המאמר "מעשה בדתיים שהתייאשו מאלוקים" גרר תגובות רבות. מתברר שלא מעט אנשים הרגישו הזדהות עם העמדה הנפשית המתוארת בו, מבלי להיות שותפים לביקורת כלפיה, שהובאה שם במרומז בלבד. כיוון שכך, מן הראוי להציג ביתר הרחבה את הבעייתיות הקשה שבאותה עמדה, ולהסביר מדוע היא מהווה עיוות של היהדות מבחינה היסטורית ופילוסופית. חלק גדול מהדברים שיובאו להלן הם בעיניי פשוטים ומובנים מאליהם, ולא היה צורך להביאם, אלמלא המציאות שגרמה לאנשים מסוימים להידחק לעמדות שונות ומשונות כל כך.
המאפיין המרכזי של הדת-נטולת-האלוקים, הוא ההתעלמות המופגנת מקיומו ונוכחותו של אלוקים, והתמקדות במישור המעשי בלבד של קיום המצוות. כביכול אין היהדות אלא מעין ביהביוריזם, הדורשת מהאדם לבצע באבריו מעשים מסוימים, ואינה אומרת דבר לגבי הנעשה בראשו, בלבו ובנפשו. לעמדה זו אין ולו זיקה מינימאלית ליהדות ההיסטורית, בכל דור ותקופה שהיא. לעולם הציבה היהדות, בנוסף לחובות האברים, גם את חובות הלבבות (כהגדרתו של רבנו בחיי), הכוללות את האמונה בה', אהבתו, יראתו, הביטחון בו, השגתו בשכל (ככל שניתן), הדבקות בו, ייחוד המעשים כלפיו, וכן הלאה. נביא רק כמה דוגמאות בודדות מהמקורות הרבים העוסקים בכך. בתורה: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"; בנביאים: "בפיו ובשפתיו כבדוני וליבו ריחק ממני, ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה"; בכתובים: "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועייף בלי מים"; בדברי חז"ל: "רחמנא ליבא בעי"; ובהלכה – מצוות צריכות כוונה. ספר חובות הלבבות הנזכר לעיל, מוקדש כולו לנושא, ומביא מקורות רבים להיבטים השונים של עבודת הלב והמוח. כך גם ספרות המוסר לדורותיה, וכמובן החסידות על ענפיה השונים. גם מתנגדיה הגדולים של החסידות, כמו ספר נפש החיים, לא שללו מעולם את חשיבותם של המחשבה, הרגש והכוונה, אלא רק הזהירו מפני היגררות אחריהם שתבוא על חשבון קיום ההלכה.
מעולם לא הופיעה ביהדות הטענה, שכל עניינה של זו הוא עשייה טכנית, מכאנית, חסרת רגש או כוונה. אין עיוות גדול יותר מאשר לתלות ברמב"ם גישה זו, שהרי מי כמו הרמב"ם ראה את עיקר היהדות בעיון ובהשגה השכלית את הרעיונות האלוהיים, ואף טען שמטרת כל המצוות היא להוביל את האדם להשגות אלה; ומי כמו הרמב"ם, הרציונאליסט והשכלתן, שכתב את הדברים הנרגשים הבאים:
"וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתרה עזה מאד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד, כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה" (הלכות תשובה פ"י ה"ג; ועי' גם הלכות יסודי התורה פ"ב ה"ב).
מה לתיאור הנלהב הזה, ולאדישות הקרה והלא-אכפתית של הדתיים החדשים כלפי אלוקים? הדרישה ליחס רגשי כלפי ה', לאהבתו, יראתו והדבקות בו, אינה תלויה בויכוח בין רציונאליסטים למיסטיקנים, בין פילוסופים למקובלים, או בין מגשימים לשוללי הגשמות. לזרמים שונים ביהדות היו דימויים שונים של אלוקים, אבל איש לא העלה בדעתו להפוך את היהדות לקיום מצוות מנותק מכל דימוי שהוא של האל. איש לא טען, עד ימינו, שהעיסוק בדמותו ותאריו של האל הוא חסר חשיבות, ושאין מקום לשום זיקה רגשית כלפיו. אדרבה, אלה נחשבו תמיד לפסגתה של עבודת ה', לתכלית שקיום המצוות נועד להוביל אליה.
