הגמביט של הדת

הגמביט של הדת
פורסם ב 27/05/2014 14:13:35

הדתות הן ללא ספק אחת היצירות המרתקות ביותר של האנושות, אם לא המרתקת שבהן. באמרי "יצירות אנושיות", אין הכוונה לשלול כמובן את אלוהיותה של אחת מהן או יותר; אבל גם אם בבסיס הדת נמצאת התגלות אלוהית, כמו מעמד הר סיני, הרי שזו אינה אלא היסוד שעל גביו נבנים בניינים שלמים מעשה ידי אדם. פילוסופיות, מצוות, תפילות, סמלים, טקסים, מנהגים, אתיקה, פרקטיקות מיסטיות וכן הלאה, הם הדברים המעניקים לדת את הבשר והעצמות שבה, והללו הם כמובן מעשה ידי בני אדם, חכמים ובעלי השראה ככל שיהיו. ההתגלות האלוהית היא הכוכב הנוצץ בשמיים; הדת היא הניסיון לנווט לאורו.

לאור הביקורות והטענות הנשמעים בזמננו כלפי הדת, מצאתי לנכון להציג ניתוח קצר של החלקים ממנה היא מורכבת, כך שיקל עלינו להבחין כלפי איזה מהם מופנית הביקורת, וכיצד להתמודד איתה. אם תרצו, ראו בכך הצעה לאופן בו ראוי לערוך את הכלים על לוח השחמט במהלך הפתיחה של המשחק, הגמביט.

יסוד הדת הוא האמונה. על גביו בנויים שלושה מבנים מרכזיים, שלהם אקרא להלן (באופן גס ובלתי מדויק) לוגוס, מיתוס ואתוס.

על האמונה כבר כתבתי הרבה מאד במאמרים אחרים. רק אבהיר, שהטעות הגדולה ביותר שיכול לעשות מאמין דתי, היא להתיימר להוכחות מוחלטות – מדעיות או פילוסופיות – של אמונתו. בשום תחום בעולם אין "הוכחות מוחלטות", ובטח שלא בדת. מהלך כזה יחשוף את הדתי לביקורת קטלנית מצד הספקנים, שאין לו סיכוי לעמוד נגדה. דת היא אמונה, ואין שום בושה או בעיה להודות בכך (וגם שלילת הדת היא כמובן סוג של אמונה). על ההשלכות המעשיות הנובעות מכך נדבר בהמשך.

 

החלק הראשון של הדת הוא הלוגוס – הפילוסופיה והדעות בהן היא מחזיקה. במרכזה נמצאת המטאפיזיקה, המתארת את האל או האלים, ואת כל האמונות הכרוכות בהם, בתכונותיהם, ברצונם וכן הלאה. במעגל הרחב יותר נמצאת הפילוסופיה של ההכרה, האפיסטמולוגיה, המסבירה מה הבסיס ההכרתי לאמונות ולדעות הקשורות באל, מה ההיגיון וצורות החשיבה המובילות אליהן, מה עדיפותן על פני פילוסופיות ודתות אחרות, וכן הלאה. גם ענפים פילוסופיים אחרים, כמו היגיון מעשי (practical reason) ואתיקה, נכללים בלוגוס של הדת, ומסבירים את עמדותיה בתחומים המעשיים.   

החלק הזה של הדת אינו שונה מהותית מכל גישה פילוסופיה אחרת. יופיה של הפילוסופיה הוא בחופש שהיא מעניקה לעוסקים בה, ובכך שהיא מאפשרת לבנות מבנים שונים ומגוונים על סמך הנחות יסוד שונות. פילוסופיה דתית, כאשר היא נעשית כראוי, עומדת באותה שורה של השיטות הפילוסופיות הגדולות שקמו לאנושות. נכון, יש בפילוסופיה מחלוקות, ויכוחים, וריבוי דעות, שיטות וזרמים עד אין קץ, וכך גם בדת – אבל זה חלק מהיופי של הקיום והמחשבה האנושיים, גם אם הדבר הוא למגינת ליבם של אלה השואפים למסקנות ברורות ומוכחות בכל התחומים. כל זמן שהפילוסופיה של הדת נעשית בצורה מקצועית (ויש היום לא מעט כזו, בעיקר של נוצרים), ואינה מתיימרת להוכחות מוחלטות או שטויות מעין אלה, אלא מודעת ליכולתה ולמגבלותיה – הרי שהיא אינה חשופה לביקורת יותר מכל פילוסופיה טובה אחרת.

