הדבר המתסכל ביותר בויכוחים עם אתאיסטים, הוא הניסיון לגרום להם לראות את מה שעבורך הוא מובן מאליו. באופן אבסורדי משהו, דוקא הדברים הכי מובנים מאליהם, הם הדברים שקשה ביותר לשכנע בהם את מי שמכחיש אותם; שכן הם אינם בנויים על גבי הוכחות כלשהן, אלא מהווים את התשתית לתפיסת העולם. זה כמו לנסות לשכנע עיוור בקיומם של כוכבים, או להסביר לחירש למה אנשים הרוקדים בהתלהבות לצלילי מוזיקה שהוא אינו שומע, אינם משוגעים. רוב האנשים פשוט רואים או שומעים את הדברים; ניסיון להוכיח אותם באמצעות פילוסופיה או לוגיקה, הוא כמעט בלתי אפשרי. הוא הדין לגבי אמונה באלוקים, שלפחות עבור חלק מהמאמינים, היא פשוט מובנת מאליה. אדם מתבונן במציאות, הן בזו שבחוץ והן בתוך נפשו פנימה, ורואה אותה מכריזה על בוראה. "השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע". לא באופן של הוכחה לוגית, כמו הראיה מהתכנון או הטיעון הקוסמולוגי, אלא באופן של חוויה ישירה. איננו רואים את אלוקים עצמו, אבל יצירתו מעידה עליו בבירור. כמו שכתב ניל דונלד וולש בספרו "שיחות עם אלוהים", כאשר המחבר שואל את אלוהים למה הוא לא מתגלה, משיב לו האל שהוא מתגלה בכל רגע – בכל זריחה ושקיעה, בכל פרח פורח, בגלי הים, בחיוכו של תינוק, וכן הלאה, ומי שלא רואה את זה – זה בגלל שאינו רוצה לראות (ציטוט מהזיכרון).
ישנם תחומים נוספים בהם המובן מאליו אינו ניתן להוכחה, ואף על פי כן רובנו חיים לפיו את חיינו. שניים מהתחומים הללו הם המוסר והנפש.
נתחיל במוסר. ישנן שיטות רבות בפילוסופיה לגבי הגדרת המוסר ומהותו, אך דבר אחד מוסכם כמעט על כולן: אצל מרבית בני האדם קיימת אינטואיציה עמוקה ביותר, לפיה ישנה חובה מוסרית אובייקטיבית. יש דברים שהם טובים או רעים, מותרים או אסורים, באופן מוחלט.
קל להוכיח את קיומה של אינטואיציה זו באמצעות דוגמאות. כאשר קיים ויכוח על העדפה סובייקטיבית כלשהי – לדוגמא, בעל ואשה מתווכחים האם ללכת לקולנוע או למסעדה – אנו מכירים בכך שאף צד לא צודק יותר מהשני, ולכן אנו מצפים מהם להתפשר ולוותר, או לחילופין להכריע באמצעות הטלת מטבע. לעומת זאת, כשמדובר בויכוח מוסרי – לדוגמא, האם לענות חתלתול לשם השעשוע או לא – התחושה היא שצד אחד בהחלט צודק יותר מהשני. לא נצפה ממי שסבור שהדבר אסור, לוותר ולאפשר את ההתעללות בחתולים, רק מפני שהשני מאד רוצה בכך. גם לא נראה לנו שהטלת מטבע היא הדרך הנכונה להכריע בעניין. למעשה, המקרה הזה דומה יותר בעינינו לויכוח בין שני חבלנים על איזה חוט לנתק כדי לנטרל את הפצצה המתקתקת. במקרה כזה ברור שיש אמת אובייקטיבית אחת, ושאחד מהצדדים פשוט טועה. אנו מצפים ממי שבטוח בעמדתו, שיגן עליה בחירוף נפש וללא פשרות, שכן יש לכך השלכות גורליות. במלים אחרות, אנו חשים שבנושאים מוסריים, יש עמדה נכונה ולא נכונה באופן אובייקטיבי. יש אמת ושקר, לא רק רצונות סובייקטיביים שקולים (הדוגמא לקוחה מספרו של דוד אנוך, Taking Morality Seriously).
