לפעמים ערימות שלמות של קושיות וסיבוכים מתעוררות בשל הנחת יסוד מוטעית אחת. במאמר הבא אערער שתי אבחנות בסיסיות הקיימות בחשיבה המערבית, ואראה מדוע הן בעייתיות, ואיך השחרור מהן יכול להשפיע על תפיסת העולם שלנו. שתי האבחנות הללו הן האבחנה בין אובייקטיבי לסובייקטיבי, ובין חומר לרוח.
בלי להיכנס להגדרות מסובכות, כשאנשים מדברים על אובייקטיבי וסובייקטיבי, הם מתכוונים להבחין בין משהו שקיים או נכון עבור כולם, לבין משהו שמבטא תחושה או חוויה אישית של אדם או אנשים מסוימים בלבד. בדרך כלל האובייקטיבי נחשב לריאלי, למשהו שקיים בפני עצמו, ללא תלות בדעותיהם של אנשים לגביו, ואילו הסובייקטיבי אינו אלא ביטוי לדמיון, רגשות, הזיות וכדו'. כך למשל, השמש קיימת באופן אובייקטיבי, שכן (כמעט) כולם רואים אותה, ולכן היחס אליה הוא כאל ישות ריאלית, שקיומה אינו תלוי בזה של בני האדם או מושפע ממנו. לעומת זאת, העכברים הוורודים שרואה השיכור, או הקולות ששומע הסכיזופרן, קיימים באופן סובייקטיבי: רק אותם אנשים רואים או שומעים אותם, ולכן היחס אליהם הוא כאל דמיונות בלבד, שנמצאים בראש של אלה החווים אותם. ברגע שיפסיקו השיכור והסכיזופרן לחוות חוויות אלה, אותם עכברים או קולות יפסיקו להתקיים.
האבחנה הזו בין האובייקטיבי לסובייקטיבי, או ליתר דיוק בין הריאלי לדמיוני, מבטאת תפיסה נאיבית של ההכרה. בתפיסה הנאיבית, האדם ושאר העולם קיימים באופן ריאלי כשני ישים נפרדים; האדם מתבונן בעולם באמצעות חושיו ותודעתו, וכך לומד להכיר אותו. רשמים "מבחוץ", שנרכשו מתוך התבוננות בעולם, משקפים את המציאות האובייקטיבית, ואילו רשמים שבאים "מבפנים", מתוך הנפש, אינם אלא סובייקטיבים ודמיוניים.
ולמה זו תפיסה נאיבית? משום שכאשר בוחנים את הנושא קצת לעומק, רואים שאין שום דרך למתוח קו גבול בין המציאות "האובייקטיבית" לבין תודעתו "הסובייקטיבית" של האדם שתופס אותה, בין הפנים לבין החוץ. השתיים מעורבבות האחת בשניה במידה כזו, שאין לנו כל אפשרות להפריד ביניהן.
נתחיל מהדברים הפשוטים. עובדה ידועה היא, שדברים כמו צבע או צליל אינם קיימים במציאות הריאלית שמחוץ להכרתו של האדם. מה שקיים במציאות הוא אורכי גל שונים, מסוגים כאלה ואחרים; החושים והמוח שלנו הם שמתרגמים אותם לחוויה של צבע וצליל. חוויות אלה, המכונות קוואליה (qualia) אינן זהות לישים הפיזיקאלים שגורמים להן. אורך גל הוא דבר אחד, ואילו ה"צבעוניות" של הצבע, או ה"צליליות" של הצליל, הן דבר אחר לגמרי. הקוואליה קיימת רק בתודעה שלנו, ולא מחוצה לה. היא בעצם סוג של תרגום למציאות, שמבצעים החושים שלנו עבור התודעה. יצורים שונים יתפסו את העולם בצורה שונה לגמרי, באמצעות קוואליה שאיננו יכולים להעלות בדעתנו. ומכיוון שכל הרשמים החושיים שלנו נתפסים אצלנו באמצעות הקוואליה, ומכיוון שהקוואליה עצמה היא תוצר של התודעה האנושית – הרי שכבר קיבלנו ערבוב מהותי בין האובייקטיבי והסובייקטיבי ביחס למציאות. כל עולם החושים שלנו אינו אלא תרגום אנושי למציאות הריאלית, שאין לנו שום אפשרות לגישה ישירה אליה.
