אז יש אלוהים או אין אלוהים? לפני שנכנסים לדיון בשאלה הזו, רצוי להקדיש קצת מחשבה לשאלה מיהו או מהו אותו אלוהים עליו נסב הויכוח. קצת קשה לקבוע האם משהו קיים או אינו קיים, כשאין לנו הגדרה ברורה של המושג המדובר.
אם נשאל אדם מן השורה מיהו אלוהים, נקבל מן הסתם תשובה לפיה אלוהים הוא בורא העולם, המנהל אותו ומשגיח עליו, יש לו דרישות מסוימות מבני האדם, והוא מעניק גמול לעושי רצונו ומעניש את העוברים עליו. תשובה זו אופיינית (בשינויים מסוימים) לרוב הדתות וגם לתיאיסטים שאינם משתייכים לדת מסוימת. אם נשים לב, היא מתארת בעיקר את פעולותיו של אלוהים, לא אותו עצמו; אם נשאל שוב מיהו אותו "מישהו" המתקרא אלוהים, התשובות יהיו מעורפלות בהרבה, ויכללו מושגים כמו "כוח עליון", "ישות", "הסיבה הראשונה", "ההוויה עצמה", "האינסוף", "הבלתי נתפס" וכן הלאה.
בנקודה זו כבר מופיע הבדל מהותי בין הפגאניות למונותיאיזם. הפגאנים מתארים בדרך כלל את אליליהם כדמויות בעלות צורה ואישיות ברורה, מעין סופרמנים או מפלצות רבי כוח, ואילו המונותיאיזם נוטה להתרחק מדימויים גשמיים שכאלה ולהתייחס לאל במושגים מעורפלים כדלעיל. הדבר הופך את שאלת קיומו של האל למסובכת יותר ביחס למונותיאיזם. קל להבין את השאלה האם זאוס או אודין קיימים, ומה משמעות האמירה שהם קיימים (- הם יושבים איפשהו על כיסאותיהם באולימפוס או באסגרד, עם הזקן, השרביט וכל השאר). לעומת זאת, אם אלוהים הוא "הסיבה הראשונה" או "אור אינסוף" או משהו מעין זה, איך אפשר בכלל לדעת אם הוא קיים או לא? יתרה מזאת – מה משמעות עצם הטענה שהוא קיים או אינו קיים? על אחת כמה וכמה שהשאלה מתחזקת ביחס לאותם תיאיסטים הטוענים שלא ניתן לייחס לאל שום תכונה, תואר או הגדרה שהיא. ככל שהעצם מופשט יותר, כך קשה יותר להתייחס אליו, וכשמדובר במשהו מופשט כמו אלוהים נראה לפעמים שהויכוח בדבר קיומו אינו מסוגל להתחיל כלל (ולכן הוא מתדרדר בפועל לויכוחים על האבולוציה או על סגירת כבישים בשבת).
במאמר הבא אנסה להסביר את משמעות הטענה "יש\אין אלוהים" כשהיא מתייחסת לאל מונותיאיסטי מופשט. ננסה להבין מה בעצם אומרים התיאיסטים ומה הרלבנטיות של טענתם עבורנו.
כפי שראינו, המונותיאיסט יימנע בדרך כלל מלדבר על האל עצמו. אם יישאל בנושא, יאמר שהאל הוא מעבר לכל הבנה אנושית ולא ניתן לתפוס אותו או לדבר עליו. לכאורה כאן מתבקשת טענתו הידועה של ויטגנשטיין, ש"על מה שעליו אי אפשר לדבר, צריך לשתוק". אבל המונותיאיסט אינו שותק ביחס לאלוהים. במקום לדבר על עצמותו, הוא מדבר על פעולותיו ומעשיו. ומכיוון שפעולות האל הרלבנטיות עבורנו הן אלה שמשפיעות על המציאות המוכרת לנו, הרי שטענות על אלוהים הן בעצם טענות על אותה מציאות. האמירה "יש אלוהים" פירושה שהמציאות מתנהלת באופן שונה מזה בו היתה מתנהלת במקרה של "אין אלוהים". מהם ההבדלים בין שני התרחישים הללו?