למעשה, כל עניינה של היהדות הוא בהיותה ביטוי לקשר ולברית בין ה' לבין עם ישראל. ברית זו הושוותה פעמים רבות על ידי הנביאים וחז"ל לקשר בין איש לאשה. האם יעלה על דעתו של מישהו לטעון, שמהות הקשר בין בעל לאשתו אינה אלא רשימת החובות המופיעה בכתובה, ותו לא? שהאידיאל הוא לזון ולפרנס את אשתו, לספק את שארה כסותה ועונתה, בלי טיפת רגש או מחשבה, ובלי לייחס כלל חשיבות לאישיותה, תכונותיה, רגשותיה ורצונותיה? הרי זה כאילו יאמר האדם, שאין זה משנה כלל אם לאשתו יש בכלל רגשות כלפיו, או אם היא רובוט נטול אישיות, ואולי רק הזיה או חלום שמופיע בדמיונו; העיקר זה שהוא מכין לה כוס קפה כל בוקר, ומדקלם את המלים "אני אוהב אותך"... כמובן שהקשר בין האדם לאלוקים אינו זהה מכל הבחינות לזה שבין איש לאשתו, אבל בחירתו של ה' עצמו להשתמש במשל זה בצורה כה נרחבת, ושפע המקורות המדגישים את חשיבותם של חובות הלבבות, מראים מעבר לכל ספק מהו האידיאל הרצוי. כל מי שרוצה לטעון אחרת, כאילו האידיאל של היהדות הוא ביהביוריזם, חובת ההוכחה מוטלת עליו.
לדעתי די בדברים הללו כדי להראות את העיוות שבאותה יהדות מודרנית, המתעלמת מאלוקים כאילו היה איזה דימוי חסר חשיבות. יהדות, ודת בכלל, אינה אלא עבודת האל, ודת ללא אל אינה אלא פארודיה גרוטסקית. היא לא התקיימה מעולם, מחוץ להזיותיהם של כמה משכילים-בעיני-עצמם. אין פלא שאלה ההולכים בדרך זו, נוטים פעמים רבות להקל ראש גם בקיום המצוות וההלכה, עד כדי התפקרות גמורה. וכי איזה טעם יש בעשייה מכאנית של מעשים חסרי פשר, מבלי שהאל יעמוד מאחוריהם ובמרכזם?
כעת נתייחס לגורמים הנפשיים שמובילים אנשים לעמדה המעוותת הזו, וניווכח שאין כל חדש תחת השמש. האתגרים העומדים בפני המאמינים כיום, אינם שונים באופן מהותי מאלה שיהודים התמודדו איתם לאורך כל הדורות. תמיד היו כאלה שהתגברו, ותמיד היו כאלה שנכנעו או הובסו – תוך כדי שהם רואים את מפלתם כניצחון. אך ההיסטוריה, השופטת האמיתית, ניפתה מהר מאד את המנצחים המדומים הללו מתוך האמיתיים, ומחקה את זכרם מתוך עם ישראל.
נתחיל באווירת המודרנה, ההשכלה והחילון ששטפו את העולם. זהו אולי הגורם המרכזי בהרחקת אלוקים מעולמו של האדם. אבל "נאורים" ו"מתקדמים" קמו ליהדות בכל דור. בבית ראשון, היו אלה עובדי הבעל, שביקשו להיחלץ מהקנאות צרת האופקים ולהשתלב במרחב הים תיכוני. בבית שני ניסו המתייוונים להפיץ את האור הגדול של ההלניזם, ולהאיר בו את חשכת הבערות של היהודים המיושנים. בימי הביניים היו אלה הנצרות והאיסלם, הדתות החדשות, המצליחות ורבות העוצמה; וכן הפילוסופיה והמדע האריסטוטליים, שנחשבו לפסגת ההשכלה האנושית, שכל החולק עליה אינו ראוי לתואר אדם. ובעת החדשה קמו ההשכלה והרפורמה, והתנועות הסוציאליסטיות למיניהן, שראו בגרמניה ולאחר מכן ברוסיה את המודל לתרבות ונאורות.
במלים אחרות, ההתמודדות מול השקפות חדשניות, נאורות ומתקדמות, החובקות את העולם בסערה, אינה דבר חדש. תמיד עמדו היהודים בניסיונות מעין אלה, ותמיד היוו מיעוט עקשני ומשונה בעולם מנוכר. רבים נכנעו והצטרפו לגל החדש; אחרים ניסו להוציא יקר מזולל, ולמצוא את הנקודות החיוביות וההתאמה בין היהדות לבין רוח התקופה. הדתיים החדשים של ימינו שייכים לאלה שנכנעו, התייאשו וויתרו על אלוקים. סופם יהיה, ככל הנראה, כסופם של עובדי הבעל הנאורים והמתייוונים הנאורים – היעלמות מהרצף ההיסטורי של היהדות. כתביהם והגותם ישתמרו כקוריוז שיהווה עניין רק לכמה חוקרי אקדמיה.