לדבר על רלטיביזם מוסרי זה קל. אפשר לנופף במשפטים כמו "כל חברה והמוסר שלה" – עד שזה מגיע לנקודות כואבות כמו גזענות, עבדות, היחס לנשים וכן הלאה. כמה אנשים מסוגלים לטעון ברצינות, שחברה שמוכרת ילדות קטנות להיות שפחות מין של זקנים עשירים, או שנוהגת בגזענות כלפי המיעוטים שבתוכה, או שנוהגת לאכול קופים בעודם חיים – היא לא פחות מוסרית מאיתנו, אלא רק בעלת "מוסר שונה"? בואו נקפוץ ישר לגודווין – האם הנאצים לא היו באמת רעים, אלא רק "שונים"? רובנו יתקשה מאד לחוש כך ברצינות. העובדה שישנם אנשים וחברות שדעתם שונה מאיתנו בנושאים מוסריים, לא גורמת לנו אוטומטית לאמץ רלטיביזם בנושא. האינטואיציה שלנו אומרת לנו שהם פשוט טועים, בדיוק כמו חברה החושבת שהעולם שטוח או שיש נחש הבולע את הירח. ואנחנו נהיה מוכנים להילחם כדי לאכוף את דעותינו בנושאים אלה.
הבעיה היא, שאין שום דרך להוכיח את קיומו של מוסר אובייקטיבי. שורה של בעיות פילוסופיות ידועות עומדת בפני מי שרוצה לטעון זאת. הראשונה שבהן היא מה שנקרא הכשל הנטורליסטי, שהציגו דיוויד יום וג'ורג' אדוארד מור, לפיו מאף טענה על המציאות לא מתחייבת באופן ישיר טענה מוסרית כלשהי. העובדה שאנשים סובלים, אינה יוצרת חובה להפחית את סבלם. העובדה שפעולה מסוימת מזיקה לחברה, אינה מהווה סיבה להימנע ממנה. כדי להגיע לטענה מוסרית, חייבים להניח הנחות נוספות, נורמטיביות, והללו הנן תמיד בעייתיות. כיוון שכך, לא ברור מה בדיוק יכול ליצור חובה מוסרית מוחלטת, או ערכים מוחלטים של טוב ורע.
השאלה הגדולה בפילוסופיה של המוסר היא, למה להיות מוסרי? כשם שישנו א-תאיסט, שאינו מאמין באלוהים, כך ישנו א-מורליסט, שאינו מאמין במוסר. הוא מודה בכך שישנן תחושות לפיהן קיימת חובה מוסרית, כשם שהאתאיסט מודה בכך שישנן תחושות כאילו ישנו אלוהים; אבל כמו האתאיסט, הא-מורליסט סבור שתחושות אלה פשוט שגויות, שאינן אלא אשליה פסיכולוגית. הוא רוצה הוכחות של ממש, ובלעדיהן, הוא לא רואה סיבה להפסיק לענות חתולים ולאנוס ילדות להנאתו.