נתקדם כעת צעד נוסף. במצבים שגרתיים, אנחנו תופסים את העולם בצורה מסוימת, אליה אנחנו מתייחסים כ"אמיתית" או "רגילה". אבל כידוע, ישנם מצבים יוצאי דופן, בהם תפיסת העולם שלנו משתנה לחלוטין. כך למשל תחת השפעת אלכוהול, ובעיקר סמים. אנשים שמוחם מושפע מאמצעים כימיים כגון אלה, רואים ושומעים את המציאות באופן שונה לגמרי מהמצב השגרתי. לפעמים הם חווים עצמים, יצורים וכדו' שאיש מלבדם אינו רואה, ולפעמים העצמים המוכרים לובשים צורה אחרת – מגוון החוויות האפשריות גדול ביותר. אבל לא רק סמים ואלכוהול יכולים לגרום לחוויות יוצאות דופן; אנשים רבים חווים חוויות כאלה במצבים מיוחדים, לפעמים באופן יזום (כפי שעושים מיסטיקנים למיניהם), ולפעמים מבלי לרצות בכך (חוויות כמו שיתוק שינה, מוות קליני וכדו'). לחוויות כאלה יש משקל רב בעולם הדתות, שכן הן מהוות את הבסיס לנבואה, רוח הקודש, גילויים שמימיים וכיוצא בזה.
אנשים רבים מתייחסים לכל החוויות יוצאות הדופן הללו כאל סובייקטיביות בלבד, הזיות שאינן מלמדות דבר על המציאות הריאלית. חוויות שמופיעות בעקבות השפעות כימיות על המוח, אינן נחשבות למקור אמין לידע אובייקטיבי. כך גם לגבי חוויות מיסטיות ודתיות, חוויות מוות קליני וכדו', שבעיני רבים אינן אלא סוג נוסף של הזיה, חלום או פעילות מוחית חריגה. "מה ההבדל", שאל הפילוסוף האתיאיסט ברטראנד ראסל, "בין מישהו ששותה יותר מדי ורואה עכברים ורודים, לבין מישהו שאוכל מעט מדי ורואה את אלוהים?". במלים אחרות, כל חוויה שמופיעה בעקבות מצב כימי או פיזי חריג של המוח, היא דמיון בלבד. רק מה שנתפס במצב הרגיל של המוח, יכול להיחשב כמציאות ריאלית.
אבל טענות אלה מחמיצות נקודה חשובה אחת: גם המצב ה"רגיל" או ה"שגרתי" של המוח, אינו אלא ביטוי לפעילות כימית מסוימת. זה לא כאילו שבמצבי שגרה פועל המוח שלנו באופן טרנסצנדנטי זך וטהור, ורק חדירתם של חומרים כימיים זרים מערפלת את הכרתו. בכל רגע נתון, קיים במוח איזון כימי, חשמלי ופיזיולוגי מסוים, והוא זה שמייצר עבורנו את תפיסת המציאות. השפעת סמים, או מצבים חריגים אחרים, רק מעבירה את המוח מאיזון כימי X לאיזון כימי Y או Z. במילים אחרות, זה אמנם מצב אחר של המוח, אבל הוא אינו שונה באופן מהותי מהמצב השגרתי.
