לא מזמן כתבתי כאן מאמר בנושא מדעי המוח, ולמה בניגוד לדעות רווחות הם לא מוכיחים שום דבר לגבי (אי) קיומה של נפש רוחנית באדם. קצת לאחר מכן פנה אלי אדם הכותב ספר בו הוא טוען שהמדע מפריך את קיומה של הנשמה, וביקש ממני חוות דעת על ספרו; במקביל, ובלי קשר, נודע לי על הספר החדש "למה מטריאליזם הוא קשקוש" (Why Materialism is Baloney) של ד"ר ברנרדו קסטרופ, מדען מחשבים מוביל, שמבסס באופן לוגי ומדעי תפיסה אידיאליסטית דווקא. נזכרתי גם בספר "תודעה ויקום" (Mind and Cosmos) שפרסם בשנת 2012 תומאס נייגל, מגדולי הפילוסופים האנאליטיים בדורנו, בו הוא טוען שלא יתכן שהתודעה היא תוצר של חומר בלבד (מה שגרר לינץ' המוני כלפיו מצד ראשי הכנסיה האתאיסטית, למרות היותו של נייגל אתאיסט לכשעצמו). נראה שיש משהו בתפיסה המטריאליסטית שגורם לאנשים מהשורה לנהות אחריה, ומצריך רגישות פילוסופית גדולה יותר כדי לחשוף את הבעייתיות המהותית שבה. במאמר הבא אנסה להמחיש בדוגמא מהי אותה בעייתיות, ולהראות למה אידיאליזם היא גישה עדיפה ומוצלחת בהרבה על פני מטריאליזם.
הבעיה עם מטריאליסטים היא לא התשובות שהם נותנים לבעיית הגוף והנפש, אלא שהם אפילו לא מבינים נכון את הבעיה. המשל הבא עשוי להבהיר זאת.
תארו לעצמכם שאתם מוצאים חדר סגור, ובו דובון פרווה וספר המכיל יצירת מופת ספרותית.
"מי כתב את הספר?", אתם שואלים.
"הדובון, כמובן", עונה הדובוניסט. "אתם רואים פה עוד מישהו?"
"איזו שטות!" אתם מגיבים. "איך דובון פרווה יכול לכתוב ספר?!"
"מה הבעיה, הביטו וראו", אומר הדובוניסט. והנה לנגד עיניכם נעמד הדובון על רגליו, מתחיל לנענע את זרועותיו, ומיד מתחילות להופיע אותיות, מילים ומשפטים על דפי הספר.
"אתם רואים", אומר הדובוניסט. "התנועות של הדובון הן שגורמות לספר להיכתב. יש יחס ישיר בין התנועות לבין הנכתב. גילינו שכל השפעה על תנועותיו של הדובון משפיעה על המילים המופיעות בספר, וזה מוכיח שהדובון הוא אכן זה שכותב אותו."
"אבל איך הוא עושה את זה?", אתם שואלים.
"כבר אמרתי", עונה הדובוניסט. "באמצעות תנועות ידיו. מה לא ברור פה?"
מה באמת הבעיה של הדובוניסט בסיפור? הבעיה היא, שהוא לא מבין את פשר השאלה "איך דובון יכול לכתוב ספר?". במקום לתת הסבר לפלא הזה, הוא פשוט מתאר את האירועים השונים המתרחשים בחדר, כאילו התיאור הזה והזיקה בין הדובון לספר נותנים תשובה לשאלה. אבל הוא לא מסביר איך בכלל הדובון מסוגל לזוז, איך הוא יודע באיזה אופן להזיז את ידיו, ואיך תנועת ידיו יוצרת את המילים המופיעות בספר ואת התוכן שלהן! הוא אפילו לא מבין מה מוזר בזה! מבחינתו "זה פשוט קורה", וזהו. אם תתעקשו להמשיך לשאול, הוא יאשים אתכם בדעה קדומה נגד דובונים, שמונעת מכם לקבל את האפשרות שדובון אכן יהיה מסוגל לכתוב ספר בכוח תנועות ידיו.