הבעיה היא, שברגע שאנו מתחילים לנסות להוכיח לו את הדברים באמצעות הוכחות פילוסופיות, או שיקולי כדאיות בנוסח "אם תעשה לאחרים, בסוף יעשו גם לך" – כבר איבדנו את זה. אין הוכחה פילוסופית טובה לקיומו של מוסר אובייקטיבי. אדרבה, יש המון טיעונים נגדו. ושיקולים של תועלת לא תמיד רלבנטיים (חתולים לעולם לא ינקמו בנו בחזרה) ולא לכולם אכפת מהם (אכול ושתה כי מחר נמות). הסיבה האמיתית שאנחנו סבורים שלענות חתולים ולאנוס ילדות זה רע ואסור, היא פשוט משום שזה מובן מאליו. כשאנחנו רואים דבר כזה קורה, או שומעים עליו, כל ישותנו זועקת שזה רע ואסור – ולא צריך שום פילוסופיה או תועלתיות מעבר לזה. שום טיעון גם לא ישכנע אותנו אחרת, וגם לא העובדה שיש כאלה שחולקים עלינו. אנחנו פשוט "רואים" אינטואיטיבית את הרוע שבדברים כאלה. אפשר כמובן לטעון שהאינטואיציה הזו היא אשליה, וקל לתת לכך נימוקים פסיכולוגיים ואבולוציוניים שונים. זה מה שעושים תומכי תיאוריית השגיאה המוסרית, המכירים בקיומן של אינטואיציות מוסריות אובייקטיביסטיות, אך טוענים שהללו פשוט מוטעות. אבל לרוב האנשים זה לא ממש מזיז. הוודאות שלנו באמיתות המוסריות חזקה יותר מאשר השכנוע בהיגיון של הטיעונים הא-מורליסטיים. זהו כוחו של המובן מאליו, שהניסיונות להכניס אותו למסגרת של הוכחות פילוסופיות רק פוגמת בו. מי שאומר "תוכיח לי שלענות חתולים זה רע" – כבר העיד בכך על עיוורונו המוסרי, וקשה יהיה לפקוח את עיניו.
דוגמא נוספת למובן מאליו היא האמונה בקיומן של נפשות ותודעות אצל אנשים או יצורים אחרים. כל אחד מאיתנו יודע על עצמו, שהוא אישיות בעלת מחשבות, רצונות, רגשות וכן הלאה. אבל כיצד אני יכול לדעת שגם האנשים האחרים שסביבי הם בעלי נפש כזו? אולי אין הם אלא רובוטים, זומבים או דמויות בחלום, הנראים כבעלי תודעה בעוד שאינם כאלה?
אפשר לומר שמדובר באינדוקציה. מכיוון שאני יצור בעל מבנה פיזיולוגי מסוים, ואני יודע שלאנשים אחרים יש מבנה פיזיולוגי דומה, אני יכול להניח שכשהם מתנהגים באופן דומה לשלי, הם גם מרגישים תחושות הדומות לשלי. אם אני בוכה כשכואב לי או כשאני עצוב, אני מניח שכשאדם אחר בוכה, כנראה שגם לו כואב או עצוב. אבל האינדוקציה הזו בעייתית ביותר. אחרי הכל, יש לי רק דגימה אחת להשליך ממנה – אני עצמי – והאם זה מוצדק לטעון, שמכיוון שלאדם אחד יש נפש, הרי שלכולם יש נפשות? ממתי עושים אינדוקציה על מיליארדים, על סמך דגימה אחת בלבד? אולי רק לחלק קטן, או גדול, או לחצי מהאנשים יש נפש, והשאר רק נראים כאילו? ואולי בכל זאת רק לי יש נפש? הרי אין לנו מושג עדיין באיזה אופן פועל הקשר המסתורי בין גוף לנפש, וממילא העובדה שלאנשים אחרים יש גוף דומה לשלי, ממש לא מוכיחה שיש להם גם נפש דומה. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בבעלי חיים אחרים, שאין לנו שום הוכחה לכך שהם אמנם חשים משהו, ושזעקות הכאב שלהם אינם יותר מתגובה מכנית, כמו הרעש שמשמיע פסנתר כשחובטים בו (כפי שטען דקארט למשל). לך תוכיח שאתה לא פשוט משליך עליהם את התחושות שלך ועושה להם האנשה.