לא חשוב כמה מופשט האל שלנו, כדי שיוכל להיחשב כאלוהים עליו לממש לפחות שלוש תכונות בסיסיות: כוח, תבונה ורצון. הללו יכולות להיות שונות מאד מאלה שלנו, אבל עדיין להיות דומות מספיק בכדי שנוכל לזהות אותן ככאלה ולייחס אותן אליו. אל שלא ניתן לייחס לו כוח, תבונה ורצון תחת שום פרשנות של מושגים אלה, אינו יכול להיחשב לאלוהים בשום מובן שהוא. הוא אינו עונה להגדרה של המושג "אלוהים" כפי שאנו משתמשים בו. אמנם, אין צורך לטעון שתכונות אלה מבטאות את מהותו של אלוהים, שהיא כאמור בלתי נתפסת; די בכך שנאמר שכוחו, תבונתו ורצונו של האל מתגלים במציאות, והם אלה שמעידים על קיומו ומצדיקים את הטענה "יש אלוהים". עלינו לבדוק אם כן באיזה אופן מתגלות אותן התכונות.
הכוח הוא התכונה הפחות משמעותית לענייננו מבין השלוש. גם במציאות נטולת אלוהים יכולים לפעול כוחות למיניהם, כוחות טבע עיוורים וחסרי מחשבה או רצון. איש אינו מכחיש את קיומם של כוח הגרביטציה או הכוח האלקטרומגנטי, אך איש גם אינו רואה בהם אלים. גם אם יימצא כוח פיזיקאלי בסיסי כלשהו שכל שאר הכוחות נובעים ממנו, עדיין לא תהיה הצדקה לקרוא לכוח הזה "אלוהים". כדי לומר שיש אלוהים, צריך שלכוח הפועל במציאות יתוספו גם תבונה ורצון. בלעדיהם לא ניתן לומר שיש אלוהים.
מה לגבי התבונה? מה משמעות האמירה שקיימת תבונה מאחורי המציאות? כדי לדעת האם גורם מסוים הוא תבוני, עלינו לבחון את התנהגותו. אם נמצא אי שם בחלל כדור כסוף מחומר לא מוכר היושב לו ללא ניע (כמו זה המתואר בספר כדור של מייקל קרייטון), לא תהיה לנו שום דרך לדעת האם הוא ישות תבונית או לא, כל זמן שהוא לא יעשה משהו. יתרה מזאת, גם אם נדע איכשהו שהוא תבוני, התבונה שלו תהיה לא רלבנטית עבורנו כל זמן שלא תתבטא בפעולות. הווה אומר, תבונה של פלוני נמדדת לפי פעולותיו של פלוני.
וכאן נכנס הרצון לתמונה. כדי שנוכל לומר שפעולות מסוימות אכן מבטאות תבונה, עלינו לדעת מה התכלית שמאחוריהן, מהו רצונו של פועל הפעולות. כל זמן שהישות המדוברת אינה מתקשרת איתנו ישירות, הרי שאנו יכולים רק לנסות לשער מפעולותיה את מידת תבונתה, על פי השוואתה אלינו עצמנו. יתכן למשל שהכדור הכסוף הנ"ל הוא בעל תבונה קוסמית כבירה, וכל רצונו הוא לשבת ללא נוע ולהגות הגיגים עמוקים. זה יתכן, אבל אם זה כך אין לנו שום דרך לדעת את זה, משום שמניסיוננו תכונת הישיבה ללא נוע אינה מאפיינת ישויות תבוניות דווקא. לעומת זאת, אם יתחיל הכדור לכתוב רשימות, לבנות מכשירים או לדבר, נוכל להתחיל לייחס לו תבונה – משום שאותן פעולות מעידות מניסיוננו על תבונה העומדת מאחוריהן (הן אמנם עשויות להתבצע גם ע"י מכשירים דוממים, אבל רק אם הללו תוכננו בידי בעלי תבונה). במילים אחרות, חייב להיות דמיון מסוים בין רצונותיה של הישות לבין אלה שלנו, כדי שנוכל לייחס לה תבונה שתהיה רלבנטית עבורנו.