אנחנו, לעומת זאת, לא חושבים שתיאור של הזיקה בין הדובון לספר מהווה הסבר לאופן פעולתו של הדובון. אנו ניטה לחשוב שכוח נוסף לוקח חלק בתהליך, אולי מושך בחוטים של הדובון או משפיע על היחס ביניהן לבין הספר. גם אם הדובון יהיה עשוי מחומרים מיוחדים שאין כמותם בשום מקום אחר, עדיין לא יהיה בכך כדי להתייחס ברצינות לטענה "דובון כזה יכול לעשות דברים כאלה". היא עדיין לא מסבירה בכהו זה איך פלא כזה יכול להתרחש.
ולנמשל: כשנשאל המטריאליסט מהו מקורה של התודעה, המחשבות, הרגשות וכן הלאה, הוא מצביע על המוח. לשיטתו המוח, אותו גוש אפור ורירי הרובץ בין אוזנינו, הוא היוצר את העושר המופלא של נפש האדם, כולל של גדולי ההוגים, החכמים והיוצרים בהיסטוריה. כשאנו שואלים אותו איך המוח עושה זאת, הוא פשוט מצביע על העובדה שלכל תופעה מנטאלית יש מצב נוירולוגי מקביל, ומסיק מזה שהמצבים הנוירולוגיים הם המחוללים את התופעות המנטאליות. אבל כמו הדובוניסט, הוא מפספס לגמרי את עומק השאלה, ומבלבל בין תיאור להסבר: גם אם יש זיקה כזו בין הפיזי למנטאלי, אין כאן עדיין שום תשובה איך יוצר הפיזי את המנטאלי – איך דברים כמו כימיקלים ואלקטרונים מיתרגמים לחוויות כמו מודעות או אהבה! קיימת פה קפיצה אדירה בין תחום אחד למשנהו, שהמטריאליזם לא מתחיל אפילו לענות עליה, אלא רק מציין ש"זה פשוט קורה" (ואולי שפעם נמצא הסבר). אבל התיאור בו מוח מסוגל להפיק מצבים מנטאליים "פשוט ככה", אינו ברור יותר מאשר תיאור בו דובון פרווה כותב יצירת מופת ספרותית, וגם הצבעה על מורכבותו של המוח לא מוסיפה דבר. משהו מהותי חסר בתיאור הזה, וזו הסיבה לכך שהמטריאליזם, שנראה במבט ראשון הגיוני וסביר, חסר בעצם כל כוח הסבר. כשהוא נשאל איך הפיזי מפיק מנטאלי, הוא בעצם טוען שמדובר בקסם, ובכך סותם את הגולל על הדיון. יתכן אולי שהוא צודק, באותה מידה שיתכן שדובון פרווה מסוגל לכתוב ספר רב מכר; אבל מתבקש בהחלט לפקפק בתמונת מציאות מוזרה כזו, ולחפש הסבר קצת יותר מוצלח. גם אם לא ראינו מישהו מושך בחוטים של הדובון\המוח, אין פירושו של דבר שאין בנמצא מישהו כזה.
נעבור כעת לאלטרנטיבה ההפוכה מהמטריאליזם, האידיאליזם. שתי הגישות הן מוניסטיות, כלומר טוענות שהמציאות מורכבת ממהות אחת בלבד, בניגוד לדואליזם הטוען שהמציאות (או לפחות האדם) מורכבת משתי מהויות שונות, חומר ורוח. אלא שהאידיאליזם טוען שהמהות הבסיסית הזו איננה החומר, כפי שסבור המטריאליזם, אלא התודעה, המחשבה או הנפש. התודעה שלנו לא נמצאת בתוך העולם, אלא העולם מתקיים בתוך תודעתנו (או תודעה כלשהי), ולמעשה היקום כולו אינו אלא מחשבה אחת גדולה.
על פניו, גישה כזו נשמעת מיסטית ומוזרה, בסגנון "החיים במטריקס". רבים מבינים אותה בצורה שגויה, כאילו היא טוענת שהחיים אינם אלא חלום או אשליה, ומגחיכים את הטיעונים הללו. אבל לא זו משמעותו של האידיאליזם. הוא אינו טוען שהמציאות היא אשליה, אלא שהמציאות היא מחשבה, ומחשבות הן מציאותיות לא פחות מאשר חומר ואף יותר.