מי שלא מבינים זאת הם אותם אתאיסטים לוחמניים, שהנם בעלי ידע מדעי נרחב אך הבנה פילוסופית זעומה, המתפרצים למגרש הפילוסופי כמו פיל בחנות חרסינה, ומתחילים להשתולל שם עם המתודות המדעיות שלהם. כאילו שהמדע הוא המתודה הבלעדית לשימוש בכל תחומי החיים, כולל בפילוסופיה ובמטאפיזיקה. אפשר כמובן להחליט, על בסיס גישה מדעניסטית-מטריאליסטית, להכחיש את קיומה של המטפאיזיקה בכלל; אבל כפי שהראה יובל שטייניץ בצורה נפלאה בספרו "לעולם תהא המטאפיסיקה", שלילת המטאפיזיקה היא טענה מטאפיזית לכשעצמה, ובודאי שאין לה עדיפות עקרונית על פני הדעות שהיא תוקפת. במלים אחרות, אתאיזם או מדעניזם אינם אלא עוד סוג של פילוסופיה, ותומכיהם לא תמיד מודעים להנחות העומדות בבסיסם. פילוסופים מקצועיים הדוגלים באתאיזם, הנם על פי רוב לוחמניים פחות מאנשי המדע, ומודעים יותר לכך שגישתם אולי אפשרית אך לא בלעדית.

סיכומו של דבר, הלוגוס של הדת אינו נמצא בסכנה מיוחדת מידי התקפותיהם של המבקרים, והוא יכול לעמוד בהן בכבוד כל זמן שהוא מודע לעצמו, להנחותיו ולמגבלותיו, ולא מתיימר לחרוג מהן. העצה שלי היא לשים בבסיסו את האידיאליזם האפלטוני, לפיו לרעיונות ואידיאות יש קיום ממשי – צעד קטן המאפשר לבנות על גביו אפיסטמולוגיה ומטאפיזיקה משגשגת בלי קשיים רבים.

 

החלק השני של הדת הוא המיתוס. אם הלוגוס עסק ברעיונות המופשטים של התיאולוגיה והפילוסופיה, הרי שהמיתוס עוסק במפגש בינם לבין המציאות הארצית. שכן בניגוד לאידיאלים כמו המוסר או הצדק, שאנשים עשויים להקדיש להם את חייהם בלי קשר לתפיסתם את המציאות, הרי שהדת מניחה בדרך כלל שלאל יש גם השפעה משמעותית על העולם בו אנו חיים. השפעה זו כוללת דברים כמו בריאת העולם, חילול ניסים, אירועים היסטוריים (כמו יציאת מצרים ומתן תורה), השגחה פרטית, וכן הלאה.  

זהו החלק שלכופרים קל ביותר לתקוף, שכן בניגוד לפילוסופיה הגמישה השולטת בעולם הרוח, הרי שבעולם החומר השליט הבלתי מעורער הוא המדע. טענות על אירועים בעולם הזה אמורות לעמוד בפני ביקורתו הקפדנית, ואם אינן עומדות בה, הן מגורשות בבושת פנים. כיוון שכך, ככל שתטען הדת יותר טענות "ארציות", כך גדלים סיכוייה להתנגשות עם המדע. מסיבה זו, אגב, דתות מזרחיות כמו בודהיזם או קונפוציאניזם, שהן יותר בבחינת פילוסופיה מאשר דת, ואינן טוענות כמעט טענות ארציות – הנן חסינות בעליל מפני ביקורת מדעית, ולא תמצאו הרבה אתאיסטים שתוקפים אותן.

הדתות אכן ספגו בעבר מהלומות כבדות בתחום זה. גישות שניסו להסיק מסקנות מדעיות על סמך פרשנות כתבי הקודש בלבד, נכשלו בשגיאות על כל צעד ושעל. אין מנוס מלהכיר בכך, שחלק גדול מטענותיהם המדעיות של חכמי הגמרא למשל, שבחלקן התבססו על מדרשי פסוקים ובחלקן על אמונות בנות זמנם – הנן פשוט שגויות בעליל. דתי אינטליגנטי לא ינסה להגן על עמדות כאלה, ובטח שלא ישמיע טענות מגוחכות כאילו חז"ל ידעו את כל סודות המדע המודרני. טענות כאלה גורמות לדת נזק תדמיתי ומגחיכות אותה יותר מאשר הטיעונים האתאיסטים עצמם.

