מעבר לשמחה וגם לצער
עלי לחשוב כעת
איך אבדה לי הדעת
ואני מכור לענישה שלך
אתה הוא האדון
ואני צופה אסון
(Papa Roach, Getting Away with Murder)
המציאות מורכבת, נכון? החיים הם לא שחור ולבן? צריך להיות פתוח ומכיל, פלורליסטי ומשתנה תדיר? אז זהו, שלא. אולי בשביל חלק מהאנשים זה כך, אבל יש כאלה שבוחרים להיות אחרת לגמרי. יש אנשים שממקדים את כל חייהם סביב אידיאל אחד, נקודה אחת, עד שהם הופכים להתגלמות חיה של אותו רעיון. אצלם אין מורכבות ורוחב אופקים; ערפילית היא אולי דבר יפה, אבל רק סכין חד מסוגל לחתוך. יש אידיאלים רבים שאנשים יכולים לממש בגופם. במאמר הזה, נדבר על שתי דמויות שלקחו על עצמן תפקיד ברור וחד: ענישה. ננסה לראות מה קורה למי שמגלם את אותה פונקציה אכזרית, ומה אנחנו יכולים ללמוד ממנו.
הראשון מבין השניים: קבלו את המעניש (The Punisher). המעניש, או בשמו האמיתי פרנק קאסטל, הוא דמות בדיונית מתוצרת חברת הקומיקס מארוול. שלא כמו דמויות קומיקס אחרות של מארוול, לפרנק אין כוחות-על כלשהם. אמנם הוא שירת כקצין מצטיין במארינס ולחם בקרבות קשים בוויאטנם, אך לאחר שחרורו תכנן לחיות חיי משפחה רגילים לגמרי. כל זה התנפץ כאשר אשתו ושני ילדיו נהרגו מירי של גאנגסטרים בסנטרל פארק. אכול כאב ושאיפת נקם, החליט פרנק להקדיש את חייו למשימה אחת ויחידה: ביעור הפושעים מהעולם. פרנק הפך להיות "המעניש", צבא של איש אחד, המנהל מלחמה אכזרית וחסרת רחמים נגד כל ארגוני הפשע באשר הם – סוחרי סמים, גאנגסטרים, מאפיונרים, ברוני פשע, וכן הלאה. לשם מטרה זו אין הוא בוחל בשום אמצעים, ולא נרתע מלאמץ את שיטות הפעולה של אויביו. הרג המוני, חבלה, חטיפות, עינויים, סחיטה – אלה רק חלק מהאמצעים שהמעניש משתמש בהם כנגד יריביו הרבים, באופן שגורם לבאטמן להיראות חביב כמו פוקימון. את המעניש לא מעניינים שום קוד אתי או שיקולים מוסריים ביחס לאויביו (אם כי הוא מקפיד מאד לא לפגוע בחפים מפשע). הפושעים חייבים למות, והם ימותו, נקודה. במשך עשרות שנות פעילותו צבר המעניש מניין גופות המגיע לאלפים, והפך בעיני רבים לגיבור, ובעיני רבים אחרים למפלצת רצחנית. כשמו כן הוא – התגלמות של אידיאל הענישה, בלי שום רחמים או רגש מעורבים בנושא.
נעבור לשני: קבלו את ג'ייסון וורהיס (Jason Voorhees). האנטגוניסט המרכזי בסדרת סרטי האימה הידועה יום ששי ה-13, ואחד האייקונים המפורסמים ביותר של ז'אנר האימה והסלאשר (עוד עליו אפשר לקרוא כאן). ג'ייסון נולד כילד מעוות חיצונית ומנטאלית, ובמהלך קייטנה במחנה קריסטל לייק, הופל לאגם בידי חבורת ילדים שהתעללו בו, נעלם מתחת למים ונחשב למת. אבל ג'ייסון שרד, וגדל לבדו ביערות שסביב קריסטל לייק, כשהוא הופך לפסיכופת רצחני ובסופו של דבר למפלצת אל-מתה בלתי ניתנת לעצירה. לקרוא לג'ייסון "רוצח" לא יהיה מדויק, כי רק בן אדם יכול להיחשב לרוצח, ובג'ייסון לא נותר שמץ של אנושיות. הוא אינו מוציא מלה מפיו, ופניו המעוותות מכוסות באופן תמידי במסיכת ההוקי שהפכה לסמלו המסחרי. כיצור אל-מת, אין לו צרכים גופניים, הוא אינו זקוק לאכילה ושתיה, וככל הנראה אינו חש כאב. מטרתו היא אחת ויחידה: להרוג. בניגוד לפרנק קאסטל, ג'ייסון אינו מגביל את נקמתו למגזר כזה או אחר; מבחינתו, כל בני האדם ראויים לעונש, והעונש היחיד שהוא מכיר הוא מוות. במהלך השנים, טבח ג'ייסון מאות אנשים באזור קריסטל לייק ובמקומות אחרים, באמצעות סכין המאצ'טה שלו או תוך שימוש במגוון כלי נשק ואמצעים