אם חוויות המבוססות על השפעות כימיות במוח אינן ראויות לאמון, הרי שכל תפיסת המציאות שלנו היא כזו. לעומת זאת, אם אנחנו נותנים אמון בחוויות שלנו, ומתייחסים אליהן כאל ביטוי למציאות הריאלית, למרות היותן כרוכות במצבים כימיים במוח – אז למה שנבדיל בין מצבי שגרה למצבים אחרים? מצבים כימיים שונים הם כמו ערוצי טלוויזיה שונים: אין אחד שהוא בהכרח "נכון" או "אמיתי" יותר מאחרים. יתכן שגם חוויות חריגות, או חלקן לפחות, מבטאות מציאות ריאלית, שפשוט אינה נגישה לאנשים במצב הרגיל – שהוא לא בהכרח האופטימאלי; יתכן שהמצב התודעתי הרגיל דווקא חוסם ומסנן עבורנו חלקים מהמציאות, ובאמצעות חריגה ממנו אנחנו יכולים להיחשף אליהם.
אני לא בא לטעון פה שכל חוויה של שיכור או מסומם מבטאת מציאות ריאלית. מה שאני אומר הוא, שההחלטה איך להתייחס לחוויות כאלה נתונה בידי כל אחד ואחד. בדרך כלל, אדם נורמטיבי מתייחס לחוויות כמו חלום או שכרות כאל סובייקטיביות בלבד, ברגע שהתעורר מהן, ואינו נותן להן להשפיע על חייו. לעומת זאת, אם אדם חווה חוויה מיסטית, רוחנית, דתית וכדו', והוא משוכנע שהיא אכן מבטאת מציאות ריאלית – הרי שיש לו את מלוא ההצדקה להתייחס אליה כאל כזו. עבורו אין היא שונה מכל חלק אחר של המציאות. אמנם אין הוא יכול לדרוש מאנשים אחרים, שלא חוו את אותה חוויה, שיהיו שותפים לשכנוע שלו; אבל אמונתו שלו בריאליות שלה היא רציונאלית לחלוטין (עי' אצל ויליאם ג'יימס, "החוויה הדתית לסוגיה", להרחבה בנושא; וכן בספרו של יהודה גלמן, "Experience of God and the Rationality of Theistic Belief"). כיוון שכך, אם גם אנשים אחרים משתכנעים בכנותו ובשיקול דעתו, ובעקבות זאת משנים את תפיסת המציאות שלהם, הרי שגם עמדה זו יכולה להיות רציונאלית לגמרי. הטענה לפיה רק חוויות שיכולות להיות נגישות לכולם, בכל מצב, רשאיות להיחשב לביטוי של מציאות ריאלית, אינה מבטאת אלא את "עריצות העיוורים", עליה כתבתי במקום אחר (ועי' גם במאמר "התגלות או הזיה", על חוסר ההגינות והבעייתיות בשימוש בטענת ההזיות כלפי כל חוויה מיוחדת).
כל זה עוד לפני שהתחלנו לדבר על הפילוסופיה של קאנט, לפיה כל תמונת המציאות שלנו, כולל מושגים כמו חלל, זמן וסיבתיות, היא תוצר של תודעתנו, ואין לנו גישה למציאות לכשעצמה; או על עמדות אידיאליסטיות יותר, לפיהן אין בכלל "מציאות לכשעצמה", והתודעה היא תשתית המציאות כולה. מה שברור הוא, שהאבחנה בין אובייקטיבי לסובייקטיבי, או בין ריאלי לדמיוני, שמבטאת התפיסה הנאיבית – מופרכת לחלוטין. התודעה שלנו והמציאות הריאלית משולבות זו בזו במידה כזו, שאין אפשרות לקבוע איפה נגמרת האחת ומתחילה השניה. מן הראוי איפה להשתמש באבחנה זו באופן פרקטי בלבד, במקומות הנדרשים לכך, אבל לא לראות אותה כמייצגת אמת אונטולוגית כלשהי.