אמנם למעשה, למרות הרושם שנוצר לפעמים, ההתנגשות בין הדת למדע קלושה מאד, והיא מתמקדת בעיקר בבריאת העולם ובהיסטוריה של סיפורי התנ"ך. להתנגשויות אלה ניתנו כבר פתרונות רבים ושונים, שחלקם מטילים ספק בהנחות של המדע בתחומים אלה, חלקם מתאמים בין השניים, וחלקם מוכנים להתייחס לסיפורי התורה כאל מיתוס שמטרתו חינוכית ורעיונית יותר מאשר היסטורית. כך שגם בתחום זה, האיום על הדת אינו משמעותי.

ביקורת מסוג שונה הקשורה לתחום זה, היא זו המעלה את בעיית הרע בעולם, ושואלת כיצד יתכן שאל טוב ומטיב, כל ויכול, המנהיג את עולמו בהשגחה פרטית – מחולל או מאפשר מציאות של צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. זו כמובן שאלה עתיקה וידועה, שכבר התנ"ך הקדיש לה שני ספרים שלמים, קהלת ואיוב. כשהיא באה מפיהם של אתאיסטים, אין זה אלא העמדת איש-קש, שהרי הדת מעולם לא טענה שהעולם אמור להתנהל כמו גן עדן או סרט של דיסני. ממילא, יש מקום לדון בשאלה, אבל היא אינה מאיימת על עצם האמונה.

לסיכום, שאיפתו של המאמין צריכה להיות לצמצם את המיתוס של הדת כמה שיותר, ולהימנע מהשמעת טענות לא מבוססות על המציאות הארצית, כדי לא לחשוף את עצמו לביקורת מדעית. אין כל קושי מיוחד לעשות זאת, בתנאי שלא מתעקשים לקדש כל מלה שנכתבה על ידי חכם מחכמי הדורות. 

 

החלק השלישי של הדת הוא האתוס, הכולל את התחום המעשי. תחום זה כולל את החלק המוסרי, המתייחס לענייני בין אדם לחברו, ואת החלק הפולחני, הנוגע לבין אדם למקום.

בדומה למה שנאמר קודם על הפילוסופיה, גם האתוס של הדת אינו שונה מהותית מזה של כל חברה ותרבות. לכל חברה אנושית יש ערכי מוסר, חוקים שנועדו להסדיר אותם ולשמור עליהם, כללי נימוס, נורמות לבוש והתנהגות, צורות ביטוי, טאבואים, מבנה משפחתי מקובל, מוסכמות חברתיות וכן הלאה.  ובנוגע לצד הפולחני, גם חברה חילונית למהדרין מקיימת טקסים שנועדו לבטא רעיונות חשובים לה, ומשקיעה בהם לא מעט משאבים וקפדנות (כמו למשל טקסים צבאיים, טקסים ממלכתיים, ימי זיכרון, קבלת פנים לאורחים זרים נכבדים, טקסי חלוקת פרסים ותארים, וכן הלאה). לחלקים נרחבים מהאתוס אין הסבר תועלתי או רציונאלי במיוחד, פרט לעובדה שזו דרך החיים שאותה חברה בחרה לעצב לעצמה. ככל שמדובר בחברה אידיאולוגית יותר, כך האתוס יהיה מפותח יותר, הן בחלק המוסרי והן בחלק הטקסי-סמלי שבו. מבחינה מהותית, האתוס של הדת אינו שונה או גרוע יותר מכל אתוס אחר – הוא פשוט מפורט ומוקפד יותר.

המקום בו ניתן לתקוף את הדת בתחום זה, הוא בכל הנוגע למוסר או לחוסר מוסריות; לפעמים נראה שכל המהלכים האתאיסטים מכוונים בסופו של דבר להגיע לנקודה המעשית הזו. "תאמין במה שאתה רוצה", יאמר האתאיסט, "אבל לא יתכן שבשם האמונה שלך, שאין לה שום הוכחות, תכפה את רצונך על אנשים שאינם מסכימים איתך!".