אחרים. הוא הפך לכוח טבע בלתי ניתן לעצירה, למכונת הרג, כמו סופת טורנדו או הכריש הלבן הגדול. "לא משנה מה הם יעשו לך", אמרה לו אמו, "הם לעולם לא יוכלו להרוג אותך". ואכן לא ניתן להרוג את ג'ייסון. הוא מסוגל לספוג ירי, דקירות ולהבות אש מבלי לעצור לרגע, ואפילו כאשר מפוצצים את גופו לחתיכות, הוא חוזר בסופו של דבר. לא ברור מה מתרחש בתוך ראשו, מעבר למסיכה, והאם קיימת שם פסיכולוגיה כלשהי שניתן לדבר עליה. הדעה המקובלת היא שרמת התבונה של ג'ייסון היא חייתית, שהוא לא יותר מגולם הפועל לפי אינסטינקטים; אך ניתוח מדוקדק יותר יחשוף שהוא מפעיל בכישרון רב טקטיקות סלאשר של הפחדה, התגנבות, תזמון התקפות, שימוש בגופות להטלת אימה, ומשיכת קרבנותיו לעבר מלכודות שתכנן. כפי שיודע כל מי שראה את הסרט "מאחורי המסיכה: עלייתו של לסלי ורנון", דרוש תכנון קפדני כדי לחסל בזה אחר זה חבורת בני נוער, מבלי שמישהו מהם יצליח להימלט מהמקום. ג'ייסון אולי לא איינשטיין, אבל הוא הרבה יותר פיקח וערמומי ממה שנדמה במבט ראשון.
אז מה אנחנו יכולים ללמוד משתי הדמויות האלה (להלן: המענישים)? גם אם אנחנו לא מתכננים לקחת מחר בבוקר רובה אוטומטי או מאצ'טה ולפתוח במסע הרג, עדיין יש כמה תכונות שהופכות את המענישים למרתקים כל כך, ושאפשר לקחת מהן השראה לחיינו השגרתיים-יותר.
ראשית, מיקוד. עצם הבחירה ברעיון אחד כמוקד החיים, וריכוז כל המחשבה והעשיה סביבו, מעניקה לאדם עוצמה רבה. רצונותיו של האדם הממוצע פרושים על מגוון רחב של נושאים, החל מצרכים בסיסיים של אכילה, שינה ומין, ועד לתחומים כמו פרנסה, זוגיות, לימוד, בילויים, חברים, ילדים, מוסר, פוליטיקה, דת, פילוסופיה וכן הלאה. עם כל כך הרבה רצונות, קשה לעשות יותר מאשר להרוויח נקודות פה ושם. לעומת זאת, כאשר מתמסרים לאידיאל אחד "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", ומבטלים את כל האחרים מפניו – יכול האדם להגיע להישגים ותוצאות ללא מתחרים. מה שהופך את המענישים למי שהם, הוא המיקוד הזה. לג'ייסון אין צרכים גופניים, ופרנק מקדיש להם רק את המינימום ההכרחי. גם צרכים נפשיים או רוחניים לא ממש נמצאים בראש מעייניהם. יש לכך מחיר כמובן – אבל גם רווח.
שנית, פשטות. בעולם בו הכל מסובך ומתוסבך, מבולבל ומעורפל, כשפילוסופיות ואידיאולוגיות עוטפים את האדם בסבך של מילים ורעיונות – הדרך להתקדם קדימה היא באמצעות אש אוטומטית או להב משסף, הקורעים את כל הקשרים הגורדיים הללו. המענישים הם יעילים כל כך, משום שהם רואים את המציאות בשחור ולבן. בלי התלבטויות, בלי ספקות, בלי חרטה ונקיפות מצפון. יש שחור ולבן, אין שום דבר באמצע. אתם יכולים לצעוק עד מחר שזו ראיה פשטנית, פרימיטיבית, לא נאורה. למענישים זה לא מזיז. בזמן שאנשים אחרים נאחזים בסבך ומתלבטים במבוך, הם עושים את דרכם לעבר היעד הבא.
שלישית, יציבות. במציאות בה הכל זורם ומשתנה מרגע לרגע, המענישים הם אי של יציבות, כמו סלע איתן בלב ים סוער. הם אינם משתנים לעולם, אינם מתחרטים, אינם משנים דעה או דרך חיים. אפשר תמיד לדעת למה לצפות מהם, ואיך הם יגיבו בכל מצב. אפשר לסמוך עליהם בעיניים עצומות ולתת בהם אמון, בלי לחשוש לשינוי בעמדתם. יציבות קשורה גם לקשיחות: לא חשוב מה זורקים עליך, כמה פוגעים בך, אתה לא תוותר. אחרי כל נפילה, תקום, תרים את הנשק ותמשיך הלאה. יש אנשים שהם כמוץ נידף בכל רוח מצויה; אחרים הם כעץ שתול על פלגי מים. קבועים ויציבים, וזה מקור העוצמה שלהם.
