקוט בגישה פרגמטיסטית, לפיה מטרתו של המדע היא למצוא את הדרכים היעילות והשימושיות ביותר להתייחס לתופעות, בלי להתיימר לקבוע את האמת לגביהן. לפי שיטות אלה, יכול המדע לטעון שאין הוא מניח כלל את קיומו של עולם פיזי, אלא רק פועל במסגרת הפנומנה, או התופעות כפי שהן נתפסות על ידינו. הרי גם אם מדובר באשליה של התודעה, או בחלום, אי אפשר להכחיש שניתן לגלות בה חוקיות מסוימת שאפשר לחקור ולהשתמש בה לטובתנו.
גישה כזו יכולה להתיישב לא רע עם אידיאליזם (לגבי סוליפסיזם זה קצת פחות ברור); ועדיין, אם מאמצים אותה, יש לדבר השלכות על תחומים מסוימים של המדע. אם התודעה היא בסיס המציאות, והחומר הוא מעין אשליה, אין מקום לפרשנויות מטריאליסטיות של המציאות, מהסוג שניתן לעתים תכופות בביולוגיה ובמדעי המוח. לא הנפש היא זו שתהיה מוטלת בספק, אלא דווקא החומר. וייתכנו גם השלכות אחרות. על כל פנים, נראה שרוב המדענים לא מקבלים את האידיאליזם, אלא דוקא נוטים יותר לכיוון ההפוך, של מטריאליזם; ולכן חשוב להדגיש שמדובר באמונה בלבד, בהנחת יסוד שלא רק שאין לה הוכחות, אלא שהיא אפילו מפוקפקת מבחינת המתודה המדעית. ידע הציבור וייזהר.
במאמר הבא נראה בע"ה הנחות יסוד נוספות של המדע, וכהרגלנו נעמיד גם אותן בפני ביקורת.