הגורם השני שהוזכר במאמר הקודם, הוא הייאוש מאלוקים לנוכח הרע בעולם (ובפרט השואה), והתפניות הבלתי צפויות של ההיסטוריה, שהעניקו את הניצחון כביכול דוקא לידי הכופרים. אלא שגם כאן אין חדש תחת השמש. שאלת הרע בעולם היא עתיקת יומין כידוע, וכבר הנביאים וגדולי האומה זעקו על כך. ספר איוב, ובמידה רבה גם קהלת, מוקדשים כולם לשאלה זו, והגות אינסופית נכתבה בנושא. השואה לא חידשה דבר מהותי מבחינה זו; זוועות מחרידות התרחשו פעמים רבות לפניה, גם אם לא בהיקף כזה, ומתרחשות גם אחריה. גדולי ישראל היו תמיד מודעים לקושי שבקיום הרע, אולם בניגוד לדתיים החדשים, הם לא ראו בכך סיבה להתייאש מאלוקים. אדרבה, על הרע והסבל לשמש כגורם ממריץ, המדרבן את האדם לפנות ביתר שאת אל אלוקים, לנסות להבין את דרכיו טוב יותר, לקרוא לו לעזרה מתוך המצוקה, לבחון את עצמו ואת שנדרש ממנו להבין ולתקן, וכן הלאה. איוב יצא כמנצח בסופו של הספר, משום שגם בשיא ייסוריו לא הפנה לאלוקים את גבו, אלא את זעקותיו. יתכן בהחלט, שספר איוב אינו אלא המשל לתולדות האנושות כולה, וכל הייסורים והרע שבעולם אינם אלא מבחן אמונה לאדם כנגד טענותיו של השטן – האם יצליח להחזיק באמונתו ובצדקתו אף על פיהם. אם זהו המבחן, הרי שעוזבי ה' נכשלו בו.
כך גם לגבי הצלחותיהם של החילוניים והכופרים, הן במישור הלאומי של יישוב הארץ, והן במישור העולמי, בכל הקשור למדע, טכנולוגיה וכדומה. וכי זו הפעם הראשונה שהשקפה זרה כלשהי נוחלת הצלחות? האם האימפריות הפגאניות, הנצרות והאיסלאם, לא כבשו את העולם והגיעו להישגים מפוארים? ודאי שכן, אך הצלחה אינה מעידה על צדקת הדרך, ובטח שלא כל הדרך. כמוזכר לעיל, היהדות לא התנגדה ללמוד דברים טובים ממקורות חיצוניים, וגם לערוך שינויים בהשקפותיה בהתאם להן. בתקופתנו היה זה הרב קוק בעיקר, שעמל לגבש השקפת עולם חדשה, שתורה דרך לאמונה היהודית בעולם המודרני. אין ספק שאיננו יכולים, וגם לא נדרשים, להישאר עם אותה מערכת של אמונות ודעות כמו אבותינו בעיירה בגלות; ה' מתגלה אלינו כיום בפנים חדשות, שכוללות גם את חידושי המחשבה והמדע המודרניים, ועלינו להקשיב לקולו ולנסות להבין אותו. רבים אכן עושים זאת, ומוצאים את הגילוי האלוקי במרחבי התרבות החדשה. באופן אבסורדי, אלה שהתייאשו מאלוקים, הרואים את עצמם בדרך כלל כמתקדמים, הם דוקא אלה שמושגי האלוקות שלהם נשארו תקועים בעיירה הגלותית; הם לא הצליחו לסגל אותם למציאות החדשה, ולכן פשוט השליכו אותם מאחור, כשהם דבקים בקיום המצוות כבאיזה קרש שאמור לשמור עליהם מטביעה מוחלטת.
נסכם אם כן. תמיד שלטו בעולם השקפות זרות ליהדות, שנראו נאורות ומתקדמות יותר, ואף זכו להצלחות מרשימות. תמיד היה רע בעולם, ותמיד היו דרכי האל נסתרות ובלתי מובנות. תמיד היו יהודים שהתייאשו וויתרו על אלוקים, והפכו את כישלונם לאידיאל; ותמיד היו גם את אלה שעמדו בניסיון, הסתגלו והמשיכו הלאה.
יהדות ללא אלוקים אינה דת ללא אשליה, אלא אשליה ללא דת. היא מוטציה מעוותת שנוצרה בלחצם האבולוציוני של התנאים הסביבתיים, אך היא לא תצליח לשרוד לאורך זמן. אובדן התחושה והרגש מקל אמנם על הכאב, אבל הוא מבשר את המוות המתקרב. היהדות שתשרוד ותשגשג היא זו שאינה נבהלת מתופעות חדשות, אינה מתייאשת מדברים שאינה מבינה, ואינה נצמדת לדימויים ישנים של האל, אלא מסתגלת למציאות מבלי לאבד את היקר לה מכל – את האמונה.