וכמו בדוגמא של המוסר, גם כאן התשובה הפשוטה היא, שאנו מאמינים בקיומן של נפשות אחרות – אצל אנשים ואצל בעלי חיים (או חלקם לפחות) – פשוט משום שאנו "רואים" אותן אינטואיטיבית. כשאנחנו רואים מישהו בוכה, אנחנו לא מסיקים שהוא עצוב על סמך טיעון לוגי. אנו פשוט חשים את העצב והכאב שלו. אפשר לראות זאת בגילויי אמפתיה נוגעים ללב של תינוקות ופעוטות, המגיבים לרגשות אצל הזולת, מבלי להפעיל שום הסקת מסקנות לוגית מחוכמת. מי שיש לו כלב נאמן, לא יהיה מוכן בשום אופן להאמין שהוא אינה אלא מכונה חסרת מודעות. הוא חש בבירור את רגשותיו ותחושותיו של הכלב כלפיו. כך גם לגבי פסיכולוגיה מקצועית: פרויד לא הוכיח בניסוי את קיומם של האגו, הסופר-אגו והאיד. הוא פשוט "ראה" אותם מאחורי התנהגותם של האנשים שבדק. לא מדעי ולא מדויק, אבל אמיתי לא פחות.
נכון, אינטואיציות ותחושות יכולות להטעות. נכון, אי אפשר להוכיח אותן מבחינה פילוסופית או מדעית, ולא עוד אלא שיש טיעונים רציניים נגדן. אבל זו בדיוק הנקודה. הויכוח כאן לא מתרחש ברמה הלוגית-פילוסופית, אלא ברובד האינטואיטיבי הבסיסי שלנו, הקודם לחשיבה הפילוסופית. והאמונה שלנו באותן אינטואיציות בסיסיות, חזקה בהרבה מזו שיש לנו בטיעונים לוגיים מתוחכמים (כפי שהראיתי במאמר "כשאמונה והיגיון מתנגשים"). אף טיעון פילוסופי, קושיא או הטלת הספק, לא ישנו את דעתי לפיה עינוי חתולים לשם הנאה הוא רע ואסור – ואני לא צריך שום הוכחה לכך שיש חובה מוסרית בעולם, או שחתולים מרגישים כאב. אני פשוט רואה את זה, ומי שטוען אחרת הוא או רשע או עיוור.
והוא הדין לגבי האמונה באלוקים. אני רואה את אלוקים בבירור, במציאות שמסביבי ובתוכי. קיומו ברור לי לא פחות מקיומה של המציאות עצמה, ואף יותר ממנה. אולי התחושות שלי שגויות – אבל באותה מידה יתכן שהטיעונים נגדן הם השגויים, מה שנראה לי הרבה יותר משכנע, בעיקר משום שלא קיימים שום טיעונים כאלה, פרט לספקנות בגרוש בנוסח "אולי אתה טועה". אני לא היחיד שחש כך – ישנם מאמינים רבים מאד שחשים כמוני, והעובדה שיש גם כאלה שלא, או שישנם אנשים שמאמינים בדברים שונים, לא משנה לי בכלל, בדיוק כמו שהעובדה שיש כאלה שחושבים שקניבליזם זה מוסרי, לא גורמת לכם לחשוב שאולי הם בעצם צודקים. אמונה לא צריכה להיות נחלת הכלל כדי להיות נכונה, וקיומם של עיוורים לא אמור לגרום לפקחים לפקפק במראית עיניהם. העיוורים יכולים לחשוב שאני משוגע והוזה, כי אני רואה דברים "שלא קיימים"; אני יכול רק לרחם עליהם על כך שהם עיוורים. כל מי שמחזיק בעמדות מוסריות בלתי מתפשרות, וכל מי שמכיר בקיומן של נפשות אצל הזולת, הוא מאמין בדיוק כמוני.
זו לא בושה להאמין במובן מאליו. הבושה היא לאבד את האמונה בו לטובת ספקנות פילוסופית חסרת תוחלת. ביקורתיות היא חשובה, אבל יש להבחין בין הפרכה אמיתית לבין ספקנות גרידא. ברגע שמכחישים את המובן מאליו, הדרך לשיגעון ולניוון מוסרי נפתחת לרווחה. ומה שעצוב הוא, שאלה המידרדרים בה אפילו אינם מודעים לכך.