לתובנות הללו יש כמה השלכות חשובות. האחת מהן היא כאמור הפתיחות כלפי אפשרות הריאליות של חוויות יוצאות דופן. השניה היא היכולת להשמיע טענות על המציאות, מתוך התבוננות פנימית ולאו דווקא חיצונית. אין הכוונה להחליף כמובן את הגישה האמפירית, אלא להוסיף עליה את האינטואיציות וחוויות בסיסיות מסוימות כמקור ידע לגיטימי. בתפיסה הנאיבית, בה המציאות קיימת בנפרד מהתודעה, אינטואיציות למיניהן נחשבות כלא יותר מ"רגשות" או "פסיכולוגיה", שאינן מבטאות אמת אובייקטיבית כלשהי. אבל בתפיסה שהוצגה לעיל, המודעת לכך שתודעתנו מעצבת את המציאות שאנו תופסים, הרי שמודעות לתודעתנו ולתהליכים המתרחשים בה, יכולה ללמד אותנו על המציאות עצמה. זה המקור לטענות מהותיות על המציאות, שאינן נובעות מתצפית אמפירית ישירה.
האבחנה השניה שהזכרנו לעיל היא זו המבדילה בין חומר לרוח. ראשיתה של אבחנה זו נמצאת בפילוסופיה היוונית; בתנ"ך היא כמעט ולא קיימת (המושג "נפש" מציין בדרך כלל פשוט "אדם"), וגם לא בחז"ל, אם כי קיימת אבחנה בין גוף לנשמה. אבחנה זו השפיעה רבות על החשיבה המערבית, וויכוחים על קיומם של החומר והרוח הם אחד הנושאים המרכזיים בפילוסופיה של כל הזמנים. יש התומכים בעמדה דואליסטית, לפיה המציאות (או חלקים ממנה) מורכבים מחומר ורוח; אחרים נוקטים בגישה מוניסטית, לפיה המציאות מורכבת מדבר אחד בלבד – רק חומר (מטריאליזם) או רק רוח (אידיאליזם).
אבל גם אבחנה זו מיטשטשת לחלוטין לנוכח ממצאי המדע המודרני. איינשטיין הנחית מהלומה על המטריאליזם, כאשר קבע שהחומר הוא למעשה צורה אחרת של אנרגיה. כמו כן, מתברר שהחומר אינו איזה גוש פלסטלינה מוצק, אלא משהו מורכב ומסובך לאין ערוך, שבמהותו הוא בעצם אוסף חלקיקים זעירים המצויים בתנועה מתמדת, שביניהם קיים חלל ריק. יתרה מזאת, תורת הקוואנטים גילתה שהחלקיקים הבסיסיים עצמם עשויים להיות מושפעים בדרכים עלומות מהתודעה התופסת אותם: חלקיקים מסוימים מתנהגים בצורה שונה כשמסתכלים עליהם וכשלא מסתכלים עליהם. הרי לנו דוגמא מוחשית לערבוב שקיים הן בין החומר לרוח, והן בין התודעה למציאות. כדבריו של ג'יימס הופווד ג'ינס (1877-1946), פיזיקאי ואסטרונום בריטי שתרם רבות לתורת הקוואנטים: "היקום נראה דומה יותר למחשבה גדולה מאשר למכונה גדולה".
כיוון שכך, הדיון בדבר קיומם של החומר והרוח והיחסים ביניהם, הולך ונעשה לא רלבנטי. יתכן שאכן קיים רק דבר אחד, שאינו לא החומר ולא הרוח במשמעות המיושנת של המושגים, אלא משהו אחר. לקביעה הזו יש השלכות דתיות ופילוסופיות חשובות, שלא כאן המקום להאריך בהן.
התפיסות הנאיביות והפשטניות שמבחינות בין אובייקטיבי\סובייקטיבי ובין חומר\רוח עוזרות אולי ליצור תמונת עולם מסודרת ונוחה, אבל כפי שראינו, הן רחוקות מלבטא את האמת על המציאות. השחרור מהן פותח אופקים חדשים, אפיסטמולוגיים ואונטולוגיים כאחד, ואולי הגיע הזמן שנתקדם לשלב הזה.