הוא הדין, אם כן, גם לתבונה האלוהית המתגלה במציאות. כדי שנוכל לטעון שהמציאות מתנהלת באופן המבטא תבונה אלוהית, עלינו להניח שיש דמיון מסוים בין הרצון האלוהי לבין זה שלנו. זו אכן ההנחה שעומדת מאחורי טיעונים לקיומו של האל, המבוססים על המורכבות שבבריאה, האסתטיקה שבה וכדו' – במלים אחרות, על אותן תופעות שתבונה דומה לשלנו עשויה היתה לחולל. הרי יתכן תיאורטית שהיקום היה נוצר ע"י ישות בעלת רצון זר לחלוטין, שמעוניינת בדברים שונים לגמרי מאיתנו (למשל, בתוהו מתמיד במקום בחוקים מסודרים). במקרה כזה, גם אם היתה לה תבונה והיא היתה מגשימה את רצונותיה היטב, לא היינו מסוגלים לזהות את התבונה הזו ולדבר עליה כעל אלוהים באופן שיבדיל בין מציאותה לבין יקום עיוור ואדיש.
נמצא אם כן, שהכל מתנקז לנקודה אחת: הרצון. מציאות בה "יש אלוהים" היא מציאות המבטאת רצון מסוים, שחייב להיות דומה לשלנו כדי שנזהה אותו ואת התבונה שמאחוריו. לכן החיפוש אחר מאפיינים אלוהיים במציאות מדגיש תופעות שנראות לעיניים האנושיות ראויות להערכה: יופי, מערכות מורכבות, דייקנות מתמטית, תכליתיות, טוב מוסרי וכדומה. למעשה, האמירה "יש אלוהים" מתייחסת למציאות כאל "אדם גדול", משהו עם נשמה אלוהית, שחותר להשגת תכלית מסוימת, הדומה במידת מה לתכליות האנושיות.
והנקודה הרלבנטית ביותר עבורנו בהנחה לפיה יש רצון מאחורי המציאות, היא האמונה שהרצון הזה כולל גם מאפיינים מוסריים (במובן הרחב ביותר של המלה), הנוגעים גם אלינו. יתכן שמערכת אוטומטית עיוורת היתה מסוגלת ליצור מורכבות, אסתטיקה וכדו' שיזוהו על ידינו בטעות כעדות לתבונה – אבל רק רצון תבוני אמיתי יכול לשאוף לתכלית מוסרית, ומתוך כך לקבוע ערכים מוסריים. ערכים מוסריים וחובה מוסרית אינם יכולים להיות נחלתן של מכונות חסרות תבונה. האמירה "יש אלוהים" פירושה לא רק שלמציאות יש תכלית, אלא שיש לה תכלית מוסרית הדומה לשלנו. הווה אומר, היא קשורה באופן כלשהו להטבה, רחמים, חסד, צדק וכן הלאה. וכיוון שזו תכליתה של המציאות, הרי שזו אמורה להיות גם התכלית שלנו, ונדרש מאיתנו לפעול באופן מוסרי הדומה לרצונו של האל. מי שיפעל באופן מוסרי, מתאים את עצמו למגמה של המציאות ויתוגמל בעקבות זאת, ומי שפועל בצורה הפוכה ייפגע.
אם כן, הרי שמשמעות האמירה "יש אלוהים" היא בראש ובראשונה מוסרית. פירושה הוא שהמציאות מתנהלת באופן מוסרי, והיא כוללת גמול ועונש לאלה הפועלים בהתאם לרצונותיו המוסריים של האל. כמובן שלא תמיד זה נראה כך, ולכן ויכוחים סביב קיום האל מתנקזים בדרך כלל לשאלת הרע מול הטוב בעולם. המאמינים יצביעו על תופעות הנראות כמבטאות חסד ורחמים אלוהיים, ואילו הכופרים יצביעו על תופעות הנראות כמבטאות אקראיות, שרירותיות וחוסר צדק מוחלט (בדרך כלל לא רוע מכוון, כי טענה כזו תוביל לא לאתיאיזם אלא למלתיאיזם – לאמונה שהעולם נוצר ומנוהל בידי ישות מרושעת, אולי השטן). המאמינים יתרצו את קיום הרע בכך שאיננו רואים את התמונה המלאה, שלעתיד לבוא או בעולמות אחרים יתבררו הטוב והצדק שבמציאות, ושהאל זר מספיק כדי שלא נבין את כל מעשיו; ואילו הכופרים יתרצו את הטוב שבמציאות כתוצר של המקרה העיוור, הברירה הטבעית וכדו'.