נציג כעת כמה מיתרונותיו של האידיאליזם על המטריאליזם:
1. חסכנות. המטריאליזם הוא למעשה ההפך הגמור מחסכנות אונטולוגית; הוא דורש מאיתנו להאמין, שבנוסף ליקום כפי שהוא נתפס בתודעתנו, קיים גם היקום "כפי שהוא לעצמו", עולם החומר שאין לנו גישה ישירה אליו. אבל למה להניח את קיומו של "יקום אפל" כזה? למה לא להסתפק בהנחה שהיקום קיים בתוך תודעתנו – וזהו, ולא קיים שום דבר מחוצה לה? אמנם אישית איני חסיד כלל של אוקהם והתער שלו, אבל אלה הנוטים אחריו אמורים להתחשב בהחלט בשיקול כזה. כשם שניתן לראות בחלומות מציאות המצויה בהכרתנו בלבד, בלי להניח שישנו איפשהו "עולם חלומות" ריאלי, כך ניתן לראות את המציאות כולה כמצויה בהכרתנו. מי שרוצה להוסיף חומר לתמונת העולם, עליו הראיה.
2. העמדה על המוכר. אנו יודעים היטב שהתודעה אכן יכולה ליצור תמונת עולם שנראית ממשית ומשכנעת למי שמצוי בתוכה. אנו חווים זאת כל לילה בחלומותינו. אין שום מניעה אם כן להניח שהתודעה יכולה ליצור גם את תמונת העולם שאנו מוכרים משעות הערנות. התודעה מסוגלת בהחלט ליצור "חומר". לעומת זאת, לא ראינו בשום מקום חומר שיוצר תודעה. החומר היחיד שתכונה כזו מיוחסת לו הוא המוח עצמו, הנמצא במרכז המחלוקת. טענה לפיה המוח יוצר תודעה, מחייבת להתייחס אליו כאל תופעה יחידה במינה, ועדיין אינה מסבירה כלל איך בדיוק הוא עושה זאת, כפי שראינו לעיל. מדוע אם כן להכניס לתמונת עולמנו הנחה יוצאת דופן ולא מובנת, במקום להסביר בפשטות שהתודעה היא זו שיוצרת את מראית העין של החומר, ולא להפך?
3. פתרון בעיית הגוף והנפש. המטריאליזם אינו מסוגל להסביר איך המוח מפיק את הנפש ומשפיע עליה, ועוד פחות מזה איך הנפש משפיעה מצדה על החומר, ואיך מחשבות ורצונות מובילים לתגובות פיזיולוגיות באדם. האידיאליזם לעומת זאת מסביר את שני הדברים בפשטות. התודעה יכולה להשפיע על הגוף משום שהוא אינו אלא דימוי שנוצר על ידה (שוב, זכרו את החלומות), ולעומת זאת השפעה על הגוף והמוח משפיעה בחזרה על התודעה, משום שהם אותו דבר עצמו. קסטרופ השווה את היחס בין התודעה למוח ליחס בין מים למערבולת. מערבולת אינה יוצרת מים; היא נוצרת כאשר מים מתרכזים באופן מסוים. בדומה לזה, המוח אינו מפיק תודעה, אלא הוא תודעה שמרוכזת באופן מסוים. התערבות במערבולת משפיעה על המתרחש במים, משום שהמערבולת היא עצמה המים, אבל לא משום שהיא המקור ממנו נובעים המים. על דרך זו, השפעה על המוח משפיעה על התודעה, משום שהמוח הוא הצורה בה היא מתמקדת, אבל אין בכך כדי להראות שהמוח הוא מקורה של התודעה. קל יותר להבין איך תודעה יוצרת דימוי של מוח, מאשר איך מוח יוצר תודעה של ממש.