אלא שטענה זו, שנשמעת משכנעת מאד על פניה, אינה אלא בדיחה כאשר היא באה מפיו של אתאיסט. כדי לקבוע שיש משהו לא מוסרי בדת, או שיש בכלל בעיה מוסרית כלשהי בכפיית רצוני על אחרים, חייבים להניח קודם תשתית פילוסופית לקיומו של אותו מוסר אובייקטיבי. ותשתית כזו פשוט לא קיימת בעולם אתאיסטי. מי אמר ש"אסור לכפות את רצוני על אחרים"? אדרבה, אם יש לי הכוח לכך, הרי שזו האבולוציה במיטבה. מי אמר שצריך לאפשר חופש דעות, או לתת שוויון זכויות למישהו? מי אמר שאסור לי לפגוע באנשים בשם אמונתי, גם בלי הוכחות? אם אנחנו לא יותר מבעלי חיים מפותחים, אז חוק הג'ונגל הוא החוק היחיד האמיתי, וכל זעקות השבר המוסריות שנשמעות מפי האתאיסטים, אינן יותר מצרחותיו האינסטינקטיביות של קוף שלקחו לו את הבננות. ומכיוון שאתאיזם בדרך כלל הולך יד ביד עם דטרמיניזם, הרי שלמעשה אין לי כל בחירה בנושא, ואני מחויב על פי טבעי לקחת להם את הבננות.   

יש עוד הרבה מאד מה לומר בנושא (עבודת הדוקטורט שלי עוסקת בו), אבל בסיכומו של דבר, דוקא בתחום המוסרי יוצא האתאיזם וידו על התחתונה. אין לו שום בסיס לביקורת אמיתית על ערכי הדת, פרט להבעת אי שביעות רצונו האישית מהם, שאינה שונה כאמור מזעקות הקופים הנ"ל. דוקא בתוך הדת עצמה, המאמינה בטובו של האל ובצדקתו, יש מקום לדיון כיצד הללו מתיישבים עם מצוות הנראות שונות מהם; אבל לא האתאיסט הוא זה שיכול לחנך אותנו בנושא.

נקודה נוספת שקשורה לאתוס, היא עד כמה אנחנו מוכנים להתאמץ, להשקיע ולהקריב על בסיס "קלוש" כמו אמונה בלבד. מילא להאמין באל, אבל האם זה רציונאלי לעצב את כל אורח החיים האישי והלאומי סביבו, דבר הכרוך במחירים כבדים לפעמים בכל מיני מובנים? התשובה היא, ששיקולי רציונאליות קשורים תמיד לשאיפותיו של האדם ולמודעותו לעובדות, וכל זמן שאנשים מודעים לבסיס האמוני של דתם, ומוכנים לשלם את המחיר עבורה – הרי שהדבר רציונאלי לחלוטין, בדיוק כמו כל אורח חיים אפשרי אחר. אחד בוחר לטפס על האברסט, השני להקים משפחה מרובת ילדים, השלישי לצאת למסע הרפתקאות בעקבות אוצר, הרביעי לעשות כל היום כסף בבורסה, וכן הלאה. הדת היא אפשרות לגיטימית לא פחות מכל האחרות, עם המחירים והסיכונים שבה. יצויין אגב, שגם חברות חילוניות לחלוטין משלמות מחירים עבור הערכים בהן הן דוגלות, ואף כופות אותם בכוח החוק והזרוע (בין אם מדובר בקומוניזם, ליברליזם, דמוקרטיה או כל גישה אחרת), למרות שאין מאחוריהם שום הוכחות מדעיות או לוגיות יותר מאשר אלה של הדת.

 

לסיכום, ראינו את התשתית האמונית של הדת, ואת שלושת מרכיביה המרכזיים. ראינו שמודעות עצמית ובחירת עמדות נכונה יכולה לבסס את הדת בצורה כזו, שאינה חושפת אותה לאיום משמעותי כלשהו מצד האתאיזם והכפירה. מה שנותר הוא ויכוחים על נקודות כאלה ואחרות, אבל לא סכנה קיומית. דרך החיים הדתית, על אמונותיה והנהגותיה, אינה שונה מהותית מכל דרך חיים אנושית אחרת. להיות דתי זה פשוט להיות אנושי.

 


 

 

 

 





print
כניסה למערכת