רביעית, מעשיות. המענישים יודעים מה הם רוצים, ויודעים איך להשיג את זה. אין להם צורך בתיאוריות גדולות, בפילוסופיות או בתוכניות ארוכות טווח. הם חיים את הרגע, כשהם יודעים בכל רגע נתון בדיוק איך לפעול. קחו את פרנק או ג'ייסון, הניחו אותם בכל נקודה שתרצו בעולם, ותוך זמן קצר הם יחדשו את פעילותם בלי להתבלבל. אין טעם לבזבז זמן במחשבות על העבר או העתיד. ההווה הוא מה שחשוב. לא הדיבור הוא העיקר אלא המעשה.
חמישית, ניתוק. כל אדם נורמלי היה כורע מזמן תחת העומס הרגשי של חוויות כמו אלה של המענישים. הדרך בה הם שורדים היא באמצעות ניתוק נפשי מהמציאות. המסיכה של ג'ייסון לא נועדה רק להסתיר את פניו המעוותות; היא חוצצת בינו לבין העולם, ומונעת מהעולם לחדור לתוכו. פרנק אמנם אינו לובש מסיכה, אבל פניו הם עצמם מסיכה, מעטה קשוח ומחוספס כאבן, לא מבטא רגשות ולא סופג אותם. הרגשות היחידים המניעים את המענישים הם הזעם והשנאה, אבל גם הם נשמרים בקור, תחת שליטה ומשמעת עצמית. הנפש והרגשות יכולים להיות אויבו הגדול של האדם, להרוס אותו מבפנים ביתר יעילות מכל אויב חיצוני. כשחיים במציאות קשה ועוסקים בדברים לא נעימים, חובה להתנתק מהם ולמשול בהם, לא לתת להם להתגבר עליך.
שישית, סבלנות. לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה. פרנק יודע היטב שכל מאמציו לא יצליחו לבער את הפשע מהעולם. למעשה, הם בקושי עושים הבדל כלשהו כלפי אוקיינוס הפשע העצום. זה לא משנה. המשהו הזה, הוא העיקר. כל פושע שחוסל הוא מטרה שהושגה, גם אם בעקבותיו יבואו רבים אחרים. ג'ייסון, כיצור אל-מת, יכול להרשות לעצמו סבלנות רבה אף יותר. הוא אינו רץ לעולם, אינו ממהר לשום מקום. בסופו של דבר, מה שצריך להגיע, יגיע, אם לא עכשיו אז בפעם אחרת. עשייה יומיומית וקבועה, בלי לחץ וחיפזון ובלי לשאוף לגדולות, היא הדרך להתקדמות בטוחה. צעד אחר צעד. גופה אחרי גופה. ככה זה כשעובדים "לשמה".
שביעית, הענישה עצמה. בעולם שאיבד את המצפון המוסרי שלו, והופך טוב רע ורע לטוב, אור לחושך וחושך לאור, אף אחד כבר לא מעז לדבר ברצינות על דין, צדק, גמול וענישה. גם כאשר כולאים את הפושעים או מחסלים את המחבלים, מתייחסים לכך כאל "הגנה עצמית" בלבד, מבלי להתיימר "חלילה" לשפוט או להוציא להורג מישהו. המענישים לעומת זאת פטורים מתסביכים אלה. הם יודעים מהו הצדק, ואינם מהססים ליישם אותו במלוא חומרתו. הם לא זקוקים לתירוצים בשביל להוציא לפועל את הענישה שלהם. בכך הם מחזירים לעולם את מושג החטא ועונשו, ומראים שעדיין יש דין ויש דיין.
אלה חלק מהרעיונות שאנו יכולים לקחת מהמענישים. אם חיינו יהיו קצת יותר ממוקדים, פשוטים ויציבים, יותר מעשיים וסבלניים, ומנותקים מתסבוכות נפשיות, נוכל לשרוד ולהתקדם טוב יותר בעולם הזה. אז הדקו על פניכם את המסיכה, הרימו את המאצ'טה או הרובה המטאפוריים, וצעדו קדימה בלי להסס.
מרגיש לא רציונאלי
יוצא מול הנורמאלי
לומר את האמת, אני מסתדר עם רצח
זה כלל לא אפשרי
לחיות רק על שקרים
אך המציאות היא שאני מסתדר עם רצח
(Papa Roach, Getting Away with Murder)