הויכוח בין תיאיסטים לאתיאיסטים הוא למעשה בראש ובראשונה ויכוח על הריאליזם של המוסר. האתיאיסטים סבורים שהמוסר הוא יצירה אנושית בלבד, ושהיקום בכללותו אדיש לערכים האנושיים. הוא מתנהל לפי חוקים מכאניים עיוורים, ללא כל רצון ותכלית, שכולם כפופים אליהם באותה מידה. לעומת זאת התיאיסטים מאמינים שהמציאות עצמה חותרת לתכלית מוסרית; שהערכים המוסריים אינם יצירתו של האדם, אלא הם חלק מהחוקים על פיהם מתנהל היקום, גם אם איננו יודעים תמיד לזהות את יישומם המדויק בשל צרות ראייתנו. ממילא, אדם ש"יש לו אלוהים" הוא זה המאמין בקיומו של מוסר אובייקטיבי מחייב ופועל לפיו, ומי ש"אין לו אלוהים" הוא זה שמתנהג כאילו המציאות תישאר אדישה למעשיו הרעים ולעולם לא ייענש עליהם.
כל זה עוד לפני שהגענו לדתות מסוימות. למעשה, דת יכולה לצמוח רק על בסיס הנחה מוקדמת בדבר קיומו של אלוהים ושל רצון המתבטא במציאות, והיא באה לענות על השאלה מהו אותו רצון בדיוק. אמנם, מכיוון שהדת טוענת להתגלות ישירה של האל, הרי שהיא יכולה למסור בשמו גם צווים שנראים זרים למוסר האנושי; אבל היא חייבת לשמור על התאמה מסוימת למוסר הזה, אחרת היא תהיה זרה מכדי שמישהו יקבל אותה כביטוי לרצון האל. ההתגלות האלוהית העומדת בבסיס הדת, בצירוף האינטואיציות המוסריות האנושיות, הן אלה שבעזרתן מנסה האדם הדתי לפענח את הרצון האלוהי שמתגלם בבריאה. קיימת באדם נטייה להשליך את ערכיו שלו על המציאות, ולייחס אותם לאלוהים – מה שיכול להוביל למתח עם התגלויות הטוענות אחרת, ועם אנשים, חברות וזמנים בעלי ערכים שונים. הבנה מלאה של הרצון האלוהי היא משימה לא פשוטה, אולי בלתי אפשרית, והיא מעסיקה את האנושות מראשיתה ועד ימינו; אבל כל גישה הטוענת "יש אלוהים", מתכוונת בכך בעיקר לומר שהמציאות מתנהלת באופן תבוני ומוסרי והיא רגישה ומגיבה למעשיו המוסריים של האדם. משפטים כמו "הצדק ינצח" או "בסוף יהיה טוב" הם אם כן תיאיסטים במובהק; במציאות אדישה-מוסרית אין שום סיבה להניח שכך יהיה (עי' למשל בדיאלוג בין אובריאן לווינסטון בספר 1984 על נושא זה).
לסיכום: האמירה "יש אלוהים" לא נועדה להוסיף איזה קוסם מוזר לתמונת המציאות שלנו, שכן המונותיאיסט אינו אומר כמעט דבר על עצמותו של אלוהים; מה שהיא באה לומר הוא שהמציאות מתנהלת באופן תבוני ותכליתי, המתבטא בחתירה לערכים הדומים לאלה שלנו, שבראשם אידיאל מוסרי מסוים. כיוון שכך, ישנן דרישות מוסריות כלפי האדם, והמציאות עצמה תגיב למעשיו בהתאם. היקום אינו עיוור ואדיש, אלא מוסרי ורגיש.
הערת הבהרה: כל האמור לעיל לא בא להוכיח את קיומו של האל, או את היות היקום מבטא תבונה, רצון ומוסר, אלא להסביר את משמעות הטענה "יש\אין אלוהים". עד כמה אפשר להסתמך על תופעות במציאות כדי להוכיח\לשלול את קיום האל, זה כבר נושא אחר.