4. הסבר חוקי הטבע ואחדות היקום. המטריאליזם לא מציע שום הסבר לחוקיות המדויקת שבטבע, המושלת באופן אחיד בכל מרחבי היקום. אין שום תשובה לשאלה, איך "יודעים" כל חלקיקי היקום להתנהג בצורה מתואמת ומדויקת כל כך. מבחינת המטריאליזם, "זה פשוט ככה". המלה "חוק טבע" לא מסבירה דבר, אלא רק מתארת. כמו כן, המטריאליזם לא מסביר איך קיימת התאמה מוצלחת כל כך בין התודעה שלנו (הנובעת ממוח שהתפתח לשיטתו בתהליך אבולוציוני עיוור) לבין היקום – איך יתכן שהמשוואות המתמטיות למשל, שהן המצאה אנושית, אכן יצליחו לתאר את היקום בצורה כה מדויקת. לפי האידיאליזם, לעומת זאת, כל השאלות הללו נפתרות. היקום הוא אחיד משום שהוא תוצר של תודעה אחידה, לא של המוני חלקיקים שאינם קשורים אחד לשני. חוקי הטבע הם ביטוי לרצונה של אותה תודעה; הדבר היחיד שידוע לנו מחוויה אישית שמסוגל לחולל תנועה, הוא מחשבה ורצון, ולכן מתבקש לראות בתנועתם של כל חלקיקי היקום ביטוי למחשבה ורצון (כפי שתיארתי בהרחבה במאמר "כדורים רוקדים והסברים מדעיים"). אותה תודעה היא המאחדת את היקום ומניעה אותו במסלולו. זה הסבר מוצלח יותר מ"ככה זה", או מהעמדת פנים שהמלים "חוקי טבע" מסבירות משהו. כמו כן, מובן מדוע קיימת התאמה בין תודעתנו לבין המציאות – משום שהמציאות קיימת בתוך תודעתנו, לא להפך.
5. הסבר תופעות על טבעיות. קיימות אינספור עדויות לקיומן של תופעות על טבעיות, המעידות על כך שהנפש יכולה להתקיים ולפעול בנפרד מהגוף. חוויות מוות קליני, מפגשים עם רוחות, גלגולי נשמות, טלפתיה, הקרנה אסטרלית, חיזוי העתיד, כוחות פראפסיכולוגיים וכן הלאה. אמנם אף תופעה כזו לא הוכחה באופן מדעי (על הסיבות לכך כתבתי כאן), אבל משקלן המצטבר מחזק את האמונה שיש דברים בגו. בעוד המטריאליזם מחויב להכחיש אפריורית את אפשרות קיומן של תופעות אלה, ולהתייחס אליהן אוטומטית כאל הזיות ודמיונות, הרי שהאידיאליזם יכול להסביר אותן בפשטות. מכיוון שהגוף הוא תוצר התודעה ולא להפך, אין סיבה לא להניח שלעתים יכולה התודעה לפעול גם ללא דימוי של גוף. יתכן שהמוות הפיזי אינו אלא שחרורה של התודעה מה"מערבולת" שהיווה עבורה המוח, ומעבר לצורת קיום ותפיסה רחבה יותר. ממילא, יתכן לפעמים מפגש עם תודעות לא-גופניות.
כמובן, אפשר לשאול שאלות שונות על האידיאליזם, אבל לא ידוע לי על איזה טיעון מכריע נגדו (רוב הביקורות הפילוסופיות מכוונות נגד ההוכחות הלוגיות המנסות לבסס את האידיאליזם, לא נגד עצם הרעיון). אין שום בעיה קשה בתפיסה לפיה המציאות היא תוצר של תודעה אחת גדולה, ש"מתלבשת" בו זמנית במספר גדול של "מוקדים" (- מוחות), באותו אופן בו תודעתנו בחלום מתלבשת בדמות מסוימת אותה אנו מזהים כ"אני", כשבו זמנית היא גם מייצרת את כל שאר העצמים והדמויות בחלום. אין גם סיבה להניח, שאילו היקום קיים בתודעתנו, היינו יכולים לשלוט עליו בכוח המחשבה (ראשית, לא מדובר פה בסוליפסיזם, והתודעות הקטנות שלנו הן רק חלק מהתודעה הגדולה יותר. שנית, גם בחלום איננו שולטים בצורה מלאה, קל וחומר במציאות הערה). בנוסף לדברים שגישה זו מסבירה, כפי שראינו לעיל, יתכן שהיא הולמת גם את הממצאים העולים מתיאוריית הקוואנטים, כמו השפעת הצופה על הניסוי. ג'יימס הופווד ג'ינס, מחלוצי תורת הקוואנטים, התבטא פעם שהיקום נראה לו פחות כמו מכונה גדולה ויותר כמו מחשבה גדולה. פילוסופים, הוגים ומיסטיקנים פיתחו את הרעיון.
לאור האמור לעיל, נראה שאין כל סיבה שלא להעדיף את האידיאליזם על פני המטריאליזם. אם הרעיון של "תודעה גדולה" מאיים על מישהו, או נראה לו סביר פחות מהרעיון של דובון שכותב סיפורים מעצמו, מוטב שיבדוק את עצמו וינסה לחשוב מה עומד מאחורי נטייה זו.